50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאידיאל אלא גם ככורח המציאות. הגיע הזמן להכיר בחטא הקדמון שלנו ולסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד.
בס"ד
כ"ז באייר, תשע"ז
"החטא הקדמון" של החברה הישראלית היה חוסר יכולתה להחיל את
ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו
בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על
הארץ. אבל בעיות זהות ואידאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן
הגלות, מנעו זאת מאתנו. לא היינו בשלים לקבל את המתנה. "הוואקום" שנוצר –
המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה
להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה
שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים.
במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו. גם
התקוממותם של חלק מ"ערביי ישראל" כנגדנו היא פרי התהליך הזה. גם אותם
הצלחנו לבלבל.
אם נביט בעיניים פקוחות על התהליך שהתחולל מאז, ונסיק את המסקנות הנכונות
ממנו, נבין כולנו: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו. התודעה הישראלית לא הצליחה להשיג את המציאות ההיסטורית.
אבל 50 השנים שעברו מאז מלחמת ששת הימים, לא היו לשווא. הן היו חיוניות
לברור הקשר שלנו לארץ ישראל השלמה לא רק כאדיאל אלא גם ככורח המציאות.
ההופעה והעבודה
"ההשגות הולכות בדרך של הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת
אור על תכנים ידועים. ולפעמים מזרחת הופעה אחת עולמות מלאים. ואחר כך בא זמן
העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה (הרב קוק, מאורות הראי"ה, שבועות, עמ'
ס"א)". התפתחות התודעה מתרחשת בתהליך ייחודי. קודם כל מופיעה הארה חדשה,
הברקה, רעיון חדש מתגלה במוחו של אדם, מה שהסלנג מכנה "נופל לו
האסימון". אלא שהרעיון החדש שנולד, עדיין כללי מקיף ולא מפורט, ובשלב הראשון
איננו נקלט בשכל במושגים, בפרטים, במילים, בכלים רציונליים. אדם יכול לשמוע רעיון
בשיעור, להתלהב ולצאת מכליו מרוב ההתרגשות, אבל במקרים רבים הוא לא יוכל להסביר,
לא לעצמו ובוודאי לא לזולת, מה הוא בדיוק הבין. למצב זה קורה הרב קוק: הופעה.
בכדי לעכל, להפנים, לקלוט, את התובנה החדשה, צריך אדם לפתח אותה, לשכלל
אותה, ליצור לה מערכת רציונלית, "להלביש" אותה בטעמים, בהסבר. הוא צריך
להוריד את ההופעה לפרטים. לכך קורא הרב קוק: "עבודה". השלב הזה, בניגוד
לראשון, איננו הבזק ראשוני חד-פעמי. פיתוח ההסבר הרציונלי דורש זמן. הפנמת ההארה
היא כמו עיבור. הזרע, ההופעה הראשונית, נקלט, אבל התפתחותו לכדי רעיון משוכלל
ורציונלי, הלידה, מחייבת הבשלה באמצעות הזמן.
"הופעה" בלי "עבודה" איננה מספקת. ההופעה חייבת
להיקלט בכלים של התודעה, במושגים שלה, במילים וההגדרות שלה, בהגיון שלה, בצורה
רציונלית. "להתיישב" בשכל האדם, הדור, החברה. ללא בניית התודעה המתאימה,
הכלים – ההופעה, ההברקה, עלולה להיעלם, להישכח.
והרב קוק ממשיך להסביר: "וכשם שאצל היחיד באה הופעה המצריכה
אח"כ לעבודה, והעבודה אינה כי אם מבררת את רכושה של ההופעה, כן בציבור,
התגלות עליונה הפועלת עליה מצרכת עבודת דורות לברר כל הגנוז בה...(שם, שם)".
גם בהתפתחות התודעה הציבורית, הלאומית, מתחולל תהליך בעל מאפיינים דומים.
