תנו לרשות ליפול

מקורו של גל הטרור הזה איננו באבו מאזן, והוא אינו שולט בו. אלה רוחות הג'יאהד ו"האביב הפלסטיני" שנושבות בארצנו. הן מאיימות על הרשות יותר מאשר על ישראל ועומדות להפיל אותה. מצב חדש לחלוטין הולך ונוצר אצלנו. מנהיג ישראלי שרוצה להיות רלוונטי חייב להציע פתרון שלא יהיה מבוסס על הרשות הפלסטינית הנופלת.

בס"ד

י' בחשון, תשע"ו

(פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

השמאל מציע לשבת עם אבו מאזן ולתת לו מדינה, הימין טוען שאסור לשבת אתו כי הוא מסית. מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי, ובעקיפין גם רוה"מ נתניהו, הולכים לשבת אתו בכדי לרצות אותו. כולם עוסקים באבו מאזן. אבל, חברים, אבו מאזן ו"הרשות" כבר לא רלוונטיים. אין להם סחורה. 

מקורו של גל הטרור הזה איננו באבו מאזן, והוא אינו שולט בו. הטרור ניזון מרוחות "הג'יאהד העולמי" המשתולל במזרח התיכון. הוא איננו מנוהל. הוא מתחולל מעצמו בהשראת אמצעי המדיות השונות ובעיקר הרשתות החברתיות ומנותב על ידי הארגונים האסלמיים לצורכיהם – ומטרתם הראשונה היא הפלת אבו מאזן. והוא מציג את אבו מאזן ו"הרשות" כמו שהם באמת – כלי ריק.

"ההסדר של אוסלו", פרי "הגאונות" של השמאל הישראלי, שקובע כי ישראל והמערב יפרנסו ויתחזקו את הרשות הפלשתינאית המושחתת ובתמורה היא תשרת את האינטרסים שלהם, עומד בפני קריסה. ענני האובך שחדרו אלינו ממדבריות סוריה ועיראק, רוחות האסלם הקיצוני, מאיימים למוטט את המבנה המדיני הזה מיסודו. החשש שלפיו החמאס ישתלט על "השטחים" אם תוקם מדינה פלשתינאית מקדים לבוא. ההתעוררות האסלמית הזו עומדת להשתלט על "השטחים" גם בלי מדינה כזו, ולחסל לא רק את אבו מאזן והרשות, אלא גם את עבדאללה וירדן בהמשך.

קרי, נתניהו, עבדאללה ואבו מאזן אינם מתכנסים בכדי לרצות את אבו מאזן, אלא בכדי להציל אותו ואת "ההסדר של אוסלו", וגם את ירדן. לכל אלה יש אינטרס מובהק להותיר את מקבילית הכוחות של אוסלו על כנה. במשך עשרים שנה, מאז הסכמי אוסלו, הכרנו מקבילית כוחות מסוימת שבתוכה התחולל המשחק: ישראל, הרשות הפלשתינאית, האיחוד האירופי וארה"ב וגם ירדן היו חלק ממנו. בהמשך הצטרף למשחק גם חמאס, אבל כמשתתף נוסף שלא פרץ את גבולותיו. במקבילית הכוחות הזו היה לכל צד אינטרס, וכל צד שיחק עם קלפיו. אבל בשנים האחרונות היה ברור שהמשחק תקוע – לא לבלוע ולא להקיא, מבוי סתום של ממש. אף אחד מן הצדדים לא הצליח להכריע את האחרים.

כעת הופיע כוח חדש – הגיאהד העולמי. הוא מופיע אמנם בלבוש ובמסכה, של "המאבק הפלשתינאי" או "הקרב על אל אקצה", אבל הוא מגלם בתוכו כוחות ומניעים ששורשם הרבה מעבר למקבילית הכוחות שהכרנו במשחק הזה עד עתה. "המשחק של אוסלו" – אם נקרא כך למקבילית הכוחות המוכרת – עומד להיגמר. הג'יאהד העולמי, כוח חדש, בסדר גודל עולמי, לא מקומי, לאומי או אפילו אזורי, מפוצץ אותו. המשחק הזה, הסדר הזה, שבמסגרתם אנו משחקים כבר עשרים שנה, עומדים להתפרק עכשיו. זהו פשר המגעים המדיניים הקדחתניים בימים אלה – ניסיון נואש להציל את ההסדר.

