יום שבת, 25 באוקטובר 2014

כן, ויתורים כואבים

הפתרון המדיני של מתיישבי יו"ש מחייב "ויתורים כואבים" על מנת לשמור על מדינת הלאום היהודי, אבל לא על חבלי הארץ, אלא על הדמוקרטיה במובנה הפונדמנטליסטי. תגובה למאמרו של יאיר שלג ב"מקור ראשון"


בס"ד
ט"ז בתשרי, תשע"ה (10.10.14)


יאיר שלג דורש מתומכי ההתיישבות ביש"ע ("מקור ראשון", י"ד בתשרי, תשע"ה) הכרעה: "הארץ או המדינה. מה המטרה ומה האמצעי". "חזון השליטה בארץ ישראל שבין הים והירדן טומן בחובו סכנה ממשית וקיומית למדינת הלאום היהודית", הוא טוען.

ובכן, נראה כאילו שלג לא היה כאן בשני העשורים האחרונים ולא עבר איתנו את הניסויים של הסכמי אוסלו, ההתנתקות ובמיוחד לא את "צוק איתן". כל אלו הוכיחו חד משמעית – בלי הארץ, ודווקא עד הירדן, לא תהיה גם מדינה. אין מקום לשתי מדינות בין הים והירדן.

אבל אם להגדיר במדויק את מה שבאמת מטריד את שלג, הרי השאלה שהוא באמת שואל – והיא אכן ראויה להישאל – היא: האם מדינת ישראל היא מדינת מדינת לאום יהודית או דמוקרטיה? מה האמצעי ומה המטרה? בכל מקרה ברור היום, וגם שלג מתחיל להודות בכך, שמדינה זו חייבת להשתרע בין הים והירדן. אם הוא יסכים אתנו שזו באמת השאלה, יש לנו תשובה בשבילו.

כששלג מצטט את רוגל אלפר מעיתון "הארץ" ומזדהה עם דבריו שלפיהם "ישראל תהיה מדינה דו-לאומית, מה אתם מתכוונים לעשות בנידון?" הוא מסגיר את עמדתו: מבחינתו, הדמוקרטיה היא ערך מוחלט, לא אמצעי מקובל ויעיל לשלטון מדיני. אם המדינה חייבת אמנם להשתרע בין הים והירדן, היא חייבת לתת זכויות פוליטיות מלאות לתושביה הערבים ובכך להפוך למדינה דו-לאומית – קץ חזון מדינת הלאום היהודית.

אכן, מבחינת מי שרואה בדמוקרטיה ערך מוחלט ולא אמצעי, ועוד דמוקרטיה בפרושה העקבי, הפורמליסטי, היבש והטכני – פונדמנטליזם דמוקרטי – הרי שהמסקנה הזו הכרחית.

אבל אנחנו, תומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון, רואים בדמוקרטיה אמצעי ולא ערך. מבחינתנו תחיית האומה העברית בארץ ישראל היא הערך. היחיד. מבחינתנו אין סתירה בין מדינת לאום יהודית, לבין ארץ ישראל השלמה – אדרבא, הוכח שאין אחת ללא האחרת. אלו שני צדדים של אותו מטבע.

בשבילנו דמוקרטיה היא אמצעי סביר ומקובל כטכניקת שלטון הוגן – לפחות עד שעם ישראל יפיק ממקורותיו את צורת השלטון הראויה לו באמת, מה שעשוי לקחת עוד שניים-שלושה דורות. לכן אנחנו מעדיפים להתאים את האמצעי לצורכי התחיה העברית בארץ ישראל: דמוקרטיה יהודית.

אכן, עמדה זו דורשת פשרות ואף "ויתורים כואבים", אבל לאו דווקא על חבלי ארצנו אלא על הדמוקרטיה – או לפחות על כמה אחוזים ממנה. הדמוקרטיה היהודית אולי איננה דמוקרטיה במובנה האידיאלי, המופשט, העקבי והפונדמנטליסטי, אבל באמת אין דמוקרטיה מושלמת כזו במציאות. כל אומה מתאימה לעצמה את האמצעי.

