בשורתו של האיסלם הקיצוני

עלייתו של האיסלם הקיצוני בדורנו מבשרת את סיומו של העידן המודרני ותחילתו של עידן האמונה. באיסלם עדיין מתגלה האמונה בצורתה ההרסנית אבל בהמשך היא תופיע בצורתה המתוקנת – בישראל

בס"ד

                                                                                                    

 (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת, כ"ז בתמוז, תשע"ד (25.7.14))

בכדי לעמוד על עומקם של התהליכים התודעתיים האוניברסליים שאנו עומדים בעיצומם יש לחזור למאה ה-17 באירופה ולתנועת "הנאורות". "הנאורות" היתה תנועה תודעתית כוללת שדגלה בשחרור האנושות מכבלי הדת והאמונה בכלל ומשליטתו של הממסד הדתי בחיים בפרט. היא העמידה את הרציונאליות במקום האמונה כבסיס לתודעה האנושית, ואת האדם במקום האל כמרכז הווייתה. כאן נמצאת תחילת הופעתו של העידן המודרני – שורשיו אולי קדומים יותר – על כל תופעותיו האופייניות: מדע, טכנולוגיה, אידיאולוגיה, ערכים, תרבות וכדומה.

לית מאן דפליג – אם נניח כרגע לחוגים שוליים – שתנועה זו, שממנה התפתח העידן המודרני, הביאה ברכה עצומה לאנושות. הכפירה שאפיינה את הנאורות היתה תנאי לשחרור האדם מאמונה מנוונת ומנוולת ומהכנסיה, ופיתוח תודעתו והכרתו העצמית. האדם השתחרר מן "השמיים" וגילה את עצמו – את יכולותיו, כישרונותיו וכוחותיו.

אבל כמו כל תנועה אנושית, גם העידן המודרני והתודעה הכרוכה בו מיצו את עצמם. הברכה שהמודרניזם העניק לאדם, הפכה זה מכבר לנכסי צאן ברזל של האנושות והיום מתגלות בעיקר מגבלותיו וחסרונותיו: האדם אמנם גילה את עצמו אבל איבד את השמיים. הוא נותר בתוך עצמו, סגור ומסוגר בבועת תודעתו העצמית, בלא יכולת לפרוץ אל המעבר, אל האינסוף, אל מקור החיים ומשמעותם. לאדם המודרני יש לכאורה הכל, אבל בעצם – לא-כלום.

"דע את עצמך" הוא הסלוגן שהיה רשום מעל פתח האקדמיה של אפלטון כצו המוסרי העליון. ואכן, זהו המוטו היסודי של התרבות המערבית המודרנית ושל ההומניזם המערבי שהגותו של אפלטון מהווה עד היום את בסיסם. חז"ל, לעומת זאת, עיצבו אדם בעל אוריינטציה שונה: "דע לפני מי אתה עומד". בניגוד לאדם המערבי המודרני, שרואה את עצמו כמרכז הבריאה ולכן מחפש משמעות בתוך עצמו ולא מוצא כזאת, חז"ל פתחו בפני האדם את שערי השמיים ואת הקשר אליהם. לא בך, האדם, תמצא את המשמעות, אלא בקשר שלך עם השמיים. אתה אמנם צריך לדעת ("דע"), וגם לעמוד בקומה מלאה ("אתה עומד") – כלומר להיות אדם במלוא מובן המילה – אבל לא להיסגר לאינסופיותם של החיים.

בכך אפשרו חז"ל לאדם לחבר שמיים וארץ – בלי לוותר על האדם – מה שהתודעה המערבית המודרנית, שחסמה לעצמה את השמיים, לא יכולה לעשות. בכך היא מיצתה את עצמה והגיעה לסוף דרכה.

כפירה לשמה

הסימן המובהק לסיומה של התקופה המודרנית הוא בכך שהביקורת האפקטיבית על המודרניזם והפרכתו, לא באו מחוגי נפגעיו – הדת מיצגיה ומוסדותיה, האמונה וכדומה – אלא דווקא מתוכו פנימה. אחרי שליטה מוחלטת במשך כ-250 שנה של המודרניזם בתודעה האנושית, שבאה לידי ביטוי בביטחון מוחלט באדם כשלעצמו, באמת, במדע, בהומניזם ובראציונליות, החלה להופיע הריאקציה הפוסט-מודרנית – שלילת כל הערכים.