אבל כנראה כבר מאוחר מידי. אנחנו עומדים ערב היווצרותו של מצב חדש באזורנו, ואבו מאזן והרשות אינם עומדים ליטול בו חלק. לכן, כל מי שמבסס את מדיניותו על אבו מאזן הלא-רלוונטי – השמאל הישראלי, הימין הישראלי ונתניהו – אינו רלוונטי בעצמו.

צריך לתת לרשות ליפול מבפנים, מעצמה. לא לסרב לאבו מאזן מכיוון שהוא מסית, אלא מכיוון  שהוא לא רלוונטי. כשתיפול הרשות וייווצר כאוס אסלמי ב"שטחים", הרעיון של מדינה פלשתינאית ירד מן הפרק. ישראל תוכל – ואף תיאלץ – להשליט בהם את ריבונותה. במצב כזה המערב כבר לא יעמוד על רגליו האחוריות נגד מהלך כזה. גם לא אותן מדינות ערב שמבינות את איום האסלם הקיצוני כלפיהן, משתפות אתנו פעולה כנגדו, ו"הפלשתינאים" מעניינים אותם כענן האובך דאשתקד. גם רוב תושביהם הערבים של יהודה והשומרון יודו לנו. בשאר נצטרך לטפל בנחישות, מה שמוטל אלינו ממילא גם עכשיו, וגם הם יירגעו לבסוף.

מנהיג ישראלי שחפץ להיות רלוונטי חייב להבין שנקלענו למצב חדש, בתגובה להציע פתרון מחודש, להתחיל לטפטף אותו לתודעה הציבורית, ולחכות להבשלת התהליך בשביל להוביל אותו באופן מעשי. עליו להציע אופק מדיני, ומתוך שיתוף פעולה אזורי – כן, ממש כמו שטוען השמאל, רק הפוך – ולא להציע פתרונות של "עוד מאותו דבר". 

כופה עלינו ארץ כגיגית

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל משום שכך מתוכנתת הבריאה. הקשר הזה טבוע בעצמותה של הבריאה, ב-ד.נ.א. שלה. לא רק הערבים והעולם כולו לא יוכלו לגזרה האלוקית; גם אנחנו לא. כשאנחנו מנסים להתכחש לה, היא נכפת עלינו בכורח היסטורי, בהכרחים ביטחוניים, מדיניים, גאו-פוליטיים ואחרים.

בס"ד

ד' בחשוון, תשע"ו

(פורסם במגזין "עולם קטן", פרשת לך-לך, תשע"ו)

המימרה "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" איננה רק אמירה פוליטית. היא גם לא רק טענה היסטורית לפיה יש לנו זכות היסטורית על הארץ. גם המסקנות הביטחוניות המדיניות והגאופוליטיות שהולכות ומתבררות בדור הזה, לפיהן חלוקת הארץ לשתי מדינות היא התאבדות לאומית, אינן ממצות את המימרה הזו.

ארץ ישראל שייכת לעם ישראל משום שכך מתוכנתת הבריאה. הקשר הזה טבוע בעצמותה של הבריאה, ב-ד.נ.א. שלה.

כשהקמתי את ביתי בגוש עציון, לפני כעשרים וחמש שנים, הבאתי מן השפלה מספר שתילים של עצים ונטעתי אותם בחלקתי. התאנה, הרימון והשקד, נקלטו היטב והתפתחו לעצים גדולים וענפים, עמוסי פרי. הלימון, לעומת זאת, נותר בגודלו. כמעט ולא התפתח. הוא נותן שניים-שלושה פירות בשנה ובסך הכול מהווה אכזבה גדולה. שנים רבות הקפדתי להשקות אותו, לזבל את אדמתו ולטפל בו, אבל דבר לא עזר.

אחרי שנים הבנתי: לכל עץ ישנו מקומו הטבעי. מקומו הטבעי של עץ הלימון, השייך למשפחת ההדרים, הוא בשפלה. הוא איננו יכול להתפתח בהרי יהודה. הטמפרטורה, משטר הרוחות, היובש, קרינת השמש, חילופי העונות והחום והקור – ועוד אינסוף מאפיינים של הסביבה הטבעית של ההר – אינם מטיבים אתו.

בעניין הזה לא יעזור דבר. לא החלטות של האו"ם, לא לחץ של אובמה וגם לא איומי חרם של האיחוד האירופי. לכל עץ יש את מקומו שלו בבריאה. ולכל כברת ארץ – את העצים השייכים לה.

