איש באמונתו יחיה?!

פלא הוא בעיני כיצד זה אנשים משכילים, מבוגרים, רציונליים, דוגלים בעקרון של "איש באמונתו יחיה".

בס"ד

ז' באייר, תשע"ח

פלא הוא בעיני כיצד זה אנשים משכילים, מבוגרים, רציונליים, דוגלים בעקרון של "איש באמונתו יחיה".

אכן, כל עוד מדובר במשמעות אחת של העיקרון, לפיה אין מקום לכפיה בענייני דעות ואמונות, אני מבין ומסכים לחלוטין. אפילו ריבונו של עולם לא כופה עלינו את אמתו; הוא מותיר לנו בחירה חופשית, ולפעמים, כשאין ברירה, נותן לנו ללמוד דרך הרגליים.

אבל באשר למשמעות השנייה של העיקרון, לפיה אין הבדל בין הדעות והאמונות, שכולן שוות ערך, כולן טובות ולגיטימיות, שאין אמת והיפוכה של האמת, שאין אמונות ודעות שהן מסוכנות, מזיקות, שאינן מוסיפות בריאות וחיים אלא להיפך; אמונות שאיש לא יחיה מהן – כיצד זה אנשים מבוגרים מאמינים בכך. זה נבצר מדעתי.

כי הרי ממש אותם אנשים מקפידים היטב על המזון הגשמי שהם צורכים; הם נזהרים לצרוך רק מוצרי מזון בריא ואוכל טבעי; הם בודקים היטב באותיות הקטנות שעל תוויות המוצרים מה הם מכילים; לגופם הם לא יכניסו לעולם מזון מזיק, רעיל – אז כיצד זה הם מוכנים להזין את לבם ומוחם בפסולת אינטלקטואלית.

אותם אנשים ממש, כשהם, לא עלינו, זקוקים לניתוח לב או מוח, יחפשו את המומחים הגדולים, המנוסים והמלומדים ביותר; אלה שלמדו את מלאכתם ממורים נושאי מסורת ארוכה, רבת שנים, מנוסה ומבוררת – אז כיצד זה שכאשר הם מכניסים למוחם ולבם, אותם מוח ולב ממש, תכנים רעיונות ותפיסות עולם, הם מוכנים לרכוש אותם מכל הבא ליד.

גם כשמדובר בחליטת עלי תה מרפאים, הם יודעים ללכת לזקנות, אלו שמכירות חליטה מחייה ומבריאה במתכונים שהועברו להן מדורי דורות. מתכונים של הסבתא של הסבתא. אז מדוע שכשמדובר באמונות ודעות הם אינם נוהגים כך, אלא מעדיפים "מזון תעשייתי".

כי בענייני דעות ואמונות, עוד הרבה יותר מאשר בענייני מזון גשמי ורפואה, למסורת ארוכת שנים, שעוברת מדורי דורות, מבוררת, מלובנת, מנוסה, מוכחת, שיכולה להציג קבלות – אין שום תחליף.

עם ישראל עובד על הפרויקט של "דעת אלוקים" כבר אלפי שנים; משימת חייו היא בירורן של אמונות ודעות, ושל ההדרכות המעשיות הנגזרות מהן; כל תורתו היא הבדלה בין ראוי ופסול בתחום זה, בין מועיל ומזיק, בין מבריא למרעיל, בין ממית למחייה.

אז מדוע דווקא בתחום הזה, ישנם אנשים המוותרים על מזון מלכות, ומעדיפים את המיץ של הזבל.

אז בסדר, לא כולם עדיין מבינים ש"אמונתה [של כנסת ישראל] היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידאליות לאמונות כולן, וממילא הכוח המבקר את כל המושגים האמוניים (הרב קוק, אורות, עמ' קל"ח)", אבל להאמין שכל דעה ואמונה היא שוות ערך ?!

"איש באמונתו יחיה"? לא רק שלא בטוח – אלא בטוח שלא. ישנן דעות ואמונות מזיקות, רעילות, שמקצרות חיים; אמונות ודעות שהופכות אותנו למתוסכלים, מיואשים, נרגנים, כעוסים, מאוכזבים, קצרי רוח; "מוצרי תעשיה אינטלקטואלית" שכל שומר נפשו ירחק מהם.

