לא עוזבים את הקואליציה

העיתוי הנכון לפרישת הבית היהודי מהקואליציה הוא אומנות לא קטנה. תנועה פוליטית איננה תנועת מחאה

בס"ד                                                                              כ"ח באדר ב, תשע"ד (30.3.14)

(הערה: המאמר נכתב לפני שנודע על עיסקת שחרור יונתן פולארד תמורת שחרור 400 מחבלים והקפאה "שקטה" של הבניה ביהודה ושומרון)

נפתלי בנט והבית היהודי עומדים מול מבחן משמעותי והפעם מבית. לאחרונה מתרבים הקולות הדורשים מהבית היהודי לפרוש מהקואליציה על רקע שחרור הרוצחים. כמובן, שחרור המרצחים הוא טעות מוסרית ומדינית חמורה של בנימין נתניהו, אבל טעות חמורה עוד יותר תהיה פרישת הבית היהודי מהקואליציה על רקע זה.  

תפקידו האסטרטגי של הבית היהודי הוא להיות הכוח המוביל את מתנגדי ההסכם המדיני המתבשל בימים אלה – אם וכאשר – ולקראת התפקיד המרכזי והחשוב הזה הוא צריך לבנות את עצמו ולהתכוונן. האפשרות לנצח במאבק המסתמן – במשאל עם כנראה – תלויה ביכולת להראות לציבור שיש אלטרנטיבה מדינית פוליטית ומנהיגותית לדרכה של ממשלת נתניהו. נפתלי בנט לא יוכל לנסות לשכנע את הציבור להתנגד להסכמים בלי להראות לו אלטרנטיבה כזו. זה צריך להיות השיקול המרכזי לכל מהלך פוליטי של הבית היהודי. בזה יש להתרכז ולא בשום עניין צדדי אחר – חשוב ככל שיהיה. אין היום בפוליטיקה הישראלית כוח מרכזי מלוכד ומגובש אחר שיוכל למלא את המשימה. מן הסתם יצטרפו לבית היהודי למאבק בהסכם המתגבש גם כמה מחברי הכנסת של הליכוד-ביתנו אבל הם יהיו מעטים, לא מגובשים מבחינה פוליטית והם לא יהוו סיעה אורגנית עצמאית. בשביל למלא את התפקיד האמור הבית היהודי זקוק להרבה אחריות בגרות ואורך רוח; אסור לו להתנהל מתוך שליפות ומתוך שיקולים פופולאריים קצרי טווח. תנועה פוליטית איננה תנועת מחאה.

העיתוי הנכון לפרישה – והיכולת לעשות זאת ברגע הנכון היא בהחלט אומנות פוליטית לא קטנה –הוא רק במידה וההסכמים מתחילים להצטייר כעובדה ממשית. כרגע המשא והמתן המדיני עדיין לא נמצא בשלב הזה.

הבית היהודי מהווה היום יחד עם הליכוד-ביתנו ויש עתיד מרכיב מרכזי בקואליציה – הרבה מעבר לכוחו האלקטוראלי האמיתי – ותדמיתו ככוח פוליטי מהליגה הראשונה חשובה מאין כמוה להמשך הדרך. כך גם לגבי הניסיון הפוליטי שראשיו וחבריו – רובם חדשים בשטח – רוכשים בינתיים. שני אלה יהיו חשובים ביותר כשיבוא הרגע הנכון לפרישה. ברגע ההוא חשוב שהבית היהודי יפרוש מתוך עמדה משמעותית, ככוח פוליטי רציני.

אם יפרוש הבית היהודי מהקואליציה עכשיו, הוא יגיע למאבק האמיתי והגדול כסיעה שולית זניחה ונשכחת מהאופוזיציה, מה שיזיק מאד למאבק. פרישה כזאת לא מעידה על תחכום ובגרות פוליטיים אלא על עצבנות וחוסר ביטחון. המשא ומתן המדיני ימשך עם הבית היהודי או בלעדיו, אבל העמדה המרכזית יחסית שיש כרגע לבית היהודי תיפגע.

לא רק שחרור מרצחים איננו סיבה להפסיק את בנייתה וגיבושה של האלטרנטיבה הפוליטית לכל תומכי ההסכם, אלא אפילו הפסקת בניה אפשרית ביהודה ושומרון איננה סיבה מספקת לכך. כל אלו אמנם דברים חמורים, אבל אסור להם לפגוע במאמץ המרכזי – בניית כוח פוליטי משמעותי שיוכל להוביל את ההתנגדות להסכם המדיני – אם וכאשר – בריש גלי.

החשש שיקרה שוב מה שקרה ערב ההתנתקות, אז פרשה המפד"ל מהקואליציה מאוחר מידי, לא קיים היום. לזבולון אורלב לא היה אז שום אופק פוליטי מלבד הקואליציה. ליציאה ממנה לא היה בעיניו ערך פוליטי אסטרטגי אלא רק ערך של מחאה ואילוץ על רקע לחץ בוחריו. לבנט, לעומת זאת, אופקים פוליטיים הרבה יותר רחבים. הוא חותר להנהגה. הוא מבין היטב שליציאה מפוכחת ושקולה מהקואליציה, יציאה מתוזמנת היטב, יש ערך אסטרטגי. היא תעמיד אותו בראש מתנגדי ההסכם וכנגד כל השאר, מה שיסמן אותו ואת הבית היהודי כאלטרנטיבה הטבעית להנהגה ותעלה אותם כיתה בפוליטיקה הישראלית. לכן אין חשש; בניגוד לאורלב, בנט וחבריו ידעו לעשות את הצעד הזה בבוא הזמן.

על נפתלי בנט לתכנן היטב את רגע הפרישה שכנראה בוא יבוא; לא לצאת מוקדם מידי, לפני שהבשיל המשא ומתן המדיני, אך גם לא מאוחר מידי, בכדי להוכיח בגרות וגדלות ולא סמרטוטיות.