הפוסט-מודרניזם של היום הוא תופעה של ריאקציה – הרס ההישגים האנושיים הנוכחיים, מתוך הכרה במוגבלותם, בחלקיותם, ביחסיותם, ומתוך אכזבה על כך שהם לא הביאו לאנושות גאולה, כפי שהתיימרו.

סגירת המעגל – עלייתם ונפילתם של הנאורות והמודרניזם – הוא תהליך מתבקש בהיסטוריה האנושית. כל תופעה אנושית ממצה את עצמה. הכפירה, שבזמנה שימשה לצורך העלתם של ערכים חיוביים, נותרה חסרת משמעות משאלה הופנמו בתודעה האנושית. מן הכפירה שלצורך שחרור האדם, נותרה עתה רק הכפירה לשמה – כפירה במובנה הרחב, לאו דווקא הדתי, הפורמלי, אלא כהלך נפש של שנאת החיים ושלילת כל הערכים והיא שמאפיינת את התקופה הפוסט מודרנית

"הכפירה אין לה אידיאל אמיתי, 'אל אחר איסתריס ולא עבד פירין', הייאוש והתוהו אינם נותנים מאומה" (הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ח). לכפירה כשלעצמה אין תוכן עצמי ולכן היא לא מולידה ואין לה פירות. כל כולה כשלעצמה, בקורת שלילה והרס עצמי. מכאן שורש הכעס, השנאה, הדיקדנט, הייאוש, בחילת החיים, הסיאוב, הציניות, השחיתות המוסרית ושאר כל מאפייניה של הכפירה הפוסט-מודרנית – שהם סימן ההיכר לתרבות אנושית בכלל והמערבית בפרט, בנות זמננו.

הריאקציה האיסלמית

 

השפל המוסרי אליו הגיע התרבות המערבית מחליש אותה, מפורר אותה מבפנים ומותיר אותה ריקה וריקנית. אבל החיים אינם נחים לרגע. ההיסטוריה היא התמודדות אינסופית של כוחות הנאבקים זה בזה. במקום שמסתמנת חולשה מוסרית, נחלשת עוצמת החיים ואובדת יכולת התגובה וההתגוננות שלהם. החלל שנוצר לא נותר ריק לאורך זמן. הוא פועל כוואקום השואב אליו כוחות עולים החשים שהגיע זמנם. תפקידם ההיסטורי הראשון של כוחות אלו הוא למוטט את התרבות הגוססת, שהגיע זמנה לפנות את במת ההיסטוריה, גם אם אין להם אפשרות להציב לה אלטרנטיבה ראויה.  

כניעתה של התודעה המערבית לאיסלם הקיצוני היא ביטוי מובהק לתהליך כזה. האיסלם "מריח", בצורה אינסטינקטיבית, את חולשתה של התרבות המערבית בכלל, ואת חולשתה של הכפירה בפרט, וחש את עוצמתו – עוצמתה של האמונה. האמונה מספקת אנרגיות חיים אדירות, שלאדם המערבי הרציונלי לא היו מעולם. ביטחונו העצמי של האיסלם בכלל, וכנגד התרבות המערבית בפרט, היא תחושתו האינטואיטיבית בכוחה העצום של האמונה בה הוא חמוש. מכאן חוצפתו, תעוזתו, הטוטאליות והרדיקליות הקיצוניים שלו. עלייתו של האיסלם היא ראקציה לתודעה המערבית, ניסיון להשיב את ההגמוניה של האמונה, להחזיר את השמיים.

