רוב הציבור הסרוג חש את הצורך להתחבר לעם ישראל כולו, להיות חלק מרקמת הגוף החי ולא רק חוט השדרה שלו.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" ב- ה' באלול, תשפ"ה (29.8.25))
למרות הצלחותיו הפוליטיות המובהקות
של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מפלגת "הציונות הדתית" ממשיכה להתנדנד סביב
אחוז החסימה. רוב הציבור הסרוג מזדהה עם הבנייה חסרת התקדים שסמוטריץ' מוביל
ביהודה והשומרון ועם המדיניות הביטחונית שלו הן בנושא עזה והן בסוגיית החטופים.
מדוע אם כן מפלגתו לא מצליחה לסחוף אליה את הציבור הציוני דתי שהיא מתיימרת לייצג.
זה לא רק ההכרח הפוליטי של סמוטריץ'
לתמוך בהשתמטות החרדית, דבר שרוב הציבור הדתי לא מוכן לקבל עוד. ישנה סיבה עמוקה
יותר לכך וכדי לעמוד עליה כדאי לחזור לרגע לכתבה המאלפת שעשה כאן עמיתנו חגי סגל
על נפתלי בנט לפני כחודש; ניתן ללמוד ממנה לא רק על בנט עצמו אלא גם על הפוליטיקה
הציונית דתית בכלל ועל זו החרד"לית בפרט.
סגל נכח בזמנו בפגישה שהקדימה את הודעת
הפרישה של בנט ושקד מ"הבית היהודי" והקמת "הימין החדש" ומתאר
אותה בפרוטרוט בכתבתו. לדבריו הפרישה הזו לא הפתיעה את בכירי האגף החרד"לי
בבית היהודי ואת רבניו. "הוקל להם כשבנט עזב", הוא כותב. סגל נוקט לשון
המעטה; יותר מאשר בנט עזב, הרבנים הראו לו את הדלת. זהו גם התיאור המדויק של ההתנהלות
החרד"לית לאורך כל הדרך מאז הופיע בנט בשמי הפוליטיקה הדתית לאומית.
רבני ישיבת "הר המור" רדפו
את בנט כבר מהרגע הראשון. מסע התעמולה שלהם עבד היטב והחל להתפשט אט אט גם לשאר
רבני האגף החרד"לי שאף פעם לא התלהבו ממנו. מה יש בבנט שעורר כל כך הרבה
התנגדות אצל ראשי הציבור החרד"לי ורבניו. לא, זה לא החשד שהוא מתכוון להשתמש
ב"בית היהודי" כקרש קפיצה ולזרוק אותו בבוא הזמן. גם לא אישיותו המזגזגת
והבלתי אמינה לטעמם. אלה היו רק התירוצים. גם אם נצא לצורך הדיון מתוך הנחה שהם
צדקו בשתי הנקודות הללו לגביו, הייתה סיבה עמוקה יותר לדחייה החרד"לית והיא
הייתה מתרחשת בכול מקרה, גם אילו היה בנט מנהיג מסדר הגודל של בן גוריון.
"בנט מאיים עלי" אמר לי בזמנו
אחד הרבנים החרד"לים המקורבים לשר בצלאל סמוטריץ'. העולם החרד"לי מעולם
לא הצליח לעכל את בנט והוא היה מבחינתו תמיד נטע זר ומאיים. בנט עשוי מחומרים
שונים לחלוטין מהתבנית של הרבנים החרד"לים ותלמידיהם. הוא שאף מאז ומתמיד
להנהגה דבר שזר ואפילו מאוס בעיניהם; הוא בא מתחומי ההיטק והכלכלה הישראלית ולא
מבית המדרש. הפתיחות שלו, הכלל-ישראליות שלו, היכולת שלו שלא לשפוט יהודי לפי אורך
השרוול והציציות, "החפיפניקיות" ההלכתית שלו – כל אלה מבחינתם הם איום
על עולמם. לא זו הדמות שהם רצו שתלמידיהם ילכו לאורה לדברי אותו רב.
גם בהמשך, כשהקים בנט ממשלה, ניכר עד
כמה שאיפתו לא הייתה מעולם שאיפתם. הרבנים החרד"לים היו יכולים לסייע בידו, לתמוך
ולהדריך אותו ו"להשתמש" בשאיפתו להנהגה כדי להביא בשורה אמונית לעם
ישראל. הם היו יכולים להצטרף אליו לממשלה שהקים ולהביא לעם ישראל חידוש אמיתי
והיסטורי: ממשלה שמונהגת על ידי הציונות הדתית ברוחו של הרב קוק. חשוב לזכור
שההליכה של בנט עם מנסור עבאס לא הייתה הסיבה לכך שהחרד"לים לא הצטרפו לבנט
אלא התוצאה מכך.
אבל הרבנים החרד"לים וסמוטריץ'
מייצגם הפוליטי הנאמן, מעולם לא חיפשו את המלוכה. לא ההנהגה הפוליטית של כלל ישראל
בראש דאגתם אלא שמירת מסורת ישראל ורוח ההלכה, חוט השדרה של עם ישראל. כמו החרדים
בזמנם, גם הם מקבלים על עצמם את התפקיד של "נטורי קרתא", אלא שהם שומרים
על המסורת וההלכה במצבה המתקדם, כשהיא כבר כוללת בתוכה את ערכי האקטיביזם הציוני
ואת תורתו של הראי"ה קוק. כן, אפילו רוחו הגדולה והרחבה של הרב קוק הפכה זה
מכבר למסורת תורנית, וגם היא מחייבת צמצום, הסתגרות, בדלנות ושמירה.
זהו תפקיד חשוב מאין כמוהו אבל התמיכה
הציבורית בו תישאר תמיד מצומצמת. רוב הציבור הסרוג שואף למקום אחר; הוא חש את
הצורך להתחבר לעם ישראל כולו, להיות חלק מרקמת הגוף החי ולא רק חוט השדרה שלו.
ייתכן שהוא לא תומך בנפתלי בנט עצמו, אבל בהחלט מזדהה עם האוריינטציה הכלל ישראלית
שלו.
