עזה לא שוכחת אותנו

היא תמשיך להזכיר לנו שלא נוכל להפקיר אותה בידי זרים. היא תמשיך לתבוע מאיתנו דם, יזע ודמעות. 

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון בי"ח בתשרי תשפ"ו (10.10.25))

ישנן מאה ואחת סיבות טובות לתמוך בעסקת טראמפ לסיום המלחמה בעזה. ישנן גם מאה ואחת סיבות טובות להתנגד לה. השאלה המהותית היא מהו הקריטריון לפיו ראוי לבחון עסקה כזו. חילוקי הדעות באשר לעסקה נובעים מחוסר ההסכמה לגבי הקריטריון המכריע.

ישנם כאלה שעבורם שחרור החטופים עומד מעל הכול. ישנם אחרים שעבורם חיסול החמאס הוא הקריטריון המכריע. ישנם שסבורים שאחרי שנתיים של מלחמה צה"ל עייף ומותש וחיילי המילואים לא יכולים להמשיך בסבבי הגיוס האינסופיים המתחייבים מהמשך המלחמה. אחרים בטוחים שהלחץ המדיני הבינלאומי מחייב הגעה להסכם.

אבל מעבר לכול אלף ואחד הטיעונים בעד ונגד קבלת העסקה וסיום המלחמה, צריך לזכור את העובדה הבאה: עזה לא תוותר לנו. ברחנו ממנה יותר מפעם אחת והיא רדפה אחרינו. התנתקנו ממנה אבל היא לא חשבה לרגע להתנתק מאיתנו. גם כשהתכחשנו לה היא המשיכה למשוך לנו בשמלה ולהזכיר לנו שהיא שייכת לנו.

העובדה שחבל עזה הוא חלק מארץ ישראל היא עובדה מוחלטת. כך נברא העולם. השייכות של עזה לעם ישראל חקוקה בד.נ.א. של הבריאה. לא אנחנו בחרנו בה ולא היא בחרה בנו. ואת העובדה המוחלטת הזו לא יוכל שום בן אנוש לשנות. לא הנשיא טראמפ, לא הנשיא מיקרון, לא האו"ם ולא והאיחוד האירופי, לא החמאס ולא העולם הערבי. אפילו לא אנחנו. כך ברא ריבונו של עולם את  עולמו. ארץ ישראל נועדה לעם ישראל ועזה היא חלק ממנה.

בדיוק כפי שדגים לא יכולים לחיות ביבשה עזה לא יכולה שלא להיות בידי עם ישראל. היא יכולה להיות בידי זרים, כובשים, משתלטים, מתיימרים, אבל רק באופן זמני. הזמניות הזו יכולה להמשך הרבה זמן, אפילו אלפיים שנה, אבל בסופו של דבר יש סדר בבריאה ועד שלא יחזור כל דבר למקומו, המתחים ימשכו, הכאוס יתגבר, המלחמות תפרוצנה שוב ושוב, העולם לא יירגע והשקט לא ישרור.

מההכרה הזו בדבר מהות הקשר בינינו לבין עזה צריך לבחון את העסקה והשאלה העיקרית שצריכה להישאל היא האם היא מקרבת אותנו למצב השלם או מרחיקה אותנו ממנו. ייתכן בהחלט שיש מקום לנסיגה, אבל רק במידה שהיא לצורך חזרה. לא כמטרה כשלעצמה. לא כשהיא בריחה והתכחשות.

יש צורך להשתחרר מן האשליות. התוכנית ל"יום שאחרי" נקבעה מראש, ולא על ידינו. יש בורא לעולם. התוכנית שלו מחייבת את ריבונותו של עם ישראל על ארץ ישראל כולה, כולל חבל עזה. קשה להאמין שהחמאס יקבל באמת את תוכנית טראפ. הוא מספיק מתוחכם וידע כיצד להמשיך במריחות שלו. אבל גם אם יקבל, אסור לנו להשלות את עצמנו שבזה סיימנו את הסיפור של עזה.

