המהפך של בנט

אורי אריאל טועה. הפנייה של הבית היהודי למרכז אינה ויתור על עקרונות. היא נובעת מראיה מפוכחת של התהליכים המתרחשים בחברה הישראלית בנושאי זהות יהודית, ומנכונות להיענות להם

בס"ד                                                                                                                   ו' בכסלו, תשע"ה 

                                                                                                                                                                                                                                  (פורסם הבוקר בצורה מקוצרת ב"מקור ראשון")                                                                                                                                      

ריח הבחירות הנישא באוויר הופך את הצורך לאחדות בין הבית היהודי לאיחוד הלאומי לדחוף יותר, תהיה מתכונת ההליכה המשותפת אשר תהיה.

מהצד האחד, יש הטוענים שהבית היהודי לא זקוק לחברים מהאיחוד הלאומי שלא מביאים יותר משניים-שלושה מנדטים וניתן להניח שמבריחים לא פחות מכך. פוטנציאל ההתרחבות של הבית היהודי נמצא לדבריהם במרכז, לא בימין האידיאולוגי. אריתמטית החשבון נכון, אבל בסך הכול הוא מוטעה. האיחוד הלאומי מביא לבית המשותף את הלב, את הנשמה, את הרוח האידיאליסטית. את האיכות, לא את הכמות. בחשבון כמותי, משקל הנשמה אפסי לעומת הגוף, אבל ברור לכולם מה דינו של גוף ללא נשמה.

גם כשלמפא"י ההיסטורית של בן גוריון היו בשיאה כחמישים מנדטים, היה ברור לו שהתיישבות העובדת – החלוצים, אנשי הקיבוצים והמושבים – היא הליבה האידיאליסטית והסוציו-פוליטית של התנועה שהוביל. אלקטוראלית הם היו שווים 2-3 מנדטים בלבד, אבל הם היו נשמתה של התנועה. גם של המדינה.

התרחבות הבית היהודי לכלל ישראל, מחייבת ליבה סוציו-פוליטית – גרעין אידיאולוגי אידיאליסטי תוסס מאמין ומסור. כשהציבור הרחב מתחיל להזדהות עם חובשי הכיפות הסרוגות ולראות בהם מופת, הוא לא מתרשם רק מנפתלי בנט, איילת שקד ועוד כמה כוכבים. הוא משתוקק לראות מחנה חלוצי, ערכי, אידיאליסטי – ובעיקר מאוחד – שמסוגל להוביל את המדינה ליציאה מן המשבר. ההליכה המשותפת היא תנאי להתרחבות אלקטוראלית. 

מהצד השני, ישנו חוסר הבנה בסיסי בחוגי האיחוד הלאומי לנטייתו של הבית היהודי להליכה למרכז. "אני בעד לגדול ולהיות מפלגה גדולה שתוביל ותנהיג את המדינה, אבל השאלה מה המחיר", אמר לאחרונה אורי אריאל בכנס ראשי הגרעינים התורניים. "האם המטרה מקדשת את האמצעים (...) גם במחיר של ויתור על העקרונות שלנו. לבית היהודי יש רצון ללכת למרכז ופחות להיות חזקים בענייני דת ומדינה", אמר.

אורי אריאל טועה: הפנייה למרכז של הבית היהודי איננה וויתור על עקרונות. היא נובעת מראיה מפוכחת של התהליכים המתרחשים בחברה הישראלית בנושאי הזהות היהודית ומנכונות להיענות להם. היא לא נועדה רק, או בעיקר, לצורך ליקוט מנדטים. היא העיקרון.

קיר הברזל

כמעט מאז ראשית ימיה התאפיינה הציונות בחלוקה ברורה בין דתיים לחילוניים. הרב אברהם יצחק הכהן קוק כינה אותה לגנאי "קיר הברזל" (מאמרי הראיה, "מסע המחנות", א', עמ' 76). חומה זו הורכבה מאלמנטים רבים ומגוונים; המרכזי שבהם היה מושג ה"סטטוס-קוו". משני צדי הסטטוס-קוו התגודדו שני הצדדים במשך שנות דור או שניים, כשכל אחד מהם מנסה להגן על חלקו ולנגוס בשל רעהו.

