ניקוי רעלים

הבירור החשוב שעובר הציבור האמוני בימים אלה, הוא הכנה לקראת קבלת האחריות וההנהגה. הוא משבר שמבשר לידה. הוא תנאי הכרחי על מנת שנוכל לעמוד באתגר. נצא ממנו מבוררים בריאים ומחוזקים עשרת מונים ממה שנכנסו אליו. הוא הוא התקיעה בשופר הגדול.

בס"ד

ט"ו בטבת, תשע"ו

בלשון הקודש מובנה היסודי של המלה משבר הוא לידה. "האני אשביר ולא אוליד יאמר ה'", שואל הנביא (ישעיהו, ס"ו, ט'). וכן: "באו בנים עד משבר וכוח אין ללדת" (ישעיהו, ל"ז, ג'). גם רש"י (שמות א', ט"ז, בפרשת השבוע!) מסביר ש"על האבניים – מושב היולדת, ובמקום אחר קוראו "משבר"". כיסא היולדת נקרא בלשון הקודש משבר. רק ההשקפה הישראלית האלוקית, האופטימית כל כך, הרואה טוב בכל, והמשוקעת באפן אימננטי בתוך שפתנו, יכולה להביע עומק נפלא שכזה.

כשמנתח הרב קוק את משבר הכפירה שאפיין את ראשוני החלוצים בתחילת שיבת ציון, הוא לא נבהל ממנו. הוא ראה בו משבר מתבקש שבא לטהר את מושגי האמונה של התודעה הישראלית – על מנת להכין ולהכשיר אותה לקפיצת המדרגה של חזרת העם לארצו ולעצמו: "הסיגים שבהבנת האלוקות, היראה, האמונה, וכל התלוי בהן, כל זמן שאין האומה צריכה לתקן את דרכי חייה בכללותה, אין ההיזק שלהם ניכר", כותב הרב בספר אורות (עמ' פ"ז). "אבל כיוון שהגיע הזמן שהתחיה הלאומית מוכרחת לבוא, וצמיחת קרן הישועה בפועל מוכרחת להיגלות, מיד הסיגים מעכבים ואי אפשר לאומה שתתאגד ותשיג בעומק חייה את סוד גבורתה וציורי סידוריה, כי אם על פי דעות מזוככות ומעשים היוצאים מטהרתה של דעת ה' אמת, בבהירות היותר עליונה".

כל עוד נמצאנו בגלות, מסביר הרב קוק, נזקן של תפיסות לא מבוררות דיין, בנושאי אמונה, גאולה ויראת שמים, לא היה גדול. אבל כשמגיע הדבר האמתי, התחייה, אי אפשר להוציא אותו אל הפועל בלי בירורים מדויקים, שהם תנאי לאפשרות האומה להתאגד ולבנות את תחייתה על פי האמת האלוקית הבהירה. "זאת היא הסיבה, שכוח שלילי גדול מתעורר בעקבא דמשיחא בחוצפה סגיאה, ושלילה [חוצפה] זאת, תבער את כל מה שהוא כהה במושגים האלוהיים...".

ברפואה המשלימה של היום קוראים לתהליך מעיין זה – ניקויי רעלים. אורגניזם בריא יודע לפלוט מתוך עצמו סיגים שהצטברו בו במשך הזמן. ניקוי כזה נהיה דחוף והכרחי לאו דווקא סתם בחיי היום יום השגרתיים, אלא דווקא לקראת הגשמת אתגר גדול וקפיצת מדריגת חיים. מצב כזה, דווקא הוא, מחייב ריכוז כוחות ואנרגיות, דריכות ותהליך טיהור והבראה. אדרבא, אורגניזם בריא, מכיל בתוכן מנגנונים פנימיים, שיוצרים בו תהליך טהור פנימי, לקראת האתגר החדש שעומד בפניו.

הציבור האמוני עובר בימים אלה תהליך ברור וטיהור שכזה. כל עוד אתגר ההנהגה של האומה היה חזון רחוק, אפשר היה להמשיך ולהתקדם גם למרות שיש בנו תפיסות משובשות בשאלות היסודיות של חיינו: מהי גאולה? כיצד מגשימים אותה? כיצד מוליכים את עם ישראל להגשמת האידיאלים הגדולים שלו? מה חשיבותה של המדינה גם ובמיוחד כאשר איננה מושלמת? איך מביאים אותה ליעדה ולתכליתה? ואיך מתמודדים בסבלנות, בבגרות ובאחריות, עם מצבים של חוסר שלמות.

כל אלה היו פחות חשובים בעשורים שעברו, משום שאפשרות קבלת האחריות על הנהגת שיבת ציון עוד הייתה בבחינת חזון רחוק. אבל עכשיו, כשהאפשרות הזו הולכת ונעשית ריאלית (ותשאלו על כך את גדעון לוי מ"הארץ"), לא יעלה על הדעת שתפיסות משובשות, סיגים, כהות במושגים, תפיסות גלותיות, דמיונות ילדותיים, והזיות מלכות ומשיחיות מופרכות, עדיין תתפוסנה מקום בתודעה.

ואני מקווה שזה ברור; מדובר על ניקוי ופליטת דעות. לא על האנשים.

הבירור החשוב שאנו עוברים בימים אלה, הוא הכנה לקראת קבלת האחריות וההנהגה. הוא משבר שמבשר לידה. הוא תנאי הכרחי על מנת שנוכל לעמוד באתגר. הוא בשורה נפלאה למי שמביט בו קצת, רק קצת, יותר עמוק מאשר אולפני ערוץ 2. נצא ממנו מבוררים בריאים ומחוזקים עשרת מונים.

המשבר הזה עצמו – הוא הוא התקיעה בשופר הגדול.