השבר הציוני ומלחמת יום הכיפורים

מלחמת יוה"כ הבהירה לאומה – בניגוד לאשליה שזרעה מלחמת ששת הימים – שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה; שיהיה עלינו להמשיך למסור את נפשנו ושייתכן בהחלט ש"לנצח תאכל חרב". התובנה הזו, שהתודעה הציונית לא מסוגלת לעכל אותה, היא שהביאה את הייאוש, הבכי והדיכאון הידועים  

בס"ד                                                                                       כ"ח באלול, תשע"ג (2.9.13)

במאמרו "ניצחנו בקרב הובסנו בתודעה"(מקור ראשון, יומן, כ"ד באלול תשע"ג. 30.8.13) טוען אורי אליצור ש"מלחמת יום הכיפורים היא הניצחון הצבאי הגדול בתולדותינו, שראוי היה לציינו בחגיגיות ובהלל. ההתעקשות לתאר אותה במונחים של זעם וניכור תואמת את החשיבה המוטעית שהכול תלוי בנו ובמחדלינו". אורי מאשים את דור 73, ובמדויק יותר את "אותו חלק ממנו שהצליח להשתלט על התודעה הלאומית והזיכרון הלאומי", בזריעת ייאוש ניכור וזעם ביחס לאותה מלחמה.

אבל אורי לא מאבחן נכון את הסיבה לייאוש. מלחמת יום הכיפורים אכן היתה ניצחון צבאי ענק, אבל רק מבחינה אובייקטיבית. מבחינת התודעה הציונית הסובייקטיבית בכלל, וזו של דור 73 בפרט, היתה מלחמה זו קטסטרופה שאין ממנה מוצא.

איש תחת גפנו ותחת תאנתו

מלחמת ששת הימים היתה עבור התודעה הציונית סיומו המוצלח והשלמתו הכוללת של המהלך הציוני. בתש"ח הקמנו מדינה, בששת הימים ביססנו את ביטחונה, ועתה יכולים אנו לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו. הציונות לא באה – לפחות בהכרתה, בניגוד לרבדיה הלא-מודעים – להגשים את החזון העברי ההיסטורי כפי שהבינה אותו המסורת היהודית. מה שהיא חיפשה היה "מקום תחת השמש", ככותרת ספרו של נתניהו (!) או "מקלט בטוח" כפי שפירשו את החזון של הרצל. ניצחון ששת הימים, היווה את הגשמת החלום הזה במלואו. מדינה חזקה, יציבה, בגבולות בטוחים. ועכשיו – אפשר להפסיק להילחם ולהתחיל לחיות.

את התובנה הזו ניפצה מלחמת יום הכיפורים לרסיסים. מלחמה זו הבהירה לאומה שהארץ איננה עומדת לשקוט, לא לנצח ואפילו לא לארבעים שנה. היא הבהירה לה שבכדי להמשיך להתקיים כאן נצטרך להיות נכונים לצאת למלחמה ולמסור את נפשנו – שוב ושוב לעוד מאה שנה, מאה חמישים שנה, ואולי אפילו ליותר מכך. כאן נעוץ השבר. זהו שורשם של הייאוש והנהי. פה נגמרה לציונות הרוח במפרשים. השבר שהביאה מלחמת יום הכיפורים נעוץ בהכרה שאמנם כן – ייתכן ש"לנצח תאכל חרב".

עם התובנה הזו התודעה הציונית – מעצם הגדרתה – איננה יכולה להשלים. את ההבנה הזו היא איננה יכולה לעכל. על ההכרה הזו היא זועמת כל כך, בועטת ומנסה להכחיש. מכאן גם שורשם של כל תהליכי השלום, הוויתורים, הנסיגות והפשרות למיניהן – ניסיונות שווא לבטל את רוע הגזירה. התודעה הציונית מנסה להתכחש לעובדה הברורה והחד משמעית – הבלתי אפשרית מבחינתה – שעלינו להיות נכונים למצב של לנצח נאכל חרב.