חלוקה זו הייתה חיונית לשני הצדדים. עבור הציבור הדתי היא שימשה הן לצורך הגדרה עצמית והן לצורך התגוננות מול הסחף האדיר של אנשי מחנהו למחנה השני. ההגדרה הנוקשה של "דתיות" – קבלה, לפחות להלכה, של עול תורה ומצוות ע"פ גדרי השולחן ערוך – הייתה עבורו סימון גבול ברור: מי שעבר אותו הוגדר כחילוני.

לא פחות חיוני היה קיר הברזל עבור החילונים. ראשית היה הצורך האידאי להיבדל מן הדתיים על מנת שלא יפריעו להם לבנות את המדינה בפועל עם כל מיני רעיונות של "גאולה מן השמיים". שנית, גם להם היה צורך בהגדרה עצמית; זהותם העצמית כללה מרכיב מרכזי של כפירה במסורת ושלילתה.

בראיה לאחור, חלוקה זו פעלה לטובה. הדתיות עברה בירור, התגדלה והתעצמה. נושאיה שלא מדעת והכרה מלאה נפלטו. היא למדה לעכל את האלמנטים החיוביים של הציונות ויצרה טיפוס אדם חדש – אמוני – שאישיותו כבר איננה פשרה בין דתיות ולאומיות אלא סינתזה מלאה שלהן. ההרכבה של היסודות הבריאים של הלאומיות והחילוניות על בסיס היהדות ההיסטורית – הושלמה בהצלחה. ראו בצה"ל לדוגמה.

גם הזרוע החילונית של עם ישראל הביאה ברכה. היא האחראית העיקרית – מהבחינה האנושית – למהפכה ההיסטורית של שיבת ציון והקמת המדינה.

והנה, בעשור האחרון, החלה החומה להיפרץ וההבדלה החדה בין דתיים לחילוניים החלה להתמוסס. יותר ויותר חילוניים נפתחים לזהותם היהודית, איש-איש בדרכו. יותר ויותר דתיים הופכים לדתל"שים – לא לחילוניים. לפתע התגלו מסורתיים. אט אט הולכת ומתגבשת זהות חדשה לחברה הישראלית: אין יותר דתיים וחילוניים – כולנו יהודים. יש שמקיימים יותר מצוות ויש שפחות, אבל לכולם מכנה משותף. קריאתו של הרב קוק הולכת ומתגשמת במציאות: "דומה שהננו מחולקים לשני מחנות. תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות (...)"חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני אדם שווים במדרגותיהם, במיוחד במה שנוגע לתוכנם הרוחני, שהוא יסוד החיים, אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו (...) והלוואי שנוכל להשכיח מאתנו, בכלל, את שני השמות העומדים לנו לשטן(...) אין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים הללו מעל מחנותינו (שם)."

לקדש היום את חומת הברזל ההיא, לשמר את ה"סטטוס קוו" (גורמים חרד"לים תקפו את בנט על כך שבפעם הראשונה מאז שהמפד"ל נוטלת חלק בקואליציה, שמירת הסטטוס קוו איננה מעוגנת בהסכמים הקואליציוניים), לעמוד על "העקרונות שלנו שעליהם לא מוותרים" – זהו אנכרוניזם מובהק. חלפו עברו להם ימי שנות הששים-שבעים, ימי המפד"ל והמלחמה על הסטטוס-קוו. היום הדתיות כבר לא מאוימת אלא, לצערנו עדיין, מאיימת (ראו נושא "ההדתה" בצה"ל). הדתיות כבר לא זקוקה למתרס בינה לבין החילוניות. להיפך, החומות הללו משמשות עכשיו כמחסום בפני מעבר טבעי והדרגתי של חילוניים להעמקת והעצמת הזהות היהודית שלהם, איש כפי מדרגתו, יכולתו וצרכיו.

עידן הקונצנזוס היהודי

אורי אריאל ותומכיו אינם ערים לתהליכים המתחוללים בחברה הישראלית; הם עדיין לא יצאו מהחפירות ההן. לעומתם, נפתלי בנט שייך לדור אחר ומייצג רוח אחרת. בשבילו, הזהות היהודית טבעית ומובנת מאליה – הוא לא חש מאוים, ואיננו מרגיש צורך להתנצל עליה. הוא חש שהגיע זמנה של היהדות הדתית לחבק ולהכיל את החילוניים, בבחינת "כולנו יהודים".

