יום שלישי, 8 בדצמבר 2015

כן, היהדות היא גם שלכם

פרק מתוך ספרי "המהפכה האמונית", שיצא לאור לפני כשלוש עשרה שנה. אני מביא אותו כאן כתגובת-הד, תגובת-הענות, למאמרו של אדר כהן, "היהדות היא גם שלנו" שפורסם השבוע בעיתון "הארץ" ועוסק בוויכוח הפנימי בתוך הציבור הכללי בשאלת היחס של דורנו למורשת ולמסורת היהודית. במאמרו של אדר כהן אני רואה בשורה של ממש, שתאפשר לנו ליצור זהות משותפת, מגובשת, מאוחדת-ואם-זאת-מגוונת – הזהות היהודית.


הבהרה: אני רואה את החידוש ואת חשיבותו בכך שהוויכוח בין העמדות, הליברלית והאורתודוקסית, ייערך על בסיס היהדות ההיסטורית ו"במגרש" שלה. אם זו מסגרת הדיון, כל עמדה שהיא, נראית בעיני לגיטימית לוויכוח, ולטעמי מהדיון בכללו תצא ברכה לכלל ישראל. בתוך המסגרת הזו אני כמובן נוקט בעמדה האורתודוקסית ואנסה לשכנע בחיוניותה.

(למאמרו של אדר כהן:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2790838)

(בספר קראתי לפרק זה: הזהות היהודית. כ-3000 מילים, את כותרות הביניים הוספתי עכשיו):

בס"ד
(כ"ו בכסלו, תשע"ו)

בדורות האחרונים נוצרה מחיצה ברורה בין הציבור החילוני לבין הציבור הדתי בישראל. בשנים האחרונות הפכה מחיצה זו לקרע. אין ספק שישנם אינטרסנטים רבים, בפוליטיקה, בתקשורת ובשאר מקומות, המקפידים לטפח ולהעמיק קרע זה ודואגים להזכיר את מציאותו בכל פעם שנדמה להם שהוא מתחיל להישכח. אבל מוכרחים להודות שיש כאן בעיה אמתית שאי אפשר להתעלם מקיומה. אי אפשר יהיה לקיים אומה בריאה שבה קרע בסיסי כזה. על התודעה האמונית יהיה למצוא את הדרך לאחותו, ולאו דווקא בדרך של "סטטוס קוו" המפיג את המתח באופן זמני, אלא בפתרון יסודי.

הקרע המדובר נגרם על ידי התפתחות כפולה. ראינו כבר שאת התשתית לחברה הישראלית יצרה הציונות ההיסטורית שניתקה עצמה מן היהדות המסורתית. "הציונות, אין לה קשר עם הדת", אמר הרצל, וגישה ניטרלית זו הפכה בתנועות השמאל הסוציאליסטי הציוני לעמדה קיצונית אף יותר, עמדה אנטי דתית מובהקת. הניתוק מן המסורת היה עבור האידיאולוגיה הציונית נדבך מרכזי, והחברה הישראלית שנוצרה על ידי הציונות הגדירה עצמה, בעקבותיה, כחילונית. הזהות החילונית לא הסתפקה בהתעלמות מן המסורת והדת, אלא חייבה עמדה אנטיתטית מתמדת, כלומר עמדה מתמשכת של שלילת המסורת. הצורך בהתמדת השלילה נובע מכך שהיא היוותה חלק חשוב מן הזהות הציונית החילונית. השחרור מן המסורת היהודית היה עבור התודעה הציונית אלמנט חיובי, עיקרון במסורת שלה עצמה. לציבור החילוני, או לפחות לחלקים חשובים ממנו ומהנהגתו, היה, אם כן, צורך מובנה להנציח את הניגוד ואת המחיצה שנוצרה.

