יום ראשון, 19 במאי 2013

חרות ומלכות


פוליטיקה ישראלית היא פוליטיקה של חירות. אין לנו צורך ללמוד עיקרון זה ממקורות זרים, הוא מעוגן היטב במקורותינו שלנו


בס"ד                                                                                                                   י' בסיוון, תשע"ג

בהזדמנויות רבות וביניהן בנאום הבכורה שלו בכנסת, דבר ידידנו משה פייגלין על מושג החירות. לרבים נראה דבר זה קצת זר ומשונה; האסוציאציה המיידית של המושג חירות היא הדמוקרטיה בכלל או המהפכה הצרפתית ומלחמת העצמאות האמריקאית בפרט. הוא איננו מתקשר אסוציאטיבית ליהדות בכלל ולתפיסה של מנהיגות יהודית בפרט. יותר מזה, אם נזכור שהשיטה המדינית הישראלית המקורית קרויה "מלכות ישראל" תעלה השאלה עוד ביתר שאת: מה לחירות ולמלכות. על השאלה הזו אנסה לענות במאמר שלהלן; אנסה לעגן את מושג החירות בתפיסה הפוליטית הישראלית המקורית, המסורתית. גילוי נאות – המאמר מופשט ופילוסופי, ומיועד לאלה שמוכנים לשאת בנטל.

המפתח לדיון הוא הבדלה ברורה בין המושג של שליט או מושל, לבין המושג של מלך; בין מושג השלטון למושג המלכות.

ובחרת חיים


החיים, הנובעים מן האין סוף, הולכים ומתפתחים למדרגותיהם. ההבחנה היסודית היא של ארבעה שלבי התפתחות: דומם, צומח , חי ומדבר (אדם). רק בשלב האחרון, באדם, מגיעים החיים לשלב הגבוה שלהם – לתודעה. כאן החיים אינם רק זרימה אינסופית, אלא גם תודעת הזרימה הזו. עד האדם החיים הם אינסטינקטיביים, אוטומטיים, חסרי בחירה, נשלטים. רק באדם מופיעה התודעה, ומכאן גם הבחירה.
תחילת הופעת התודעה היא בתודעה עצמית. האדם מגלה את עצמו, ביחידותו. הגילוי הזה, תחילת הופעת התודעה, הוא בבחינת משבר. הוא חוסם, מעכב ומצמצם את זרימת החיים. נוכל להמשיל זאת להתפתחות האדם: הילד הקטן עדיין איננו בעל תודעה עצמית. הוא זורם. החיים מופיעים בו בחיוניותם וללא מעצורים. רק בגיל שלוש עשרה בערך, מופיעה הדעת. התודעה. ואז מתחילים הסיבוכים.
אלא שמטרת הופעת תודעת החיים איננה לסבכם אלא להקפיצם במדרגה. שלמות הדעת היא היכולת להתחבר באופן מודע לחיים, לחיות אותם במלואם ובחיוניותם המלאה, ללא סיבוכים. כאן מגיעים החיים האינסופיים לשלמותם. הם כבר אינם אינסטינקטיביים אלא מודעים, ומודעות זו איננה מעכבת אותם אלא מביאה אותם לשיאם. חיים בעלי תודעה שלמה, חיים המודעים למקורם ומחוברים אליו בבהירות, מתוך הכרה, מתוך בחירה – הם החיים המלאים והשלמים. הם מטרת הבריאה. הם פסגת האדם, ובאמצעותו – פסגת הבריאה כולה. "ובחרת בחיים".