היינו קרובים מאוד לקיים את הייעוד שהוטל עלינו באשר לעזה, לחיסול החמאס והחלת ריבונות ישראלית על כול חבל עזה, כולל כל מה שכרוך בריבונות כזו. האמת היא שאפילו עכשיו אנחנו עדיין לא רחוקים מכך וייתכן שסירובו של החמאס אפילו לרגיעה זמנית יכפה עלינו את הדבר.

כך או כך, יום אחד בעתיד נצטרך לבדוק היטב כיצד קרה שצה"ל שידע להוריד את הראש לשלטון האייתוללות באיראן בשנים עשר יום במרחק של אלפי קילומטרים, לא היה מסוגל לעשות זאת במשך שנתיים ארוכות ומדממות כאן אצלנו בבית ברצועת עזה. כיצד צה"ל שידע להוריד את החיזבאללה על הברכיים בלבנון, לא היה מסוגל לעשות זאת לחמאס בעזה. זוהי תמיהה גדולה לא פחות מהתמיהה על ההפתעה שניחתה עלינו בשביעי באוקטובר.

אז כן, ייתכן שצריך לקבל כרגע את העסקה ולקוות שהיא אכן תצא לפועל, אבל אסור לנו בשום אופן לשגות באשליות. עזה לא תניח לנו. היא תמשיך לרדוף אחרינו. היא תמשיך להזכיר לנו שלא נוכל להפקיר אותה בידי זרים. היא תמשיך לאתגר אותנו ולא לתת לנו מנוח. היא תמשיך לתבוע מאיתנו דם יזע והרבה דמעות עד שנקבל אותה עלינו.

ישנו רק סיום אחד לסיפור של עזה: ריבונות ישראלית.

 

 

 

 

 

הסברה תנכ"ית

משבר ההסברה לא נובע מסיבות טכניות אלה נעוץ בעומק התודעה שעל בסיסה שבנו לארצנו בדורות האחרונים. תודעה זו כוזבת ומופרכת ולא רק שאינה מסבירה את מהות קיומנו כעם בארץ ישראל, אלא שהיא מקור הכישלון ההסברתי.

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון" בד' בתשרי, תשפ"ו (26.9.25))

הפיאסקו של מדיניות החוץ וההסברה הישראליות מגיע בימים אלה לשיאו. בריטניה, קנדה ואוסטרליה הכירו השבוע ב"מדינה הפלשתינאית". ההפגנות האנטי ישראליות בכול רחבי העולם מתגברות ובקרוב יוציאו אותנו לא רק מתחרויות הספורט העולמיות אלא אפילו, רחמנא ליצלן, מהאירוויזיון. האופוזיציה בישראל חוגגת את כישלונה המדיני וההסברתי של הממשלה; הביקורת המרכזית שלה עוסקת בצדדים הטכניים של ההסברה הישראלית, בחסרונו של גוף-על לאומי שמרכז את כול הגורמים העוסקים בהסברה בישראל או במחסור בתקציבים.

אבל משבר ההסברה לא נובע מסיבות טכניות אלה נעוץ בעומק התודעה שעל בסיסה שבנו לארצנו בדורות האחרונים. תודעה זו כוזבת ומופרכת ולא רק שאינה מסבירה את מהות קיומנו כעם בארץ ישראל, אלא שהיא מקור הכישלון ההסברתי. האמת היא שאין לנו בעיה לא עם המציאות, לא עם הערבים ולא עם אומות העולם, אלא רק עם עצמנו.

