אני חולם על כך – ואני ואתה הרי יודעים שחלומות אמת עתידים להתגשם – שיהיה לנו מנהיג מסדר הגודל שלך, אלא שהוא ינהיג את העם הזה מתוך התודעה הישראלית ההיסטורית, מתוך תורת ישראל, מתוך האמונה הגדולה של העם הזה. מנהיג אמוני. בן גוריון עם כיפה.
בס"ד
ל' בניסן, תשע"ח
בעיתון
"מקור ראשון" פורסם בסוף השבוע מוסף מיוחד לקראת יום העצמאות ה-70
למדינת ישראל. המוסף נקרא "דאר ישראל", ובו מפנה כל אחד מהכותבים מכתב
אישי הממוען לאחד מאישי דור התקומה.
אני
מענתי את מכתבי לדוד בן גוריון; המכתב פותח בפגישה אמתית שהייתה לי אתו – אמנם
בנסיבות יוצאת דופן – וממשיך לתאר כיצד נשמר הקשר גם בהמשך, עד עצם היום הזה. מקווה
שתיהנו:
לכאורה
אתה לא מכיר אותי. נפגשנו אמנם פעם אחת אבל באותה הזדמנות לא יכולת לזהות אותי.
היה זה בעת הלווייתך, בדצמבר שנת 73 (כסלו, תשל"ד), בשדה בוקר. אני הייתי אז
צוער בבה"ד 1, בקורס קצינים, ונבחרתי יחד עם עוד כמה צוערים להיות חלק ממשמר
הכבוד שילווה אותך למנוחת עולמים. אז עדיין לא היית עבורי יותר מאשר מייסד המדינה
וראש הממשלה לשעבר, כמו עבור כמעט כל צעיר אחר בגילי, אבל כבר אז הרגשתי שלא במקרה
נבחרתי למשימה; שזכות גדולה נפלה בחלקי; שמישהו בשמיים הקפיד לבחור דווקא אותי
להיות במשמר הכבוד ההוא.
ועוד
חשבתי אז, בעוד מורידים את ארונך אל תוך נבכי אדמת הארץ הזו, שאילו היית יכול
להציץ לרגע מתוך הארון, ולסקור את כל אלה שהשתתפו בטקס ההוא, והיו רבים, וחשובים, היינו
דווקא אנחנו, 12 החיילים הצעירים הגאים והיפים, עוטי מדי זית של צבא ישראל,
ואוחזים לבטח בנשקו, החשובים ביותר מבחינתך בטקס ההוא. כי אנחנו, חיילים צעירים של
צבא ההגנה לישראל, היינו מבחינתך התגשמות כל תקוותיך.
אבל זו,
דוד בן גוריון, היית רק הפגישה הראשונה בינינו. אחרי כן היה לה המשך, ואני למדתי
להכיר אותך לפני ולפנים. ולא רק זאת, אלא אתה, בלי ידיעתך, לווית אותי צמוד-צמוד
גם בהמשך הדרך. כי כשהייתי סטודנט "חילוני" צעיר באוניברסיטה, והייתי כל
כולי עסוק בשאלות המשמעות של חיי – הן הפרטיים והן הלאומיים – אז, כשהתעמקתי בשאלת
קיומו של העם הזה, עם ישראל, פגשתי אותך שוב. והפעם להיכרות מעמיקה. והפעם דרך
הספרים.
קראתי אז
כל מילה כתובה שעסקה בך; כל ביוגרפיה, ולא מעט מספריך ומאמריך. "ממעמד
לעם", לדוגמה, הוא נר לרגלי עד היום. הדהימה אותי היכולת הזו שלך, לקום בגיל
עשרים, ממש ילד במושגים של דורנו, למרוד במסורת, לעזוב את העיירה, את השטייטל,
להשאיר מאחוריך את כל עולמך, וממש כמו אברהם אבינו, להגשים את הצו העברי הקדמוני שניצב
עבורנו תמיד בשמיים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר
אראך".
התפעלתי
לאין קץ מעוצמת האמונה הגדולה שהיית לך, באדם בכלל ובעם הזה בפרט; מהשילוב המדהים
בין סקרנות אינטלקטואלית עמוקה, לבין כושר ארגון ועשיה פוליטית; בין ראיה היסטורית
מפוכחת וראלית, לבין יכולת לחלום חלום וללכת בעקבות חזון. מהנחישות, מהביטחון
העצמי, מהיכולת לקחת אחריות, להכריע, להוביל, להנהיג.
באותן
שנים הוציא משרד ההסברה פוסטרים גדולים עם תמונתך. תמונת רוחב אופקית ענקית – לפחות
מטר על שניים. כשכול חברי הסטודנטים תלו בחדריהם את תמונתו של צ'ה גווארה, אני
תליתי מעל שולחן הכתיבה שלי את הפוסטר שלך. ואתה לווית אותי, לכאורה מבלי דעת, בכל
התקופה ההיא, שהייתה מבחינתי תקופה מכרעת של חיפוש דרך, הן לעצמי כאינדיבידואל והן
כבן לאומה. ואתה היית שם איתי בכל הימים הללו.
