עיגולים ויושר - לא כל יום פורים

התפיסה הליברלית הפוסט מודרנית אמנם הרסנית, אבל היא איננה חסרת בסיס. אדרבה, היא הרסנית דווקא משום שיש לה בסיס; יש לה שורש גבוה מאד, מקור אמתי, ממנו היא יונקת את עוצמתה ובזכותו היא מפתה, סוחפת ומשכנעת רבים כל כך.

בס"ד

ט"ז בשבט, תשע"ח

התפיסה הליברלית הפוסט מודרנית אמנם הרסנית, אבל היא איננה חסרת בסיס. אדרבה, היא הרסנית דווקא משום שיש לה בסיס; יש לה שורש גבוה מאד, מקור אמתי, ממנו היא יונקת את עוצמתה ובזכותו היא מפתה, סוחפת ומשכנעת רבים כל כך. יהיה לה גם מקום של כבוד בעתיד, בתודעה המתוקנת, אבל רק אחרי שתבורר. בעומקם של דברים התפיסה הזו, נקרא לה כאן "השוויונית" לצורך הדיון – שמטשטשת את ההבדלים בין המינים, בין אויב לאוהב, בין פליט למסתנן, בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין ישראל והעמים, בין העמים לבין עצמם, בין התרבויות השונות, וכדומה – איננה סותרת את התפיסה שנהוג לקרוא לה "השמרנית". הן לא נמצאות כלל על אותו מישור.

על מנת להבין את היחס בין שתי התפיסות צריך להיעזר בקונצפט הידוע מפנימיות התורה בשם "עיגולים ויושר".

בכדי להתבונן כראוי במציאות – בעולם, בזוגיות, באדם, בחברה, בתרבות, בכל העולמות, בכל ההוויה – יש צורך לאמץ שתי נקודות מבט בו זמנית, שתי פרספקטיבות יחד, ורק משילובן ניתן לבנות תפיסת עולם מתוקנת, ועולם מתוקן.

"עיגולים ויושר" הוא התיאור הגרפי, הסימבולי, המופשט, של שתי התפיסות:

העיגול הוא צורה שבה כל נקודה שווה לכל האחרות; שאין בה יתרון לנקודה לאחת על השניה; צורה של שוויון מוחלט מכל נקודת מבט. כל נקודה על העיגול רחוקה מן המרכז מרחק שווה; אין שום מדד שממנו ניתן להעדיף נקודה אחת על האחרת. שוויון מוחלט. השוואה גמורה. זהו מבט אחד.

היושר, הקו, שחודר לתוך העיגול, לתוך הכדור, מכניס לתוך המציאות ממדים. יש לו התחלה ויש לו סוף. ראשית ואחרית. יש לו מוצא ויש לו תכלית. יש לו כיוון ומגמה; הוא ווקטור, יוצר תנועה, וממילא יוצר את ממד הזמן. הוא יוצר גם את ממד החלל: למעלה ולמטה, גבוה ונמוך. הוא מחלק את הדברים: ימין ושמאל. לפנים ואחור. מזרח ומערב. היושר יוצר מבנה, היררכיה, עולם מובנה; הוא מדגיש הבדלים, מבחין בין הדברים, מחלק אותם, נותן לכל דבר את מקומו, ודווקא לכל אחד מקום אחר. תפקיד שונה. זהו המבט השני.

אם ניקח לדוגמה את התופעה של הקיבוץ, תופעה שכולנו מכירים, נוכל להבין במה מדובר: מצד אחד, בקיבוץ כולם שווים. זו מהותו של הקיבוץ. זהו הצד של "העיגולים".

מצד שני, גם בקיבוץ ישנה חלוקת תפקידים, ישנם תפקידים שונים ומגוונים, ישנן פונקציות שונות, הבדלים, ישנה היררכיה, ישנו מרכז משק, שקובע סידור עבודה, ישנם מרכזי ענפים. אם לא כן, המשק לא היה יכול לתפקד. זהו הצד של היושר.

כולם שווים, ובו זמנית – כולם שונים. שווים – מצד העיגולים. שונים – מצד היושר.

אילו "העיגולים" היו מתפרצים אל "היושר", מטשטשים אותו, מבטלים את ההיררכיה, את המבנה, את הסדר, את חלוקת התפקידים, ואת הכבוד לחלוקת התפקידים; אם העובד במטעים היה מודיע למרכז הענף ש"יש שוויון, אף אחד לא יגיד לי מה לעשות, אני לא מקבל הוראות, אבוא לעבודה מתי שמתאים לי", בשם החופש, החרות, השוויון, זכויות הפרט וכדומה – הענף לא יכול היה לתפקד. המשק היה מתפרק, העולם היה נהרס.  

