שוברים בחירה

מה שמטריד את ארגוני השמאל איננו שאנחנו לא מוסריים, אלא העובדה שאנחנו כן. מטרתם איננה להראות שצה"ל ומדינת ישראל אינם מוסריים, אלא שגם(!) צה"ל ומדינת ישראל – ממש כמו הצבאות והאומות כולן – אינם מוסריים; שאין הבדל ביננו לבין כל שאר האומות, ושבעצם, אנו "עם ככל העמים".

בס"ד

כ"ח באייר, תשע"ו

באופן רשמי מטרתו של ארגון "שוברים שתיקה" היא "להביא לסיום הכיבוש". כך עולה מהתבטאויותיהן של חבריו בתקשורת וכך מוצהר גם באתר האינטרנט שלו: "'שוברים שתיקה' הינו ארגון של חיילים משוחררים האוספים עדויות מחיילים וחיילות אשר שירתו בשטחים מפרוץ האינתיפאדה השנייה ואילך. מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש".

אלא שהארגון איננו עוסק רק ב"כיבוש" וב"שטחים"; חלק מרכזי מפעילותו היא התנהלותו של צה"ל בעזה. בראש עמוד הבית באתר מופיע קישור בשם "ככה נלחמנו בעזה ב-2014 – עדויות חיילים ממבצע 'צוק איתן'". עורכי דו"ח גולדסטון, שעסק במבצע "עופרת יצוקה", נעזרו לא רק ב"שוברים שתיקה" אלא בעוד כ-15 ארגוני שמאל ישראליים.

עזה, כידוע, כבר איננה "שטח כבוש"; צה"ל יצא ממנה בשנת 2006, במסגרת תכנית "ההתנתקות". ארגוני השמאל, אם כן, אינם עוסקים רק ב"מחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית", אלא בהתנהלותם המוסרית של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט.

אם נשאל את ארגוני השמאל, הם וודאי ישיבו לנו שחשוב להם להראות שצה"ל איננו פועל באופן מוסרי, לפחות לא תמיד, שרמתם המוסרית של צה"ל ומדינת ישראל מטרידה אותם, והם פועלים לשיפורה.

התופעה הזו של ארגוני השמאל בכלל ו"שוברים שתיקה" בפרט היא תופעה מורכבת ורבת פנים, אספקטים וצדדים. כאן ברצוני לעסוק בהיבט אחד של התופעה, היבט שלא תמיד מודע, גם לא לאנשי הארגונים עצמם:

מה שבאמת מטריד את ארגוני השמאל איננו שאנחנו לא מוסריים, אלא העובדה שאנחנו כן. מטרתם איננה להראות שצה"ל ומדינת ישראל אינם מוסריים, אלא שגם(!) צה"ל ומדינת ישראל – ממש כמו הצבאות והאומות כולן – אינם מוסריים.

מטרתם היא להראות שאין הבדל ביננו לבין כל שאר האומות ושבעצם, אנו "עם ככל העמים". שגם אנחנו לא מוסריים. מטרתם היא להכחיש את הטענה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, או לפחות צבא מוסרי בכל קנה מידה מוכר.

מאחורי המטרה הזו עומדת כוונה – גם אם בלתי מודעת – להכחיש את האידיאל הישראלי של "עם נבחר". שכן אם אכן צה"ל פועל באופן מוסרי, עד כמה שניתן הדבר במסגרת מציאות של מלחמה; אם צה"ל אכן מקפיד, באמת ובכנות, על "טוהר הנשק" – דבר שלא נשמע כמותו בתולדות העמים – הרי שעם ישראל איננו "עם ככל העמים".

וזה בדיוק מה שמטריד את ארגוני השמאל – הבחירה הישראלית. הייחוד הישראלי. התפיסה של "עם נבחר".