אז איך זה בכל זאת קורה?

כנראה שהאנשים הללו, למרות שהם רציונליים, לפחות בעיני עצמם, מערבבים בין שתי המשמעויות של העיקרון "איש באמונתו יחיה". מכך שהמשמעות הראשונה שלו – שאין לכפות דעות ואמונות – נכונה, הם מסיקים שגם המשמעות השנייה שלו – שכל הדעות והאמונות הן טובות, ראויות ושוות ערך – נכונה. הם כנראה משליכים את הלגיטימיות של המובן הראשון, על המובן השני.

ועל הטעות הזו אנשים משלמים לצערנו ביוקר. מפספסים את החיים.

שלב חדש בגאולה, או: איך פגשתי את שבתי בן דב

בשנות החמישים, מתוך ניתוח עמוק, מקיף ומרתק של הווייתה של מדינת ישראל הצעירה, מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה - לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה - איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה.

 בס"ד

ל' בניסן, תשע"ח

(פורסם בעיתון "נקודה" בחורף תשס"ח 2006)

ביום חורפי אחד, אי שם בשנת 90' או אולי 91' של המאה הקודמת – אף פעם לא הצלחתי לשחזר מתי בדיוק, למרות שתמיד ניסיתי – ירדתי עם חבר ל"בית יאיר" בתל אביב, לביקור במוזיאון הלח"י. אחרי סיבוב קצר במוזיאון נכנסו לראות את הספרייה. לפני צאתנו התבונן בנו הספרן, שראה שני חובשי כיפות גדולות ובעלי זקנים ארוכים, שאינם בדיוק המבקרים הטיפוסיים שלו, ואמר: "יש לי כאן איזה ספר ישן, אולי הוא יעניין אתכם". הוא התכופף לאיזו פינה צדדית, כך נחרט בזיכרוני, והוציא חבילת ספרים קטנה ומאובקת. שניים מהם היו כרוכים, לשאר אפילו לא הייתה כריכה. הספר נראה עתיק כבר אז, משהו עם עיצוב וריח של שנות הארבעים או החמישים. "זהו ספר ישן שאף אחד כבר לא מתעניין בו", אמר לנו הספרן, "זה כל מה שנשאר ממנו". על העטיפה המאוד לא מושכת, בסגנון הימים ההם, היה כתוב: "גאולת ישראל במשבר המדינה. שבתי בן דב". לקחנו את שני הספרים הכרוכים ונסענו.

בדרך, בירושלים, היה חברי צריך לרדת לכמה דקות ואני נשארתי ברכב להמתין לו. פתחתי את הספר על מנת להציץ בו, הצצתי ונפגעתי. במשך שלושת השבועות הבאים לא יכולתי להניח אותו מידי לרגע, ולא התפניתי לשום עיסוק אחר. חרשתי אותו, ועסקתי בפיצוח הספר הקשה הזה בנשימה עצורה, כולי מרותק ונפעם. הבנתי שחיי עומדים להשתנות.

זה כבר קרה לי כמה פעמים בחיים לפני כן. בדרך כלל ספרים עשו לי את זה. פנחס שדה עם "החיים כמשל" בסוף שנות העשרה. הרב קוק עם "אורות הקודש" בעת לימודיי באוניברסיטה, ובהמשך היה זה הרב יצחק גינזבורג שהכניס אותי לעולמן של החסידות ופנימיות התורה. בכל מפגש כזה נפתח שלב חדש בחיי, נולדתי מחדש, והווייתי התעלתה בקומה שלמה.

אבל הפעם היה פה משהו שונה. שבתי בן דב היה משהו אזוטרי לחלוטין. מי בכלל שמע עליו.Out of the blue לחלוטין. הייתה גם חוויה של משהו מחתרתי, קריאת חומר שמישהו ניסה להשתיק, להסתיר ולהעלים ממך. קלטתי שהפעם, בניגוד לפעמים הקודמות, אני אוחז בידי משהו שהעולם עדיין לא מכיר ולא יודע. כלומר הפעם זה לא רק חידוש אישי שלי, שלב בחיי, הפעם זה כנראה – כך הרגשתי אז – שלב חדש בחיי האומה, שלב חדש בגאולה.