גם לציבור הדתי היה צורך בקביעת מחיצה ברורה. הוא נמצא במשך כל השנים הללו בהתגוננות מול החברה החילונית וניסה להתמודד עם הסחף משורותיו אל החברה החילונית. נזכור שבמאה השנים האחרונות חצו כשמונים עד תשעים אחוזים מהעם את הקווים מהחברה הדתית לחברה החילונית. על מנת להרתיע את הפורשים הפוטנציאליים היה על הציבור הדתי למתוח גבול ברור, שהחוצה אותו יאבד את הלגיטימציה שלו בתוך חברה זו. הקו נוסח באופן ברור: יהודי דתי הוא רק מי שמקבל על עצמו את ה"שולחן ערוך" כקוד מחייב באורח החיים היומיומיים. מי שלא עמד בתנאי זה הפך באחת לחילוני ואיבד את הלגיטימיות שלו. היהדות הדתית לא יכולה הייתה לאפשר מצבי ביניים או טשטוש הגבולות מול העולם החילוני על שלל פיתויו האינטלקטואליים, החברתיים והחומרניים. טשטוש הגבול היה גורם לגלישה מתמדת שלה במדרון התלול של אובדן זהותה. כך נוצרו שני המחנות, חילוניים מזה ודתיים מזה, וביניהם גדר הפרדה שלשני הצדדים היה צורך מהותי בטיפוחה.

האמת היא שחלוקה זו של עם ישראל לדתיים ולחילוניים מופרכת מיסודה. אין יהודי שמקיים בפועל את כל המצוות, אפילו לא את ה"שולחן ערוך" במלואו. יש יהודי שמקיים חלק גדול מן המצוות ויש מי שמקיים פחות מכך. מצד שני, אין כמעט יהודי שאיננו מקיים שום מצווה. יש יהודים המקיימים מעט מאוד מצוות, אך לא לקיים שום מצווה מצליחים רק יהודים מעטים בלבד. רוב אלו שמוגדרים כחילוניים מוצאים עצמם מקיימים מצוות אלו ואחרות ולאו דווקא מתוך כפייה. מילה, טקסי נישואין קבורה, ובר מצווה הן דוגמאות אחדות. צום ביום הכיפורים, מזוזה וסדר ליל פסח הן עוד דוגמאות. ובכן, אין יסוד לחלוקה המוחלטת של שחור-לבן, אלא הרבה מאוד גוונים שיוצרים בסופו של דבר רצף של שלל מצבי ביניים. לרוב הציבור בישראל יש יחס חיובי למסורת, גם אם איננו מקפיד על קלה כחמורה, והוא למעשה מסורתי על פי ההגדרה הרווחת בזמננו. בעצם ראוי לחזור ולהשתמש במושג הבסיסי והיסודי ולהגדיר כל יהודי – כיהודי, ועוד נשוב לנושא, אלא שזקוקים אנו להקדמה קצרה.

מחלוקת רבת חשיבות


הקרע שבין חילונים ודתיים מדאיג מאוד אנשים רבים ויש המנסים לפתור את הסוגיה על ידי נוסחאות לפשרה ולדו קיום. דרך זאת נראית לנו מוטעית, ומשתי סיבות. ראשית, העיסוק בקרע תוך כדי ניסיון לצמצמו גורם בהכרח להנצחתו. קמות עמותות שמנסות לקרב בין הצדדים ובעצם עיסוקן, באופן דיאלקטי, הן מנציחות אותו, שהרי הן, כטבעו של כל גוף, אינן מתכוונות לסיים את פעולותיהן ולהיסגר בקרוב. הן הרי "מתפרנסות" מן הקרע והאינטרס שלהן, גם אם איננו מוצהר ומודע, הוא שהקרע יימשך כדי שימשיך להיות להן טעם קיומן.
שנית, וזהו העיקר: גם אם הצעות הפשרה עשויות להביא במקרה הטוב לצמצום המתח, הן אינן יכולות להביא לפתרון הקרע אלא רק להנצחתו, שהרי טיבם של הניסיונות המוכרים ליצור אמנה חברתית משותפת לדתיים ולחילוניים הוא שהדתיים יישארו כמו שהם, והחילוניים ימשיכו להיות מה שהם, אלא שיתחילו לחיות בשלום אלה עם אלה. האם חברה בריאה שואפת להנצחת חילוקי דעות יסודיים כל כך במהותה? האם פשרה מלאכותית כזו מסוגלת בכלל להחזיק מעמד ולדכא את הרצון היסודי לברר את המחלוקת שהיא מחלוקת היסטורית רבת משמעות באשר לאופיו ודרכו של עם ישראל. הפשרה המיוחלת רק מקהה מטבעה את הוויכוח החיוני. במקום לברר את העמדות, במקום לברר במה צודק כל צד, במקום להעלות על פני השטח את מהותה של כל עמדה כדי להתפתח כתוצאה מן המחלוקת – מנסים להרגיעה באופן מלאכותי ולהימנע מבירור יסודי. רק פיתוחו של הוויכוח ולא טשטושו, יאפשרו את פתרונו.