הציונות – בתודעתה, בהכרתה, באידיאולוגיה שלה – באה "לפתור את בעיית היהודים", להקים מדינה שבה הפרט היהודי יוכל להתקיים, קיום כשלעצמו, פיזי, על פני כדור הארץ. מדינה עבור הפרט. בכדי להיות נכון למצב של "לנצח תאכל חרב", הפרט צריך להיות מוכן למסור את חייו למען מטרה גדולה יותר מחייו הפרטיים. אבל לחזרה של הציונות לארץ ישראל לא היתה – וגם אין היום – מטרה מעבר לחיי הפרט.

מלחמת יוה"כ חשפה את החולשה השורשית הזו של התודעה הציונית והביאה לייאוש הגדול.

בפרספקטיבה דתית

אורי אליצור איננו יורד לעומק המשבר הזה. כאדם דתי הוא מביט על כל המהלך הציוני בפרספקטיבה אחרת, פרספקטיבה של אלפי שנים. עבורו משמעותה של הציונות מתחילה עם אברהם אבינו, עבור דרך יציאת מצרים, הכניסה לארץ, החורבנות, הגלויות ועד לשיבת ציון של ימינו. ממבט שכזה, הידיעה שעוד נכונות לנו מלחמות איננה משתקת. היא קשה אמנם, אבל בהחלט ברת-התמודדות. יתר על כן, כשאדם חמוש בתודעה היסטורית כלל-ישראלית שכזו, יש לו את ה"בשביל מה". יש לו משמעות וטעם במאבק, במלחמות, במסירות נפש הנדרשת. בשביל אדם כזה מלחמת יוה"כ היא אכן ניצחון ענק שרק מחזק את נחישותנו ואת אחיזתנו בארצנו.  

ולכן אורי איננו מבין את מהות הייאוש הקינות והבכי של "אותו חלק שהצליח להשתלט על התודעה הלאומית והזיכרון הלאומי".

ולא במקרה אורי איננו מבין את הנקודה. הוא איננו מוכן להשלים עם ההבדל החריף והחד, בין התודעה הציונית ההיסטורית לבין תודעתו הדתית. אורי הוא מבני הציונות הדתית לאומית שחרטה על דגלה את היחד הציוני. ההליכה המשותפת להגשמת שיבת ציון טשטשה את ההבדלים. לציונות הדתית לאומית נראה היה בזמנו – ואולי בצדק – שההבדלים בין שורשי המוטיבציות הציוניות אינם חשובים. העיקר הוא אחדות המעשה ההיסטורי והיא חשובה יותר מההבדלים האידיאולוגיים.

הבדלה לצורך המתקה

אלא שלפעמים טשטוש ההבדלים מזיק. לדוגמה: החינוך הדתי שואף, בין היתר, לחנך לחיי משפחה. אבל בכדי שתוכל להיווצר אחדות בין המינים, הוא מבין שקודם כל צריך כל אחד מהם לגבש את זהותו באופן מובהק ויציב. זהו תנאי לאפשרות החיבור. ולכן, למרות – ולמעשה לאור – שאיפתו לחבר בין המינים, הוא מחנך אותם באופן נפרד. בהגות החסידית קוראים לעיקרון זה "הבדלה לצורך המתקה".

בספר האורות (עמוד קמ"ב, פיסקה י"ג) מסביר הרב קוק את עקרון "הנסירה", תהליך חיתוך וההפרדה בין שני יסודות שמחוברים חיבור טבעי, טכני, פונקציונלי – על מנת שיוכלו לשוב ולהתחבר, אלא שהפעם חיבור הכרתי, בחירי, פנימי.  