פתאום פגשתי את כל מה שרחש בתוכי במשך שנים, עמום, מעורפל, לא מודע, על קצה הלשון והתודעה, לא מוגדר במלים – והנה הכל כתוב כאן. מערך שלם, מנוסח, מנומק, אינטלקטואלי לעילא, מורכב, מבריק, מדהים, כובש. הנה לפניי כל מה שחשתי לפנים ולא ידעתי להגדיר, ובמלים ברורות.

בעקבות הפגישה עם הספר, נזכרתי שב"נקודה", מתי שהוא בשנות השמונים, כתב עליו יהודה עציון. פניתי אליו ונפגשנו לראשונה, והנה נודע לי ששבתי בן דב הוציא ספר נוסף, "נבואה ומסורת בגאולה", ושעוד כתבים רבים מונחים במגרה ככתבי יד. מאז אני חוזר וקורא בכתביו שוב ושוב, אותם כתבים עצמם, והם תמיד בעיני כחדשים, מעניינים, מרתקים, ומעל הכל אקטואליים. אפילו אחרי עשר ועשרים פעם.

אאוטסיידר

לפני שאנסה להסביר מהם כתבי שבתי בן דב, צריך לסלק טעות אחת רווחת: לא מדובר על טרוריזם או על מחתרת. שבתי בן דב היה אמנם יוצא הלח"י, ועל קיומם של כתביו נודע לציבור מיהודה עציון על רקע סיפור "המחתרת היהודית" וישיבתו של יהודה בכלא. הקשרים אלה גרמו לאסוציאציות ויצרו תדמית טרוריסטית, אבל אלה שטויות. אין בכתביו שום דבר מחתרתי במובן המעשי והרגיל של המושג, למרות שהם מחתרתיים לעילא ולעילא במובן האינטלקטואלי שלו – הרווח היום בעולם הספרות והתרבות הישראלית – במובן הפוסט מודרני של המושג. מי שהתדמית הטרוריסטית מרתיעה אותו, שימשיך להזין עצמו בכתבי הרצל.

בשנות החמישים, בעוד כל הציונים הטובים הסתדרו בשורות ושרו "אנו באנו ארצה", וטוב שכך, הבין שבתי בן דב שהעסק כולו בנוי על חולות נודדים. חלקו הראשון של הספר "גאולת ישראל במשבר המדינה" הוא ניתוח מדהים של היסודות האידאולוגיים והערכיים של הציונות, ושל המצב החברתי, הפוליטי, הכלכלי, הממסדי, המדיני והגאופוליטי של המדינה הצעירה. מתוך ניתוח זה מגיע שבתי בן דב למסקנה האאוטסיידרית לחלוטין באותם ימים, שהקמת המדינה – לא בעיקרון, אלא כפי שהוקמה – איננה הגשמת הגאולה, אלא משבר קשה בהתפתחותה, ושדינו של האתוס הציוני להתרסק במשבר קשה. יכולתו לחשוב בניגוד לזרם הטוטלי של אותם ימים, אינה נובעת רק מכישוריו האינטלקטואליים יוצאי הדופן, אלא בעיקר מהעובדה שהיה מיוצאי הלח"י שהושתקו והודרו מן היישוב, אאוטסיידר במלוא מובן המלה. זה אִפשר לו להביט במציאות מזווית חיצונית, ביקורתית ומשוחררת, ויחד עם זאת גם מתוך הזדהות עם המהלך הכולל של שיבת ציון, ואחריות ביחס אליו.