איננו רוצים שכל צד ימשיך להחזיק בעמדתו לנצח. הפתרון הוא בשאיפה שלא יהיו עוד לא דתיים ולא חילוניים, ונמצא מהות משותפת להוויה משותפת. את הוויכוח יש לחדד, אך לא לחמם ולהחריף, ואת העמדות יש לבטא בבהירות ובחדות. הפתרון אמור להימצא במושג שונה שמכיל את צדדי האמת של שני בעלי המחלוקת. אם יימצא לנו מושג משותף שיוכל להיות סינתזה של שתי העמדות ויוכל לכלול אותן ברמה גבוהה יותר, הרי התוצאה תהיה אחדות אורגנית ואמתית, שאין לה עוד צורך במחלוקת הקודמת. אם יימצא מישור גבוה יותר, בו תבוא לידי ביטוי האמת הפנימית והמהותית של כל צד, האמת שבשלה הוא עומד על דעתו בעקשנות, יוכל כל צד לוותר על הופעתו ההיסטורית המזדמנת, לוותר על ישותו, מתוך ביטחון שעמדתו האמתית תמשיך להתקיים.

והנה, מושג כזה קיים, והוא ממש מונח לפנינו, ואין בו שום חידוש, והוא מושג "הזהות היהודית", לאמור: כולנו יהודים. אין עוד לא דתיים ולא חילוניים.

כולנו יהודים?


לכאורה כולם מוכנים להסכים להגדרה זו. אין דתי שטוען שהחילוני איננו יהודי, ובוודאי שאין חילוני הטוען שהדתי איננו יהודי, ואפילו לא יימצא חילוני שיאמר על עצמו שאיננו יהודי. אבל האמת היא שגם אם האמירה "כולנו יהודים" קלה מאוד לכולנו מן השפה ולחוץ, היא מחייבת שינויים תודעתיים עקרוניים שהם תנאי הכרחי להמשך הדרך.

היהודי הדתי מסכים אמנם לומר שהחילוני הוא יהודי, והוא יודע שמבחינה הלכתית הוא יהודי לכל דבר, ובכל זאת, בתוכו פנימה הוא איננו מקבל אותו כיהודי לגיטימי. אם מדובר בחרדי, הרי בוודאי החילוני הוא ספק יהודי, או יהודי שבינתיים איננו דתי, או יהודי שעדיין איננו שומר תורה ומצוות, וכיוצא בזה. עבור החרדי, היהודי החילוני הוא יהודי על תנאי, ובעצם הוא איננו יודע להתמודד באופן אמתי עם התופעה של יהודי שאיננו שומר מצוות, משום שעבורו שמירת התורה והמצוות היא הגדרתו של יהודי. גם הדתי לאומי, עם כל הסימפטיה וההערכה לחילוני, איננו מסוגל [תמיד]*, על רקע העדר שמירת המצוות, לקבל את החילוני כיהודי במלוא מובן המילה.

אין צורך לומר שוב שעמדה זו סותרת לחלוטין את ההלכה. ההלכה קובעת ש"ישראל, אף על פי שחטא, ישראל הוא". גם יהודי שאיננו שומר מצוות כלל הוא יהודי לכל דבר, לגיטימי לחלוטין, יהודי במלוא מובן המילה. היות יהודי היא עובדה נשמתית שאיננה תלויה בשום תנאי, אפילו לא בקיום מצוות. הוויה נשמתית ייחודית זו באה לידי ביטוי גשמי בעובדת היותו של האדם בן לאם יהודייה. כל יהודי שלמד תורה יודע זאת, אלא שהוא מתקשה להפנים את הדברים.