היהודים ניצחו

לפני שנים אחדות נודע על עבודה אקדמית יוצאת דופן שעשתה סטודנטית ישראלית באוניברסיטה העברית. העבודה עסקה בשאלה מדוע לא הייתה בקרב חיילי צה"ל תופעה של אונס נשים "פלסטיניות" בשטחי יהודה והשומרון. לכל מי שחי במדינת ישראל, השאלה איננה מובנת. מדוע שתהייה תופעה כזו!? אבל על רקע כל המקובל והידוע מההיסטוריה הצבאית של אומות העולם, זו באמת תופעה יוצאת דופן. מה שהפריע לסטודנטית לא היו תופעות של אונס – אלא העדרן. ברור: העובדה הזו מלמדת לא רק על כך שצה"ל הוא צבא מוסרי, אלא על כך שעם ישראל – שכן צה"ל הוא "צבא העם" כידוע – הוא עם שונה באופן מהותי מאומות העולם. הסטודנטית הנכבדה לא הייתה יכולה כמובן להשלים עם המסקנה הזו, ולכן הסבירה את התופעה בצורה מופרכת: גזענות. כלומר, מתחת לכבודם של חיילי צה"ל לאנוס "פלסטינאיות".

עצם השאלה, וגם התשובה המופרכת, מעידים מה בדיוק הטריד את אותה סטודנטית: האידיאל הישראלי של "העם הנבחר". זה גם בדיוק מה שמטריד את ארגוני השמאל למיניהם – וגם אם, כאמור, בצורה לא מודעת – ולכן הם עוסקים באיסוף ופרסום עדויות על חוסר המוסריות בהתנהלותם של חיילי צה"ל.

שכן, אם אכן צה"ל הוא צבא מוסרי, הרי שעם ישראל איננו "עם ככל העמים".

המגמה הזו איננה חדשה בקרב השמאל הישראלי. היא בעצם מאפיין עמוק ומתמיד שלו. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, העיד במו פיו שלא הסכמי שלום היו מטרת-העל של ההסכמים:

"אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה שיאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל".^[1]

בספרו "מלחמת החלומות" מביא משה פייגלין שתי עדויות נוספות ברוח זו: בראיון בעקבות הפסדו בבחירות של שנת 96, נשאל שמעון פרס: "מר פרס, כיצד אתה מבין את תוצאות הבחירות?". "אנחנו הפסדנו", ענה. "מי זה אנחנו?", שאל המראיין. "הישראלים. הישראלים הפסידו", ענה פרס. "ומי ניצח?" נשאל. "היהודים ניצחו", ענה שמעון פרס ברגע נדיר של כנות (שם, עמ' 51).

ועדות מעניינת נוספת: "תהליך השלום בשבילי הוא לשכוח שאתה יהודי..." אמרה הסופרת דורית רביניאן בתוכנית טלוויזיה, (שם, עמוד 64)

כלומר, לא שלום הוא מטרת השמאל, גם לא סיום הכיבוש ואפילו לא התנהלותו המוסרית של צה"ל כשלעצמה; שלושת אלה עצמם משמשים כאמצעים למטרת-על שונה: "נורמליזציה" של החברה הישראלית – מדינת כל אזרחיה, שבה המושג "ישראל" מרוקן מכל תוכן.

"ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

 חלל ריק

שקיעת הרעיון הלאומי האירופי ביבשת הולדתו, ובעקבותיה שקיעת הרעיון גם אצלנו, הבאה לידי ביטוי בתהליכים הנקראים אצלנו פוסט-ציונות, יוצרת חלל ריק. מכיוון שחפץ החיים של עם ישראל בדורנו אדיר מאי פעם, הוא מחפש לו בסיס אידאי חדש לשיבת ציון המודרנית. לשמחתו הוא לא צריך לחפש רחוק. התהליך הטבעי והמתבקש של חזרת החברה הישראלית לזהות היהודית המסורתית וללאומיות הישראלית המקורית, הולך ומתגבר, וממלא את החלל שנותר.