מאז שנות השבעים, ובמיוחד בעשורים שאחרי כן, ביקורת האתוס הציוני ופירוקו היו כבר אופנה רווחת. הפוסט מודרניזם הכלל אנושי השתלט גם על החשיבה הישראלית, וכל מי שלא השתתף במהלך ההרס הקדוש של האתוס הציוני הושתק, ולא נחשב כלל בקרב "האנשים החושבים", ביצת האינטלקטואלים הישראלים "הנאורים". ההבדל הגדול בין הפוסט מודרניסטים לבין שבתי בן דב אינו בכך שהוא הקדים את זמנו. לא זה החשוב. אפשר לדמות את ההבדל להגדרת מלאכה לעניין איסורי שבת. השאלה היא האם אתה הורס ומבקר על מנת לבנות, או הורס לשם הרס. אי אפשר להימלט מן התחושה שהאינטלקטואלים הפוסט ציונים של היום הם כילדים קטנים החשים ש"הגדולים" רימו אותם, בועטים, מתנקמים, מתפלשים בצואתם, וחוגגים בהנאה שלימה ובקול תרועה גדולה,  את ההרס העצמי של החלום וגם המציאות שהוריהם בנו בזיעת אפם. שבתי בן דב, לעומת זאת, חותר ומבקר לשם שמים, על מנת לבנות. חלקיו האחרים והעיקריים של הספר המקורי הזה, הם חיפוש ובירור קדחתניים אחרי המוצא המתבקש מן המשבר, ואת הבסיס החדש שיכול להציל את הציונות מעצמה ולהחזיר את "שיבת ציון" ואת תהליך הגאולה למסלולם ההכרחי. כך, אחרי בירור עמוק ומקיף, מגיע שבתי בן דב – שרק מתוך בירור זה הפך אדם דתי, וכמובן שלא התחנך בישיבת מרכז הרב - למסקנה שאין מוצא אחר לציונות אלא בהגדרת ייעודה במושגים המשיחיים המסורתיים של היהדות.

יהודה עציון עמל במשך למעלה מ-25 שנה על הוצאת כתביו של שבתי בן דב לאור. רק מעטים יודעים אילו מכשולים, קשיים ומניעות עמדו בדרכו, ועל אילו הרים של חוסר הבנה ובינוניות היה צריך להתגבר. אף אחד אחר לא היה משלים את המשימה. אבל הצלחתו בהשלמתה איננה רק פרי נאמנותו, עקשנותו ודבקותו במטרה. מה שראה שבתי בן דב – משבר המדינה – הפך היום לעובדה הזועקת מכל פינות המציאות וקירותיה. היה כנראה מישהו שם למעלה שהבין שכדי שהתבוננותו המעמיקה של שבתי בן דב תצא לאור, יש להמתין להבשלת המציאות ולהבשלת התודעה. מה שחזה שבתי בן דב בשנות החמישים, מונח היום לפנינו במלוא אכזריותו: הציונות הגיעה למבוי סתום. היה כנראה צורך שגם גירוש גוש קטיף, ואפילו מלחמת לבנון השנייה יתרחשו, על מנת שמעגלים משמעותיים מן הציבור הישראלי יוכלו להיפתח לתובנות של שבתי בן דב. וכך, היום, כשאנחנו עומדים בעיצומו של משבר המדינה, נפתחת בפנינו האפשרות להבין מה מקורו ומהם יסודותיו של משבר זה, ומה שחשוב יותר – מהו המוצא ממנו.

אידאולוגיה, לא תורה

יש אינסוף הארות, תובנות והערות שאפשר וצריך לעסוק בהן ביחס לתוכני הגותו ולצורת חשיבתו של שבתי בן דב, אבל לא זה המקום. לכל זה נדרש מאמר נפרד, ואולי אפילו יותר מכך. ובכל זאת, שתי הערות חשובות. מישהו אמר לי לאחרונה: "ישנה שיטתו של הרב קוק, וישנה שיטתו של שבתי בן דב". כוונתו הייתה שהן מתחרות זו בזו. אין טעות גדולה מזו. לא רק משום שבכל זאת, עם כל ההערכה לשבתי בן דב, הוא לא מתקרב כלל למדרגתו  ועניינו של הרב קוק, אלא בעיקר משום שמדובר בשני מישורים שונים לחלוטין. משנתו של הרב קוק היא תורה, חלק מן המכלול של תורת ישראל. שבתי בן דב פיתח אידאולוגיה. זו קומה נמוכה יותר במערכת החשיבה האנושית. לדוגמה, הכותרות של שניים מתוך עשרות חיבוריו של שבתי בן דב: "קווי יסוד לשלום עם הערבים", ו"הקדמות למדיניות שחרור משיחית" – פרק מתוך החיבור "דבר לגויים", העוסק בבירור בשורת ישראל לגויים ובהתוויית העקרונות הרוחניים והמעשיים למדיניות החוץ הראויה. משנתו של הרב קוק איננה עוסקת בנושאים כאלה, וכך ראוי לה.

