יהדות מתוך חרות

ערך האדם, חירותו והבחירה החופשית שלו, האוטונומיה שלו בשפת העולם המודרני, עדיין לא אומץ על ידי נושאי התורה והמסורת

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון בי"ט באלול, תשפ"ה (12.9.25)

המעגל הדיאלקטי של שיבת ציון כמעט הושלם. רוב ערכי האקטיביזם הציוני, אלה שמקורם היה במסורת, חזרו אליה והתקדשו. הציונות הדתית נושאת אותם היום בגאון כשאת חיוניותם ותוקפם הם כבר לא מקבלים משרירות לב האדם אלא מנצח ישראל ותורתו. למעשה זהו ניצחונה הכפול של המהפכה הציונית החילונית; היא לא רק זכתה להחזיר את עם ישראל לארץ ישראל ולהקים את מדינת ישראל; בעובדה שעולם התורה קידש את ערכי האקטיביזם הציוני יש משום הודאה בדיעבד בצדקת המרד הציוני במסורת.

ועם זאת, העיקר עדיין חסר מן הספר. ערך האדם, חירותו והבחירה החופשית שלו, האוטונומיה שלו בשפת העולם המודרני, עדיין לא אומץ על ידי נושאי התורה והמסורת. ערך חירות האדם – שהוא תמצית התודעה המודרנית ומתוך כך גם מה שעמד בבסיסה של המהפכה הציונית ואפשר אותה – עדיין לא חזר לשורשו בתורת ישראל.

עולם התורה שלנו עדיין לא חי תורה מתוך תודעה של חירות. בעולם החרדי חסרון זה מובהק וממש זועק לשמיים. תורה של קטנות, שמה שמחזיק אותה הם בורות, צרות אופקים והרבה לחץ חברתי. גם העולם החרד"לי רחוק מלהיות חופשי. ההבחנה החדה בין דתיים לחילונים שעדיין מקובלת בו, עצם המושג דתל"שים, וכן הנטייה להשתמש במנגנוני המדינה לצורך כפיה דתית, מעידים על כך שגם העולם החרד"לי עדיין לא מאמין באדם ולא מעניק לגיטימציה מלאה לבחירה החופשית שלו.  

לא זו יהדות מתוך חירות; לא זו "התורה הגואלת"; לא זו תורת ארץ ישראל. כי תורת ארץ ישראל איננה תורה טריטוריאלית אלא מהפכה רוחנית כלל-אנושית אדירה שבאה ליצור חיבור מחודש בין האדם והשמיים, בלי לוותר על האדם כפי שהיה לפני הופעת התודעה המודרנית, ובלי לוותר על השמיים כפי שעשתה המודרנה.

"" והלוחות מעשה אלהים המה חרות על הלוחות", ר' יהודה אומר: אל תיקרי חרות (ח' קמוצה) אלא חרות (ח' צרויה)" (מדרש רבה, שמות, ל"ב). כל עניינה של תורת ישראל הוא חרות האדם, שחרורו המוחלט מכול החולשות, הדמיונות, התאוות, הספקות וההונאה העצמית האנושיים. תורת ישראל היא הדרכת האדם והעם להיות הוא עצמו, משמע בן חורין. זו מהותה של יציאת מצרים.

חרות האדם, שאפשרה את העידן המודרני ומתוך כך גם את המהפכה הציונית ושיבת ציון, הפכה בתודעה הפוסט מודרנית העכשווית לבור שופכין. במקום לזקוף את קומתו של האדם היא שוקדת להצדיק את תאוותיו, סטיותיו, קלקוליו וחולשותיו וליצור להן אידיאליזציה. אבל בדיוק כפי שידע הרב קוק להבחין בניצוץ הקדוש של הלאומיות הישראלית שהיה טמון ומכוסה בתוך הקלקולים של האידיאולוגיה הציונית, כך צריך לדון גם באשר לחירות ש"לא בהדוף אותה מתוך נשמת הדור נצליח, כי אם בהשתדלות נמרצה להביא אותה אל מקורה העליון, לחברה עם הקודש המקורתי שממנו היא נובעת (אורות התחייה, כ"ב)".