דרך הרגליים
לתהליך הזה יש היבט נוסף. בכדי שהאידאלים הגדולים החדשים המופיעים
ייקלטו היטב בתוך תודעת המציאות, הם חייבים להתגלות לא רק כאידאלים, אלא גם ככורח
המציאות. לא רק כאמת שמימית עליונה, אידאלית, שהיא בבחינת רצוי, אבל גם אפשר
לוותר עליה – אלא גם כאמת ארצית, חיונית, מתחייבת, הכרחית, שאי אפשר בלעדיה.
"בכוח החוזק ועומק ההרגשה, ההכרח הוא יותר מצוין מהחפץ [מהאידאל],
והחפץ שהוא רם ונאצל שיש בו אותם מעלות של ההכרח, רק הוא חפץ שלם ונשגב, ושעל כן
צריך הוא להיות עובר מעבר ההכרח" (הרב קוק, עולת ראיה ב', עמ' רס"א).
בכדי שאידאל ייקלט, צריכה להתברר האמת שלו לא רק בממד התאורטי, הערכי, השמימי,
האידאלי, אלא גם כאמת מציאותית הכרחית.
מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים הייתה פריצת דרך היסטורית. היא "באה מלמעלה",
בצירוף נסיבות בלתי סביר ובלתי יאמן. מבחינה אסטרטגית והיסטורית אף אחד לא יזם
אותה. אף לא אחד מאלה שהיו מעורבים בתהליך שהוביל לפריצתה לא התכוון לתוצאה
ההיסטורית הסופית. גם התודעה הישראלית הלאומית לא הייתה בשלה לה.
זו הייתה "ההופעה".
בעקבות ההופעה הזו, נדרש שלב "העבודה". לקלוט מה קרה לנו,
להבין מה משמעותו ומה מתחייב ממנו. להוריד לכלים רציונליים, להבין, להפנים, את
השלב החדש ש"כפה" עלינו אלוהי ההיסטוריה.
אבל בכדי שהחידוש הזה ייקלט כראוי, נדרש לא רק לקלוט אותו כשלעצמו, אלא
גם להבין שהוא הכרחי. לא מבחינה "דתית", אידאלית, ערכית – אלא במושגים
של התודעה הרציונלית, הארצית, הממשית. להבין שארץ ישראל השלמה איננה רק אידאל אלא
גם – כורח המציאות. שהיא מתחייבת גם מצד ההיגיון האנושי, מצד הצרכים
הגאופוליטיים, המדיניים, הביטחוניים. שמדינת ישראל לא יכולה להתקיים בלעדיה.
שחבלי הארץ ששוחררו חיוניים לקיומנו גם מבחינה כלכלית, לפתרון בעיות הדיור, למרחב
התפתחות חיוני, להספקת מקורות מים וכדומה.
תהליך כזה, של לימוד "דרך הרגליים", של הבטחת חיוניות שלמותה
של הארץ לא רק מצד האידיאל, אלא גם מצד הכורח, תהליך כזה לוקח זמן. כמה זמן – 49
שנים. ומתי אפשר לברך על המוגמר – בשנת ה-50, שנת היובל.
והנה כאן אנו עומדים. הולך ומתברר לתודעה הישראלית, לציבור הישראלי, שארץ
ישראל השלמה איננה רק אידאל, אלא גם כורח המציאות. בכדי להפנים עובדה זו, היה
צורך בזמן. ובדם, הרבה דם. ובייסורים. ובדמי לימוד.
המסכה נופלת
עד כאן בנוגע לתהליכים התודעתיים הפנימיים שלנו, אבל במקביל, מתחוללים גם
תהליכים אזוריים, וגלובליים, שמכינים ומבשילים את ההכרעה הדרושה – החלת הריבונות
הישראלית על ארץ ישראל ההיסטורית.