מכיוון שחלק מהחרד"לים אינם תמיד מבינים את הרוח הזו, ההסבר היחיד שלהם לנטייתו של בנט לפריצת הסטטוס-קוו היא חשד עמוק.  זהו חשד שהברית הטקטית-פוליטית עם "יש עתיד" כללה גם הזדהות עם האג'נדה האנטי דתית שלה ושבנט והבית היהודי "פחות חזקים בענייני דת ומדינה". מכאן קצרה הדרך לחשוד בבנט שכל רצונו הוא לנצל את הבית היהודי לצרכי יומרותיו הפוליטיות האישיות ושהמניע לנטייתו לציבור הרחב הוא רק רצונו להרבות מנדטים.

זהו חשד שווא. בנט לא מנסה להוביל ליהדות המתפשרת על עקרונות. בתוך עמו הוא יושב. הוא מזהה את הדרישה הציבורית האותנטית לזהות יהודית חופשית, משוחררת, וולונטרית וטבעית, חי ומקבל אותה, מבין את משמעותה החיובית, ומחפש את הדרך להיענות לה. ההליכה שלו למרכז נובעת – גם אם שלא מתוך מודעות שלמה – מתוך אחריות כלל ישראלית לגיבוש הציבוריות הישראלית, הן סביב המוקד האידאי של הזהות היהודית והן סביב המוקד הסוציו-פוליטי של ציבור הכיפות הסרוגות.

הבעיה של בנט והבית היהודי היא שהמגמה הסוציו-פוליטית האינטואיטיבית הזו עדיין לא מגובשת ומנוסחת לכלל אידיאולוגיה ברורה ולכלל משנה סדורה. אין לה עדיין גבולות גזרה וקווים אדומים. לכן היא לא תמיד מוסברת כראוי, ממילא איננה תמיד מובנת, ולכן היא גם מעלה חשדות כה רבים.

גיבוש וניסוח העקרונות האידיאולוגיים המתבקשים לצורך המהלך הכלל-ישראלי הזה איננו משימתם של הפוליטיקאים אלא של אנשי אמונה ותורה ותלמידיהם. עליהם לגבש את הקו, להבהיר את הדרך, לנסח את ההדרכה ולסמן את הגבולות. זאת כמובן, בתנאי שלא ינסו לכפות ולהנחית את העקרונות הללו, ובתנאי שיבינו שאנו נמצאים על סף עידן חדש המחייב היערכות אידיאולוגית חדשה – עידן הקונצנזוס היהודי.

המנעד הרחב של הכיפות הסרוגות - מחרד"לים אדוקים, דרך מסורתיים, עבור ליברליים חובשי-משקפיים-עגולים וכלה בדתלש"ים ועד בכלל – איננו הבעיה. הוא הפתרון. המגוון הרחב הזה הוא ביטוי לבריאות, לפתיחות, לשורשיות ולטבעיות של הציבור הזה. הוא מפתח ליכולתו להפוך באופן טבעי ומתבקש למרכז-הנושא של החברה הישראלית כולה על כל גווניה.

"ההליכה למרכז" אם כן, איננה "פשרה בשביל להשיג מנדטים". היא העיקרון. והיא היא הדבר הבא.  

 

    

    

      

The Seventh Day War

We must now correct the mistake that we made at the end of the Six Day War: Only application of Israeli sovereignty in Judea and Samaria will solve the "Palestinian problem."

[Op-ed by Motti Karpel that originally appeared in Hebrew in Makor Rishon of this past Friday November 14, 2014. Translated as a public service by Women in Green (Translator: Sally Zahav)].

(מאמר שפירסמתי בבלוג בעברית, הפעם בתרגום לאנגלית, לטובת קוראי אנגלית מתעניינים)

There is a reason for the Israeli government's inability to call the current wave of terror by its real name, or by any name. Calling something by its name imbues it with meaning, man's definition of what, in his eyes, is the purpose of the thing and what he wants from it. But the Israeli government has only one wish regarding this wave of terror - that it should pass. The government hasn't the faintest idea what it wants from the terror, how to use it as leverage toward our goals or how to cope with it at all.

It would be a great mistake to call the wave of terror a "third intifada". If we accept the enemy's definition of the battle and leave him to determine its essence and its goals, why, it is a rout from the start. And it is an admission that from our point of view the battle is gratuitous and meaningless, that we do not understand its background, its reasoning and its meaning, and that those who have fallen, have died in vain.