חידוש הזהות היהודית והתודעה הישראלית המקורית, כרוכות באופן מוחלט בחידוש התודעה של "אתה בחרתנו" והבנת תפקידנו הייחודי בתולדות האדם, זה של "בני בכורי ישראל".

וזה בדיוק מה שמטריד אותם.

הרעיון של "עם ככל העמים" איננו חדש כמובן; הוא מלווה את תולדות "שיבת ציון" המודרנית מאז הופעתה. הרעיון היה אחד מהיסודות המרכזיים של האידיאולוגיה הציונית, והיה עליו קונצנזוס מוחלט בין כל הזרמים המרכזיים, למרות ההבדלים ביניהם.

כשניסח בן גוריון את משפט הפתיחה הידוע של מגילת העצמאות, "בארץ ישראל קם העם היהודי...", ברור על יסוד איזו תפיסה הוא שאף לבסס את המפעל של "שיבת ציון" – התפיסה הלאומית האירופית. שכן לפי התפיסה הישראלית המקורית, עם ישראל לא התגבש בתהליך התפתחות היסטורית ארוכה על בסיס טריטוריה משותפת, כמו העמים של אירופה, וארץ ישראל איננה "מולדתו", במובן האירופי של המושג. ראשיתו של עם ישראל היא ב"לך לך מארצך, ממולדתך (!), ומבית אביך...אל הארץ אשר אראך". עם ישראל הפך לעם ביציאת מצרים ובמתן תורה. באקט חד-פעמי. מה שהופך אותנו לעם היא התורה. והיא לא התגבשה בארץ ישראל בהתפתחות אידאית והיסטורית, אלא ניתנה במדבר(!). ארץ ישראל איננה מולדת עבורנו אלה ארץ ייעוד, בה אנו אמורים להגשים את החזון שקיבלנו על עצמנו בהר סיני, עוד לפני הכניסה לארץ. והחזון הזה איננו רק לאומי – בניגוד לכל לאומיות אירופית – אלא גם אוניברסלי.

כמובן, לביקורת הציונית על הבחירה הישראלית, על האידיאל של "עם נבחר", היה מקום בזמנה. עצם הגלות, שכפתה יחסים לא טבעיים ולא בריאים ביננו לבין העמים ביניהם התגוררנו, כמו גם אורכה וניתוקנו ממקומנו הטבעי, הביאו לעיוותו והתנוונותו של האידיאל הישראלי היסודי הזה.

לא זהו המקום להעמיק בהבנת אידיאל הבחירה הישראלית, אבל אי אפשר שלא להבין את ההתנגדות כלפיו בשמאל הישראלי. יותר מידי תופעות שליליות, הן בזמן הגלות, כאמור, ואפילו בזמננו אלה, הן תוצאותיו של הרעיון. הרעיון של "בני בכורי ישראל", אחריותו של ישראל לכל שאר העמים, ושאיפתו לתיקונם מתוך תיקונו שלו – המניע הראשון והיסודי לצאתו של אברהם אבינו למסעו ליצירת עם ישראל – הוא רעיון עמוק מני ים. לא פלא אם כן, שפעמים רבות מידי הוא הובן שלא כראוי על ידי בני עמנו, ויצר תופעות שליליות. אבל זה עצמו איננו סיבה לדחיית הרעיון, אלא לבירורו, העמקתו, תיקונו וטיהורו. בסופו של דבר, לא נוכל להתכחש לעצמנו.

ניתן לומר זאת גם כך: אם משמעות האידיאל של "עם נבחר" הוא כפי שהשמאל הישראלי מבין אותו – הרי גם אנו מתנגדים לו בכל התוקף.