אבל האיסלם הוא רק ריאקציה לעולם המערבי המודרני; הוא איננו מסוגל ליצור סינתיזה ולהכיל את הישגיו. הוא איננו יודע לעצב אמונה מבלי למחוק את האדם ולאבד צלם אנוש. בדיוק כמו העולם המערבי המודרני, גם האיסלם יכול להכיל רק צד אחד של המשוואה; גם מבחינתו אמונה וראציונליזם אינם יכולים ללכת ביחד. משום כך הוא איננו יכול להוביל את האנושות לשלב הבא, אלא רק להשיג אותה לאחור – לימי הביניים.

תוהו קודם לתיקון

כלל גדול בחשיבה הישראלית הוא שבכל תופעה בעולם, התוהו קודם לתיקון. כלומר, כל דבר שמופיע במציאות, מופיע קודם בצורה מקולקלת והרסנית ורק אחרי כן מיתקן ומגיע להופעתו הראויה. על הפסוק המסיים את היום הראשון של סיפור הבריאה בתורה – "ויהי ערב, ויהי בוקר יום אחד" – דורשים חז"ל:  "ברישא חשוכא והדר נהורא" (שבת, ע"ז, ב), בשלב הראשון מופיע חושך ורק אחר כך – בעקבותיו, מתוכו – האור.

כלל זה נכון לכל תחומי החיים – בהיסטוריה, במחשבה, בפסיכולוגיה, בזוגיות ועוד ועוד. הנער המתבגר, לדוגמה, חי בתקופה של תוהו; הוא מלא כוחות אבל עדיין איננו יודע לבטא אותם באופן מתוקן וחיובי. רק אחר כך בהתבגרותו הוא מגלה לומד ומפנים את היכולת להופיע את כוחותיו באופן בונה. האדם גילה את האטום וכוחו העצום; בתחילה הוא שימש (רק) להרס ורק אחר כך למד האדם להשתמש בו באופן חיובי. כך גם בעולם הצומח – הקליפה מתפתחת קודם לפרי.

האמונה שבה ומתגלה בדורנו. אבל ראשית הופעתה, בפרספקטיבה אוניברסלית, היא בכוחה ההרסני – באיסלם הקיצוני. אבל זו רק ההתחלה. ההרסנות הזו – שעוצמתה אדירה כמובן, שכן האמונה פותחת בפני האדם מרחבים ומאגרי כוח ויכולת אינסופיים – היא רק השלב הראשון של הופעת האמונה. כשיתברר פוטנציאל ההרס שלה, ילמד האדם, ממש כמו שלמד באשר לאנרגיה אטומית, להופיע אותה באופן חיובי.

עוצמתו העולה של האיסלם היא עוצמתה העולה של האמונה. אבל מכיוון שהאסלם, בוודאי שזה הקיצוני, לא ירד לעומקה האמיתי של האמונה ושורשיה, מתוך שלא הוא יועד להנחיל אותה לכלל האדם, היא מופיעה בו בצורה של הרס בכלל והרס-עצמי בפרט. "אבל הגרועים, שהנטיה האידיאלית היותר עליונה נגעה בהם רק נגיעה כל שהיא, הם רק מחבלים ומהרסים, והם הם המושרשים בעולם התוהו בערכו השפל"( הרב קוק, אורות, עמ' קכ"ב).

האמונה ההרסנית שמופיע האיסלם הקיצוני עתידה להרוס אותו עצמו, אבל לא יהיה זה סוף פסוק של העידן האמוני אלא רק תחילתו. בסופו של דבר ילמד האדם להכיל ולהפנים את כוחות האמונה באופן שישרתו את האדם והבריאה ולא ימיטו עליהם אסון. "מראות הן הנשמות הלוהטות האלה [נשמות התוהו] את כוחן, ששום סיג והגבלה לא יוכל לעצור בעדן, והחלשים שבעולם הבנוי, בעלי השיעור והנימוס, מתבהלים....אבל באמת לא היה פחד...בתחילה מתגלה הכוח בצורת התוהו, ולבסוף יילקח מידי רשעים ויינתן בידי צדיקים...שיגלו את אמיתת התיקון והבניין" (שם, עמ' קכ"ג).