אמרנו לפני כן, שהמחיצה שנוצרה בין הדתיים לחילוניים היא תוצאה של תנאים היסטוריים מסוימים ושמצד היהדות הדתית היא שימשה כאמצעי התגוננות מול החברה החילונית שהפילה בה חללים רבים. תנאים אלו השתנו, אבל העמדה הנפשית של התגוננות ומה שנבע ממנה עדיין נותרה במקומה. המתקפה העכשווית של ההשכלה והתרבות הכללית והמערבית כבר איננה דומה למה שהייתה בעבר. אם יש פיתוי בחברה החילונית הוא כבר איננו אינטלקטואלי בעיקרו, גם לא חברתי, אלא בעיקר חומרי. היהדות הדתית חוזרת וזוקפת את קומתה ומסוגלת להעמיד מול התרבות החילונית מטען איכותי ראוי. אחרי מאות שנים של קדמה ונאורות חילונית, כביכול, מסתמנת בחברה החילונית הערכה שהיהדות איננה סתם תרבות פרימיטיבית, או שאריות מימי הביניים שעדיין לא נעלמו לחלוטין וכל כיוצא בזה. מול המבוכה והמשבר התרבותי והערכי בחברה המערבית, ובעקבותיה גם בחברה הישראלית העכשווית, חש היהודי הדתי שיש לו הרבה מאוד בצקלונו. אדרבא, נהפכו היוצרות והוגי הדעות החילוניים הם שעסוקים בהתגוננות מול עולם המסורת, והם שעסוקים באינטנסיביות בניסיון להוכיח ש"העגלה שלהם איננה ריקה". הם מנסים שוב ושוב להראות שבתרבות החילונית ישנם עדיין תכנים חשובים, ולשכנע בכך את עצמם ואת חוג השפעתם.

המסקנה המתבקשת מדברים אלו עבור היהדות הדתית היא ברורה: נגמרה ההתקפה; אפשר כבר לצאת מן הבונקר. המלחמה כולה אולי עדיין לא הסתיימה; עדיין יש צורך בשמירה ואולי בתצפיתנים שיפקחו עין, אבל ניתן להשתחרר ממנטליות ההתגוננות, להיפתח ולהסיר את המחיצות. איננו מתכוונים לומר שניתן לעבור להתקפה, שהרי גם תוקפנות היא עדות לפחד, מלבד מה שאין בה כל טעם במקרה זה. טוענים אנו שאפשר להירגע ולשקול מחדש את העמדות ואת האוריינטציה הנפשית. אם בעבר שימשה המחיצה שהוצבה בין דתיים לחילוניים למניעת המעבר מהיהדות המסורתית אל זו החילונית, הרי היום היא משמשת בכיוון ההפוך ומונעת מישראלי מן השורה ליצור מגע חופשי עם המסורת. יהודי חילוני יכול להירתע ממנה ולהבין שכל התקרבות למקורות מחייבת קבלת עול מצוות. לכך, כמובן, לא כולם בשלים ולא כולם מוכנים, ובאמת לא ראוי שכך יהיה. ראוי שיהודי יוכל לבחור את דרכו האמונית בלי לחצים חיצוניים. אפילו אם נניח שהיהדות הדתית מעוניינת שכל החילוניים "יחזרו בתשובה" כביכול, גם אז האינטרס הטקטי שלה הוא להסיר את גדר ההפרדה ולאפשר מעבר חופשי בלי צורך באישורי כניסה.