"האדם עץ השדה", אומר הפסוק. הקשר המוחלט בין העץ והאדמה ברור לנו משום שהעץ מחובר אליה פיזית. כשזה בא לאדם, איננו רואים את הקשר הפיזי הזה בין האדם לאדמה, למרות שזוהי אותה מילה עצמה; וזהות זו נובעת מכך שגם הקשר הוא אותו קשר. נראה לנו שיכול אדם – או עם – להתפתח שלא במקומו הטבעי, אבל ב-ד.נ.א. של הבריאה קיימת חוקיות אבסולוטית: לכל עם יש את מקומו ולכל אדמה ישנו העם המיוחד לה. כך נברא העולם (או התפתח אבולוציונית אם יותר נוח למישהו). בעניין הזה לא יעזרו אובמה, האו"ם או האיחוד האירופי. גם לא טענות מסולפות ואפילו אם כל סקרי דעת הקהל העולמית יתמכו בהן.

כל עוד לא יחזור כל דבר למקומו הטבעי, וכל אדם ועם למקומם, זה שנקבע להם בחוקיות השורשית של הבריאה – לא תהיה יציבות, לא תהיה רגיעה, לא שלום ולא בטחון. הסדר המקורי של הבריאה שואף לחזור לעצמו, למצב האידיאלי הטבוע בו, וכל עוד לא זה לא קורה – המצב הוא זמני ארעי ומועד לשינוי.

מכיוון שזו האמת העצמית, השורשית, הטבועה בעומקה של הבריאה, האמת המטאפיזית, שקודמת לממד האנושי וקובעת אותו – לכן גם בממדים האנושיים התכחשות לאמת הזו "איננה עובדת".

זכות אבות, זכויות היסטוריות, צורך ביטחוני, מדיני או גאו-פוליטי, כל אלה רק מגלים במערכת המושגים האנושיים את האמת המטאפיזית. הם נגזרות, השלכות (פרוייקציות), בלבד של האמת האידיאלית, האלוקית. היא שורשם של כל השיקולים האנושיים.

לכן הקשר של עם ישראל לארץ ישראל איננו דבר שמישהו יכול לוותר עליו. לא רק הערבים והעולם כולו לא יוכלו לגזרה האלוקית. גם אנחנו לא. האמת הזו נכפת עלינו. הבחירה שלנו היא רק זו: ללכת עם האמת האלוקית או לנסות להתכחש לה ולברוח ממנה, התכחשות שלעולם לא תצלח.

הר כגיגית

הקשר שלנו עם ארץ ישראל, דומה לקשר שלנו עם תורת ישראל. חז"ל דורשים כך את הפסוק שנאמר על מתן התורה בהר סיני, "ויתייצבו בתחתית ההר": "מלמד שכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית (שבת. פ"ח, א')".  מתן התורה היה מתוך כפיה אלוקית.

הפרוש הפשוט הוא שעוצמת הגילוי האלוקי שהיה במתן תורה לא הותיר לנוכחים ברירה אלא להכיר בו ולקבל אותו. הרב קוק, בעקבות המהר"ל מפראג, חושף רובד נוסף במאמר: "החכמה העליונה... מייסדת את מפעלותיה במציאות ובעצמותה של ההוויה, על פי אמיתתן. היא יודעת, כי חלושים אנו, חלושי רצון הננו וחלושים הם האידיאלים שלנו, אין אנו ראויים כלל וכלל שקיומו של עולם מלא יימסר לרצוננו, ועל כן הננו קרואים מתוך הכרח אל הדבר הגדול והנשגב העומד ברומו של עולם, ומתוך הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים לקבלתה של תורה....(מאמרי הראיה, כרך א', עמ' 166)".   

מתן תורה – גלוי משמעותם המוסרית של החיים ושל הבריאה והקריאה לאדם למלא את ייעודו – איננו יכול להיות נתון למצבי רוח, לבחירה חופשית מתנדנת, או לשיקולים אנושיים חלושים. מתן תורה מעוגן בחוקיות העליונה של הבריאה. אם לא תינתן תורה, ולא תתקבל, אזי כל ייעודה של הבריאה יוחמץ. לכן הוא חייב לבוא בכפיה. לא בכפיה אנושית של איש על רעהו. בכפיה אלוקית.

ולכפיה האלוקית יש דרכי פעולה משלה. "הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים". תהליכים היסטוריים, מדיניים, פוליטיים, תודעתיים, רוחניים, נפשיים, פסיכולוגים ורבים אחרים, כולם מוליכים את המציאות, בעל כורחה, להכיר ביעודה לבחור בו ולקבל עליה את הכרוך בו.