האפשרות האנושית הזו, לחבר שמים וארץ, להתחבר לשמיים בלא להרוס ולמחוק את האדם; להציל את האוצרות החיוביים של התרבות המערבית המודרנית באמצעות חיבורם לאמונה – אמנם מתוך בירורם אבל מבלי לאבדם ולהרסם; לבנות טיפוס אדם שראשו בשמיים אבל רגליו נטועות איתן באדמה – לחבר את הרציונליות לאמונה – היא לב ליבה של המחשבה הישראלית ועומק ייעודו של עם ישראל.  

לשיבת ציון, חזרת עם ישראל לארצו, ישנה אמנם משמעות לאומית אבל לא פחות מכך, וכנראה יותר – משמעות אוניברסלית: יצירת תרבות ותודעה בה מתחברים האמונה והרציונליות, השמיים והארץ, אלוקים והאדם, הגזירה מלמעלה והבחירה החופשית. תרבות זו תציל מכיליון את הישגיה של התרבות המערבית ותפתור אחת ולתמיד את שאלת האדם.

אם כן, עלייתו של האסלם הקיצוני היא לא בהכרח בשורה רעה לאנושות; היא מבשרת את תחילתו של העידן האמוני, זה שבא בעקבות העידן המודרני. אמנם כרגע מופיעה האמונה בצורתה ההרסנית, בתוהו, אבל בהמשך היא עומדת להופיע בצורתה הראויה. זהו עניינו ויעודו של עם ישראל בארצו.

   

אירוע תנ"כי

לפתע הפציעו בשמי חיינו שלוש משפחות אלמוניות, והקרינו אמונה ומנהיגות שלא עוסקות בביקורת, אלא משרות ביטחון ומגבירות את היחד הישראלי המקורי. תנ"ך בגובה העיניים.

בס"ד

 ד' בתמוז, תשע"ד. (2.7.14)

(מאמר שפורסם הבוקר בעיתון "מקור ראשון", 

בקיצור קל ותחת הכותרת "בסוף האהבה ניצחה")

שלושת השבועות האחרונים היו עבור עם ישראל בבחינת שעור באמונה. לא שעור בבית כנסת, לא דרשה משמימה של רב ראשי וגם לא תכנית "שבוע טוב" מעייפת בערוץ הראשון במוצאי שבת. עם ישראל התוודע בשידור ישיר ובזמן אמת להתנהלותם של אנשי אמונה בסיטואציה הבלתי אפשרית הזו של חטיפת הבנים. אם אכן היתה כוונתו של ריבונו של עולם ללמד את עם ישראל אמונה, ואמונה ישראלית דווקא, הוא בלי ספק בחר לעצמו את המורים הראויים ביותר. 

   

המשפחות הללו, שאיש אינו רוצה או יכול היה לעמוד במקומן, גילו רוח אחרת מזו לה הורגלה החברה הישראלית במצבים קודמים דומים – אמונה, בגרות, אצילות-נפש, גבורה, איפוק, שקט נפשי, אופטימיות, סולידאריות כלל-ישראלית, אחריות לאומית – משב רוח של גבורה ישראלית, שלא יכול היה שלא לעורר הד-אמונה השתאות והשראה בלבבות עמך ישראל.

אם רצינו להבין מהו ההבדל שבין אמוני לדתי, הרי הוא לפנינו. מה שעם ישראל ראה לנגד עיניו היה לאו דווקא את הממד הדתי של ההורים הללו, כלומר את היותם שומרי מצוות – כשרות, שמירת שבת, הנחת תפילין וכדומה – את הפרקטיקה הדתית; עם ישראל ראה את האמונה שלהם. הוא ראה שיש להם אלוהים. הוא רואה את איכותו של האדם הישראלי המאמין, את כוחו ועוצמתו, את שורשיו ומקורות יניקתו, את התנהלותו המדויקת בעתות משבר.