היום יש צורך להבחין בין המוטיבציות הציוניות השונות, לא בכדי ליצור חלילה פירוד באומה, אלא להיפך, על מנת לבנות את הקשר והחיבור באופן מתוקן. ההבחנה בין התודעה הציונית החילונית לבין זו הדתית חיונית בזמננו בכדי לרדת לעומקו של השבר הציוני. מי שאיננו מדגיש – בתודעה – את ההבדל, איננו יכול לסייע לציונות לצאת מן המשבר, שכן אין לציונות מוצא אלא באימוץ הזהות היהודית והפרספקטיבה ההיסטורית שלה. רק על בסיס זה נוכל ליצור תודעה לאומית שתוכל לתת טעם ומשמעות למסירות הנפש שעוד נידרש לגלות.

לתודעה הזו, המבחינה ולא מטשטשת, מבחינה על מנת לבנות את הקשר באופן חדש, קוראים אנו – תודעה אמונית.

רגע ההכרעה ממשמש ובא

נפתלי בנט והבית היהודי מתנהלים עדיין באפרוריות ובקטנות, אבל הדינמיקה של המשא ומתן המדיני תאלץ אותם "להגדיל ראש". לפעמים התהליכים ההיסטוריים יוצרים את המנהיגות

בס"ד                                                                                                            כ"ד באלול, תשע"ג 

                                                                            

                                                                       (פורסם בעיתון "מקור ראשון" בערב שבת האחרונה)

.  

הפעם זה כנראה אמיתי. נתניהו מתכוון למה שהוא אומר – פתרון שתי המדינות. ההתרחשויות סביב מערכת הבחירות האחרונה – הקמפיין המכוער נגד הבית היהודי, הברחת הקולות ברגע האחרון מהבית היהודי ליש עתיד, הניסיון ליצור קואליציית "רק לא הבית היהודי" –  מעידים שמלכתחילה היתה כוונתו של נתניהו ללכת על הסכם מדיני.

נראה שגם האמריקאים חושבים שזו ההזדמנות האחרונה לפתרון מדיני והם לוחצים על כך בכל הכוח. לצערנו אבו מאזן הוא שיצטרך להכריע, וישנן סיבות רבות לחשוש שגם הוא לא יעמוד בלחץ. על כל פנים אין לנו אפשרות להתעלם מהתהליך ועלינו להיערך להתמודדות עמו. רגע ההכרעה על עתידה של ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון – רגע שניסינו לדחותו ככל האפשר – עומד כנראה להגיע.

זו לא בהכרח בשורה רעה. יכול להיות שהיינו מעדיפים להמשיך לדחות את ההכרעה, אבל ייתכן שריבונו של עולם סבור שהכול בשל להכרעה, ולדעתי – לא בהכרח הכרעה שלילית מבחינתנו.

אם אכן הדינמיקה הפנימית תבשיל ולא יתרחשו אירועים יוצאי דופן – פנימיים או חיצוניים – התסריט הבא נראה סביר ביותר: המשא ומתן יתקדם ויתפתח; הבית היהודי יפרוש בשלב כל שהוא מהקואליציה; החרדים יצטרפו; השמאל (העבודה ומר"צ) יתמכו מבחוץ; ההסכמים ייסגרו. כל זה עתיד כנראה להסתיים בתוך לא יותר משנה. בחודשים הראשונים של תשע"ה יעמוד ההסכם למשאל עם.

הציפיה שלנו שיתרחשו אירועים חיצוניים (וכאמור, הם בהחלט עשויים להתרחש)  שיטרפדו את המשא ומתן הנוכחי "ויצילו" את ההתיישבות – איננה נכונה. מאז חתימת הסכמי אוסלו התרחשו אינסוף אירועים שהיה בהם בכדי להוכיח את חוסר ההיגיון בהסכמים מדיניים. הסיבה שהם לא גרמו לחזרה מדרך אוסלו נעוצה בכך שההכרעה הזו היא כל כולה עניין תודעתי פנים-ישראלי.