הרב קוק מדבר על עידן התחייה. אם זאת לא תהיה מבוססת על תורת ישראל, אומר הרב – היא לא תהיה. "אם אתם מקבלים את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם (חז"ל, שבת, המשך הדרשה, שם)". תחיית עם ישראל בארצו איננה רק "התעוררות לאומית". היא מהלך היסטורי אלוקי, מחויב המציאות, שנועד להביא את האדם, את האנושות, להבראתו ולייעודו. את חזרתו לעצמו. מהלך מטאפיזי כזה, הגזור מתכליתה של הבריאה, איננו יכול להיות וולונטרי. עם ישראל יישוב לבסס את חייו הלאומיים בתחייתו על תורה, אמנם מתוך התחדשותה, משום שזו האמת הקוסמית. הבחירה היא "ללכת עם האמת" הפנימית הזו או להתכחש לה, ואם ננסה לברוח ממנה – "הכרחים פנימיים והכרחים חיצוניים", מנגנונים היסטוריים ואחרים, יחזירו אותנו אליה. בעל כורחנו.

ארץ ישראל

גם האמת האלוקית של השייכות העצמית, האבסולוטית, של עם ישראל לארץ ישראל, ולהיפך, איננה מושפעת ממצבי רוח לאומיים, מרצון חופשי ומאידיאלים וולונטריים. גם החלטות האו"ם או האיחוד האירופי אינן יכולות לשנות אותה. היא מחויבת המציאות, מצד "עצמותה של ההוויה". היא חלק מהגשמת הסדר האלוקי האידיאלי הקבוע ב-ד.נ.א. של ההיסטוריה. ואם את האמת הזו איננו "לומדים מהראש", נאלץ "ללמוד אותה דרך הרגליים" – דרך הכרחים של תהליכים היסטוריים, מדיניים, ביטחוניים, גאו-פוליטיים וכדומה.

האמת האלוקית, היא החוקיות של ההיסטוריה. מגמתה. היא המטרה העליונה אליה ההיסטוריה האנושית חותרת. לכן היא מתגלה גם בכל הממדים האמורים. היא איננה רק האמת של בית המדרש או בית הכנסת; היא איננה עניין לדרשות של סעודה שלישית; היא איננה קישוט לחיים שאפשר גם בלעדיו, או שניתן למחול עליו לאחרים. היא היא האמת האובייקטיבית של המציאות, ולכן היא לא מתגלה רק בשמיים, אלא גם בארץ, במערכת השיקולים הארציים, הפרקטיים, הביטחוניים, התועלתיים וההישרדותיים.

לא רק את התורה הוא כפה וכופה עלינו הר כגיגית; גם את ארץ ישראל.

עד שעם ישראל לא יחיל את ריבונותו השלמה על ארץ ישראל בשלמותה – לא נזכה ליציבות, למנוחה, לשקט ולשלום. את דעת הקהל העולמית אפשר לסלף – לא את האמת האלוקית. "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם כי לא אדם הוא להנחם (שמואל א', ט"ו, כ"ט)".

זהו סוד התהליכים המדיניים והביטחוניים המתחוללים סביבנו. זהו פשר הטרור הרצחני. זוהי הסיבה שהסכמי אוסלו נכשלו, למרות שממש כל העולם ואשתו, וגם כחצי מאזרחי המדינה, ניסו בכל כוחם ונחישותם להוציא אותם לפועל. זוהי הסיבה שלא תקום מדינה פלשתינאית כעובדה יציבה ומוגמרת (היא עלולה לקום – לא עלינו – רק כשלב ביניים, שלב זמני, בכדי להביא אותנו למצוקה נוראית שתחייב אותנו לחזור ולהיות לאנשים).

40 שנה אקוט בדור

"ההשגות הולכות בדרך הופעה ועבודה, כלומר הופעה פתאומית המזרחת אור על תכנים ידועים....ואחר כך בא זמן העבודה לברר את הפרטים הכלולים בהופעה. וכשם [שכך הוא] ביחיד...כן בציבור (הרב קוק, מאורות הראיה, שבועות, עמ' ס"א)".

