הצד האמוני יצטרך עכשיו להתאחד. "הבית היהודי" "תקומה-האיחוד הלאומי", "עוצמה לישראל" ולפחות החרד"לים של "יחד", יצטרכו ללכת עכשיו בצוותא לבחירות.
בשבוע
שעבר כתבתי כאן שעל נפתלי בנט ואיילת שקד מוטלת חובה פוליטית לאחד את כל הכוחות
שמימין לבית היהודי. לא שיערתי אז שהם יעשו זאת מהר כל כך, ובעיקר לא שיערתי את
הדרך שבה הדבר יצא אל הפועל. כי גם אם לא זו הייתה מטרת פרישתם, זו אחת התוצאות
הישירות שלה.
ניתוחים
הם הליך כואב ורב-סיכונים. הם גם מותירים אחריהם בהכרח פצעים כואבים ונדרש זמן עד
שהם מגלידים. הניתוח שניחת עלינו בהפתעה גמורה השבוע היה ניתוח הכרחי. הבית היהודי
הכיל עד השבוע האחרון שני מרכיבים שונים. הראשון, ליבו ומהותו, היא התפיסה הדתית-אמונית-תורנית,
שהביטוי הסוציו-פוליטי שלה הוא ציבור הכיפות הסרוגות, והתנועה הפוליטית שמייצגת אותה
היא הבית היהודי, תקומה והאיחוד הלאומי. בנט ושקד הביאו אתם לבית היהודי מרכיב שני,
והוא יכולות פוליטיות יוצאות דופן, גישה כלל ישראלית טבעית-אינטואיטיבית ויכולת
להתחבר ולחבר ציבורים נוספים מתוך חוויית חיים שבה אין כבר דתיים וחילוניים, אלא כולנו
יהודים.
מה
שהתברר במוצאי השבת האחרונה הוא ששני הקצוות האלה אינם יכולים עוד להכיל את המתח
שביניהם. התברר שבנט ושקד לא מסוגלים להכיל את העמדה האידיאולוגית-האמונית, שהמבטא
הפוליטי המובהק שלה כרגע הוא לטעמי בצלאל סמוטריץ'. כל שכן שהם לא היו יכולים, אף
שהדבר התחייב מבחינה פוליטית-אלקטוראלית, להכיל את שני המרכיבים הנוספים של המחנה
האמוני, "עוצמה לישראל" ו"יחד", לפחות על חלקיה החרד"לים.
מצד שני,
התברר שכמה ממיצגי התפיסה האמונית, חלק מהציבור החרד"לי, מרבניו ומנציגיו
הפוליטיים, אינם מסוגלים להכיל את הפתיחות לכלל ישראל של בנט ושקד; אפילו לא לקבל
עליהם להדריך אותה ולסייג אותה במקום שיש צורך. גם לתת חופש פעולה ליכולת התמרון
הפוליטי של השניים הם לא הצליחו. הניתוח היה אם כן הכרחי, ונראה שעשויה לצאת ממנו
ברכה לשני הצדדים.
הצד
האמוני יצטרך עכשיו להתאחד. שום ברירה לא תהיה לו. "הבית היהודי"
"תקומה-האיחוד הלאומי", "עוצמה לישראל" ולפחות החרד"לים של
"יחד", יצטרכו ללכת עכשיו בצוותא לבחירות. האיחוד הזה חשוב לא רק אלקטוראלית,
ומבטיח שלא יאבדו קולות כפי שקרה בבחירות האחרונות, אלא הוא גם חשוב אידיאולוגית.
מהמחנה הזה, שיכלול חלק ניכר מ"הכיפות הסרוגות", תצא עמדה אמונית ברורה
בהירה ולא מתנצלת, שלא הייתה יכולה לצאת כשבנט ושקד עמדו בראש. כאן תוכלנה להיווצר
ולהופיע התפיסות האידאולוגיות האמוניות המדויקות, שתמשוכנה אחריהן בהמשך תהליך
התחיה את העגלה הלאומית כולה.
השבוע
פורסמו כמה סקרים שהראו שהבית היהודי והאיחוד הלאומי לא עוברים את אחוז החסימה.
כשהם יצרפו עליהם את "עוצמה לישראל" ואת החלק החרד"לי של
"יחד", אין ספק שהם לא רק יעברו את אחוז החסימה אלא עוד הרבה יותר מכך. עליהם
להציע גם למשה פייגלין להצטרף, אף שסביר שהוא יסרב, שכן מי שרוצה ליצור מחנה אמוני
גדול ככל האפשר, חובה עליו לפתוח את הדלת בפני כולם.
יחד עם
זאת, יש גם מקום וחשיבות עצומה לפתיחות וההכלה שמייצג היום "הימין
החדש". ציבור רחב מאוד של כיפות שקופות למיניהן, שמתקשה להתחבר למחנה הדתי, יוכל
עכשיו לבוא לידי ביטוי ב"ימין החדש". גם היכולות הפוליטיות של בנט ושקד
הן אוצר שאסור לוותר עליו. "הימין החדש" יהיה חייב לקבל "פרנסה
אידיאולוגית" – כמובן, במינונים המתאימים לו – מהמחנה האמוני, אחרת הוא ילך
ויתייבש מבחינה רעיונית. הוא גם יצטרך להיזהר מלעבור קווים אדומים מסוימים, כי גם
אם הוא לא אמור להיות תנועה דתית, הוא אמור להיות תנועה יהודית-מסורתית. כרגע יש
באופן טבעי מתיחות בין הצדדים, אבל בהמשך הפצעים יגלידו, והם יצטרכו לשתף פעולה הן
מסיבות פוליטיות, הן בגלל העבר המשותף, והן בגלל הקרבה האידאולוגית.
אם מישהו
היה שואל אותי במי לבחור מבין השניים, הייתי עונה לו שאם מבחינתו קיימת עדיפות, שילך
אחרי נטיית לבו, אבל אם הוא מתלבט בין שניהם, ומבחינתו ישנה אפשרות לבחור במחנה
האמוני, זוהי ברירת המחדל הנכונה. כי ה"מה" חשוב מה"איך".
צריך לתת לו כוח, לטפחו ולפתחו. הוא מקור העמדות והערכים. הוא הליבה.
לא בטוח
ששתי התנועות עוד תחזורנה לחיים משותפים, ושישררו ביניהם בעתיד אהבה אחווה שלום ורעות.
אבל אין שום סיבה שלא יהיו ביניהם לפחות שיתוף פעולה, הערכה, פרגון וכבוד הדדי.