יתרה מכך, וזה העיקר: הוויתורים הכואבים נדרשים הפעם משלג, לא מאתנו. ומכיוון שהרעיון של "ויתורים כואבים" יצא מבית מדרשו, ומכיוון שמקובל עליו שלפעמים נדרשים חלקים מסוימים מהעם לוותר על מה שנראה להם כאידיאל, לצורך הבטחת הקיום הלאומי, הרי שהכפפה שביקש מאיתנו להרים חוזרת אליו כבומרנג: האם הוא נכון ל"וויתורים הכואבים" הנדרשים, במקרה זה על אחוזים בודדים מן האידיאל הדמוקרטי, על מנת שלא נהפוך למדינה דו-לאומית?

המשמעות האסטרטגית של עמדתי היא שמדינת ישראל תחיל את ריבונותה על כל חלקי ארץ ישראל המשוחררים, בין אם לפי תוכנית בנט – שטחי C  תחילה, ובין אם לפי תוכנית פייגלין – מיד עד הירדן. התושבים הערבים של האזורים המדוברים יזכו למעמד של "תושב קבע", המקובל ומוכר בכל מדינה דמוקרטית מודרנית, שיעניק להם זכויות אדם – כפרטים – אבל לא זכויות פוליטיות בישראל. הם יכולים מבחינתנו לבחור לפרלמנט הירדני, לפחות עד שגם הממלכה הזו תיעלם מן המפה, מה שכנראה עומד להתרחש בקרוב.

ובאשר לשאלתו "כיצד תמומש האפשרות הזו בלי ששני הצדדים, הפלשתינאים והירדנים, מסכימים לקיומה" הרי שהתשובה נמצאת בעצם השאלה. וכי הפלשתינאים מסכימים לעצם קיומה של מדינת ישראל או הסכימו לכך אי פעם? האם הסכימו לתוכנית החלוקה? האם אי פעם הסכימו למשהו? האם הם מסוגלים בכלל להסכים למשהו? הגענו לכל השיגינו כיום למרות אי-הסכמתם וכך גם נמשיך לעשות.

האירועים האחרונים במזה"ת הוכיחו שאין אומה סורית, וגם לא עיראקית, ירדנית או לבנונית. כל שכן הדברים נכונים לגבי הפלשתינים. ישנם תושבים ערבים – פרטיים – שכל רצונם הוא לחיות בכבוד ובפרנסה. בתוכנית המנוסחת כאן הם יזכו לכך יותר מאשר בכל מקום אחר במזה"ת, והם יודעים זאת היטב. כרגע השתלטו עליהם – לא מעט תודות לשמאל הישראלי – קבוצות שליטה אינטרסנטיות כאלו ואחרות, הפועלות בשם אג'נדות שונות ומשונות, אבל רובם ינשקו לנו את הידיים אחרי שנחלץ אותם משליטתן. סירובם המבוהל של ערביי ואדי ערה להסתפח על אדמותיהם ובתיהם ל"מדינה הפלסטינאית", כפי שהציע אביגדור ליברמן – יוכיח.

הנה, ידידי יאיר שלג, זו התשובה שלנו. היא דורשת ממך כאמור את מה שאתה דרשת עד עכשיו מאתנו – וויתורים כואבים. "נדרשת כאן הכרעה – כבדה וקשה, מהפכת קרביים והרת גורל", כתבת במאמר. אכן. האם אתה נכון לה? 

 


6 תגובות:

  1. איך זה שתאריך כתיבת התגובה שלך קודם לתאריך פרסום המאמר שלו?!

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה צודק, אביה. תיקנתי. מאמרו פורסם בגיליון של ערב סוכות. י"ד בתשרי.

      מחק
  2. תודה מוטי.
    האם תוכל לפרט איך אתה רואה את הנהגת המדינה האידאלית?

    השבמחק
    תשובות
    1. רעות. תודה. השאלה שלך כללית מאד. על מנת לענות עליה יש צורך בספר. ואמנם כתבתי אחד כזה בנושא. אני מניח שאם תיקראי עוד מאמרים בבלוג - יסתמן לך הכיוון.

      מחק
  3. קישור למאמר קודם בנושא, לטובת מי שלא מודע אליו:

    http://blog.emuni.co.il/2013/03/blog-post.html?m=1

    השבמחק