קבלת עול מלכות שמים


תוכנו של ראש השנה – אחד החגים המרכזיים שלנו – הוא קבלת עול מלכות שמיים. ראש השנה, יש להדגיש, איננו יום בריאת העולם, אלא דווקא יום בריאת האדם, משום שרק כאשר מגיעה הבריאה לשלב ההתפתחות האנושית, כשנוצרת תודעה, ייתכן שהחיים ישובו ויתאחדו עם מקורם. האדם נקרא להכיר שהוא איננו יוצר את עצמו. שהוא איננו בודד אלא חלקיק קטן מהופעת אינסופיות החיים ואחדותם. הכרה זו, בגרות והבשלה זו, הבנת האדם את מקומו בבריאה ובחיים – היא היא קבלת עול מלכות שמים.
עד הופעת האדם, שולט הבורא בעולמו באמצעות האינסטינקטים. זהו מנגנון השליטה של האינסוף בבריאה. אבל זוהי איננה מלכות. בעוד ששליט שולט בכוח, בכפיה, בנתיניו, מלכותו של המלך תלויה בהכרתם של הנתינים. המלך, בניגוד לשליט, תלוי בנתינים. אם הם אינם מקבלים עליהם – מתוך בחירה ורצון חופשי – את מלכותו, הוא איננו מלך אלא שליט בלבד.
אביא כמה דוגמאות על מנת להבהיר את מושג המלכות. בצבא ישנן יחידות רבות. רק הנבחרות שבהן הן יחידות של מתנדבים. המפקד המושלם איננו חפץ שחייליו יבצעו את הוראותיו רק משום שהן פקודות, ללא הכרה, ללא רצון חופשי, מתוך כפיה, ב"ראש קטן". המפקד המושלם חפץ שהחיילים יפעלו מתוך הכרה, מתוך בחירה, מתוך הזדהות עם המשימה, שיהיו "ראש גדול". זהו ההבדל בין שליט לבין מלך.
ניקח לדוגמה אב דתי המחנך את בנו לתורה ומצוות. החפץ האמיתי של האב איננו רק שהבן ימשיך את דרכו. הוא חפץ שהבן יעשה זאת מתוך בחירה והכרה. על מנת להגיע למדרגת חיים כזו אין לאב שום אפשרות אלא להשאיר לבן מקום, להכיר בעצמאותו, להכיר בריבונותו, להכיר בבחירתו. האב האמיתי חייב לקחת את הסיכון שהבן יוכל לבחור גם בדרך אחרת, שאם לא כן לא תתאפשר בחירה אמיתית מתוך הכרה. האב, אם כן, חייב להכיר באוטונומיה, בחרות, של הבן, בכדי שהבן יוכל לבחור באב ובדרכו.

החרות כתנאי למלכות


האב במשל, והמלך בנמשל, תלויים בנתין: המלך חייב להכיר בנתין, בעצמאותו ובחרותו, בכדי שהנתין יוכל להשיב בבחירה, בהכרה, במלך. מאמר חז"ל, "אין מלך בלא עם" (פרקי דרבי אליעזר, פרק י"א), מובא רבות בספרות החסידות והקבלה. אחת ממשמעויותיו העיקריות שלו היא זו שהסברנו למעלה: המלך, בניגוד לשליט, זקוק לעם. הוא זקוק להכרה, לבחירה, לקבלת העול החופשית.
מושג המלכות בישראל שונה ממושג השלטון. המלכות תלויה בחופש, בבחירה חופשית, בהכרה – בחירות. מלך בישראל איננו מלך אלא מתוקף הכרתו של העם. למעשה רואה היהדות את המלכות הפוליטית בישראל כהשתקפות של מלכות שמים – "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (ברכות נ"ח, א') – גם במובן זה ששתיהן תלויות בבחירת האדם.
עם הופעת האדם, הופעת התודעה, הופעת הבחירה החופשית, מגיעים החיים לשלב הגבוה שלהם. הם כבר לא אוטומטיים כמו בדומם בצומח ובחי, אלא חיים מתוך בחירה והכרה. האדם אמור לבחור להדבק במקור החיים, בבורא העולם. שלמות חייו תלויה בבחירה זו והבחירה חופשית לחלוטין. מלכותו של בורא עולם תלויה בבחירתו של האדם לקבל על עצמו עול מלכות שמים. "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" (ברכות, ל"ג, ב' )אומרים חז"ל; ריבונו של עולם שולט בעולמו ללא עוררין, אך בכדי למלוך בו הוא זקוק ליראת השמים, לקבל העול של האדם.
כך גם באשר לשלטון המדיני בישראל. מלכות ישראל איננה דיקטטורה. היא תלויה ברצונו החופשי של האדם בישראל, בחירותו. החירות היא תנאי למלכות בישראל.

המנגנון הפוליטי


במאמר זה עסקנו בצד הפילוסופי של הסוגיה. חפצנו להראות שמלכות וחירות הם מושגים משלימים. הצד הפוליטי של המלכות בישראל, השאלות הנוגעות ליצירת מנגנון שמיישם בפועל את השיטה המדינית, הצד הנודע לטכניקה המדינית, למנגנון והשיטה הפוליטיים – דורש עיון לעצמו. אפשר שניצור בעתיד ווריאציה ישראלית ייחודית של השיטה הדמוקרטית. אפשר שהשיטה הדמוקרטית המערבית כפי שאנו מכירים, זרה לרוח הישראלית, כפי שכתבתנו, בין היתר, בספר "המהפכה האמונית" (עמ' 253 ואילך, עמ' 284 ואילך), ונצטרך ליצור לנו שיטת ממשל משלנו, הנאמנה להנחות היסוד של התודעה הישראלית ולצרכיה. בכל מקרה, העיקרון החשוב כשלעצמו ברור – מלכות מותנית בחירות.  
מושג החרות רלוונטי כמובן למישורים רבים – מוסרי, פסיכולוגי, מטפיזי, ועוד – אבל גם אם מתייחסים אנו למשמעותו הפוליטית-מדינית בלבד, איננו צריכים ללמוד אותו מעמים אחרים. הוא מעוגן היטב במסורת החשיבה המדינית הישראלית.