שתי גאולות

שתי שיטות גאולה הופיעו בדורנו. השיטה החב"דית ושיטתו של הרב קוק. לכל אחת משתי השיטות ישנן תפיסות יסוד, הנחות עבודה, התנהלות מעשית, פרקטיקות חיים והדרכה תורנית משלה. לכל אחת יש את "ארגז הכלים" שלה. חשוב שלא לערבב את ההדרכות. כל הדרכה טובה ומועילה בתחומה. הערבוב ביניהן הוא מתכון לצרות.  

בס"ד

כ"ד באייר, תשע"ו

שתי שיטות והדרכות מרכזיות בגאולה הופיעו בדורנו. השיטה החב"דית ושיטתו של הרב קוק.

הראשונה, החב"דית, גורסת שהגאולה אמורה להופיע ישירות מן השמיים, בדרך ניסית, באקט חד פעמי. השנייה גורסת גם היא שמקורה של הגאולה הוא מן השמיים, אלא שהיא מופיעה ומתגלה מן הארץ, בתהליך היסטורי-לאומי-ציבורי, בתודעת האדם, במעשיו ובבחירתו. לשיטה זו הגאולה איננה אקט חד פעמי אלא התפתחות היסטורית ארוכה[1].

ההבדל ביניהן מתבהר, בין היתר, בהתייחסותן השונה לשאלה הבאה: לאור המציאות היהודית בכלל והישראלית בפרט של ריבוי מחלוקות, פלגנות, שנאת חינם ופרוד בעם ישראל בדורנו, כיצד בכלל ניתן לדבר על גאולה באופן אקטואלי?

אחת מהן תשיב על כך תשובה שהעיקרון שלה הוא "למרות". למרות המחלוקות אנו מאמינים שעם ישראל יתאחד ויגאל. זו התשובה החב"דית.

השנייה, שיטת הרב קוק, תשיב תשובה שהעיקרון שלה הוא "מתוך", "באמצעות". המחלוקות הן בירורים לאומיים ואישיים הכרחיים. עצם הדינמיקה שלהן, עצם האינטראקציה שהן יוצרות בין חלקים שונים וגישות שונות בעם, אימות הדעות השונות ובירורן, היא שיוצרת ומפתחת את מדריגת התודעה ההכרחית לגאולה. הגאולה היא התפתחות תודעתית, שנפרשת בזמן. לכן היא מתגלה בתהליך היסטורי. הבעיות מולן ניצב עם ישראל, פנימיות וחיצוניות – "מתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של תורה...(מאמרי הראיה, כרך א', עמ' 166)" – הן שמאתגרות אותו ומחייבות אותו למצוא את פתרונן, מה שיוצר עליית מדרגה בסולם התודעה.

הראשונה, החב"דית, מטבע מהותה איננה עוסקת בתהליכים ההיסטוריים. היא איננה מחפשת, וממילא איננה מוצאת, את יד השם בתהליכים הללו. היא איננה עוסקת בממד הציבורי, הלאומי, ההיסטורי של הגאולה. היא איננה רואה את השרות בצה"ל או את יישוב הארץ כעיקר שליחותה. היא גם איננה מעורבת בדרך כלל ישירות בפוליטיקה. היא עוסקת בעיקר בפרט בחינוכו ובתיקונו. היא מניחה שהכמות תהפוך לאיכות. אם הרבה יהודים יחזרו לתודעה האלוקית שלהם – הגאולה תצא לפועל בדרך ממילא.

השנייה, זו של הרב קוק, עוסקת אמנם גם בתשובה הפרטית, האישית, אבל את עיקר התהליך היא רואה בממד הציבורי, בתהליך ההיסטורי של שיבת עם ישראל לארצו ולעצמו, ובבניין התודעה הישראלית והציבוריות הישראלית לעת התחייה. העיקרון המנחה אותה הוא "לפעול עם א-ל", כלומר, לחוש (אבל באמת גם לאתר, לנתח, ללמוד, לברר להבין ולהפנים) את הדינמיקה ההיסטורית האלוקית ואת מגמתה – בתוך המציאות – ולפעול מכוחה, בדומה לטכניקה של "לתפוס גלים", בה האדם פועל מתוך תהליכים גדולים ורבי עוצמה ממנו, ורואה עצמו רק כמי שמוציא אותם אל הפועל.    