ההיסטוריה איננה מתקדמת רק בתהליכים אבולוציוניים, בהתפתחות. לפעמים היא "קופצת" מדרגה", מדלגת, עוברת תהליך מהפכני. לפעמים מתגלה מדרגת חיים חדשה באופן פתאומי. אבל מכיוון שהמושגים של התודעה האנושית עדיין איננם מסוגל לעכל ולהפנים את המדרגה החדשה, מתחולל תהליך ארוך, רב שנים, קשה, כואב, שבו הולכת ומתבררת אותה אמת חדשה שנחשפה לפרטי פרטים, עד קליטתה השלמה במושגים אנושיים.

מאז מלחמת ששת הימים עברו קרוב ליובל שנים. התודעה הישראלית של דור-ששת-הימים לא הייתה מסוגלת לעכל את הגילוי החדש הזה. היא לא הייתה מסוגלת להכיל במושגיה את המשמעות המהפכנית של תוצאות המלחמה ההיא. תפיסת העולם שלה, ערכיה ומערכת המושגים שלה לא היו מסוגלים לעכל את שילה, חברון, בית לחם ובית אל, כל שכן שלא את הר הבית. מאז אנחנו עוברים תהליך של "עבודה", של ברור אנושי של מלוא התוכן שהתגלה. אנחנו, כאומה, "לומדים דרך הרגליים". מתחילים לקלוט במושגים אנושיים של בטחון, מדיניות, גאופוליטיקה וכדומה, את הכורח ההיסטורי, האבסולוטי, של האמת האלוקית הזו של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל".

זהו פשרם של גלי הטרור וכל שאר אירועי הביטחון והמלחמות שעוברים עלינו כבר שנות דור.

הלימוד הזה כואב. יש לו מחיר כבד. יובל שנים של מחלוקות פנימיות קשות, של התרקמותה ההדרגתית של תודעה חדשה הנמצאת כרגע עדיין בעיבור בקרבנו, תודעה שתאפשר לנו לבסס את הקשר שלנו לארצנו באופן רציונאלי, לבנות לו מערכת מושגים מתאימה.

אבל שלא יהיה לנו ספק קל שבקלים: האמת האלוקית של "ארץ ישראל שייכת לעם ישראל" – תתגשם בסופו של דבר במציאות ההיסטורית. לא למרות הקשיים, אלא בזכותם, באמצעותם. הם ילמדו אותנו את האמת שלנו. נלמד אותה "דרך הרגליים".

שום דבר לא יעזור, לא לערבים, לא לאובמה, לא לאיחוד האירופי וגם לא לנו.

כופה עלינו את ארץ ישראל כגיגית.

זה "האביב הערבי", טמבל!

 זו לא אינתיפאדה, וזה לא על רקע זכות השיבה, מדינה פלשתינאית,  קיפוח, כיבוש וכו'. אלה רוחות ה"ג'יהאד" המוסלמי הכלל-עולמי שמהווה תהליך כלל-עולמי ומונע ממקורות אנרגיה היסטורית שנמצאים הרבה מעבר למה שנקרא "הבעיה הפלשתינאית" או אפילו "הסכסוך הערבי-ישראלי". "המשחק של אוסלו" – אם נקרא כך למקבילית הכוחות המוכרת – כנראה נגמר.

ממש מדהים. מכל הפרשנים שמנסים להסביר את המתחולל ברחובותינו בימים אלה, לפחות אלה שאני קראתי או שמעתי (למעט הטלוויזיה בה אינני צופה), עדיין לא זכיתי לפגוש אפילו אחד* שמעריך, או מעלה את האפשרות, שהמרד הערבי המתחולל סביבנו הוא גל הדף של התהליך המכונה "האביב הערבי". אבל נראה שזהו בדיוק העניין. כן, הקטסטרופה המתחוללת במזה"ת בשנים האחרונות כבר כאן. עכשיו היא הגיעה גם אלינו. זהו ההסבר היסודי למתחולל ברחובותינו בימים אלה.

זו לא אינתיפאדה, וזה לא על רקע זכות השיבה, מדינה פלשתינאית, קיפוח, כיבוש, או כל סיפור מופרך אחר שהתרגלנו לשמוע כבר עשרות שנים. זה הרבה מעבר לכך. אלו רוחות ה"ג'יהאד" המוסלמי הכלל-עולמי, שמלהיטות את הרוחות, שמלהיבות את "המפגע הבודד" ומוציאות אותו מדעתו. זוהי משיחיות השקר של האיסלם הקיצוני שמהווה תהליך כלל-עולמי ומונעת ממקורות אנרגיה היסטורית שנמצאים הרבה מעבר למה שנקרא "הבעיה הפלשתינאית" או אפילו "הסכסוך הערבי-ישראלי". זה לא בא מאבו-מאזן, למרות שגם הוא מתפרנס מהסתה ואיננו יכול להרשות לעצמו להפסיק אותה. המרד הערבי הזה מאיים גם עליו ומכוון בעקיפין גם נגדו. גולם ההסתה קם על יוצרו.