The name for the increasingly large and frequent waves of terror – and among them, the current one - must be clear and cogent to all of us: The Seventh Day War. This is their real meaning.

The Arab waves of terror are not random - they are a lesson from history, and nations pay a price for lessons of history. Since we did not understand with our heads, we will learn with our feet, the hard way.

Our original sin is the Israeli society's inability to apply the sovereignty of the State of Israel over the territories of Judea and Samaria the day after the Six Day War. If only we had done so then, the Arab residents would have accepted it as natural and would have acquiesced to our dominion in the Land. But the problems of identity and ideology that we "imported" with our return from exile prevented us from doing this. The vacuum that was created - the vague, temporary and unstable situation of "neither swallowing nor spitting out" – was destined to be filled with the pretension of Palestinian nationhood and their unfounded aspiration for an independent state, which encouraged rebellion against us and caused frustration and needless suffering on both sides. This is the general idea: we have no problems with Arabs, only with ourselves.

Today, in the present reality that we have created with our own hands, the time has come to recognize the need to end the Six Day War once and for all: this is the War of the Seventh Day.

The majority of the Israeli public has learned three insights from the past forty years: the first is that dividing the land and establishing a Palestinian state would bring on a sort of national suicide. Second, the Arabs do not want a state of their own - they want our state. Third, that which drives Arab terror is not despair, but rather the hope.

The Israeli response to the Arab terror offensive must first of all be political, not military. It should send the message that we have learned our lesson, that we are determined to correct the error at its foundation. The response must be application of Israeli sovereignty - at least according to Naftali Bennett's minimal plan, over the territories of Area C first - as a step toward Israeli territorial resolution. Only such an act will make it clear to the Arabs and to the world that the People of Israel is determined in its decision that a Palestinian state will not be established - a necessary condition for the destruction of illusions, pretensions and vain hopes, which are the swamp which terror feeds on.

The military arm of the response should be only secondary. It should complement the political part, to support it and to secure it – enlist all of the forces and mainly all of the required determination to destroy the Arab attempt to harm our sovereignty.

Of course, this is a difficult route and we will sustain casualties. But this time they will not be the meaningless victims of another dead-end military round, Resolution and meaning: this time it will be a decisive war - proactive, rational, and realistic, with defined goals and a clear political scope.

Now is the time. The Arab world is busy with its problems and is neutralized. It, the world in general, as well as most of the Arab population in Judea and Samaria will respond at first in the expected way: condemnations, boycotts, political pressure and so forth. But when the routine formalities are over, at least within their own hearts, they will all thank us for our resolution.

There will, of course, be those who will continue the terror and even intensify it. These - from those who carry flags and banners, the stone throwers and upwards - will have one decree: expulsion. On the other side of our border in the Golan Heights, there is no proven sovereignty today, and there is no problem to organize an array of transports to go there. Don't worry, it should not be too extensive - after 100-200 expulsions the matter will calm down.

Everyone, and especially most of the Arab population in Judea and Samaria, will thank us ultimately that we were finally kind enough to be responsible people, that we finally have rid the world of the "Palestinian problem".

מלחמת היום השביעי

צריך לקרוא לילד בשמו. גלי הטרור הערבי אינם מקריים – הם שיעור בהיסטוריה; הגיע הזמן להכיר בחטא הקדמון שלנו ולסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד

בס"ד

                                                                                                                      כ"ב בחשון, תשע"ה

(פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת האחרונה)

חוסר יכולתה של ממשלת ישראל לקרוא לגל הטרור האחרון בשמו, או בשם בכלל, איננה מקרית. קריאה בשם היא נתינת משמעות; הגדרת האדם מהי בעיניו תכליתו של האובייקט ומה הוא רוצה בו. אבל לממשלת ישראל יש רק רצון אחד הקשור בגל הטרור הזה – שיחלוף. אין לה צל של מושג מה לחפוץ בו, כיצד להפוך אותו למנוף להגשמת מטרותינו, או איך בכלל להתמודד עמו.

יש המציעים לקרוא לגל הטרור "אינתיפדה שלישית", אבל תהיה זו טעות חמורה. אם נקבל את הגדרת האויב למאבק ונותיר לו לקבוע את מהותו ואת מטרותיו, תהיה זו תבוסה מלכתחילה. זוהי הודאה שמבחינתנו הוא מיותר וחסר פשר, שאיננו מבינים את הרקע שלו, את סיבותיו ואת משמעותו, ושקורבנותיו הם קורבנות שווא.