ועוד בונוס קטן למי שינסה להתמודד עם כתביו: בעוד שמשנתו של הרב קוק – ובעצם התורה כולה – עוסקת בגאולה מלמעלה למטה, הגותו של שבתי בן דב עוסקת בה מלמטה למעלה. כלומר, שבתי בן דב לא התחיל מעולמה של התורה, לא ביוגרפית, לא היסטורית, ובעיקר לא לוגית. הוא התחיל מתוך המציאות המורכבת והמסובכת ותהליכיה, מלמטה, ניתח אותם, ואט אט הגיע למסקנה שהמציאות הזו מובילה בהכרח היסטורי לגאולה. במובנים אלה משלימה הגותו של שבתי בן דב את זו של הרב קוק, ולא מתחרה בה, למרות שלפחות בנקודה אחת חשובה מבקר שבתי בן דב את גישתו של הרב.

אגוז קשה לפיצוח

זהו גם הרקע לכך ששבתי בן דב כותב ומתנסח בשפה אירופית אקדמית ולא בשפה תורנית. הוא לא צמח בישיבה כאמור, אלא היה אוטודידקט שחרש את כל הספרות האינטלקטואלית המערבית. זה בית המדרש שלו, ומכאן גם ניתוחיו, שפתו ומושגיו, שאינם תורניים אלא פוליטיים, סוציולוגיים, היסטוריים, כלכליים, מדיניים, פסיכולוגיים וכדומה. אצלו התהליך המשיחי בא לידי ביטוי בחשיבה מערבית. הוא יורד ממש אל תוך המציאות ומושגיה.

שפתו קשה, משפטיו ארוכים ומורכבים, ומזכירים את סגנונו של הרב קוק. לשונו וחשיבתו מושפעות מהפילוסופיה הגרמנית הכבדה. לי עצמי, אחרי שהתרגלתי, שפתו כמעט הפכה לשירה. לא כל אחד יוכל למצוא עצמו בכתביו, לא מבחינת רוח הדברים ושורש נשמתו, ולא לאור הקושי האינטלקטואלי הכרוך בלימודם. אבל אסור לוותר. יש בקרבנו מאות רבות, אם לא אלפים, שהמפגש עם הגותו יעורר אותם, יתסיס ויפריח את מחשבתם, יגלה להם זווית נוספת בניתוח ההוויה הישראלית, ויוסיף עוד ממדים רבים לדרך מחשבתם הנוכחית. שלא יובן לא נכון, לא הכל קדוש אצל שבתי בן דב. יש הרבה מה לבקר ואף לדחות ולשלול, במיוחד לאור העובדה שהדברים נכתבו לפני עשורים אחדים ודברים רבים התרחשו מאז. אבל מפגש כזה יעדכן, יעורר ויפרה את מחשבתנו המשיחית (מותר כבר להשתמש במלה?), לתפארת מדינת ישראל והגאולה.

מכתב לדוד בן גוריון

אני חולם על כך  – ואני ואתה הרי יודעים שחלומות אמת עתידים להתגשם – שיהיה לנו מנהיג מסדר הגודל שלך, אלא שהוא ינהיג את העם הזה מתוך התודעה הישראלית ההיסטורית, מתוך תורת ישראל, מתוך האמונה הגדולה של העם הזה. מנהיג אמוני. בן גוריון עם כיפה.

בס"ד

ל' בניסן, תשע"ח

בעיתון "מקור ראשון" פורסם בסוף השבוע מוסף מיוחד לקראת יום העצמאות ה-70 למדינת ישראל. המוסף נקרא "דאר ישראל", ובו מפנה כל אחד מהכותבים מכתב אישי הממוען לאחד מאישי דור התקומה.

אני מענתי את מכתבי לדוד בן גוריון; המכתב פותח בפגישה אמתית שהייתה לי אתו – אמנם בנסיבות יוצאת דופן – וממשיך לתאר כיצד נשמר הקשר גם בהמשך, עד עצם היום הזה. מקווה שתיהנו:

 

 שלום לך דוד בן גוריון.