"הערבים שלנו" – משני צדי הקו הירוק – צופים כבר כמה שנים באמצעות הטלוויזיה והרשתות החברתיות במתחולל סביבנו במזה"ת – באלימות, ברצח, בזוועות, בדם הניגר – ועיניהם כלות. ריח הדם עולה באפם של חלק מהם והם מתקשים לכבוש את יצרם. גם הם קיבלו תיאבון ורוצים להיות "גיבורים". שהידים. ממש כמו אנשי דאע"ש. אותה רוח הרסנית המקבצת לסוריה ולעיראק עשרות אלפי ערבים ומוסלמים, מכל העולם, כולל מאירופה; אותה "בשורת" חידוש ימי האיסלם כקדם, אותה ההתלהבות החולנית של ה"גיאהד עולמי", היא היא שמניעה את גל הטרור האחרון. מעידות על כך העממיות של המהומות – "המפגע הבודד" – כמו גם הספונטניות ברמת הביצוע (למרות שברור שיש מי שמסית ודוחף מאחורי הקלעים).

 נגמר המשחק של אוסלו

במשך עשרים שנה, מאז הסכמי אוסלו, הכרנו מקבילית כוחות מסוימת שבתוכה התחולל המשחק. ישראל, הרשות הפלשתינאית, האיחוד האירופי וארה"ב. בהמשך הצטרף למשחק גם "החמאס" אבל כמשתתף נוסף שלא פרץ את גבולותיו.

במקבילית הכוחות הזו היה לכל צד אינטרס, וכל צד שיחק עם קלפיו. אבל בשנים האחרונות נהיה ברור שהמשחק תקוע. לא לבלוע ולא להקיא. מבוי סתום של ממש. אף אחד מן הצדדים לא הצליח להכריע את האחרים.

עכשיו הופיע כוח חדש – הגיאהד העולמי. הוא מופיע אמנם בלבוש, במסכה, של "המאבק הפלשתינאי" או "אל אקצה", אבל הוא מהווה הופעה של כוחות ומניעים ששורשם הרבה מעבר למקבילית הכוחות המקומיים שהכרנו במשחק הזה עד עתה.

"המשחק של אוסלו" – אם נקרא כך למקבילית הכוחות המוכרת – נגמר. כוח חדש, בסדר גודל עולמי, לא מקומי או אזורי – הג'יאהד העולמי – פוצץ אותו. המשחק הזה, הסדר הזה, שבמסגרתו אנו משחקים כבר עשרים שנה, מתפרק עכשיו.

איום על הרשות

גל הטרור הזה מהווה אמנם בעיה לישראל אבל בעיקר במובן הפסיכולוגי. מבחינת המחיר בנפשות, הרוגים ופצועים, הוא איננו בסדר גודל רב יותר מאשר תאונות הדרכים ברחובותינו, ואף אחד לא מעלה על דעתו להפסיק את תנועת המכוניות.

לאבו מאזן ו"לרשות הפלשתינאית" לעומת זאת, זהו איום ממשי. הגל הזה נובע מרוח אחרת מאשר "הבעיה הפלשתינאית" ויש לו סדר יום ואינטרסים שונים. הוא מכוון כנגד הרשות לא פחות מאשר כנגד ישראל. הוא עולמי - לא מקומי. הוא מוסלמי -  לא לאומי. רוחו היא רוח של מהפכה, של מרידה בסדר הישן. לא במקרה מנסים אבו מאזן ועוזריו להרגיע אותו. הם מבינים היטב שהרשות הפלשתינאית כולה עומדת להתפרק מעוצמתה של ההתפרצות. כבר עכשיו הם לא מצליחים לעצור אותה. אם ימשך הגל הזה, הקורבן הראשון שלו תהיה הרשות. לכן גם לא בלתי נמנע שנתחיל לראות אותה מנסה לעצור אותו מה שעשוי לחולל מאבקים פנימיים בתוך הציבור הערבי. רמז לכך ניתן לראות בחילוקי הדעות בתוך הציבור הערבי בישראל – ובין מנהיגיו הפוליטיים – שחלקו שואף לשמר את הסדר הישן, הסדר של אוסלו, ונאמן לרשות ולאבו-מאזן, וחלקו השני שואף לאג'נדה איסלמית קיצונית ומהפכנית. לא בלתי נמנע שאנו עדים לימיה האחרונים של הרשות הפלשתינאית.

