יום ראשון, 18 ביוני 2017

הסכם גרוע באשר הוא הסכם

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה במקום לפתור אותה מיסודה.


בס"ד
כ"ד סיוון, תשע"ז 


כל הסימנים מעידים שראש הממשלה בנימין נתניהו ויועציו הקרובים של דונלד טראמפ מבשלים הסכם מדיני. הפרטים אינם ידועים עדיין כמובן – כנראה גם לא להם – אבל את הכיוון הכללי אפשר כבר להתחיל לשער. מדינות ערב "המתונות", החליטו להפקיר את אבו מאזן, הן כי כבר נמאס להן מ"הפלשתינאים" והן כי האינטרסים שלהן, בעיקר מול איראן, מחייבים אותן ליישר קו עם טראמפ ועם ישראל. זהו הבסיס למגעים.

לאבו מאזן לא תהיה ברירה – הוא יצטרך להיכנע לטראמפ ולציר שהוא מגבש מול איראן. המעטפת תהיה כמובן חגיגית, "שתי מדינות לשני עמים", כדי לסתום את פיות האירופאים ולכסות את ערוות אבו-מאזן וערוותן של המדינות "המתונות", אבל יושב ראש הרשות ייאלץ להסתפק בהרבה פחות מזה: מדינה-מינוס או אוטונומיה-פלוס – לא ממש הבדל גדול לענייננו – ובתנאים של נתניהו.

נתניהו יוכל לחגוג הישג פוליטי היסטורי מבחינתו: הסכם שלום עם "הפלשתינאים" בתנאים שעליהם הוא עמד מאז ומתמיד, תנאים שהשמאל הישראלי היה יכול רק לחלום להביא כמוהם.

הפרטים לא ידועים עדיין כאמור, אבל יהיו אשר יהיו, ההסכם הזה גרוע. לא כי הוא הסכם גרוע – אלא כי הוא הסכם. בגלל זה הוא גרוע. ההסכם גרוע באשר הוא הסכם.

שכן הסכם, באשר הוא הסכם לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלשתינאית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלשתינאית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם, באשר הוא הסכם, חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא מותיר אותה על כנה. הוא איננו עוקר אותה מן השורש. הסכם, כל הסכם, לא יפתור את הבעיה – הוא רק ינציח אותה.

אכן, ייתכן שלא ניתן להגיע להסכם בתנאים טובים יותר, אבל כול מהותו של הסכם, באשר הוא הסכם, הוא במקרה הטוב רק שיפור מצבנו במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית הנתונה – ולא שינוי המסגרת מיסודה.

פתרון הבעיה ושינוי המצב מיסודו יכולים לבוא רק מתוך הכרעתה של תביעת הבעלות המנוגדת והמתחרה הזו. כול עוד לא הכרענו אותה והיא קיימת – דבר לא השתנה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", יעלה בבחירות או ישתלט החמאס, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.

כך שייתכן שנתניהו, טראמפ ואבו-מאזן עוד יספיקו לקטוף איזה פרס נובל קטן לפני כן, אבל דינו יהיה בדיוק כמו זה שקטפו יצחק רבין ושמעון פרס. לא הדבר האמתי.

אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח, אלא אם הסיפוח נעשה בהסכם או מתוך מעשה הכרעה עצמאית-ריבונית ישראלית חד-צדדית.

מהבחינה הזו, החלת ריבונות עצמאית רק במעלה אדומים עדיפה על פני הסכם שיחול בכל שטחי C. החלת ריבונות מינימלית כזו, היא צעד נכון בכיוון הנכון, והיא משדרת את הדבר הנכון, והיא מתחילה לגלגל תהליך חיובי. מנגד, החלת ריבונות בהסכם, אפילו על כל שטחי C, איננה פותרת את הבעיה משורשה, מותירה את גורם "הסכסוך" על כנו ומבטיחה את המשך התסיסה, הטרור, שפיכות הדמים וחוסר היציבות.

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה ולא לפתור אותה מיסודה.

מי שרוצה לפתור את הבעיה מיסודה ולא רק להרוויח זמן או לשפר עמדות במסגרת המצב הנתון, חייב להבין ששלום שקט ויציבות יחסיים יוכלו להימצא רק מתוך חיסול תביעתם הלאומית המופרכת של "הפלשתינאים" על הארץ הזו והכרעתם הסופית של מיצגיה – הרשות הפלשתינאית ואנשיה.

 כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלשתינאי". "ההתנגדות" – זה הדבק היחיד שלהם.

הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית "הפלשתינאית", עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.

בלי קשר לפרטיו של ההסכם המתגבש, ובלי קשר לתמיכה הפוליטית שנתניהו יוכל לגבש סביבו – ונראה שהוא יצליח לעשות זאת די בקלות – המחנה האמוני, חייב להתנגד להסכם. הוא בנוי על ההתכחשות, על חולשה, על חוסר נכונות להכריע ולנצח, על בריחה מן האתגר ומן המציאות, על כשל מוסרי. לכן, בסופו של דבר, גם אם יצא אל הפועל, הוא עתיד להיכשל.

גם אם אנחנו, המחנה האמוני, לא נצליח לזכות בתמיכתו של רוב הציבור בעמדתנו, תפקידנו הוא להיות המתריע בשער. תפקידנו לומר את האמת ולקרוא בשמה בראש חוצות. תפקידנו להזכיר לציבור את האמת הישראלית הפשוטה: עם השקר והרוע לא עושים הסכמים. מכריעים אותם. מנצחים אותם. אין דרך אחרת.






5 תגובות:

  1. תוכל להסביר מדוע לדעתך 'אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלשתינאי"'? כלומר, באיזה מובן שונה ה'קהילה המדומיינת' הפלסטינית מכל קהילה לאומית מדומיינת אחרת (למשל, הצרפתית, האיטלקית, השוויצרית, ואפילו, רחמנא לצלן, הישראלית)?

    השבמחק
  2. שאלה נוספת. נניח, באופן תיאורטי, שהפלסטינים היו מוכנים לחתום על הסכם של שתי מדינות לשני עמים, ולכבד אותו (כלומר, לא להשתמש בהסכם כזה כשלב ראשון בדרך לתביעות נוספות על הארץ, אלא להכיר באופן מלא בישראל ובריבונות שלה על השטח שבו היא תחזיק כחלק מההסכם). האם היית תומך בהסכם כזה?

    השבמחק
    תשובות
    1. זו באמת שאלה תיאורטית. וזו הסיבה: הקביעה ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" איננה רק קביעה אידיאולוגית, פוליטית, מדינית, או אפילו משפטית-הלכתית. היא קביעה מטאפיזית, "צו אלוקי", היא חוק הבריאה. אמת אידיאלית שקודמת למציאות, מכתיבה אותה, מניעה אותה וקובעת אותה. היא שקובעת לאן המציאות חותרת. לאן עליה לשאוף. מה הוא מצבה השלם, האידיאלי. היא מגדירה לה את הייעוד. היא מגדירה את היעד של ההיסטוריה. האמת האלוקית הזו, קובעת מהו מקומו המדויק של כל עם על פני האדמה, בדיוק כפי שהיא קובעת מהו מקומו האופטימלי של כל עץ. לכל אדם, ולכל עם, יש שם. ויש לו גם מקום על פני האדמה. שנתן לו אלוהים. ישנו בבריאה סדר אלוקי מוחלט ומדויק. "והאדם עץ השדה".
      בכדי להבין זאת ניקח משל מתחום האלקטרומגנטיקה. הכוח המגנטי פועל באופן של השראה. הוא יוצר "שדה מגנטי". הכוח הזה נמצא בכל השדה, מקיף הכול, חודר בכל וכל המציאות "מתארגנת" על פיו. לגבי השדה המגנטי שהוא יוצר, למרות שלא רואים אותו כלל – "אין עוד מלבדו".
      אם ניקח לדוגמה "פאזל" המורכב, נניח, מעשר חתיכות מתכת, ונשים אותן על שולחן עץ שנמצא בתוך שדה מגנטי רב עוצמה, נראה שהכוח המגנטי הזה שולט בהתנהגותן לחלוטין. נניח לרגע שהמצב האידיאלי של "הפאזל", המצב השלם שלו, הוא כשהוא מחובר בשלמות וכל חתיכת מתכת נמצאת במקומה. זה הוא המצב אותו מכתיב הכוח המגנטי. לכל חתיכת מתכת יש שם ויש מקום, שאותו נתן לה הכוח המגנטי. ניתן לסמן על שולחן העץ את מקומה של חתיכת מתכת ואת גבולות התחום המיועד לה.
      מה יקרה אם נרים את עשר החתיכות מן השולחן, ניקח אותן בידנו, נערבב אותן היטב, ונזרוק אותן חזרה על שולחן העץ? הן תשאפנה לחזור למקומן המדויק, ולמערכת היחסים האידיאלית שלהן. איך יתרחש הדבר? מתחים חשמליים שקיימים ביניהן יתחילו להניע אותן בהשראת השדה המגנטי. הן תתחלנה ליצור ביניהן, "סכסוכים, מלחמות ומריבות", אינטראקציה ודינמיקה של כוחות של משיכה ודחיה. הן תפעלנה כוחות ביניהן, תתחלנה למשוך ולדחוף זו את זו. יתחיל "בלאגן".
      כל עוד הן לא תגענה למצב האידיאלי שהוגדר על ידי השדה המגנטי, המצב אליו שואפת המערכת, לא ישתרר ביניהם שקט. לא ישרור שלום על גבי השולחן. הארץ לא תנוח.
      השלום והשלווה, היציבות ושיווי המשקל, יחזרו רק אחרי שכל אחת מהן תחזור למקומה המדויק. לא זה שקבע לה אובמה, אלא זה שנתן לה האלוקים. "המצב האידאלי" הזה איננו רק מצב עתידי. לא. הוא בעצם נמצא גם עכשיו. הוא גם כאן ועכשיו. הוא זה שמפעיל את המערכת ולא נותן לה מנוח. הוא שמאלץ אותה "לחזור לעצמה". הוא שמכתיב, וממילא גם מסביר, את כל הדינמיקה הפנימית של המערכת, עד לחזרתה "למצבה האידיאלי".
      ואותו, את הכוח המגנטי הזה, שהוא הוא שמפעיל את כל המציאות, כלל לא רואים. הוא פועל באופן של השראה. את כל אותם אינסוף כוחות התוך-מערכתיים, אלא שמושכים ודוחפים – מבג"צ, דרך הממשלה, הכנסת, אירגוני השמאל, המתיישבים, אובמה והאיחוד האירופי ועוד אינסוף ואחד גורמים – אותם רואים. הם נאבקים, מושכים, דוחפים, מתעמתים וכדומה. עליהם ניתן לקרוא בעיתון. אבל את הכוח המגנטי, זה שקבע למערכת לאן היא שואפת ומה המצב האידאלי שלה, זה שנמצא בכל, מקיף הכול, חודר בכל ושולט ומפעיל הכול – אותו לא רואים.
      למרות ש"אין עוד מלבדו".
      הקביעה ש"ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" היא אמת אלוקית מטפיזית, ששום אדם – כולל אובמה, האיחוד האירופי, האו"ם, "הפלשתינאים", הערבים, השמאל ואפילו הימין, ואפילו אנחנו – לא יוכל להתכחש לה או לברוח ממנה. גם פשרות, חולשות אנושיות, או ויתורים, כאלה או אחרים, לא יעזרו כאן. אפילו לא שלנו. למרות כל הרצון הטוב. מדובר הרי ב"צו" המערכת. ועד שהאמת האלוקית הזו לא תתגשם, ולא יבוא כל דבר על מקומו, וכל עם ישוב לאדמתו – זו שנתן לו האלוקים, לא אובמה – הארץ לא תנוח.
      אם כן, ישנן שתי נקודות מבט. האחת מתוך המערכת וכחלק ממנה, והשנייה מחוץ לה. מתוך התודעה הראשונה אנו רואים את הכוחות הפועלים במציאות, את הדינמיקה שלהם, ואת המאבקים ביניהם. לפי תודעה זו אנו מהווים חלק מכוחות אלה. ברמת התודעה הזו נמצאות המצווה והבחירה.
      אבל ישנו גם המבט השני, העליון, מנקודת מבטו של "הכוח המגנטי", זה שיצר את המערכת והכתיב לה את חוקיה את ייעדה ואת מצבה האידאלי. ממבט זה אין בחירה. העתיד קבוע ומוגדר מראש.
      מבט העל זה, איננו אמור לבטל את הבחירה. הבחירה והמצווה נותרות במלוא תוקפן. הוא אמור להוות להן כמו נשמה לגוף. לתת להן טעם, פשר, כוח, אמונה ולהפיח בהן ביטחון ורוח.
      ארץ ישראל היא אמנם הבטחה, אבל גם מצווה. העתיד הגזור מראש איננו מבטל את הצורך במאמץ אנושי. להיפך – הוא שנותן לו טעם.





      מחק
    2. כלומר, גם אם "הפלשתינאים" היו מתכוונים במלוא הרצינות לניירות עליהם הם מתחייבים, האמת של המציאות חזקה מהם, ולא יוכל להשתרר כאן שקט. יש סדר קוסמי, והאדם לא יכול אלא להוציא אותו לפועל. כל הסדר אחר ימשיך את שפיכות הדמים.

      מחק