השם המתנוסס על מצחם של גלי הטרור ההולכים ומתעצמים, הולכים ונעשים תכופים – ובכללם גל הטרור הנוכחי – חייב להיות ברור ונהיר לכולנו: מלחמת היום השביעי. זו משמעותם האמיתית.

גלי הטרור הערבי אינם מקריים – הם שיעור בהיסטוריה, ועל שיעורים בהיסטוריה עמים משלמים מחיר. מכיוון שלא הבנו דרך הראש, אנחנו לומדים דרך הרגליים.

החטא הקדמון שלנו הוא חוסר יכולתה של החברה הישראלית להכיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת מלחמת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. הוואקום שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת הלאומיות הפלשתינית ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. זה הכלל: אין לנו בעיות עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

היום, נוכח המציאות שיצרנו במו ידינו, הגיע הזמן להכיר שיש צורך לסיים את מלחמת ששת הימים אחת ולתמיד: זו מלחמת היום השביעי.

שלוש תובנות עיקריות למד הציבור הישראלי, רובו לפחות, מארבעים השנים האחרונות: הראשונה היא שחלוקת הארץ והקמת מדינה פלשתינית הן בבחינת התאבדות לאומית. שנית, הערבים אינם רוצים מדינה משלהם – הם רוצים את המדינה שלנו. שלישית, מה שמניע את הטרור הערבי איננו הייאוש אלא התקווה.

התגובה הישראלית למתקפת הטרור הערבית חייבת להיות קודם כל ובעיקרה מדינית, לא צבאית. היא אמורה להבהיר שלמדנו את הלקח ושאנו נחושים לתקן את הטעות מיסודה. התגובה חייבת להיות החלת הריבונות הישראלית – לפחות על פי תוכנית המינימום של נפתלי בנט, שטחי C תחילה – כצעד של הכרעה ישראלית היסטורית. רק צעד כזה יבהיר לערבים ולעולם כולו שעם ישראל נחוש בהחלטתו שלא תקום מדינה פלשתינית – תנאי הכרחי לחיסול האשליות, היומרות ותקוות השווא, שהם הם הביצה ממנה ניזון הטרור.

הזרוע הצבאית של התגובה אמורה להיות משנית בלבד. היא אמורה להשלים את הזרוע המדינית, לתמוך בה ולהבטיח אותה – גיוס כל הכוחות ובעיקר כל הנחישות לחיסול כל ניסיון ערבי לפגוע בריבונותנו.

יהיה קשה כמובן; יהיו לנו קורבנות. אבל הפעם הם לא יהיו קורבנות חסרי פשר של עוד "סבב" צבאי חסר מוצא תכלית ומשמעות; הפעם תהיה זו מלחמת הכרעה – מלחמה יזומה, מושכלת, מפוכחת, בעלת מטרות מוגדרות ואופק מדיני ברור.

כעת הוא הזמן. העולם הערבי עסוק בבעיותיו ומנוטרל. הוא, העולם בכלל, וגם רוב האוכלוסין הערביים ביהודה והשומרון, יגיבו בתחילה באופן המתבקש: גינויים, חרמות, לחץ מדיני וכדומה; אבל כשגמרו הטקסים השגרתיים, לפחות בסתר ליבם, כולם יודו לנו על שהכרענו.

יהיו כמובן מי שימשיכו בטרור ואף יחרפוהו. אלה – מרמת נשיאת דגלים וכרזות, זריקת אבנים וצפונה – אחת דינם: גרוש. בצד השני של גבולנו ברמת הגולן לא נמצאת היום ריבונות מוכחת ואין שום בעיה לארגן לשם מערך הסעות. אל דאגה, הוא לא אמור להיות נרחב מידי; מאה-מאתיים מגורשים והעסק יירגע.

כולם, ובראשם רוב האוכלוסין הערביים ביהודה והשומרון, יודו לנו בסופו של יום על שהואלנו סוף סוף להיות לאנשים, על שפתרנו סוף סוף את העולם מ"הבעיה הפלשתינית".