בכדי שההכרעה תיפול אחת ולתמיד, ובאופן היסטורי, היא חייבת לבוא בעקבות בחירה חופשית, פנים וכלל ישראלית – ולא מתוך כורח חיצוני, שרק ידחה את ההכרעה אבל לעולם לא יבוא במקומה. הבעיה שלנו איננה עם הערבים אלא עם עצמנו. לא תגובת הערבים, לא נכונותם להסכם, ולא שאר אירועים גאופוליטיים משמעותיים, יכריעו את הכף. ההכרעה חייבת להיות של עם ישראל והיא חייבת להיות הכרעה היסטורית. לכן, בסופו של דבר, יתגלגלו הדברים (גם אם לא הפעם) להכרעה פנימית שלנו, מכיוון שרק שם עשויה להיות ההכרעה סופית ורק הכרעה כזו עשויה לחולל תפנית. משאל העם בהחלט עשוי להביא להכרעה כזו.   

להיענות לאתגר

חשוב להבין שההחלטה על למשאל העם איננה תלויה בנו. נרצה או לא, נסכים להשתתפותם של "ערביי ישראל" או לא, נתניהו יזמין אותנו להתמודדות. אם לא נתייצב במגרש בתלבושת מלאה, הוא יציג עצמו – וכך גם יראה זאת הציבור הרחב, ובצדק – כרשאי לבצע את ההסכמים. לא תהיה לנו ברירה אלא להיענות לאתגר למרות העיוות שבעצם השתתפות הערבים. חשוב גם להבין שמשאל העם מעניק לנו סיכוי; אילו הדבר היה תלוי בהכרעת הכנסת ההסכמים היו ללא ספק מאושרים.

יתרה מכך: טועה מי שחושב שמשאל עם הוא רק כלי לשיקוף וצילום מצב נתון של דעת הקהל. משאל עם הוא, קודם כל, כלי לשינוי דעת הקהל והתודעה. הוא עשוי להיות – אם נחפוץ – כלי לחשיפת האמת הפנימית של הציבור הישראלי, אמת שהתקשורת מנסה להסתיר כבר שנות דור, ובהצלחה, אבל רק על פני השטח.  

החשוב ביותר להבין הוא שבעוד שמבחינת נתניהו מה שמוטל על הכף הוא עתיד יהודה והשומרון בלבד, מבחינתנו – אם ננצח בו – המשמעות הרבה יותר רחבה. מדובר בלא פחות ממהפך היסטורי בהנהגת שיבת ציון. כלומר, משאל העם עשוי להיות מנוף למהפכה ובלי שפיכות דמים.

ללבוש מנהיגות

ל"בית היהודי" לא תהיה ברירה, אלא "להגדיל" ראש. האפשרות לנצח במשאל העם תלויה לא רק בשאלה הקונקרטית שתעמוד בפני הבוחר, אלא גם באפשרות להראות לו שיש אלטרנטיבה מדינית פוליטית והנהגתית לדרכה של ממשלת נתניהו. לא נוכל לנסות לשכנע את הבוחר להתנגד להסכמים בלי להראות לו אלטרנטיבה כזו. ולכן, כל התנהלותו של הבית היהודי מהיום והלאה חייבת להיות הכנה אסטרטגית למבחן זה.

לא תהיה ל"בית היהודי" ברירה – רגע הפרישה יגיע. ולכן עליו לתכנן היטב את התזמון. לא לצאת מוקדם מידי, לפני שהבשיל המשא ומתן המדיני, אך גם לא מאוחר מידי, בכדי להוכיח בגרות וגדלות ולא סמרטוטיות.

לא תהיה לו ברירה אלא להנהיג את כל הכוחות שיתנגדו להסכמים. אלה יהיו רסיסים פוליטיים – מהליכוד, אולי מש"ס (אלי ישי ותומכיו), אולי עוד אחד או שניים מפה או משם. שאלה גדולה היא מה תהיה עמדתו של אביגדור ליברמן בנושא, אבל כרגע נשאיר אותה פתוחה, אם כי יש לה משמעות רבה.