לנו, לישראל, לא תהיה ברירה. נאלץ לעבור מבלימת אוסלו – להכרעה. לחלל שיוותר אחרי נפילת הרשות נצטרך אנחנו להיכנס ולמלא אותו. לא נוכל להותיר אותו לכוחות הג'יאהד העולמי. בעל כורחנו, נרצה או לא, נצטרך לפתור אחת ולתמיד את יומרת "המדינה הפלשתינאית".

* הבוקר (15.10.15) ראיתי ניתוח דומה אצל דר' גיא בכור.  כאן: http://gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=3250
* הבוקר (16.10.15) הובא לתשומת ליבי מאמר נוסף, "זה גיהאד, טיפשון", דר' מרדכי קידר שהופיע באתר ערוץ 7 ב- 4.10.15. כאן: http://www.inn.co.il/Articles/Article.aspx/14012. וראו שם הערה שלי, על הדמיון בניתוח וגם על השוני.  

מלחמת היום השביעי

צריך לקרוא לילד בשמו. גלי הטרור הערבי אינם מקריים – הם שיעור בהיסטוריה; מה שמניע את הטרור הערבי איננו היאוש אלא התקוה ואותה צריך לייבש. הגיע הזמן להכיר בחטא הקדמון שלנו ולסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד.

בס"ד

                                                                                                                      כ"ח בתשרי, תשע"ו

(פורסם בעיתון "מקור ראשון" ובבלוג לפני כשנה (15.11.14) אבל רלוונטי מתמיד)

חוסר יכולתה של ממשלת ישראל לקרוא לגל הטרור האחרון בשמו, או בשם בכלל, איננה מקרית. קריאה בשם היא נתינת משמעות; הגדרת האדם מהי בעיניו תכליתו של האובייקט ומה הוא רוצה בו. אבל לממשלת ישראל יש רק רצון אחד הקשור בגל הטרור הזה – שיחלוף. אין לה צל של מושג מה לחפוץ בו, כיצד להפוך אותו למנוף להגשמת מטרותינו, או איך בכלל להתמודד עמו.

יש המציעים לקרוא לגל הטרור "אינתיפדה שלישית", אבל תהיה זו טעות חמורה. אם נקבל את הגדרת האויב למאבק ונותיר לו לקבוע את מהותו ואת מטרותיו, תהיה זו תבוסה מלכתחילה. זוהי הודאה שמבחינתנו הוא מיותר וחסר פשר, שאיננו מבינים את הרקע שלו, את סיבותיו ואת משמעותו, ושקורבנותיו הם קורבנות שווא.

השם המתנוסס על מצחם של גלי הטרור ההולכים ומתעצמים, הולכים ונעשים תכופים – ובכללם גל הטרור הנוכחי – חייב להיות ברור ונהיר לכולנו: מלחמת היום השביעי. זו משמעותם האמיתית.

גלי הטרור הערבי אינם מקריים – הם שיעור בהיסטוריה, ועל שיעורים בהיסטוריה עמים משלמים מחיר. מכיוון שלא הבנו דרך הראש, אנחנו לומדים דרך הרגליים.

החטא הקדמון שלנו הוא חוסר יכולתה של החברה הישראלית להחיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת מלחמת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. הוואקום שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת הלאומיות הפלשתינית ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. זה הכלל: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

היום, נוכח המציאות שיצרנו במו ידינו, הגיע הזמן להכיר שיש צורך לסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד: זו מלחמת היום השביעי.

שלוש תובנות עיקריות למד הציבור הישראלי, רובו לפחות, מארבעים השנים האחרונות: הראשונה היא שחלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית הן בבחינת התאבדות לאומית. שנית, הערבים אינם רוצים מדינה משלהם – הם רוצים את המדינה שלנו. שלישית, מה שמניע את הטרור הערבי איננו הייאוש אלא התקווה.

התגובה הישראלית למתקפת הטרור הערבית חייבת להיות קודם כל ובעיקרה מדינית, לא צבאית. היא אמורה להבהיר שלמדנו את הלקח ושאנו נחושים לתקן את הטעות מיסודה. התגובה חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית – לפחות על פי תוכנית המינימום של נפתלי בנט, שטחי C תחילה – כצעד של הכרעה ישראלית היסטורית. רק צעד כזה יבהיר לערבים ולעולם כולו שעם ישראל נחוש בהחלטתו שלא תקום מדינה פלשתינית – תנאי הכרחי לחיסול האשליות, היומרות ותקוות השווא, שהם הם הביצה ממנה ניזון הטרור.