דוגמה מובהקת לתודעה הכוזבת הזו היא מגילת העצמאות שמהווה עדות אופיינית לתודעת דור המייסדים. היא פותחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי...", ובזה פותחת את הפתח לכישלון ההסברתי שמלווה אותנו מאז קום המדינה ובמיוחד מאז מלחמת ששת הימים. כי עם ישראל לא קם בארץ ישראל; הוא קם ונהיה לעם ביציאת מצרים ובמתן תורה. את הפסוק "הסכת ושמע ישראל, היום הזה נהיית לעם" שמענו עוד במדבר סיני לפני הכניסה לארץ. המולדת שלנו איננה ארץ ישראל אלא עירק או מסופוטמיה ממנה יצא אבינו אברהם שהצטווה "לך לך מארצך וממולדתך...". אין לנו זכויות בארץ ישראל אלא בעיקר חובות.

הסיבה שמגילת העצמאות מתחילה במילים הללו היא כפיפותה למחשבה הלאומית האירופית של המאה ה-19 שלפיה זכותו של עם על ארצו נובעת מעובדה שבטריטוריה ההיא הוא צמח התפתח ויצר תודעה לאומית. הטיעון הזה אמור היה להסביר לעצמנו ולעולם מאין נובעת הזכות שלנו על ארץ ישראל. על בסיס האידאולוגיה האירופית הלאומית הזו, אכן, יש לנו זכויות על הארץ, אבל מכיוון שישנו כאן עם נוסף, פלשתינאי, גם לו יש זכויות. מכאן נובע באופן טבעי ומתבקש הפתרון של חלוקת הארץ לשתי מדינות.

יתר על כן. המחשבה האירופית ההיא לא מסוגלת להתייחס לאוסף גדול של אנשים אלא כעם ולאום. לכן, כשחלקו הבריטים והצרפתים את המזרח התיכון אחרי מלחמת העולם הראשונה, הם חילקו אותו למדינות לאומיות. כך נוצרו, כביכול, העם הסורי, או הירדני, או העירקי. אבל במציאות של המזרח התיכון אין באמת עמים במובן האירופי. ישנם שבטים, חמולות, דתות כיתות והרבה כנופיות. ישנה אפילו האומה הערבית הגדולה, אבל לא עמים וגם לא עם פלשתינאי. לכן "הפלשתינאים" לא באמת רוצים מדינה משלהם אלא את המדינה שלנו.

הכישלון שלנו איננו נובע ממציאות מדינית ובין לאומית מסובכת ומורכבת; הוא נובע מתודעה לא מבוררת. חזרנו לארצנו ועכשיו הגיע הזמן לחזור גם לעצמנו. לחזור לחשוב בצורה ישראלית, במובן המקורי של במושג. לחזור לתרבותנו, לערכינו ולמושגי מחשבתנו. לחזור לתנ"ך. אין מקור אחר להבנת והצדקת קיומנו כעם בארץ הזו. לפי התנ"ך ארץ ישראל איננה המולדת שלנו אלא ארץ הייעוד שלנו. בה אנחנו אמורים למלא את תפקידנו וייעודנו כעם בהיסטוריה האנושית.

צריך לחזור להסברה תנ"כית. הגיע הזמן שנפסיק לנסות להסביר את עצמנו במושגי העמים ובמגרש שלהם. זהו כישלון מוכח. הגיע הזמן להסביר את עצמנו במושגים שלנו ובמגרש שלנו.  כול דובר ישראלי שלא מסוגל להביא עמו לכול מפגש בינלאומי או ראיון באחת מרשתות התקשורת בעולם את התנ"ך, להניח אותו על השולחן לפני שהוא מתחיל לדבר, לפתוח אותו ולבסס את טיעוניו עליו, לא יוכל להסביר לעולם מי אנחנו ומה אנחנו עושים בארץ ישראל.

אכן, יש רבים בעולם שהתנ"ך לא מהווה עבורם בסיס מוסרי, אבל אותם גם ההסברה הרגילה שלנו לא משכנעת כפי שעינינו רואות. לעומת זאת ישנם עדיין רבים בעולם שעבורם "הבייבל" הוא מקור סמכות; אותם לפחות נוכל להעביר לצדנו. כך או כך, לפחות נדגול באמתנו.