העובדה שהאדם הדתי עדיין איננו מקבל את החילוני כיהודי, כמו שהוא, היא עמדה נפשית מיושנת שאין לה שום בסיס הלכתי, אין בה שום היגיון, והיא גורמת לקרע מיותר שכבר איננו הכרחי. על  היהדות הדתית להתחיל להפנים את האמת הזו שכל יהודי, באשר הוא, בלי קשר לאורח חייו, הוא יהודי לגיטימי. זהו מובנה האמתי של האמירה "כולנו יהודים" מבחינת הציבור הדתי.

חיפוש חופשי ומשוחרר


אם עד עתה הנחנו לחילוני לצפות בהנאה בביקורתנו על הציבור הדתי, הרי עתה עלינו לגשת ו"לטפל" גם בו. עובדת היותו של החילוני יהודי לכל דבר היא עובדה מחייבת. הוא איננו יכול לעמוד בתוקף על זכותו לראות עצמו כיהודי מבלי לתת את דעתו לעובדה זו. זכור לכולנו המקרה שאירע לפני שנים אחדות כאשר ראש ממשלה ידוע לחש באוזנו של רב ידוע שיש ספק באשר לזהותם היהודית של אנשי השמאל. אמירה זו עוררה זעם בחוגי השמאל, ובצדק. אך עליהם להבין שישנה גם חובה אנושית, מוסרית ואינטלקטואלית, בעצם עמידתם על זהותם היהודית. היא מחייבת את החילוני לשאול עצמו באמת וברצינות את שאלת המפתח: מהי משמעות העובדה שאני יהודי, מה אומר הדבר לגבי, אישית. אסור לו לקבל את עובדת היותו יהודי כמובנת מאליה; עליו לשאול לפישרה. זוהי חובה אנושית בסיסית, לא רק חובה יהודית. זוהי הדרישה המינימלית שיש לדרוש מכל יהודי, ושעל כל יהודי "רציני" לקבל על עצמו. המודעות לעובדת היותו יהודי וההתמודדות עמה, הם שני הדברים היסודיים שכל בר דעת אמור לעסוק בהם גם בלי כפייה חיצונית.

את התשובה לשאלת משמעות היותו יהודי חייב כל יהודי לברר לעצמו. על שאלה זו עליו לחפש את תשובתו הוא. הבירור חייב להיות חופשי ומשוחרר באמת. אין שום דרך אחרת לעיצוב תודעה יהודית אותנטית ורצינית. אם ברצוננו להיות חברה של יהודים בעלי תודעת אמת, עלינו לאפשר לכל אחד להגיע לתשובתו הוא באשר לשאלת משמעות היותו יהודי. שום יהודי, גם לא דתי או חרדי, אינו רשאי לכפות על רעהו את התשובה שהוא נתן לעצמו בשאלה מהותית זו.

יהודי דתי, המבין את עומק נשמתו הישראלית של כל יהודי, את כיסופיו לאמת ואת יושרו הפנימי הבסיסי, חייב להאמין שכל יהודי יגיע לתשובה אמתית בנדון, גם אם זו לא תהיה התשובה שהשיב הוא לעצמו. כפי שנסביר בהמשך, כל יהודי דתי המבין את מהותה של תורת ישראל חייב להאמין שבמפגש אמתי ומשוחרר של החילוני עם המקורות, ינחה אותו המאור שבתורה לאמת. ואנו איננו מתכוונים כלל שהחילוני יגיע בהכרח לתשובה "הדתית" או "החרדית" לשאלת הזהות היהודית. אנו באמת מתכוונים לכך שכל יהודי יגיע לתשובה שעבורו היא אמתית ומשמעותית.

בסופו של דבר, אפשרות פתוחה כזו היא תנאי להתחדשות התודעה היהודית, או כפי שכבר ראוי לקרוא לה: התודעה האמונית. תהליך משוחרר ואותנטי כזה הוא תנאי לפריצת דרכים חדשות ביהדות ולהחזרתה מקיפאונה. זהו התנאי למפגש מחודש של הנשמה היהודית עם מקורותיה והפעם במציאות החדשה של התחדשות ההוויה הישראלית בארץ ישראל. הופעתן של צורות חדשות ומקוריות של הוויה יהודית היא חיונית. היכולת של כל אחד ואחת, ושל קבוצות שונות בחברה, לתת את תשובותיהם הם לשאלות המשמעות והתוכן היא חיונית לתהליך יצירה אמתי. אפשר שבסופו של התהליך, רוב הצורות החדשניות הללו תעלמנה וניווכח שהן אינן רלוונטיות, אבל הניסיונות הללו הן תנאי לדינמיקה של יצירה. חיפוש חופשי ומשוחרר זה יאפשר לכולנו לפתח יהדות שתוכל בסופו של דבר להיות שוב תרבות ישראלית מקורית, תרבות הבית השלישי.