משל ההינדיק

המסורת החסידית מדברת על שני סוגים של "צדיקים" שנבדלים בשיטה על פיה הם מתקנים את המציאות. הצדיק האחד תופס עמדה מחוץ למציאות. הוא איננו מעורב בה ואיננו מתעסק עמה באופן ישיר אלא מקיף. הוא ניצב בעמדתו המוסרית, ובעצם הווייתו ונוכחותו הוא פועל על המציאות. הוא איננו מתווכח ומתדיין אתה אלא מקרין עליה את אומר חייו.

"הצדיק" השני מתקן את המציאות באופן שונה: הוא "יורד" אליה, נכנס למושגים שלה, לומד את שפתה ואת המנטליות שלה, "מתלבש בלבושיה", ומרים אותה ממקומה על מנת לתקנה.

הסיפור המפורסם של רבי נחמן מברסלב על "ההינדיק" (תרנגול הודו) הוא דוגמה אופיינית לדרך הטיפול השנייה. ההינדיק הוא בן המלך שהשתגע. הוא משוכנע שהוא תרנגול הודו, מאמץ לעצמו התנהגות כזו ויורד אל מתחת לשולחן לקבץ שאריות מזון. ישנם רופאים העומדים מול וליד השולחן ומנסים לשכנע את המשוגע שהוא איננו הינדיק. זה לא עובד. הרופא החכם מחליט לנקוט שיטה אחרת. הוא מתחפש להינדיק, יורד גם הוא אל מתחת לשולחן, מתנהג כהינדיק, מדבר בשפתו של ההינדיק, מזדהה עמו, ואט אט משכנע אותו שגם הינדיק יכול להיות בן אדם – ומחזיר אותו למקומו הראוי.

הרופא הזה, היורד אל המציאות ומברר אותה מבפנים, מתוכה, הוא "הצדיק" מהסוג השני.

הסיכון שלוקח על עצמו הרופא השני הוא גדול. הוא עלול להיות מושפע מההנדיק. גם הוא עלול לשכוח שהוא בן אדם להתבלבל ולהתחיל להתנהג כהינדיק. עוגן הביטחון של הרופא הנועז הזה, הם, בין היתר, אותם רופאים שנותרו מחוץ למערכת, לא התחפשו ולא ירדו למציאות, אל מתחת לשולחן, ונותרו, כפי שהם, מבחוץ. אם חלילה יישכח הרופא הנועז את משימתו ואת עצמו, יהיה מי שיוכל להזכיר לו אותם, יהיה לו לאן לחזור.

כך שיש צורך בשני הרופאים. זוהי מערכת משולבת.

הנמשל

עם ישראל הוא בן המלך ששכח את עצמו והחליט שהוא עם ככל העמים. ישנו זרם אחד ביהדות שקבל על עצמו לרדת אל העם לדבר בשפתו ולהתלבש בלבושיו, על מנת להזכיר לו את עצמו ולברר את סיבוכיו מבפנים, מתוך הזדהות ונטילת חלק. ישנו זרם אחר, שמקפיד להישאר מחוץ למערכת, מחוץ לתהליכים. גם הוא מתקן את המציאות, אבל מבחוץ. הוא מהווה תזכורת מתמדת שישנה גם אפשרות אחרת. הוא איננו מתערב במציאות הציבורית ככזו, איננו נוטל בה חלק, איננו משתתף בתהליך. עצם הווייתו, עצם נוכחותו, מקרינות על המערכת ופועלות עליה. יותר מכך, הוא גם מהווה ערובה לכך שהזרם שכן ירד למציאות, לא יישכח את עצמו ואת זהותו במשימה המורכבת ויוכל לצאת בשלום מהמשימה.

הזרם הראשון הוא זה של הרב קוק. השני הוא העולם החרדי. ההינדיק הוא עם ישראל בדורות האחרונים, הוא ירד אמנם, מבחינת תודעתו, למצרים, אל מתחת לשולחן, אבל לא לשווא. ממש כמו ביציאת מצרים המקורית, הוא עומד לצאת ברכוש גדול – הישגיו של העולם המודרני – לברר את הטוב שבו על ידי התורה, לצרפו ולהביאו לעם ישראל. כמובן שמכל התהליך הגדול העצום והמורכב הזה, יצאו עם ישראל ותורת ישראל בפנים חדשות לחלוטין. גאולה.

לא לערבב

השיטה החב"דית, כחלק מהשיטה החרדית, נותרת כמוה מחוץ למציאות – ההיסטורית, הציבורית, הממלכתית, הלאומית (בניגוד לזו האינדיבידואלית). בדרך כלל היא איננה נטולת חלק בבירורים הקשורים בבניין הציבוריות הישראלית בתהליך התחייה. היא עוסקת רק בפרט ובעיקר בחינוך לתורה ומצוות.

אבל עצם נוכחותה ופעילותה, כמו גם קריאתה המופשטת, המקיפה, לגאולה – פועלת על התודעה הציבורית.

עוד משל: מקובל שניתן לסייע לאדם הנקלע לבעיות נפשיות בשתי צורות. הראשונה – טיפול פסיכואנליטי (כמשל ובלי להתייחס לערכו ותועלתו כשלעצמו). בטיפול כזה יורד המטפל לשורשי בעיותיו של המטופל, מאתר ומברר אותן, מתוך הקשבה הזדהות ונכונות "להיכנס לביצה" של סבך הבעיות של המטופל. הוא מרשה לעצמו "להתלכלך" בנגעיו של החולה. זו הכוונה "להתלבש בלבושיו". הדרך האחרת היא להיות אדם בריא ושלם ולהקרין למטופל דוגמה אישית אידיאלית שתעזור לו לצאת מעצמו. הדרך הראשונה פועלת באופן פנימי השנייה במקיף.

הדרך הראשונה במשל האחרון היא דרכו של הרב קוק. השנייה – של חב"ד. הן איננן סותרות זו את זו. אדרבא, הן משלימות. שתיהן פועלות להבאת הגאולה, כל אחת בדרכה היא וכל אחת במישור שלה.

 לכל אחת משתי השיטות ישנן תפיסות יסוד, הנחות עבודה, התנהלות מעשית, פרקטיקות חיים והדרכה תורנית משלה. במילים אחרות – לכל אחת יש את "ארגז הכלים" שלה.

חשוב שלא לערבב את ההדרכות. כל הדרכה טובה ומועילה בתחום לו היא נועדה. שימוש של הדרכה אחת בתחום לו מיועדת האחרת הוא מתכון לצרות.

בכדי לפעול בתוככי המציאות הציבורית הישראלית, יש צורך לאמץ את "ארגז הכלים" שחשף הרב קוק. "קמעא קמעא" לדוגמה. "ממלכתיות" – דוגמה אחרת.

ניסיון לפעול במציאות הציבורית-לאומית-היסטורית (להוציא את זו הפרטית) לשם הבאת הגאולה, שלא על פי ארגז הכלים התורניים המיועדים לכך – הוא מתכון לצרות.

[במאמר מוסגר: אם שתי השיטות חשובות חיוניות ונחוצות, כיצד יכריע האדם הפרטי למי מהן להצטרף, על בסיס איזו שיטה לבנות את תודעתו האלוקית ואת הדרכת חייו המעשיים. ההכרעה היא על פי שורש הנשמה, המשיכה הפנימית האמתית. לא תמיד קל לזהות אותה, אבל, בסופו של דבר, אדם חייב ללמוד את הקול הפנימי שלו ולהיות נאמן לו. ריבונו של עולם, מצדו, "בורא נשמות" ויוצר את האמת הפנימית שלנו, אותה עלינו לאתר ובה עלינו לבחור.

אמנם, ככל שמתגבר תהליך הגאולה ומתעצם, כך מתגבר גם הצורך לספוג אותו בפנימיות האישיות, בכלים תודעתיים ושכליים "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (הרב קוק, אורות, אורות ישראל, פרק ג')". ככל שמתפתח התהליך, בורא ריבונו של עולם נשמות חדשות ומשנה את איכויותיהן. נשמות חדשות בעלות צרכים ותפקידים שונים ומגוונים הולכות ומתגלות. לתהליך יש כיוון: האמונה – המופשטת, המקיפה, הכללית – הופכת לתודעה, פנימית, מושכלת, בחירית, הכרתית. למדרגת חיים בפועל. הנשמות השונות, על צורכיהן השונים, הולכות ומופיעות בהתאם.]   

     

     

 

---

[1] אם כי היא איננה שוללת את האפשרות "שתוכל דווקא גם לגרום דליגה אלוקית פתאומית" (אגרות הראי"ה, א' מ"ז).