הזרוע הצבאית של התגובה אמורה להיות משנית בלבד. היא אמורה להשלים את הזרוע המדינית, לתמוך בה ולהבטיח אותה – גיוס כל הכוחות ובעיקר כל הנחישות לחיסול כל ניסיון ערבי לפגוע בריבונותנו.

יהיה קשה כמובן; יהיו לנו קורבנות. אבל הפעם הם לא יהיו קורבנות חסרי פשר של עוד "סבב" צבאי חסר מוצא תכלית ומשמעות; הפעם תהיה זו מלחמת הכרעה – מלחמה יזומה, מושכלת, מפוכחת, בעלת מטרות מוגדרות ואופק מדיני ברור.

כעת הוא הזמן. העולם בכלל והעולם הערבי בפרט, מתבוססים בבעיותיהם. הם יגיבו בתחילה באופן המתבקש: גינויים, חרמות, לחץ מדיני וכדומה; אבל כשיגמרו הטקסים השגרתיים, לפחות בסתר ליבם, כולם יודו לנו על שהכרענו.

יהיו כמובן מי שימשיכו בטרור ואף יחרפוהו. אלה – מרמת נשיאת דגלים וכרזות, זריקת אבנים וצפונה – אחת דינם: גרוש. בצד השני של גבולנו ברמת הגולן לא נמצאת היום ריבונות מוכחת ואין שום בעיה לארגן לשם מערך הסעות. אל דאגה, הוא לא אמור להיות נרחב מידי; מאה-מאתיים מגורשים והעסק יירגע.

כולם, ובראשם רוב האוכלוסין הערביים ביהודה והשומרון, יודו לנו בסופו של יום על שהואלנו סוף סוף להיות לאנשים, על שפתרנו סוף סוף את העולם מ"הבעיה הפלשתינית".

הנכבה השניה?

בס"ד

                                                                                                                           כ"ו בתשרי, תשע"ו

                                                                                         

                                                                                                  (פורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון")

לא. זה לא סתם גל טרור שגרתי. אפילו לא האינתיפדה השלישית. אלה כנראה גלי ההדף של התפרצות "האביב הערבי" שמתחוללת במזה"ת מזה כמה שנים. עכשיו הם הגיעו גם אלינו, מה שהיה די צפוי ורק שאלה של זמן.

"הערבים שלנו" – משני עברי הקו הירוק – צופים כבר שנים באמצעות הטלוויזיה והרשתות החברתיות במתחולל סביבנו במזה"ת;  באלימות, ברצח, בדם הניגר, בזוועות; ריח הדם עולה באפם והם מתקשים לכבוש את יצרם. גם הם קיבלו תיאבון ורוצים להיות "גיבורים". שהידים. מעידות על כך העממיות של המהומות – "המפגע הבודד" – כמו גם הספונטניות ברמת הביצוע, (למרות שברור שיש מי שמסית ודוחף מאחורי הקלעים).

אם זה אכן כך, ונדע זאת בשבוע-שבועיים הקרובים, נראה שהם יאלצו אותנו להביא עליהם את הנכבה השנייה. הם יוציאו מאתנו בעל כורחנו, עוז רוח תעצומות נפש ונחישות, שאפילו אנחנו כבר שכחנו שיש בנו.

בביטוי "נכבה שניה" אין הכוונה בהכרח לגירוש המוני, אלא לשינוי המצב הגאופוליטי שלנו מיסודו. קפיצת  מדרגה. שינוי מהפכני. משהו בסדר גודל של מלחמות העצמאות וששת הימים. זו יכולה להיות – ולדעתי ראוי שתהיה – החלטה ישראלית להחלת הריבונות על שטחי יהודה והשומרון. אבל זה יכול ללבוש גם צורות אחרות.

בכל מקרה, אם זה אכן כך, מתקרב כנראה סופה של סאגת "המדינה הפלשתינאית" וכל האשליות הללו. אנחנו נקרא לזה "מלחמת היום השביעי". הם כנראה יקראו לזה – "הנכבה השנייה".

ואם זה לא זה יבוא הפעם – זה יבוא בהמשך. זהו כורח היסטורי.