וזהו, אם תירצו, שורש המחלוקת הפנים-ישראלית שאנו עסוקים בה כל כך בדור הזה: האם גם אנחנו "עם ככל העמים", ואם כן, בימינו, כמו כולם, גם אנו אמורים להתפרק לאינדיבידואלים חסרי זהות ותוכן לאומי – מדינת כל אזרחיה – וזהו הבסיס הראוי להווייה הישראלית הנוכחית, או שהבסיס לקיומנו הוא האידאה הלאומית הישראלית המקורית, שהאידיאל היסודי שלה הוא הבחירה הישראלית. ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות האלה הן חובקות עולם, מרחיקות לכת ואין סוף הבדלים נגזרים מהן.

מאבק הבכורה

אבל לא רק על בני עמנו מאיים הרעיון הזה, אלא גם, ובעיקר, על אומות העולם. עבורם משמעותו היא סוף וקץ להגמוניה התרבותית שלהם על כל מה שמשתמע מכך. אם "מציון תצא תורה" – ולא מניו-יורק, לונדון ופריס – הרי שהתרבות המערבית, לפחות מבחינה ערכית-מוסרית, תתגלה בכל מערומיה, ילדותיותה, שטחיותה וחוסר רצינותה. זהו מאבק הבכורה המיתולוגי בין יעקב ועשיו, ודי מובן הפחד הגדול והאיום הטוטאלי, שחש עשיו מהופעת האמת של יעקב.

לכן, גם מבחינת האומות, מה שמפריע להם איננו שאנחנו לא מוסריים, אלא העובדה שאנחנו כן. לכן הם טורחים כל כך להוכיח שאנחנו – גם אנחנו – איננו מוסריים. כי אם אנחנו באמת ובתמים שומרים על "טוהר הנשק", הרי שהמאבק על הבכורה הרוחנית-מוסרית הוכרע. ואת המסקנה הזו, ואת כל מה שנגזר ומשתמע ממנה – הם אינם מוכנים ובשלים עדיין לקבל.

הפחד הזה מפני תחיית ישראל בארצו, וחזרתו לערכיו ותרבותו, הוא אחת הסיבות העמוקות לתופעה של האנטישמיות המדינית לה אנו עדים בדורנו. ולא במקרה מוצאים עצמם ארגוני השמאל הישראליים ואומות העולם שותפים לאותו מאבק – המאבק בבחירת ישראל. וזוהי גם הסיבה שאומות העולם ממנות אותם.

מכאן גם מובן מדוע הם, אומות העולם, מקפידים דווקא אתנו על עמידה בנורמות מוסריות, ולא עם כל שאר האומות.

מכאן גם מובן עד כמה הניסיון שלנו להוכיח את חפותנו ומוסריותנו נועד לכישלון; הרי זה בדיוק מה שמפריע עליהם.

תביעה צודקת

אי אפשר להכחיש אמנם שעצם התביעה של ארגוני השמאל להתנהלות מוסרית של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט היא דרישה צודקת. אמנם השאלה לפי אילו ערכי מוסר אנחנו אמורים להתנהל – ערכי המוסר המערבי-ליברלי או ערכי המוסר הישראלי המקורי – עדיין עומדת במלוא תוקפה. גם הטענה כנגד ארגונים אלה שאם הם באמת ובתמים היו מעוניינים בתיקון המצב, היה עליהם "לכבס את הכביסה" הזו בתוכנו פנימה, ולא בראש החוצות הבינלאומיים – עדיין שרירה וקיימת.

בכפוף להסתייגויות האמורות, אין מחלוקת שצריך לתמוך בתביעתם של ארגוני השמאל להתנהלות מוסרית של צה"ל, ולבירור הכישלונות בתחום, (שכמובן ובאופן טבעי ולא מפתיע עדיין מצויים פה ושם). אלא שעצם התביעה הזו, בהיקף, ברצינות ובנחישות שלה – שאין כמוה באומות אחרות – היא היא שמעידה, בהפוך על הפוך, על כך שאנחנו באמת "עם נבחר".  

  

---

[1] הריאיון עמו התקיים בתל אביב, ב-3 בנובמבר 2013. מתוך דו"ח קבוצת המשבר הבין-לאומית, נובמבר 2013.