לא תהיה לבית היהודי ברירה אלא לשכנע את כל מחנה המתיישבים שאי אפשר להתכחש למשאל העם, למרות העיוות הנורא שבהשתתפות הערבים ולא תהיה לו ברירה אלה לארגן את כל תומכי ההתיישבות למסע הסברה אישי, מדלת לדלת, שיידפק על דלתות ולבבות הציבור היהודי, על מנת להוכיח שבניגוד למה שמנסה לצייר התקשורת – הציבור הישראלי מתנגד לפתרון שתי המדינות. ולציבור האמוני לא תהיה ברירה אלא להתגייס למשימה בכל ליבו.

כבר מהיום חייבים בבית היהודי להבין לאיזו סיטואציה הם עומדים להיקלע, ולדאוג להיכנס אליה בראש מורם ובגדלות. עליהם להפסיק את המחלוקות הפנימיות ולהתחיל לשדר לציבור אחדות, גיבוש, נחישות, קול אחד ברור וצלול, ובקיצור – ללבוש מנהיגות.

על הבית היהודי להבין שהעיסוק בחינוך, תקציבי ישיבות וכל שאר הנושאים החשובים – כולל הבניה ביהודה ושומרון – משניים כרגע, והכל צריך להיות כפוף למבחן הגדול. האוריינטציה חייבת להמשיך להיות – כפי שמוביל בנט – הציבור הכללי. שם תהיה ההכרעה, לא בישיבות ולא בשטח. ברגע האמת, כל "המאוכזבים" יתמכו; גם להם לא תהיה ברירה.

השמיים הם הגבול  

הבית היהודי כבר איננו רסיס מפלגה. הוא כוח עולה ומשאל העם יעמיד אותו במקום מרכזי עוד יותר. קולות רבים שהחליטו ברגע האחרון לתמוך בלפיד בבחירות האחרונות, כבר מתחילים לעשות את דרכם לכיוון הבית היהודי, כפי שמעידים הסקרים האחרונים. האכזבה מלפיד היתה צפויה. הציבור "המתנדנד" – כ-30 מנדטים – כבר איננו רואה בכיפות הסרוגות איום. להיפך, הוא רואה בהם תקווה חדשה; הוא מכיר במעלותיהם וחפץ להזדהות עימם, גם אם לא לחבוש כיפה בעצמו. אם ישכילו ראשי הבית היהודי "להגדיל ראש", הם בהחלט יכולים להביא ציבור רחב להתנגדות להסכם המדיני. להערכתי, אם הם יפרשו בזמן ובאופן ראוי ומכובד מן הקואליציה, הסקרים למחרת הפרישה יביאו להם עוד כארבעה-חמישה מנדטים.

אם הציבור האמוני "ילך" על משאל העם – בגדלות, בנחישות, בביטחון, בראש מורם, במסירות נפש – האפשרות שהוא ינצח בהחלט קיימת. ואם ינצח הציבור האמוני במשאל העם אינני חושב שהאפשרות ש"הבית היהודי" יהפוך למפלגה הגדולה בכנסת בבחירות שתהיינה – בהכרח – מיד לאחריו, מופרכת. ואם יעבור בשנה הקרובה חוק המשילות החדש, כולל הסעיף הקובע שראש המפלגה הגדולה בכנסת הוא שמרכיב את הממשלה, הרי שהשמים הם הגבול.

אני יודע שזה נראה דמיוני, אבל כמו שאמר פעם מישהו: "אם תרצו – אין זו אגדה". האמת, אני חייב להודות שאני חושב שהתסריט הזה עומד להתרחש גם אם לא נרצה בו. על אפינו ועל חמתנו. אם לא דרך הראש – דרך הרגליים.  הוא נראה לי מחויב המציאות.