ובהמשך, כשהגעתי
למסקנות שאליהם הגעתי – אתך התייעצתי. לא אשכח את הלילה ההוא. ישבתי ליד שולחן
הכתיבה שלי הבטתי בתמונה שלך. שאלתי אותך מה היית עושה אתה במקומי. באותה תקופה
הלכה והבשילה בי ההכרה שאני צריך "לחזור בתשובה". להתקשר מחדש לזהות
היהודית שלי ולתורת ישראל. אבל זה היה קשה אז כקריעת ים סוף. גם אני הייתי, כמוך,
מפורצי הדרך. מהנחשונים. לא רבים חזרו בתשובה באותם ימים. לא היה אחרי מי ללכת. הייתי
צריך, כמוך, לנווט על פי המצפן הפנימי שלי. לבטוח באמת הפנימית שלי. גם לי לא היה
את מי לשאול.
וכשישבתי
שם בלילה ההוא, אל מול תמונתך, ידעתי שלו אתה היית במצבי, היית עושה בדיוק את אותו
הדבר. ידעתי שהמקום שגרם לך אז, כשהיית צעיר, לעזוב את הכול מאחוריך וללכת
"אל הארץ אשר אראך", הוא בדיוק אותו המקום ממנו אני קם היום, והולך לי
אל ארצי. ושבאמת זו אותה ארץ ממש. שאתה במקומי, באותו מצב ובאותו זמן, היית עושה
בדיוק אותו דבר. כן, היית חוזר בתשובה, כמה שמשונה לומר זאת. שגם אם לכאורה נראה
שבזה שאני חוזר בתשובה אני נוטש את דרכך, באמת, בעומקם של דברים אני רק ממשיך
אותה. שבתוך תוכנו, של שנינו, מקננת אותה נשמה ישראלית, אותה חיוניות מיוחדת
המאפיינת את העם הזה, אותו נצח ישראל חי וקיים – והיא שמדריכה אותנו. אותך, בעזיבת
הדת והמסורת. ואותי – בחזרה אליה. הבנתי אז שאני בעצם משלים מעגל שאותו אתה פתחת –
יציאה מן היהדות על מנת לחזור אליה בהתקשרות עמוקה לאין ערוך.
ובהמשך,
שוב היית שם בשבילי. כי אז התחלתי לחלום חלום חדש, את החלום של "מנהיגות
יהודית". בעצם, אם לומר זאת בתמצית, וכך אמנם הגדרתי לעצמי אז את החזון –
שיהיה לנו בן גוריון עם כיפה.
כמובן,
הכיפה כאן היא רק סמל. לא סמל סוציולוגי, אלא סמל לתודעה. חלמתי אז, ואני חולם על
כך גם היום – ואני ואתה הרי יודעים שחלומות אמת עתידים להתגשם – שיהיה לנו מנהיג
מסדר הגודל שלך, אלא שהוא ינהיג את העם הזה מתוך התודעה הישראלית ההיסטורית, מתוך
תורת ישראל, מתוך האמונה הגדולה של העם הזה. מנהיג אמוני. בן גוריון עם כיפה.
כי בעצם,
כשאמרת משהו כמו (וסלח לי אם אני לא מדייק): "בארץ ישראל, מי שאיננו מאמין
בניסים, הוא אדם לא רציונלי" – מבחינתי אמרת הכול. ואם בדור שלך היה צורך
למרוד ביהדות של העיירה על מנת לשחרר ולחדש את האמונה, בדור שלי צריך היה לחזור אל
תורת ישראל על מנת לחדש את האמונה. אותה אמונה ממש.
ואגב, כשהתחלנו,
אני וחבריי, להוציא את גיליונות "לכתחילה" על מנת לבשר את הבשורה, אתה
כיכבת אצלנו באחד מן הגיליונות הראשונים. כי כשרצינו להמחיש את הרעיון, ציירנו
קריקטורה בה נראה מוכר עיתונים מציע ברחוב את מרכולתו ומנופף בה. כותרת העיתון הייתה
"לכתחילה"; מוכר העיתונים היית אתה.
כתבתי
כאן שרק לכאורה לא הכרת אותי, כי באמת, כשיצאת לדרך, ידעת גם אותי. כי בתוך החזון
הגדול שלך, ראית גם צעירים כמוני, קמים, נענים לקריאה, שבים לתחייה. ראית שם את
כולנו, ידעת שיהיה מי שימשיך, ומתוך כך קיבלת את הכוחות.
אז זהו,
בן גוריון היקר, תנוח שם למעלה במרומים בשלווה. אנחנו כאן ממשיכים את מה שאתה
התחלת. וגם אנחנו רגועים, כי אחרינו יבואו אחרים וישלימו את המלאכה.
חזון
הנביאים – חזון נביאי ישראל שאותם כל כך הערצת – הולך ומתגשם.
נוח על
משכבך בשלום.
אתך לעד,
מוטי
קרפל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה