מיהו "הציבור האמוני"?

המושגים "ציונות דתית", או "הציבור הדתי-לאומי" כבר לא רלוונטיים. הם יוצרים מחסום שלא מאפשר למעגלים רחבים מתוך הציבור הכללי, שמזדהים עם האידאליזם שהציבור האמור מביא לחברה הישראלית ומקרין עליה, להזדהות אתו ולהיות חלק ממנו. עלינו להגדיר עצמנו במושג "הציבור האמוני", שבאופן טבעי מכיל גם אנשים כמוהם.

בס"ד

כ"ה באייר, תשע"ז

בתגובה על אחד מן הפוסטים שלי בפייסבוק, שבו השתמשתי בביטוי "הציבור שלנו" ביחס לציבור הכיפות הסרוגות, כתב לי רותם מירון אחד מחברי היקרים:

"בתור חילוני שלא מניח תפילין, אבל שכן מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם, אני מתבונן בכמות המתנחלים בכנסת, ואני בטוח שיש לפחות איזה מיליון מתנחלים ביש"ע....מי זה "הציבור שלנו"? אני לא "הציבור שלנו"? למה? כי אין לי כיפה על הראש? כי אני לא גר ביש"ע?

כל המדינה הזו קיבלה תפנית חדה ימינה בעקבות אסונות אוסלו וההתנתקות. לאנשים נמאס להאמין במשיכת זמן ובנהנתנות, בבריחה מארץ ישראל, ובהתכחשות לארץ ישראל ולחיבור הטבעי של העם שלנו עם האדמה שלנו...

....אני בתור חבר מרכז הליכוד לא רוצה "לבלוע את הבית היהודי" לתוך הליכוד. אני רוצה שבנט "יבלע את הליכוד" לתוך הבית היהודי. אני לא יודע אם אתה מסוגל לעכל את הרעיון של יהודי אמוני בלי כיפה...."

רותם מירון מעלה כאן סוגיה חשובה, סוגיה שנוגעת ליסודות התחייה ולציפור הנפש שלנו. מצד אחד הוא מרגיש קרוב לציבור הדתי-לאומי, או לציונות הדתית, לציבור ה"כיפות הסרוגות" ולמתנחלים, ומזדהה עמו, ומצד שני הוא לא חש שהוא חלק מן "הציבור שלנו". על פי תחושתו, שכשאנחנו משתמשים בביטוי "הציבור שלנו" אנחנו לא מתכוונים גם אליו, למרות שהוא לפי עדותו אדם מאמין וכן חש הזדהות.

מה שרותם אומר כאן הוא שהמושגים "ציונות דתית", או "הציבור הדתי-לאומי" כבר לא רלוונטיים. הם יוצרים מחסום שלא מאפשר למעגלים רחבים מתוך הציבור הכללי, שמזדהים עם האידאליזם שהציבור האמור מקרין ומביא לחברה הישראלית, להזדהות אתו ולהיות חלק ממנו.

רותם צודק, ולכן לדעתי עלינו להשתמש במושג "הציבור האמוני", שבאופן טבעי מכיל גם אנשים כמוהו.

המושגים השגורים אינם רלוונטיים בשני מישורים: הן במישור האידאי-רעיוני, והן במישור הסוציו-פוליטי.

האידאה האמונית

שני המושגים האמורים, "הציונות הדתית" ו"הציבור הדתי-לאומי", אינן הגדרות עצמיות. בשני המושגים מוגדר הציבור האמור, וגם מגדיר את עצמו, על פי הגדרותיהם של אחרים. הציונות הונהגה בשלביה העיקריים על ידי אנשים חילוניים. באותה עת נוצרה דיכוטומיה בין הדת לבין הלאומיות. אנשי המסורת, הדתיים דאז, ברובם לא הצטרפו למהלך. הם נותרו דתיים-לא-לאומיים, והפכו בהמשך ל"חרדים". אלה שכן הצטרפו, ובכל זאת בקשו לשמור על המאפיינים הדתיים ועל זהותם הדתית, הגדירו עצמם כציוניים, על פי הגדרתו של הרוב, של הכוח המוביל, אלא שהוסיפו תוספת משנה: ציונות-דתית. זו איננה הגדרתם כבעלי תוכן עצמי, אלא ביחס לתוכן אחר.

גם המושג דתי-לאומי איננו עצמי. הוא משמר את החלוקה האידאית שנוצרה אז שלפיה דתי איננו לאומי, ולאומי איננו דתי. הדתי לאומי היה ניסיון להיות גם-וגם. להיות שייך לשני העולמות. מטבע הדברים הייתה בו חולשה יסודית; הוא לא היה לגמרי דתי וגם לא לגמרי לאומי. מבחינה אידאית הוא היה פשרה ביניהם וככזה היו בו רגשי נחיתות מובנים כלפי שני הצדדים. הדתי-לאומי, כמו גם הציוני-דתי, היו זקוקים למקף. הם לא היו סינתזה שלמה של שני היסודות, אלא צירוף שלהם. גם וגם.

אבל דווקא הפשרה הזו בין שני הקצוות, הייתה כר מתאים ליצירת סינתזה ביניהם. הציבור האמור, היה כלי בשל ומוכן לקבלת תורתו של הרב קוק, שבה לא רק ששני הצדדים – הדתי והלאומי – אינם סותרים זה את זה, אלא שלא ייתכן אחד בלי השני. כשבשלו התנאים – הן מבחינת התפתחות התודעה והן מבחינת התפתחות המציאות ההיסטורית, ובעיקר אחרי מלחמת ששת הימים – היה בישראל ציבור שיכול היה להוות כלי ראוי להפנמת הראיה של הרב קוק.

לפי תפיסתו של הרב קוק עם התחיה והשיבה לציון תורת ישראל עולה קומה. היא כבר לא רק "דתית" אלא גם ובעיקר "אלוקית"; והיא כבר לא רק פרטית, אלא גם ובעיקר ציבורית, כלל ישראלית. בארץ ישראל מתגלה התורה בלבוש פנימי ומקיף יותר: תורת האומה בארצה. היהדות כולה מתגלה כאידאה עמוקה יותר מאשר האופן בו היא הופיעה בלבוש "הדתי" שאפיין אותה בשנות הגלות: היהדות מתגלה כאידאה אמונית. החיים הישראליים כבר איננם ביטוי רק לתורה, אלא גם למקורה, הטבע הישראלי, הסגולה, ל"ישראל שקדמו לתורה" כמאמרם המפורסם של חז"ל.

באידאה האמונית המרכיב של קיום מצוות הכרחי כמובן, שכן אין יהדות ואין תורה בלא שמירת מצוות, אבל גם מי ש"שלא מניח תפילין, אבל שכן מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם", כמו שהגדיר עצמו רותם מירון, יכול למצוא עצמו מזוהה עמה.

במאמרו "מסע המחנות" (מאמרי הראי"ה, עמ' 76) יוצא הרב קוק כנגד החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים". אין באמת, ולא הייתה בדורות שלפני כן, חלוקה כזו בישראל. האידאל הישראלי הוא בוודאי שמירת מצוות, אבל גם מי שאינו מקפיד על קלה כחמורה הוא בכלל ישראל. בהסתכלות אמונית שמירת המצוות כבר איננה נתפסת כתנאי-קבלה להשתייכות למחנה; היא בבחינת דוגמה אישית לשלמות החיים הישראליים; ביטוי טבעי, אומר-חיים, של האיש הישראלי.

הציבור שנושא את האידאה הזו, מבטא אותה בחיינו הציבוריים, וחותר להביא אותה למעמד של חזון מוביל המשותף לכול חלקי החברה הישראלית, כבר איננו ציבור "דתי-לאומי", גם לא "הציונות הדתית" אלא – הציבור האמוני.

הממד הסוציו-פוליטי

מעגלים רבים, הולכים ומתרחבים, חשים, ממש כמו רותם מירון, הזדהות עם הציבור האמור. הם רואים בו ציבור אידאליסטי נושא בשורה שרלוונטית גם עבורם. הם לא שומרי מצוות במובן של קבלת "השולחן הערוך" במלואו, אבל מקיימים כל אחד לפי יכולתו ומדרגתו חלק ממצוות התורה. הם אינם "דתיים". הם גם לא התחנכו ב"בני עקיבא", הם חובשים כיפות שקופות ולא "כיפות סרוגות", אבל מרגישים הזדהות מלאה עם הציבור האמור בכלל, ועם "המתנחלים" בפרט.

ינון מגל הוא דוגמה טובה אחת; איילת שקד היא דוגמה מצוינת אחרת. ישנם עוד רבים רבים אחרים,מסוגים ומופעים שונים ומגוונים. הם חלק אינטגרלי מ"הציבור שלנו". הם חלק מהציבור האמוני.

במרכזו של הציבור האמוני תלמידי חכמים ברוח הרב קוק לישיבותיהם השונות והמגוונות, מסביבם מעגלים של מתנחלים, מעגלים נוספים של ציבור רחב של כיפות סרוגות, גדולות וקטנות, כיפות שקופות, חובשי כיפות שמיים, מסורתיים, "מתחזקים" ועוד ועוד ועוד.

ציבור רחב – הציבור האמוני – שרואה את שאיפתם ההיסטורית של כל הדורות של העם האציל הזה כשאיפת חייו ושממש כמו רותם מירון "מאמין בקדושה, בעם ישראל, באחדות העם-הארץ-והתורה, ובבורא עולם", גם אם איננו מסוגל עדיין להקפיד על קלה כחמורה.

הציבור האמוני.