אקדח ריק

נתניהו נמצא במלכוד פוליטי, וחייב להשאיר את בנט לצדו בקואליציה. האיומים של גורמים בסביבתו נגד שר החינוך ריקים מתוכן

בס"ד

ד' בסיון, תשע"ו

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

"גורמים בלשכת ראש הממשלה" לא אהבו את נאומו של נפתלי בנט בישיבת מרכז הרב ביום ירושלים האחרון. הם העדיפו לייחס את נאומו לעלבון, למניעים אישיים, ליומרות מופרכות ועוד כהנה וכהנה סיבות לא רלוונטיות.

הניסיון ליצור דה לגיטימציה לביקורת של שר החינוך על קמפיין שתי המדינות של ראש הממשלה בנימין נתניהו קצת מביך, והטענות על היעדר הנאמנות נשמעות כמו בכיו של הקוזק הנגזל ההוא. בסופו של דבר כולנו זוכרים מה הצהיר רוה"מ ערב הבחירות ומה הם קווי היסוד של הממשלה, כך שנטל חוסר הלגיטימיות וחובת ההסברים, התירוצים ובעיקר הוכחת הנאמנות, מוטלים על נתניהו ועל שר הביטחון החדש אביגדור ליברמן – לא על בנט.

במסכת שבת אמרו חז"ל ש"כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (.....) בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". בנט חייב היה למחות על הקמפיין המופרך הזה, ולהזכיר קבל עם עדה ועולם ש"ארץ ישראל שייכת לנו, גם כשאין בחירות". זה בדיוק מה שציפה ממנו ציבור בוחריו וגם לא מעטים מבוחרי הליכוד.

לפי האשמות השווא של "גורמים בסביבת של ראש הממשלה", נראה שהם לא מבינים את חומרת המצב. "מי שנכווה ברותחין, ניזהר בצוננים": אחרי שהציבור הדתי-לאומי נכווה מתעלולי שרון ומההתנתקות, אל לו לראש הממשלה לחשוב שיש לו מרחב תמרון רחב מידי.

הציבור הזה כולו, ועוד רבים וטובים אחרים בישראל, עוקבים בערנות ובדריכות אחרי ההתפתחויות, ולא ייפלו שנית בפח. השאלה כבר איננה האם להפיל את הממשלה כשתפסע ולו צעד אחד חשוד בכיוון ההרסני הזה, אלא מתי להפיל אותה – ויהיה המחיר אשר יהיה. האקדח המטפורי שהניח בנט על השולחן עדיין שם, והוא טעון. טוב יעשה ראש הממשלה אם ייקח את בנט ברצינות, ולא ייחס לו מניעים צדדיים.

אבל החידוש האמתי בנאומו של נפתלי בנט קצת נעלם בצל הכותרות: "רק כשנהיה חדים ונחושים תמיד, העולם יעזוב אותנו במנוחה", אמר שר החינוך. משמעות הדבר היא שגם אם נתניהו לא באמת מתכוון ל"שתי מדינות", נראה שבנט חולק עליו גם בנושא האסטרטגיה המדינית והדרך שבה יש להתמודד עם הלחצים הבינלאומיים.

עד לא מזמן טקטיקת הערפול, טשטוש הכוונות והשקרים הלבנים של נתניהו עבדה לא רע. היא הצילה את המדינה מאסון אוסלו וספגה את הלחצים הבינלאומיים על ישראל שהופנו לכיוונה של ישראל. נראה שבנט טוען שעכשיו היא רק מזמינה מעוררת ומגבירה את הלחצים האלה.

בניגוד לנתניהו, נראה שבנט סובר שהדרך להתמודד עם הלחצים הבינלאומיים היא בהצבת לאו מוחלט, שיבהיר לעולם שאין על מה לדבר ושבלתי אפשרי ללחוץ אותנו: "יש כאלו, בארץ ובעולם, הנרתמים ליוזמות ערביות שונות, על פיהן נחלק את הארץ..... כי העולם לוחץ, ויש צורך לפייס אותו. להם אני אומר בערב זה: לעולם לא", הצהיר בנט בנאומו.

ונשוב לאקדח הדמיוני, אבל הפעם זה של "גורמים בליכוד" שמאיימים לזרוק את בנט ולהכניס במקומו את יצחק (בוז'י) הרצוג. האקדח הזה ריק מכול וכול – נתניהו יצטרך את בנט אם וכאשר הרצוג יצטרף לקואליציה עוד יותר מאשר הוא זקוק לו עכשיו.

החשבון הזה פשוט וחד משמעי: נתניהו נמצא במלכוד פוליטי. הוא אמנם רוצה שהרצוג יצטרף לקואליציה, אבל אין לו שום כוונה לתת לו לאחוז בהגה ולהתחלק אתו בהנהגה, וכל שכן להיות תלוי בו ונתון לחסדיו, או להפוך לבן ערובה שלו. נתניהו מתכוון שהרצוג "יעבוד אצלו", גם במקרה שראש הממשלה מתכוון בכנות ליישם את רעיון שתי מדינות.

אבל אם בנט, על 8 המנדטים שלו, יצא מהקואליציה או ייזרק ממנה, יוותרו לנתניהו (ללא המחנה הציוני) 58 מנדטים כבסיס לממשלתו. המצב הפוליטי הזה מאפשר להרצוג להפוך ל"סוס טרויאני", שיהיה בידיו לפרק את הממשלה בכל רגע נתון, לכפות בחירות ולשם שינוי עוד "לצאת גבר". זו אחת הסיבות העיקריות לכך שהמחנה הציוני מתנה את הצטרפותו לקואליציה בהוצאתו של "הבית היהודי". לא לכך מתכוון נתניהו, ממש לא.

"בנט משחק באש", אמר השבוע ח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה, "אם ימשיך לאיים, או שנלך לבחירות או שמפלגה אחרת תיכנס במקום הבית היהודי". אז זהו, שלא: מי שמשחק באש הוא נתניהו. הוא יהיה המפסיד הגדול מיציאת בנט. הבית היהודי כבר איננו המפד"ל של פעם. לציבור הדתי-לאומי יש דרך עצמאית, וחוגים נוספים לא מעטים בציבוריות הישראלית מזדהים איתה. כדאי שנתניהו יתחיל לספור גם את הבית היהודי, ולא רק את הבית הלבן.

שוברים בחירה

מה שמטריד את ארגוני השמאל איננו שאנחנו לא מוסריים, אלא העובדה שאנחנו כן. מטרתם איננה להראות שצה"ל ומדינת ישראל אינם מוסריים, אלא שגם(!) צה"ל ומדינת ישראל – ממש כמו הצבאות והאומות כולן – אינם מוסריים; שאין הבדל ביננו לבין כל שאר האומות, ושבעצם, אנו "עם ככל העמים".

בס"ד

כ"ח באייר, תשע"ו

באופן רשמי מטרתו של ארגון "שוברים שתיקה" היא "להביא לסיום הכיבוש". כך עולה מהתבטאויותיהן של חבריו בתקשורת וכך מוצהר גם באתר האינטרנט שלו: "'שוברים שתיקה' הינו ארגון של חיילים משוחררים האוספים עדויות מחיילים וחיילות אשר שירתו בשטחים מפרוץ האינתיפאדה השנייה ואילך. מטרת הארגון היא להעלות את המודעות למציאות היום יומית בשטחים הכבושים וליצור שיח ציבורי על המחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית, זאת על מנת להביא לסיום הכיבוש".

אלא שהארגון איננו עוסק רק ב"כיבוש" וב"שטחים"; חלק מרכזי מפעילותו היא התנהלותו של צה"ל בעזה. בראש עמוד הבית באתר מופיע קישור בשם "ככה נלחמנו בעזה ב-2014 – עדויות חיילים ממבצע 'צוק איתן'". עורכי דו"ח גולדסטון, שעסק במבצע "עופרת יצוקה", נעזרו לא רק ב"שוברים שתיקה" אלא בעוד כ-15 ארגוני שמאל ישראליים.

עזה, כידוע, כבר איננה "שטח כבוש"; צה"ל יצא ממנה בשנת 2006, במסגרת תכנית "ההתנתקות". ארגוני השמאל, אם כן, אינם עוסקים רק ב"מחיר המוסרי שבשליטה צבאית על אוכלוסייה אזרחית", אלא בהתנהלותם המוסרית של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט.

אם נשאל את ארגוני השמאל, הם וודאי ישיבו לנו שחשוב להם להראות שצה"ל איננו פועל באופן מוסרי, לפחות לא תמיד, שרמתם המוסרית של צה"ל ומדינת ישראל מטרידה אותם, והם פועלים לשיפורה.

התופעה הזו של ארגוני השמאל בכלל ו"שוברים שתיקה" בפרט היא תופעה מורכבת ורבת פנים, אספקטים וצדדים. כאן ברצוני לעסוק בהיבט אחד של התופעה, היבט שלא תמיד מודע, גם לא לאנשי הארגונים עצמם:

מה שבאמת מטריד את ארגוני השמאל איננו שאנחנו לא מוסריים, אלא העובדה שאנחנו כן. מטרתם איננה להראות שצה"ל ומדינת ישראל אינם מוסריים, אלא שגם(!) צה"ל ומדינת ישראל – ממש כמו הצבאות והאומות כולן – אינם מוסריים.

מטרתם היא להראות שאין הבדל ביננו לבין כל שאר האומות ושבעצם, אנו "עם ככל העמים". שגם אנחנו לא מוסריים. מטרתם היא להכחיש את הטענה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר בעולם, או לפחות צבא מוסרי בכל קנה מידה מוכר.

מאחורי המטרה הזו עומדת כוונה – גם אם בלתי מודעת – להכחיש את האידיאל הישראלי של "עם נבחר". שכן אם אכן צה"ל פועל באופן מוסרי, עד כמה שניתן הדבר במסגרת מציאות של מלחמה; אם צה"ל אכן מקפיד, באמת ובכנות, על "טוהר הנשק" – דבר שלא נשמע כמותו בתולדות העמים – הרי שעם ישראל איננו "עם ככל העמים".

וזה בדיוק מה שמטריד את ארגוני השמאל – הבחירה הישראלית. הייחוד הישראלי. התפיסה של "עם נבחר".

היהודים ניצחו

לפני שנים אחדות נודע על עבודה אקדמית יוצאת דופן שעשתה סטודנטית ישראלית באוניברסיטה העברית. העבודה עסקה בשאלה מדוע לא הייתה בקרב חיילי צה"ל תופעה של אונס נשים "פלסטיניות" בשטחי יהודה והשומרון. לכל מי שחי במדינת ישראל, השאלה איננה מובנת. מדוע שתהייה תופעה כזו!? אבל על רקע כל המקובל והידוע מההיסטוריה הצבאית של אומות העולם, זו באמת תופעה יוצאת דופן. מה שהפריע לסטודנטית לא היו תופעות של אונס – אלא העדרן. ברור: העובדה הזו מלמדת לא רק על כך שצה"ל הוא צבא מוסרי, אלא על כך שעם ישראל – שכן צה"ל הוא "צבא העם" כידוע – הוא עם שונה באופן מהותי מאומות העולם. הסטודנטית הנכבדה לא הייתה יכולה כמובן להשלים עם המסקנה הזו, ולכן הסבירה את התופעה בצורה מופרכת: גזענות. כלומר, מתחת לכבודם של חיילי צה"ל לאנוס "פלסטינאיות".

עצם השאלה, וגם התשובה המופרכת, מעידים מה בדיוק הטריד את אותה סטודנטית: האידיאל הישראלי של "העם הנבחר". זה גם בדיוק מה שמטריד את ארגוני השמאל למיניהם – וגם אם, כאמור, בצורה לא מודעת – ולכן הם עוסקים באיסוף ופרסום עדויות על חוסר המוסריות בהתנהלותם של חיילי צה"ל.

שכן, אם אכן צה"ל הוא צבא מוסרי, הרי שעם ישראל איננו "עם ככל העמים".

המגמה הזו איננה חדשה בקרב השמאל הישראלי. היא בעצם מאפיין עמוק ומתמיד שלו. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, העיד במו פיו שלא הסכמי שלום היו מטרת-העל של ההסכמים:

"אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה שיאפשרו לשלב את הלאומיות היהודית, שגשוג התרבות הישראלית, הפרדת הדת מהמדינה ושוויון מלא למיעוט הערבי בישראל".^[1]

בספרו "מלחמת החלומות" מביא משה פייגלין שתי עדויות נוספות ברוח זו: בראיון בעקבות הפסדו בבחירות של שנת 96, נשאל שמעון פרס: "מר פרס, כיצד אתה מבין את תוצאות הבחירות?". "אנחנו הפסדנו", ענה. "מי זה אנחנו?", שאל המראיין. "הישראלים. הישראלים הפסידו", ענה פרס. "ומי ניצח?" נשאל. "היהודים ניצחו", ענה שמעון פרס ברגע נדיר של כנות (שם, עמ' 51).

ועדות מעניינת נוספת: "תהליך השלום בשבילי הוא לשכוח שאתה יהודי..." אמרה הסופרת דורית רביניאן בתוכנית טלוויזיה, (שם, עמוד 64)

כלומר, לא שלום הוא מטרת השמאל, גם לא סיום הכיבוש ואפילו לא התנהלותו המוסרית של צה"ל כשלעצמה; שלושת אלה עצמם משמשים כאמצעים למטרת-על שונה: "נורמליזציה" של החברה הישראלית – מדינת כל אזרחיה, שבה המושג "ישראל" מרוקן מכל תוכן.

"ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

 חלל ריק

שקיעת הרעיון הלאומי האירופי ביבשת הולדתו, ובעקבותיה שקיעת הרעיון גם אצלנו, הבאה לידי ביטוי בתהליכים הנקראים אצלנו פוסט-ציונות, יוצרת חלל ריק. מכיוון שחפץ החיים של עם ישראל בדורנו אדיר מאי פעם, הוא מחפש לו בסיס אידאי חדש לשיבת ציון המודרנית. לשמחתו הוא לא צריך לחפש רחוק. התהליך הטבעי והמתבקש של חזרת החברה הישראלית לזהות היהודית המסורתית וללאומיות הישראלית המקורית, הולך ומתגבר, וממלא את החלל שנותר.

חידוש הזהות היהודית והתודעה הישראלית המקורית, כרוכות באופן מוחלט בחידוש התודעה של "אתה בחרתנו" והבנת תפקידנו הייחודי בתולדות האדם, זה של "בני בכורי ישראל".

וזה בדיוק מה שמטריד אותם.

הרעיון של "עם ככל העמים" איננו חדש כמובן; הוא מלווה את תולדות "שיבת ציון" המודרנית מאז הופעתה. הרעיון היה אחד מהיסודות המרכזיים של האידיאולוגיה הציונית, והיה עליו קונצנזוס מוחלט בין כל הזרמים המרכזיים, למרות ההבדלים ביניהם.

כשניסח בן גוריון את משפט הפתיחה הידוע של מגילת העצמאות, "בארץ ישראל קם העם היהודי...", ברור על יסוד איזו תפיסה הוא שאף לבסס את המפעל של "שיבת ציון" – התפיסה הלאומית האירופית. שכן לפי התפיסה הישראלית המקורית, עם ישראל לא התגבש בתהליך התפתחות היסטורית ארוכה על בסיס טריטוריה משותפת, כמו העמים של אירופה, וארץ ישראל איננה "מולדתו", במובן האירופי של המושג. ראשיתו של עם ישראל היא ב"לך לך מארצך, ממולדתך (!), ומבית אביך...אל הארץ אשר אראך". עם ישראל הפך לעם ביציאת מצרים ובמתן תורה. באקט חד-פעמי. מה שהופך אותנו לעם היא התורה. והיא לא התגבשה בארץ ישראל בהתפתחות אידאית והיסטורית, אלא ניתנה במדבר(!). ארץ ישראל איננה מולדת עבורנו אלה ארץ ייעוד, בה אנו אמורים להגשים את החזון שקיבלנו על עצמנו בהר סיני, עוד לפני הכניסה לארץ. והחזון הזה איננו רק לאומי – בניגוד לכל לאומיות אירופית – אלא גם אוניברסלי.

כמובן, לביקורת הציונית על הבחירה הישראלית, על האידיאל של "עם נבחר", היה מקום בזמנה. עצם הגלות, שכפתה יחסים לא טבעיים ולא בריאים ביננו לבין העמים ביניהם התגוררנו, כמו גם אורכה וניתוקנו ממקומנו הטבעי, הביאו לעיוותו והתנוונותו של האידיאל הישראלי היסודי הזה.

לא זהו המקום להעמיק בהבנת אידיאל הבחירה הישראלית, אבל אי אפשר שלא להבין את ההתנגדות כלפיו בשמאל הישראלי. יותר מידי תופעות שליליות, הן בזמן הגלות, כאמור, ואפילו בזמננו אלה, הן תוצאותיו של הרעיון. הרעיון של "בני בכורי ישראל", אחריותו של ישראל לכל שאר העמים, ושאיפתו לתיקונם מתוך תיקונו שלו – המניע הראשון והיסודי לצאתו של אברהם אבינו למסעו ליצירת עם ישראל – הוא רעיון עמוק מני ים. לא פלא אם כן, שפעמים רבות מידי הוא הובן שלא כראוי על ידי בני עמנו, ויצר תופעות שליליות. אבל זה עצמו איננו סיבה לדחיית הרעיון, אלא לבירורו, העמקתו, תיקונו וטיהורו. בסופו של דבר, לא נוכל להתכחש לעצמנו.

ניתן לומר זאת גם כך: אם משמעות האידיאל של "עם נבחר" הוא כפי שהשמאל הישראלי מבין אותו – הרי גם אנו מתנגדים לו בכל התוקף.

וזהו, אם תירצו, שורש המחלוקת הפנים-ישראלית שאנו עסוקים בה כל כך בדור הזה: האם גם אנחנו "עם ככל העמים", ואם כן, בימינו, כמו כולם, גם אנו אמורים להתפרק לאינדיבידואלים חסרי זהות ותוכן לאומי – מדינת כל אזרחיה – וזהו הבסיס הראוי להווייה הישראלית הנוכחית, או שהבסיס לקיומנו הוא האידאה הלאומית הישראלית המקורית, שהאידיאל היסודי שלה הוא הבחירה הישראלית. ההשלכות של כל אחת מהאפשרויות האלה הן חובקות עולם, מרחיקות לכת ואין סוף הבדלים נגזרים מהן.

מאבק הבכורה

אבל לא רק על בני עמנו מאיים הרעיון הזה, אלא גם, ובעיקר, על אומות העולם. עבורם משמעותו היא סוף וקץ להגמוניה התרבותית שלהם על כל מה שמשתמע מכך. אם "מציון תצא תורה" – ולא מניו-יורק, לונדון ופריס – הרי שהתרבות המערבית, לפחות מבחינה ערכית-מוסרית, תתגלה בכל מערומיה, ילדותיותה, שטחיותה וחוסר רצינותה. זהו מאבק הבכורה המיתולוגי בין יעקב ועשיו, ודי מובן הפחד הגדול והאיום הטוטאלי, שחש עשיו מהופעת האמת של יעקב.

לכן, גם מבחינת האומות, מה שמפריע להם איננו שאנחנו לא מוסריים, אלא העובדה שאנחנו כן. לכן הם טורחים כל כך להוכיח שאנחנו – גם אנחנו – איננו מוסריים. כי אם אנחנו באמת ובתמים שומרים על "טוהר הנשק", הרי שהמאבק על הבכורה הרוחנית-מוסרית הוכרע. ואת המסקנה הזו, ואת כל מה שנגזר ומשתמע ממנה – הם אינם מוכנים ובשלים עדיין לקבל.

הפחד הזה מפני תחיית ישראל בארצו, וחזרתו לערכיו ותרבותו, הוא אחת הסיבות העמוקות לתופעה של האנטישמיות המדינית לה אנו עדים בדורנו. ולא במקרה מוצאים עצמם ארגוני השמאל הישראליים ואומות העולם שותפים לאותו מאבק – המאבק בבחירת ישראל. וזוהי גם הסיבה שאומות העולם ממנות אותם.

מכאן גם מובן מדוע הם, אומות העולם, מקפידים דווקא אתנו על עמידה בנורמות מוסריות, ולא עם כל שאר האומות.

מכאן גם מובן עד כמה הניסיון שלנו להוכיח את חפותנו ומוסריותנו נועד לכישלון; הרי זה בדיוק מה שמפריע עליהם.

תביעה צודקת

אי אפשר להכחיש אמנם שעצם התביעה של ארגוני השמאל להתנהלות מוסרית של מדינת ישראל בכלל וצה"ל בפרט היא דרישה צודקת. אמנם השאלה לפי אילו ערכי מוסר אנחנו אמורים להתנהל – ערכי המוסר המערבי-ליברלי או ערכי המוסר הישראלי המקורי – עדיין עומדת במלוא תוקפה. גם הטענה כנגד ארגונים אלה שאם הם באמת ובתמים היו מעוניינים בתיקון המצב, היה עליהם "לכבס את הכביסה" הזו בתוכנו פנימה, ולא בראש החוצות הבינלאומיים – עדיין שרירה וקיימת.

בכפוף להסתייגויות האמורות, אין מחלוקת שצריך לתמוך בתביעתם של ארגוני השמאל להתנהלות מוסרית של צה"ל, ולבירור הכישלונות בתחום, (שכמובן ובאופן טבעי ולא מפתיע עדיין מצויים פה ושם). אלא שעצם התביעה הזו, בהיקף, ברצינות ובנחישות שלה – שאין כמוה באומות אחרות – היא היא שמעידה, בהפוך על הפוך, על כך שאנחנו באמת "עם נבחר".  

  

---

[1] הריאיון עמו התקיים בתל אביב, ב-3 בנובמבר 2013. מתוך דו"ח קבוצת המשבר הבין-לאומית, נובמבר 2013.

שתי גאולות

שתי שיטות גאולה הופיעו בדורנו. השיטה החב"דית ושיטתו של הרב קוק. לכל אחת משתי השיטות ישנן תפיסות יסוד, הנחות עבודה, התנהלות מעשית, פרקטיקות חיים והדרכה תורנית משלה. לכל אחת יש את "ארגז הכלים" שלה. חשוב שלא לערבב את ההדרכות. כל הדרכה טובה ומועילה בתחומה. הערבוב ביניהן הוא מתכון לצרות.  

בס"ד

כ"ד באייר, תשע"ו

שתי שיטות והדרכות מרכזיות בגאולה הופיעו בדורנו. השיטה החב"דית ושיטתו של הרב קוק.

הראשונה, החב"דית, גורסת שהגאולה אמורה להופיע ישירות מן השמיים, בדרך ניסית, באקט חד פעמי. השנייה גורסת גם היא שמקורה של הגאולה הוא מן השמיים, אלא שהיא מופיעה ומתגלה מן הארץ, בתהליך היסטורי-לאומי-ציבורי, בתודעת האדם, במעשיו ובבחירתו. לשיטה זו הגאולה איננה אקט חד פעמי אלא התפתחות היסטורית ארוכה[1].

ההבדל ביניהן מתבהר, בין היתר, בהתייחסותן השונה לשאלה הבאה: לאור המציאות היהודית בכלל והישראלית בפרט של ריבוי מחלוקות, פלגנות, שנאת חינם ופרוד בעם ישראל בדורנו, כיצד בכלל ניתן לדבר על גאולה באופן אקטואלי?

אחת מהן תשיב על כך תשובה שהעיקרון שלה הוא "למרות". למרות המחלוקות אנו מאמינים שעם ישראל יתאחד ויגאל. זו התשובה החב"דית.

השנייה, שיטת הרב קוק, תשיב תשובה שהעיקרון שלה הוא "מתוך", "באמצעות". המחלוקות הן בירורים לאומיים ואישיים הכרחיים. עצם הדינמיקה שלהן, עצם האינטראקציה שהן יוצרות בין חלקים שונים וגישות שונות בעם, אימות הדעות השונות ובירורן, היא שיוצרת ומפתחת את מדריגת התודעה ההכרחית לגאולה. הגאולה היא התפתחות תודעתית, שנפרשת בזמן. לכן היא מתגלה בתהליך היסטורי. הבעיות מולן ניצב עם ישראל, פנימיות וחיצוניות – "מתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של תורה...(מאמרי הראיה, כרך א', עמ' 166)" – הן שמאתגרות אותו ומחייבות אותו למצוא את פתרונן, מה שיוצר עליית מדרגה בסולם התודעה.

הראשונה, החב"דית, מטבע מהותה איננה עוסקת בתהליכים ההיסטוריים. היא איננה מחפשת, וממילא איננה מוצאת, את יד השם בתהליכים הללו. היא איננה עוסקת בממד הציבורי, הלאומי, ההיסטורי של הגאולה. היא איננה רואה את השרות בצה"ל או את יישוב הארץ כעיקר שליחותה. היא גם איננה מעורבת בדרך כלל ישירות בפוליטיקה. היא עוסקת בעיקר בפרט בחינוכו ובתיקונו. היא מניחה שהכמות תהפוך לאיכות. אם הרבה יהודים יחזרו לתודעה האלוקית שלהם – הגאולה תצא לפועל בדרך ממילא.

השנייה, זו של הרב קוק, עוסקת אמנם גם בתשובה הפרטית, האישית, אבל את עיקר התהליך היא רואה בממד הציבורי, בתהליך ההיסטורי של שיבת עם ישראל לארצו ולעצמו, ובבניין התודעה הישראלית והציבוריות הישראלית לעת התחייה. העיקרון המנחה אותה הוא "לפעול עם א-ל", כלומר, לחוש (אבל באמת גם לאתר, לנתח, ללמוד, לברר להבין ולהפנים) את הדינמיקה ההיסטורית האלוקית ואת מגמתה – בתוך המציאות – ולפעול מכוחה, בדומה לטכניקה של "לתפוס גלים", בה האדם פועל מתוך תהליכים גדולים ורבי עוצמה ממנו, ורואה עצמו רק כמי שמוציא אותם אל הפועל.    

משל ההינדיק

המסורת החסידית מדברת על שני סוגים של "צדיקים" שנבדלים בשיטה על פיה הם מתקנים את המציאות. הצדיק האחד תופס עמדה מחוץ למציאות. הוא איננו מעורב בה ואיננו מתעסק עמה באופן ישיר אלא מקיף. הוא ניצב בעמדתו המוסרית, ובעצם הווייתו ונוכחותו הוא פועל על המציאות. הוא איננו מתווכח ומתדיין אתה אלא מקרין עליה את אומר חייו.

"הצדיק" השני מתקן את המציאות באופן שונה: הוא "יורד" אליה, נכנס למושגים שלה, לומד את שפתה ואת המנטליות שלה, "מתלבש בלבושיה", ומרים אותה ממקומה על מנת לתקנה.

הסיפור המפורסם של רבי נחמן מברסלב על "ההינדיק" (תרנגול הודו) הוא דוגמה אופיינית לדרך הטיפול השנייה. ההינדיק הוא בן המלך שהשתגע. הוא משוכנע שהוא תרנגול הודו, מאמץ לעצמו התנהגות כזו ויורד אל מתחת לשולחן לקבץ שאריות מזון. ישנם רופאים העומדים מול וליד השולחן ומנסים לשכנע את המשוגע שהוא איננו הינדיק. זה לא עובד. הרופא החכם מחליט לנקוט שיטה אחרת. הוא מתחפש להינדיק, יורד גם הוא אל מתחת לשולחן, מתנהג כהינדיק, מדבר בשפתו של ההינדיק, מזדהה עמו, ואט אט משכנע אותו שגם הינדיק יכול להיות בן אדם – ומחזיר אותו למקומו הראוי.

הרופא הזה, היורד אל המציאות ומברר אותה מבפנים, מתוכה, הוא "הצדיק" מהסוג השני.

הסיכון שלוקח על עצמו הרופא השני הוא גדול. הוא עלול להיות מושפע מההנדיק. גם הוא עלול לשכוח שהוא בן אדם להתבלבל ולהתחיל להתנהג כהינדיק. עוגן הביטחון של הרופא הנועז הזה, הם, בין היתר, אותם רופאים שנותרו מחוץ למערכת, לא התחפשו ולא ירדו למציאות, אל מתחת לשולחן, ונותרו, כפי שהם, מבחוץ. אם חלילה יישכח הרופא הנועז את משימתו ואת עצמו, יהיה מי שיוכל להזכיר לו אותם, יהיה לו לאן לחזור.

כך שיש צורך בשני הרופאים. זוהי מערכת משולבת.

הנמשל

עם ישראל הוא בן המלך ששכח את עצמו והחליט שהוא עם ככל העמים. ישנו זרם אחד ביהדות שקבל על עצמו לרדת אל העם לדבר בשפתו ולהתלבש בלבושיו, על מנת להזכיר לו את עצמו ולברר את סיבוכיו מבפנים, מתוך הזדהות ונטילת חלק. ישנו זרם אחר, שמקפיד להישאר מחוץ למערכת, מחוץ לתהליכים. גם הוא מתקן את המציאות, אבל מבחוץ. הוא מהווה תזכורת מתמדת שישנה גם אפשרות אחרת. הוא איננו מתערב במציאות הציבורית ככזו, איננו נוטל בה חלק, איננו משתתף בתהליך. עצם הווייתו, עצם נוכחותו, מקרינות על המערכת ופועלות עליה. יותר מכך, הוא גם מהווה ערובה לכך שהזרם שכן ירד למציאות, לא יישכח את עצמו ואת זהותו במשימה המורכבת ויוכל לצאת בשלום מהמשימה.

הזרם הראשון הוא זה של הרב קוק. השני הוא העולם החרדי. ההינדיק הוא עם ישראל בדורות האחרונים, הוא ירד אמנם, מבחינת תודעתו, למצרים, אל מתחת לשולחן, אבל לא לשווא. ממש כמו ביציאת מצרים המקורית, הוא עומד לצאת ברכוש גדול – הישגיו של העולם המודרני – לברר את הטוב שבו על ידי התורה, לצרפו ולהביאו לעם ישראל. כמובן שמכל התהליך הגדול העצום והמורכב הזה, יצאו עם ישראל ותורת ישראל בפנים חדשות לחלוטין. גאולה.

לא לערבב

השיטה החב"דית, כחלק מהשיטה החרדית, נותרת כמוה מחוץ למציאות – ההיסטורית, הציבורית, הממלכתית, הלאומית (בניגוד לזו האינדיבידואלית). בדרך כלל היא איננה נטולת חלק בבירורים הקשורים בבניין הציבוריות הישראלית בתהליך התחייה. היא עוסקת רק בפרט ובעיקר בחינוך לתורה ומצוות.

אבל עצם נוכחותה ופעילותה, כמו גם קריאתה המופשטת, המקיפה, לגאולה – פועלת על התודעה הציבורית.

עוד משל: מקובל שניתן לסייע לאדם הנקלע לבעיות נפשיות בשתי צורות. הראשונה – טיפול פסיכואנליטי (כמשל ובלי להתייחס לערכו ותועלתו כשלעצמו). בטיפול כזה יורד המטפל לשורשי בעיותיו של המטופל, מאתר ומברר אותן, מתוך הקשבה הזדהות ונכונות "להיכנס לביצה" של סבך הבעיות של המטופל. הוא מרשה לעצמו "להתלכלך" בנגעיו של החולה. זו הכוונה "להתלבש בלבושיו". הדרך האחרת היא להיות אדם בריא ושלם ולהקרין למטופל דוגמה אישית אידיאלית שתעזור לו לצאת מעצמו. הדרך הראשונה פועלת באופן פנימי השנייה במקיף.

הדרך הראשונה במשל האחרון היא דרכו של הרב קוק. השנייה – של חב"ד. הן איננן סותרות זו את זו. אדרבא, הן משלימות. שתיהן פועלות להבאת הגאולה, כל אחת בדרכה היא וכל אחת במישור שלה.

 לכל אחת משתי השיטות ישנן תפיסות יסוד, הנחות עבודה, התנהלות מעשית, פרקטיקות חיים והדרכה תורנית משלה. במילים אחרות – לכל אחת יש את "ארגז הכלים" שלה.

חשוב שלא לערבב את ההדרכות. כל הדרכה טובה ומועילה בתחום לו היא נועדה. שימוש של הדרכה אחת בתחום לו מיועדת האחרת הוא מתכון לצרות.

בכדי לפעול בתוככי המציאות הציבורית הישראלית, יש צורך לאמץ את "ארגז הכלים" שחשף הרב קוק. "קמעא קמעא" לדוגמה. "ממלכתיות" – דוגמה אחרת.

ניסיון לפעול במציאות הציבורית-לאומית-היסטורית (להוציא את זו הפרטית) לשם הבאת הגאולה, שלא על פי ארגז הכלים התורניים המיועדים לכך – הוא מתכון לצרות.

[במאמר מוסגר: אם שתי השיטות חשובות חיוניות ונחוצות, כיצד יכריע האדם הפרטי למי מהן להצטרף, על בסיס איזו שיטה לבנות את תודעתו האלוקית ואת הדרכת חייו המעשיים. ההכרעה היא על פי שורש הנשמה, המשיכה הפנימית האמתית. לא תמיד קל לזהות אותה, אבל, בסופו של דבר, אדם חייב ללמוד את הקול הפנימי שלו ולהיות נאמן לו. ריבונו של עולם, מצדו, "בורא נשמות" ויוצר את האמת הפנימית שלנו, אותה עלינו לאתר ובה עלינו לבחור.

אמנם, ככל שמתגבר תהליך הגאולה ומתעצם, כך מתגבר גם הצורך לספוג אותו בפנימיות האישיות, בכלים תודעתיים ושכליים "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (הרב קוק, אורות, אורות ישראל, פרק ג')". ככל שמתפתח התהליך, בורא ריבונו של עולם נשמות חדשות ומשנה את איכויותיהן. נשמות חדשות בעלות צרכים ותפקידים שונים ומגוונים הולכות ומתגלות. לתהליך יש כיוון: האמונה – המופשטת, המקיפה, הכללית – הופכת לתודעה, פנימית, מושכלת, בחירית, הכרתית. למדרגת חיים בפועל. הנשמות השונות, על צורכיהן השונים, הולכות ומופיעות בהתאם.]   

     

     

 

---

[1] אם כי היא איננה שוללת את האפשרות "שתוכל דווקא גם לגרום דליגה אלוקית פתאומית" (אגרות הראי"ה, א' מ"ז).