הבמאי הגדול, ריבונו של עולם, הקפיד לבחור לו את גיבוריו דווקא מתוך שורות העם. לפתע הופיעו בשמי חיינו שלוש משפחות אלמוניות של אנשים מן השורה, ממש השכן שמעבר לרחוב, על מנת שלא נטעה חלילה לחשוב שהאיכויות האנושיות הללו שייכות רק ליחידי סגולה. הסיטואציה הטרגית שרקח הבמאי הוציאה מהם – בטבעיות, באותנטיות – תעצומות נפש ישראליות שהן עצמן לא ידעו שיש בהן, ודווקא משום שאיכויות אלה נמצאות אצל כל אחד ואחת מאתנו, בכל ישראלי, הן פגעו כל כך עמוק והרעידו כל כך הרבה לבבות. שכבות נפש רדומות של אידיאליזם וגבורה ישראליים, נשכחות ומכוסות עפר – שהעם ידע אותן לפני דור או שניים בלבד וחשש שכבר אבדו לו – פרצו אל התודעה הישראלית והבהירו לכולנו מי אנחנו באמת, מהו ישראל, עד כמה כוחנו עדיין במותנינו ועד כמה האמונה היא נשמת אפינו.

ניתן להניח שהיה למשפחות הללו יעוץ תקשורתי, אבל ניכר שהוא לא הצליח לקלקל את הרושם. האמירות שלהן לא היו תוצאה של אסטרטגיה תקשורתית; הן נבעו מעומק הנפשיות הישראלית האמונית, שעוצבה כאן במשך הדור האחרון, ועכשיו נחשפה לעיני כל העם.

לרגע קט היוו המשפחות הללו מנהיגות אמונית לכלל האומה. מנהיגות שמשרה אמונה, אחדות ורוממות רוח; מנהיגות שמשרה בטחון תקווה ורוח חיובית; מנהיגות שלא עוסקת בביקורת, במחאה, בטענות ובפלגנות, אלא חושפת ומגבירה את היחד הישראלי המקורי – זה המבוסס על אמונה.

והן היו שלוש משפחות דווקא, שכן בפחות מכך היה ניתן לתלות את איכותן במקריות. והן לא היו רק משפחות "מתנחלים" קלאסיות, אלא גם "סתם" כיפות סרוגות, בכדי לסמן מעגל רחב יותר בציבוריות הישראלית, את המרחב האמוני. הציבור הרחב פגש והכיר את איכותה האנושית של ההנהגה העתידית שלו.

מה שמבליט את איכותו של האירוע הוא דווקא הטעות היחידה בהתנהלותן של המשפחות, חוסר הדיוק היחיד שלהן במהלך כולו – שיש להניח שמקורו איננו בהן ולא בדעתן הוא עלה – ההליכה המיותרת אל האו"ם. זר לא יכול היה להבין את האירוע ולא יכול היה ליטול בו חלק. היה זה אירוע כלל-ישראלי ופנים-ישראלי, אירוע מכונן של קפיצת מדרגה בתודעה הישראלית, שלכל מי שאינו שייך לכלל ישראל לא היו שום כלים לחוות אותו.

באהבה ננצח

"מחזיקה אותנו האמונה. אנחנו משפחות מאמינות ואנשים מאמינים. אנחנו מאמינים שיש פה מהלך אלוקי גדול... זה רצון השם, זה הקדוש ברוך הוא שמוליך אותנו", אמר אביו של אייל יפרח[1].

"יש לי תחושה שאנחנו בשליחות. אין לי את ההסבר למה, אבל עצם זה שאנחנו במקום הזה, זו אחריות^[2].", אמר אופיר שער, אביו של גיל-עד.

תעצומות הנפש הללו, בהן חזה עם ישראל כולו בשידור חי, הן הן שהיו השליחות, או לפחות חלק ממנה. העם, הממשלה וגם ראש הממשלה, זקוקים היו, ועדיין זקוקים, לכוחות לאומץ ולגבורה. התנהלותן החיובית והמדויקת של המשפחות הזרימה אמונה, בטחון, אומץ רוח וגבורה ישראלית מקורית לכל אלה גם יחד. מדבריו המרשימים של ראש ממשלתנו בנימין נתניהו בעת ההלוויה, ניכר היה שגם אם הוא עדיין לא "התחזק" אין ספק שהוא כבר התחזק.

היו מי שפקפקו בהתנהלות של "באהבה ננצח" אבל היא שניצחה בסופו של דבר.