 מרקם מגוון


הצבנו, אם כן, את הבסיס של התודעה האמונית והוא: הזהות היהודית. מעתה אין עוד דתיים או חילוניים אלא יהודים בלבד, יהודים המודעים ליהדותם ובוחרים באופן חופשי ומתוך התמודדות אישית את האופן שבו תתמלא יהדותם בתוכן. מכאן והלאה ישנם יהודים שממלאים מספר מצוות וישנם כאלו שממלאים הרבה מצוות ואולי צדיקים גמורים שממלאים כמעט את כל המצוות, אבל כולם יהודים לגיטימיים. אגב, יכול מאוד להיות שיהיו גם יהודים שמסקנתם האישית תהיה שאין צורך למלא מצוות כלל. גם עמדה זו תהיה לגיטימית, אם היא אכן באה מתוך התמודדות אמתית עם השאלה שהצגנו.

מה שיתקבל הוא מרקם חברתי ותרבות של גוונים שונים של יהדות, אבל הבסיס יהיה משותף. המצע המשותף יהיה מושג הזהות היהודית ועל גביו יתנהל הדיון הציבורי בשאלות היהדות. אז יהיה זה דיון פורה ואמתי ולא עוד התנצחות והתנגחות מתוך נקודות מוצא שונות וללא בסיס משותף. המגרש בו יתנהל הדיון יהיה המגרש של הזהות היהודית, ואין אנו מתכוונים כמובן לוויכוחים הטלוויזיוניים המוכרים לכולנו מן ההוויה הישראלית העכשווית, אלא לדינמיקה של יצירה שעשויה להימשך דורות אחדים. ערכו של המגרש המשותף איננו רק בכך שהוא מאפשר תקשורת ודיון מתוך נקודת מוצא משותפת, אלא גם בכך שהוא מכתיב את מסגרת הדיון ומאפשר שלא לתת לו לגלוש למחוזות רחוקים מדי. הבסיס המשותף והמינימליסטי שקראנו לו הזהות היהודית, הוא שיאפשר דינמיקה של יצירה והתפתחות תרבותית חיובית שבסופו של דבר תוציא אל הפועל את תרבות הבית השלישי.

ראוי להדגיש את ההבדל בין הדיון הציבורי המתנהל כיום בנושא הזהות היהודית לבין מה שמוצע כאן. גם כיום מוצבות עמדות מנוגדות בנושא, אלא שהן מוצבות על רקע שונה ומתוך מגמות מנוגדות. כששולמית אלוני, למשל, מנסחת את עמדתה בנושא הזהות היהודית, מבחינתה התשתית המשותפת לכולנו היא התרבות הדמוקרטית החילונית-מערבית וערכיה [עמדתו של פרופ' קרמניצר שכנגדה יוצא אדר כהן במאמרו, היא אותה עמדה בדיוק*]. אנו מציעים כאן לקבל את לגיטימיות עמדתה אך לשנות את הרקע לדיון. הרקע, התשתית, כבר אינם התרבות המערבית, אלא היהדות. מגמתו של דיון כזה תהיה בניין  חברה יהודית אותנטית ולא – כמגמתה של שולמית אלוני – מציאת מקום ליהדות במסגרת חברה מערבית-אוניברסלית-חילונית.