הגאופוליטיקה של גבולות ההבטחה

התהליכים המתרחשים במזה"ת מעניקים הגיון מדיני וגיאופוליטי לגבולות ההבטחה

בס"ד

 (ח' בחשוון, תשע"ה (1.11.14

(מאמר שפורסם בערב שבת בעלון "עולם קטן")

מדינות המזרח התיכון הן פרי הקולוניאליזם הצרפתי והאנגלי. קווי הגבול המופרכים אותם אנחנו עדיין רואים על המפה שרטטו בידי הבריטים והצרפתים במסגרת הסכמי סיקס-פיקו במהלך מלחמת העולם הראשונה. עד אז לא היו במזה"ת לא מדינות, וגם לא עמים, במובן האירופי. בזמן השלטון התורכי העותומני, וגם לפניו, היה המזה"ת, למעט מצרים, מרחב אחד גדול ובלתי מזוהה מבחינה פוליטית, מדינית או לאומית.

הקולוניאליזם האירופי, משיקוליו הוא, שרטט גבולות, יצר ישויות פוליטיות והמליך בהן שליטים, בלי שיהיה להן בסיס אמיתי במציאות הערבית. המרחב כולו היה מאוכלס בשבטים, דתות, עדות, חמולות ועוד כל מיני התארגנויות על בסיס אתני. עמים – במובן האירופי – לא היו בו.

שחרור האזור מן הקולוניאליזם האירופי חל אחרי מלחמת העולם השנייה, אבל היה זה רק שחרור פוליטי. קווי הגבול ששרטטו האירופאים – נותרו בעינם. מה שחשוב יותר, גם האידיאולוגיה הלאומית האירופית, לפיה החיים המדיניים מתארגנים במסגרות של עמים, המוגדרים במדינות, נותרה על תילה. כך קיבלנו מושגים מופרכים כמו "האומה הלבנונית", או "הירדנית" או "האומה הסורית", וכן, גם "האומה הפלשתינאית". "האומה הסורית" היא משל טוב לעניין. סוריה איננה אומה, אזרחיה אינם עם, ואסד איננו "טובח בבני עמו". אזרחי סוריה הם אוסף של עדות, בני דתות, שבטים וחמולות, שלא הרבה משותף להם – חוץ מתפיסת החיים של "כל דאלים גבר" – וודאי לא זהות לאומית במובן האירופאי של המושג.

רק היום, במה שנקרא "האביב הערבי", משתחרר המזה"ת באמת מהקולוניאליזם האירופי וחוזר לעצמו ולהוויה המדינית המקורית שלו – כאוס. התהליך לא עומד להסתיים בהתפוררותן של סוריה ועיראק. ירדן ולבנון עומדות גם הן בפני גורל דומה.

 התפוררות המסגרת המדינית

למצבור האנושי האתני החי במרחב הפתוח של המזרח התיכון, אין מכנה משותף פוליטי. למעט מצרים, אירן ותורכיה, הנמצאות בשולי המרחב, כל שאר השטח – סוריה, לבנון, ירדן, עירק – מהווה מרחב פתוח בכל המובנים. לא היו בו מעולם ישויות פוליטיות מקוריות; הוא נשלט תמיד על ידי כוחות חיצוניים. במרחב האמור לא תמשכנה להיות מדינות במובן שהכרנו; הוא ישוב להיות חלל מדיני ריק. השטח המדובר יוצף באינסוף אינטרסים וקבוצות – שבטים, עדות, חמולות, ארגונים דתיים, ארגונים טרוריסטיים וכדומה – מה שמבטיח אי יציבות, תסיסה כרונית וסכנה מתמדת לכל סביבותיו.

מצרים (אחרי שתתאושש מהמשבר הפוקד אותה), תורכיה ואיראן – מדינות שלהן ישנו בסיס היסטורי ממשי – תאלצנה לנסות למלא את החלל הריק ומשתי סיבות: ראשית, הוא יסכן אותן (ראו מצרים ומדבר סיני), ושנית, החשש שיריבותיהן תמלאנה אותו ראשונות, ואז תמצאנה הן על גבולותיהן, דבר שיסכן אותן עוד יותר (ראו מעורבותם המתגברת של תורכיה ואירן באירועים).

נרצה או לא, גם מדינת ישראל תושפע מהתפתחויות אלה. כבר היום ניצב האיום על גבולנו המזרחי ברמת הגולן. התפרקות ירדן תקרין כמובן על האוכלוסין הערביים ביהודה, שומרון ועזה, על כל המשתמע מכך.  