יש מקום לשוויוניות הטוטאלית, להשוואה הגדולה, מקום חשוב. אי אפשר בלעדיה, שהרי באמת לפני ריבונו של עולם, לפני אור האינסוף, "המשווה קטן וגדול" [ביטוי של פנימיות התורה] – כולם שווים, וההבדלים ביניהם בטלים ומבוטלים. אדרבה, בשורשה, במקורה, תפיסת האחדות הכוללת וההשוואה הגדולה גבוהה יותר מזולתה. אבל אסור שהממד הזה יהרוס את הממד של היושר, את המבנה, את ההבדלים. הוא צריך להיות ברקע, הוא צריך להיכנס לתוך המבנה בתור רוחו הפנימית, בתור נשמתו, בלי לבטלו, בלי להחריבו.

מרכז המשק נותן הוראות, מחלק פקודות, הוא "הראש", ותוך כדי כך, ברקע, במקיף, הוא יודע, וגם מקבל ההוראות יודע – וכולם יודעים – שכולם שווים. ה"כולם שווים" איננו בא במקום ההבדלים, במקום הסדר וההיררכיה. הוא מהווה את נשמתם.

"הפסק מוכרח להיות בין תוכן האידיאל המופשט של מגמת הכל, ובין המתגלה ממנו בההוויה בפועל, בין הכוונה הטובה המוזרחת לאדם ברום גובה חייו הרוחניים, לבין הרוח המלווהו תמיד לישר מעשיו ודרכיו. אם לא ההבדל הדרגאי הזה, היתה צורת המעשה כולה מטשטשת, ההוויה לא היתה עומדת על צביונה, חוקים וגבולים לא היו נשמרים, תכונות קבועות וערכים מגבילים המייסדים עולם ומלאו, לא היו עומדים. .... כה הולך הדבר באדם ובעם, בעולם ובהוויה (הרב קוק, שמונה קבצים, קובץ א, קצ"ט)".

צריכה להיות מחיצה בין העיגולים לבין היושר. אם תפיסת העיגולים – ההשוואה הגדולה – מתפרצת, מחריבה את היושר, היא מחריבה את העולם.

וזו הבעיה של התפיסה "השיוויונית". היא לא באה להכניס נשמה פנימית למבנים ולהיררכיות לסדרים של העולם "השמרני", ועל ידי כך לזרוק בהם נשמה וחיים, להוציא אותם משיממונם, מהחיצוניות שלהם, מהפורמליות שלהם – אלא להרוס אותם. להחריבם. לבוא במקומם.

עולם התיקון איננו רק שמיים – העיגולים; גם לא רק הארץ – היושר. הוא שילובם, זיווגם.

ייחוד שמיים וארץ – זהו עולם התיקון.

התבוננות קצרה בחג הפורים תוכל להמחיש את העניין, כי פורים הוא החג של אחינו הפוסט מודרניים. כי אמנם עם יום העצמאות ויום ירושלים קצת קשה להם; חנוכה, כידוע, הוא מבחינתם בכלל "אצבע בעין"; גם ראש השנה ויום כיפור לא מתחלקים להם בקלות לגרון.

אבל פורים – תפור עליהם.

השורש של פורים גבוה מאד; אפילו על יום הכיפורים נאמר שהוא רק כ-פורים. מעין פורים. זה לא רק בגלל התחפושות חיוב השתייה והשכרות וכאלה. לא זה העניין. העניין הוא שמה שמאיר בפורים הוא המקום הקדוש של "עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי" – המקום בו באמת אין הבדל בין אוהב לאויב, פליט למסתנן, טוב ורע, אמת ושקר, זכר ונקבה, ישראל והעמים, העמים ותרבויותיהם בינם לבין עצמם.

יש מקום כזה. "עד דלא ידע"; מעל התודעה; קודם וקדום לה. מקום גבוה, נקודת מבט, שמשוה את הכל. את כולם. ההשוואה הגדולה.

אין חולק על המקום הזה. ועל עליונותו. היהדות מכירה בו ממזמן. עוד לפני היות הפוסט מודרניזם. היא רק טוענת ש"לא כל יום פורים", שחוגגים אותו רק פעם אחת בשנה, ומשם ממשיכים את אורו על כל השנה, באופן שנותן לשאר הימים ממד נוסף, לא באופן שבא במקומם; שמאיר את התודעה, העולם המובנה – לא מחריבם.

"לא כל יום פורים". וודאי לא כל השנה.