מפגש משולש


מהי הערובה – ישאל הקורא הנבון, ואולי דווקא הקורא הדתי – מהי הערובה שמכל הדינמיקה הפתוחה, הנאורה והיפה הזו, כביכול, לא יצא פרי באושים? מי ערב לנו שהפתיחות המופלגת שנתיר לא תגרום לאובדן דרך טוטלי כך שגם מה שנשמר עד עתה מן המסורת ירד לטמיון? מי לידנו יתקע שהדינמיקה הזו לא תוביל להתפתחויות של צורות חדשות, שונות ומשונות, של יהדות שאיננה קשורה כבר בשום מובן ליהדות המקורית? התשובה לשאלה חשובה זו נמצאת בשלושה מושגי יסוד של התודעה הישראלית: התורה, הנשמה הישראלית וארץ ישראל.

תורת ישראל איננה רק כל מה שהופיע מתוכה בפועל בהיסטוריה היהודית. היא איננה רק מה שנכתב, נאמר ונהגה, במהלך הדורות. תורת ישראל היא מהות מטפיזית שעומדת מעבר לכל זמן ומקום, וכל הופעה היסטורית היא רק גילוי חלקי ומצומצם שלה. במובן זה היא במהותה אין-סופית, ובכל ממד שהוא. תורת ישראל מכילה גם את הסגולה של הולכה והנחיה של הבוחרים בה, בנתיב האמתי. זהו המושג הידוע של "המאור שבה יחזירנו למוטב". לא האור אלא המאור – מקורו של האור, עצמותה של התורה – פועל על הנשמה היהודית פעולה חיובית, שומר אותה בדרכה ומכוון אותה נכונה ליעדה.

הנשמה הישראלית גם היא מהות מטפיזית המכילה אין-סוף, שתוקפה וכוחה גדולים לאין שיעור מאשר כוחם של הרבדים המודעים שבנפש, אלה המתגלים ביהודי ובאישיותו בפועל בחיים. גם לנשמה הזו ישנה סגולה של שמירה לא מודעת של היהודי בדרכו הרוחנית.

כשהמפגש בין שתי המהויות הללו מתרחש בארץ ישראל, הוא מקבל ערובה שלישית. ארץ ישראל היא קרקע הגידול המתאימה להתפתחות התודעה הישראלית, המקום הטבעי והבטוח שבו "ניסיונות" כאלו ראויים להיערך ושבו מצויים עבורם תנאי החממה החיוניים. אם ישנו צורך היסטורי בניסיונות כאלו, הרי ארץ ישראל היא המקום היחיד בו יש סיכוי שהם יתנו את הפירות המקווים. אמרנו כבר שעם שובה של היהדות לארץ ישראל היא נמצאת "בבית" ויכולה להתחיל להתמודד בפתיחות עם תופעות העולם המודרני המערבי. "אווירה של ארץ ישראל מחכים" אומרים חז"ל, כלומר כאן מוקפים אנו בסביבה הטבעית ובתנאים היסודיים המאפשרים התפתחות תרבותית אותנטית.

קיום מצוות


בשלב זה נותר לנו עדיין לברר את עמדתנו באשר למעמדן של המצוות בתרבות האמונית שאנו דנים בה. לנו אין ספק שההבנה הנכונה של היהדות צריכה להביא את האדם לקיום המצוות: הגשמה שלמה של הזהות היהודית היא קיום מלא של תורה ומצוות. אבל עמדה זו איננה תנאי להיותו של יהודי – יהודי לגיטימי. אם יש לה מקום הרי הוא בדוגמא אישית ולא בתנאים מוקדמים למשא ומתן. יהודי שמאמין שביטוי שלם של זהותו היהודית הוא קבלת עול מצוות במלואן, איננו אמור לדרוש זאת מזולתו אלא מעצמו בלבד. את חובותיו של הזולת יש להשאיר לו. מעבר לדרישה הבסיסית מן הזולת, של מודעות ליהדותו ועמידה כנה על משמעותה, את כל השאר – כולל קיום מצוות – יש להשאיר לבחירתו. אם מאמין יהודי שקיום תורה ומצוות הוא הביטוי השלם של הזהות היהודית, חייב הוא גם להאמין שאמת זו תוקרן החוצה ותשכנע את הזולת. אם מעוניין הוא שגם אחרים יבינו כמוהו את עניינן של המצוות, הוא צריך לקבל על עצמו להוות דוגמא אישית כל כך שלמה, שאמת זו תוקרן ממנו על סביבתו ותפעל לשינויה.

אם זה יהיה הבסיס לחברה הישראלית ולתודעה האמונית, הרי נקבל סולם חברתי שבבסיסו יהודים הממלאים מצוות אחדות, אולי מקדשים בשבת ואחר כך נוסעים לראות משחק כדורגל, במרכזו רוב יהודי שממלא מצוות איש כפי יכולתו ועניינו, ומבלי שנבדוק בציציותיו, ובראשו יהודים שלמים ויראי שמים שכוחם יהיה בהקרנת דוגמא אישית ועוצמה רוחנית משפיעה. עמדה כזו תועיל לעניינן של המצוות יותר מכל ההטפות, ויותר מכל הדרישות האולטימטיביות, וודאי שיותר מכל הכפייה הדתית המופרכת והמבישה שידענו עד הלום.

אין לך עובדה נפלאה יותר מאשר עובדת הצטרפותו [גם אם לפרק זמן קצר בלבד*] של הרב צבי יהודה קוק, בנו של הראי"ה קוק, ואחד מגדולי הדור שעבר בעולם התורה, ל"ליגה נגד כפייה דתית". כפייה דתית איננה יכולה להועיל למטרתה כי שום יהודי רציני לא ימלא לעולם מצוות רק מתוך שכופים אותן עליו. במקום לעורר מוטיבציה לבחינת קיום המצוות היא מעוררת התנגדות מוצדקת. מי שמאמין ביהודי באשר הוא יהודי ומכבד אותו, חייב להאמין שיום יבוא וכל יהודי ימצא את דרכו היהודית האמתית. יסוד התפיסה היהודית של בחירה חופשית הוא, כמובן, שאין ערך לשום עניין יהודי, אלא אם כן הוא בא מתוך בחירה חופשית. הנטייה לכפות את היהדות על הזולת איננה מעידה אלא על חוסר האמונה היסודי של הכופה עצמו.

נוכל לעצור כאן ולנסות לסכם את פרקנו האחרון. אמרנו שהבסיס לתודעה האמונית של האומה חייב להעביר מן העולם את המחלוקת היסודית שבין דתיים וחילוניים. הצענו את הזהות היהודית כמצע המשותף הבסיסי והמינימלי עליו ניתן לבנות זהות משותפת. משמעות הדבר היא שאין עוד דתיים או חילוניים ושמכאן ולהבא כולנו יהודים. דרשנו מכל יהודי להיות מודע ליהדותו, לבחור בה, לשאול את עצמו בכנות מה משמעותה ולחפש בכנות את תשובתו שלו לשאלה. עוד טענו שכולנו זקוקים לתשובות הרבות המגוונות שיעלו מתוך הבירור משום שהן תהיינה החומרים שמהם תיווצר הדינמיקה המתחייבת להופעתה של תרבות ישראלית אותנטית – תרבות הבית השלישי. הוספנו עוד שתהליך זה איננו יכול להתרחש מתוך כפייה אלא מתוך פתיחות ובחירה חופשית.

(למאמרו של אדר כהן:  http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2790838)


*תוספת עכשווית שלא הייתה במקור.

תגובה 1:

  1. פרק מתוך ספרי "המהפכה האמונית", שיצא לאור לפני כשלוש עשרה שנה. אני מביא אותו כאן כתגובת-הד, תגובת-הענות, למאמרו של אדר כהן, "היהדות היא גם שלנו" שפורסם השבוע בעיתון "הארץ" ועוסק בוויכוח הפנימי בתוך הציבור הכללי בשאלת היחס של דורנו למורשת ולמסורת היהודית. במאמרו של אדר כהן אני רואה בשורה של ממש, שתאפשר לנו ליצור זהות משותפת, מגובשת, מאוחדת-ואם-זאת-מגוונת – הזהות היהודית.

    השבמחק