גבולות ההבטחה

עובדה מפתיעה היא שהמרחב עליו מדובר – סוריה, ירדן, לבנון ועירק – חופף במידה לא קטנה את גבולות ההבטחה התנ"כיים. משמעות הדברים היא שכל האזור שבמקורותינו מוגדר כגבולות ההבטחה, יאופיין באותו מצב פוליטי המוכר לנו היום מאזורי יהודה, השומרון וחבל עזה. כלומר אזור בלי שליטה מדינתית מסוימת, בלי "בעל בית" מדיני מובהק, בלי "כתובת" יציבה, אלא גורמי שליטה זמניים, עראיים, מתחלפים. ובדיוק כפי שנוכח המצב הזה ביהודה והשומרון, אין לישראל, מבחינה גיאופוליטית, ברירה, אלא להמשיך את אחיזתה בהם, לפחות הביטחונית, כך בדיוק יהיה המצב מול האזורים האמורים. הם יאוכלסו קבוצות שונות ומשונות, עוינות זו לזו, וכמובן לישראל. קבוצות אלא תפרנה את השקט ותחייבנה את ישראל להתערב, כך שבסופו של דבר – גם אם מדובר בעשרות שנים רבות – תיאלץ ישראל, למרות חוסר רצונה המודע, להרחיב את שליטתה, בתחילה לפחות הביטחונית, לאזורים הולכים ומתרחבים.

מנגנון היסטורי וגיאופוליטי זה הופך את שאלת "גבולות ההבטחה" ממושג דמיוני שאין לו אחיזה במציאות המדינית, למושג ראלי.

בדיוק כפי שריבונו של עולם יוצר תהליכים ההופכים את שליטתנו, ואף את ריבונותנו, בארץ ישראל המערבית לכורח המציאות – כך מתחיל להצטייר מצב כזה גם באשר לשאר השטחים המהווים את "ארץ ישראל של גבולות ההבטחה". זוהי משימה לדורות כמובן, אבל את קצה קצהו של התהליך האלוקי ואת המתווה שלו, אפשר שאנו רואים כבר היום בתהליכים המתרחשים בזמננו במזרח התיכון.

התהליכים המרתקים הללו נותנים לנו קצה קיצו של חוט להבנת הגיונם האלוקי של גבולות ההבטחה. מסתבר שמבחינה גיאופוליטית לא יכולה ישות מדינית עצמאית שמרכזה בארץ ישראל – מדינת ישראל – להתקיים ביציבות לאורך דורות בלי שליטה, או לפחות הגמוניה, מדינית-ביטחונית במרחב כולו. המרחב שמסביבה – ירדן, לבנון, עיראק וסוריה – יסכן אותה באופן מתמיד, בין אם יוותר חלל ריק, כל שכן אם יתמלא בנוכחות של מדינה אחרת (כמו אירן למשל). במילים אחרות, או שנהיה מעצמה אזורית בסדר גודל של איראן, תורכיה או מצרים, או שלא נהיה.

שאלה מתבקשת, שלא כאן המקום להרחיב בתשובה עליה, היא כמובן איך נשלוט במרחבים עצומים כאלו, והרי אפילו בירושלים אחיזתנו עדיין רופפת. התשובה קשורה כנראה לתהליכי התודעה והזהות הפנימיים שלנו. כשנחזור לעצמנו, לתרבותנו ולזהותנו הישראלית המקורית, כששוב נהיה "ישראל אשר בך אתפאר", כשנתחיל "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (אורות, עמ' קמ"ז)", כשנשוב לגדלות הישראלית – אינני רואה סיבה מדוע לא יחפצו אוכלוסין רבים במזה"ת לחבור אלינו ולשרות בצל ההגמוניה שלנו, במקום בצלן של איראן או תורכיה למשל. 

בדורנו, כאמור, זהו חומר למחשבה בלבד. עלינו לפתור תחילה את בעיות הזהות שלנו ולחזור לעצמנו, על מנת לבסס קודם כל את אדנותנו וריבונותנו על ארץ ישראל שבין הים והירדן. אבל, הנה, הזמן עושה את שלו ומושג מעורפל כל כך כמו גבולות ההבטחה, מתחיל לקבל מובן הגיוני.