לכאורה אתה לא מכיר אותי. נפגשנו אמנם פעם אחת אבל באותה הזדמנות לא יכולת לזהות אותי. היה זה בעת הלווייתך, בדצמבר שנת 73 (כסלו, תשל"ד), בשדה בוקר. אני הייתי אז צוער בבה"ד 1, בקורס קצינים, ונבחרתי יחד עם עוד כמה צוערים להיות חלק ממשמר הכבוד שילווה אותך למנוחת עולמים. אז עדיין לא היית עבורי יותר מאשר מייסד המדינה וראש הממשלה לשעבר, כמו עבור כמעט כל צעיר אחר בגילי, אבל כבר אז הרגשתי שלא במקרה נבחרתי למשימה; שזכות גדולה נפלה בחלקי; שמישהו בשמיים הקפיד לבחור דווקא אותי להיות במשמר הכבוד ההוא.

ועוד חשבתי אז, בעוד מורידים את ארונך אל תוך נבכי אדמת הארץ הזו, שאילו היית יכול להציץ לרגע מתוך הארון, ולסקור את כל אלה שהשתתפו בטקס ההוא, והיו רבים, וחשובים, היינו דווקא אנחנו, 12 החיילים הצעירים הגאים והיפים, עוטי מדי זית של צבא ישראל, ואוחזים לבטח בנשקו, החשובים ביותר מבחינתך בטקס ההוא. כי אנחנו, חיילים צעירים של צבא ההגנה לישראל, היינו מבחינתך התגשמות כל תקוותיך.

 

אבל זו, דוד בן גוריון, היית רק הפגישה הראשונה בינינו. אחרי כן היה לה המשך, ואני למדתי להכיר אותך לפני ולפנים. ולא רק זאת, אלא אתה, בלי ידיעתך, לווית אותי צמוד-צמוד גם בהמשך הדרך. כי כשהייתי סטודנט "חילוני" צעיר באוניברסיטה, והייתי כל כולי עסוק בשאלות המשמעות של חיי – הן הפרטיים והן הלאומיים – אז, כשהתעמקתי בשאלת קיומו של העם הזה, עם ישראל, פגשתי אותך שוב. והפעם להיכרות מעמיקה. והפעם דרך הספרים.

קראתי אז כל מילה כתובה שעסקה בך; כל ביוגרפיה, ולא מעט מספריך ומאמריך. "ממעמד לעם", לדוגמה, הוא נר לרגלי עד היום. הדהימה אותי היכולת הזו שלך, לקום בגיל עשרים, ממש ילד במושגים של דורנו, למרוד במסורת, לעזוב את העיירה, את השטייטל, להשאיר מאחוריך את כל עולמך, וממש כמו אברהם אבינו, להגשים את הצו העברי הקדמוני שניצב עבורנו תמיד בשמיים: "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך".

התפעלתי לאין קץ מעוצמת האמונה הגדולה שהיית לך, באדם בכלל ובעם הזה בפרט; מהשילוב המדהים בין סקרנות אינטלקטואלית עמוקה, לבין כושר ארגון ועשיה פוליטית; בין ראיה היסטורית מפוכחת וראלית, לבין יכולת לחלום חלום וללכת בעקבות חזון. מהנחישות, מהביטחון העצמי, מהיכולת לקחת אחריות, להכריע, להוביל, להנהיג.

באותן שנים הוציא משרד ההסברה פוסטרים גדולים עם תמונתך. תמונת רוחב אופקית ענקית – לפחות מטר על שניים. כשכול חברי הסטודנטים תלו בחדריהם את תמונתו של צ'ה גווארה, אני תליתי מעל שולחן הכתיבה שלי את הפוסטר שלך. ואתה לווית אותי, לכאורה מבלי דעת, בכל התקופה ההיא, שהייתה מבחינתי תקופה מכרעת של חיפוש דרך, הן לעצמי כאינדיבידואל והן כבן לאומה. ואתה היית שם איתי בכל הימים הללו.

ובהמשך, כשהגעתי למסקנות שאליהם הגעתי – אתך התייעצתי. לא אשכח את הלילה ההוא. ישבתי ליד שולחן הכתיבה שלי הבטתי בתמונה שלך. שאלתי אותך מה היית עושה אתה במקומי. באותה תקופה הלכה והבשילה בי ההכרה שאני צריך "לחזור בתשובה". להתקשר מחדש לזהות היהודית שלי ולתורת ישראל. אבל זה היה קשה אז כקריעת ים סוף. גם אני הייתי, כמוך, מפורצי הדרך. מהנחשונים. לא רבים חזרו בתשובה באותם ימים. לא היה אחרי מי ללכת. הייתי צריך, כמוך, לנווט על פי המצפן הפנימי שלי. לבטוח באמת הפנימית שלי. גם לי לא היה את מי לשאול.