האוכלוסין הערביים בארצנו השכילו בעשרות השנים האחרונות להציג את המאבק
הערבי-אסלמי בישראל כמאבק לאומי. למערב בכלל ולאירופה בפרט, הקל "תרגום"
המאבק הערבי-אסלמי בישראל לשפתם, שפת המושגים הלאומיים שמקורם באירופה, את ההזדהות
עמו. הצגה זו, שלשמאל הישראלי ישנו חלק לא קטן בעיצובה, הייתה הקלף המנצח של
הערבים ואפשרה להם לרכוש את אהדת העולם למאבקם. ישראל הועמדה בצד אחד – והעולם
כולו בצדם של הערבים.
אבל הניסיון לארגן את המזרח התיכון – פוליטית מדינית ואידאית – סביב מושג
"מדינת הלאום" האירופי, שמקורו בצרכי הקולוניאליזם האירופי, בא אל קיצו
בתהליכים המכונים אצלנו עדיין "האביב הערבי". העולם הערבי חוזר למבנהו
הטבעי – שבטים, עדות, דתות, חמולות, כנופיות וכדומה. כפי שהתברר שאין אומה סורית,
עיראקית, ירדנית או לבנונית, הולך ומתברר שאין גם אומה פלסטינית.
המסכה הזו של הצגת הסכסוך הערבי-ישראלי כבעיה לאומית פלסטינית, הולכת
ונופלת ועובדה זו עומדת לשנות את מציאות חיינו מיסודה. רוחות הג'יהאד העולמי
רוחשות מתחת לפני השטח גם ביהודה והשומרון והן, ולא ה"זכויות
הפלסטיניות", מלבות את גלי הטרור האחרונים.
הטרור האסלמי במערב, מזיק מאד למסכת הלאומיות הפלסטינית. הוא מבהיר למערב
שכאן כמו אצלם, לא מדובר במאבק לאומי, אלא במאבק ערבי-אסלמי ושהם ואנחנו עומדים
בפני אויב משותף.
התפרקות המזה"ת והבחישה האירנית באזור, יוצרת תהליכי התקרבות בינינו
ובין מדינות ערביות מסוימות שהאינטרס הקיום העצמי שלהם חשוב בעיניהם עשרות מונים
מאשר "העניין הפלסטיני".
ועוד לא דיברנו על המהפך הגדול ביותר במערב ועל משמעותו – עליית טראמפ.
כך שמכול הכיוונים הולך ומבשיל שלב ההכרעה.
מי שעדיין לא נותנת לדבר להתרחש היא ממשלת ישראל, שבניגוד לאינטרס המובהק
שלה, מתחזקת את הרשות הפלסטינאית וחוששת לתת לה ליפול. קשה להנהגה הישראלית להסיק
את המסקנות מהתמורות ההיסטוריות המופלגות שעוברת הזירה בימים אלה, אבל המציאות
חזקה מכל הדמיונות האשליות החולשות והקיבעונות והיא תעשה את שלה. עניין של זמן,
ולא הרבה כנראה. מה שלא מבינים מהראש – לומדים דרך הרגליים.
צדק השמאל; הפתרון לטרור איננו צבאי אלא מדיני, והוא מחייב מעבר מבלימה
והכלה – להכרעה. לא תהיה לנו ברירה אלא להשליט את ריבונותנו על השטח וזה הרבה יותר
פשוט ממה שמנסים לשכנע אותנו אלה שמתפרנסים מ"הבעיה הפלסטינית" כבר שנות
דור וחוששים מהכרעתה ופתרונה.
חלון הזדמנויות
אנחנו נמצאים בעיצומו של "חלון הזדמנויות היסטורי" לפתרון
"הבעיה הפלסטינית" בדרך האפשרית היחידה. המזה"ת מרוסק. מדינות ערב
לא יכולות להגיב (אפילו לא אירן, מכמה סיבות) אירופה מדממת. ארה"ב מסלקת ידיה
מן המזה"ת, מדינות ערב "המתונות", הופכות אט אט, מתחת לשולחן,
לבנות ברית שלנו וכבר נמאס להן מ"הבעיה הפלסטינית".
הגיע זמנו של היום השביעי – של
מה שהתחלנו בששת הימים ולא השכלנו לסיים אז – החלת ריבונות ישראלית מלאה על כל
שטחי ארץ ישראל המערבית.