היו מי שהתאכזבו מן העצרת שנערכה ביום א' האחרון, בכיכר העיר בתל אביב: "זה היה מפגן של הציונות הדתית ושל ההתיישבות. 95% מהנוכחים היו שייכים למגזר אחד, המגזר של המשפחות[3]....". אפשר אכן ש-95% מהמשתתפים בעצרת היו "מגזריים", אך אין ספק ש-95% מהצופים בבית ראו ש"יש להם אלהים". קשה לבדוק במדויק השערה זו, אך אם הסקרים הפוליטיים הקרובים יעידו על גידול מובהק בתמיכה ב"בית היהודי" – ולעניות דעתי הם יעידו על כך – נדע היטב מה גרם לה[4] .

היו מי שחשבו שהגבורה הישראלית אמורה לבוא לידי ביטוי ב"לכסח לערבים את הצורה". המשפחות הללו הבהירו לכולנו שהגבורה הישראלית עמוקה מוסרית ומקורית הרבה יותר.

היו מי שהתקשו באשר למעמד האישה ביהדות. הנשים הללו, האימהות, לא הותירו ספק באשר למקומה ולעוצמתה של האישה הישראלית.

היו מי שהוטרדו מקטרוגם של אנשי שמאל על הנסיעה בטרמפים. רוממות הרוח של המשפחות גרמו למקטרגים אלה לסתום את פיהם במהירות, מעצמם, והבהירו את הדרך הראויה להתמודדות עם דלות נפש מסוג זה. 

תנ"ך בגובה העיניים

אבל היה כאן הרבה יותר מזה. היה זה אירוע תנ"כי[5] של ממש. תנ"ך בגובה העיניים. הופעת עוצמת הגבורה הישראלית הזו, גבורה מוסרית עילאית, החזירה לחיים את הגבורה התנ"כית המקורית. אם יצאה הציונות לדרכה כשאחת ממטרותיה העיקריות היתה ליילד טיפוס ישראלי חדש – הרי הוא לפנינו במלוא הדרו. אמנם הוא לא עשוי בדיוק במידות שתפרו לו בן גוריון וחבריו, אבל הוא בהחלט משלים את המעגל שהם התחילו ומביא אותו לייעודו.

ובאשר לגיבורים-הנעדרים של המחזה המפעים הזה, הנערים הי"ד, מסתבר שלא נערים היו הם, אלא מלאכים. על מנת להניח את דעתנו באשר לגורלם הוסיף ריבונו של עולם עוד קו אחד, מופלא, לאירוע: "אני מעיד כי בשלושת הקדושים לא שלטה רימה ותולעה" דווח הרב יעקב רוז'ה, יו"ר ועד רבני זק"א וחבר מועצת הרבנות הראשית, המשמש כרב המכון הפתולוגי במכון לרפואה משפטית באבו כביר. הרב סיפר כי לראשונה בחייו, נתקל בגופות ששכבו בשדה במזג אוויר חם ולא נמצאו תולעים על גופם. "לדברי הרופאים במכון לרפואה משפטית, אין לתופעה זו הסבר מדעי", הוסיף הרב.[6]

עם ישראל ראה את הקולות. הוא ישוב אמנם עכשיו לשגרת חייו, אבל רושם האיכות האנושית הזו, שגילתה לו את עצמו, לא תחלוף לעולם. 

 

---

[1] ערוץ 2, תוכנית הבקר של אברי גלעד, כ"ז בסיוון, 29.6.1.

[2] ערוץ 7, כ"ט בסיוון, תשע"ד,  27.6.14

[3] ערוץ 7, ב' בתמוז, תשע"ד 30.6.14.

[4] ואכן, לאחר כתיבת הדברים, פורסם הבוקר ב"מקור ראשון" סקר שנערך עבור ערוץ הכנסת המעניק לבית היהודי 18 מנדטים.

[5] [את הגדרת האירוע כ"תנ"כי" שמעתי לראשונה מפי ידידי היקר הרב דר' יצחק ליפשיץ. 

[6] ערוץ 7, בתמוז, תשע"ד.  1.7.14.