וכשישבתי שם בלילה ההוא, אל מול תמונתך, ידעתי שלו אתה היית במצבי, היית עושה בדיוק את אותו הדבר. ידעתי שהמקום שגרם לך אז, כשהיית צעיר, לעזוב את הכול מאחוריך וללכת "אל הארץ אשר אראך", הוא בדיוק אותו המקום ממנו אני קם היום, והולך לי אל ארצי. ושבאמת זו אותה ארץ ממש. שאתה במקומי, באותו מצב ובאותו זמן, היית עושה בדיוק אותו דבר. כן, היית חוזר בתשובה, כמה שמשונה לומר זאת. שגם אם לכאורה נראה שבזה שאני חוזר בתשובה אני נוטש את דרכך, באמת, בעומקם של דברים אני רק ממשיך אותה. שבתוך תוכנו, של שנינו, מקננת אותה נשמה ישראלית, אותה חיוניות מיוחדת המאפיינת את העם הזה, אותו נצח ישראל חי וקיים – והיא שמדריכה אותנו. אותך, בעזיבת הדת והמסורת. ואותי – בחזרה אליה. הבנתי אז שאני בעצם משלים מעגל שאותו אתה פתחת – יציאה מן היהדות על מנת לחזור אליה בהתקשרות עמוקה לאין ערוך.

ובהמשך, שוב היית שם בשבילי. כי אז התחלתי לחלום חלום חדש, את החלום של "מנהיגות יהודית". בעצם, אם לומר זאת בתמצית, וכך אמנם הגדרתי לעצמי אז את החזון – שיהיה לנו בן גוריון עם כיפה.

כמובן, הכיפה כאן היא רק סמל. לא סמל סוציולוגי, אלא סמל לתודעה. חלמתי אז, ואני חולם על כך גם היום – ואני ואתה הרי יודעים שחלומות אמת עתידים להתגשם – שיהיה לנו מנהיג מסדר הגודל שלך, אלא שהוא ינהיג את העם הזה מתוך התודעה הישראלית ההיסטורית, מתוך תורת ישראל, מתוך האמונה הגדולה של העם הזה. מנהיג אמוני. בן גוריון עם כיפה.

כי בעצם, כשאמרת משהו כמו (וסלח לי אם אני לא מדייק): "בארץ ישראל, מי שאיננו מאמין בניסים, הוא אדם לא רציונלי" – מבחינתי אמרת הכול. ואם בדור שלך היה צורך למרוד ביהדות של העיירה על מנת לשחרר ולחדש את האמונה, בדור שלי צריך היה לחזור אל תורת ישראל על מנת לחדש את האמונה. אותה אמונה ממש.

ואגב, כשהתחלנו, אני וחבריי, להוציא את גיליונות "לכתחילה" על מנת לבשר את הבשורה, אתה כיכבת אצלנו באחד מן הגיליונות הראשונים. כי כשרצינו להמחיש את הרעיון, ציירנו קריקטורה בה נראה מוכר עיתונים מציע ברחוב את מרכולתו ומנופף בה. כותרת העיתון הייתה "לכתחילה"; מוכר העיתונים היית אתה.

כתבתי כאן שרק לכאורה לא הכרת אותי, כי באמת, כשיצאת לדרך, ידעת גם אותי. כי בתוך החזון הגדול שלך, ראית גם צעירים כמוני, קמים, נענים לקריאה, שבים לתחייה. ראית שם את כולנו, ידעת שיהיה מי שימשיך, ומתוך כך קיבלת את הכוחות. 

אז זהו, בן גוריון היקר, תנוח שם למעלה במרומים בשלווה. אנחנו כאן ממשיכים את מה שאתה התחלת. וגם אנחנו רגועים, כי אחרינו יבואו אחרים וישלימו את המלאכה.

חזון הנביאים – חזון נביאי ישראל שאותם כל כך הערצת – הולך ומתגשם.

נוח על משכבך בשלום.

אתך לעד,

מוטי קרפל.