אין בדברים האלה משום ביקורת על עולם התורה החרד"לי; מפעלו בבירור רוב ערכי האקטיביזם הציוני והחזרתם "אל "הקודש המקורתי" שממנו הם יונקים, לא יוסלא בפז. גם עמידתו היום בעוז ובתוקף מול קלקולי הפרוגרסיביות חיונית. אלא שמפעלו עדיין לא שלם כול עוד לא זכינו להופעת תורה מתוך חירות.

ייתכן שאנו עומדים היום בפתחו של מעגל דיאלקטי חדש של מרד מחודש במסורת, הפעם בלבושה החרד"לי, כדי להופיע יהדות מתוך חרות. המאבק הזה יהיה כרוך לצערנו בהופעת הרבה קלקולים, ו"להזדהם בזוהמה רבה שתחתיה רוחות רעים גנוזים (שם)", בדיוק כפי שקרה ללאומיות במעגל הדיאלקטי הקודם, אבל נראה שרק בדרך הדיאלקטית הזו תופיעה יהדות של חרות.

בדיוק כפי שניתן היה לצפות שאת החזרה לארץ ישראל יובילו רבני ישראל נושאי התורה והמסורת, אך הם היו מקובעים ומשותקים והיא התאפשרה דווקא בזכות המרידה בהם, כך כנראה יהיה גם במעגל הדיאלקטי הבא: תורה מתוך חרות לא תופיע לצערנו מתוך היהדות הרבנית הממוסדת של דורנו אלא מחוגים אחרים ולכן בתחילת הופעתה תכיל קלקולים רבים. בבוא הזמן, דור חדש של רבנים נושאי התורה והמסורת יברר יאמץ ויקדש אותה, כדי להופיע לנו תורה מתוך חרות.

 

 

 

 

החרדים החדשים

רוב הציבור הסרוג חש את הצורך להתחבר לעם ישראל כולו, להיות חלק מרקמת הגוף החי ולא רק חוט השדרה שלו.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- ה' באלול, תשפ"ה (29.8.25))

למרות הצלחותיו הפוליטיות המובהקות של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', מפלגת "הציונות הדתית" ממשיכה להתנדנד סביב אחוז החסימה. רוב הציבור הסרוג מזדהה עם הבנייה חסרת התקדים שסמוטריץ' מוביל ביהודה והשומרון ועם המדיניות הביטחונית שלו הן בנושא עזה והן בסוגיית החטופים. מדוע אם כן מפלגתו לא מצליחה לסחוף אליה את הציבור הציוני דתי שהיא מתיימרת לייצג.

זה לא רק ההכרח הפוליטי של סמוטריץ' לתמוך בהשתמטות החרדית, דבר שרוב הציבור הדתי לא מוכן לקבל עוד. ישנה סיבה עמוקה יותר לכך וכדי לעמוד עליה כדאי לחזור לרגע לכתבה המאלפת שעשה כאן עמיתנו חגי סגל על נפתלי בנט לפני כחודש; ניתן ללמוד ממנה לא רק על בנט עצמו אלא גם על הפוליטיקה הציונית דתית בכלל ועל זו החרד"לית בפרט. 

סגל נכח בזמנו בפגישה שהקדימה את הודעת הפרישה של בנט ושקד מ"הבית היהודי" והקמת "הימין החדש" ומתאר אותה בפרוטרוט בכתבתו. לדבריו הפרישה הזו לא הפתיעה את בכירי האגף החרד"לי בבית היהודי ואת רבניו. "הוקל להם כשבנט עזב", הוא כותב. סגל נוקט לשון המעטה; יותר מאשר בנט עזב, הרבנים הראו לו את הדלת. זהו גם התיאור המדויק של ההתנהלות החרד"לית לאורך כל הדרך מאז הופיע בנט בשמי הפוליטיקה הדתית לאומית.  

רבני ישיבת "הר המור" רדפו את בנט כבר מהרגע הראשון. מסע התעמולה שלהם עבד היטב והחל להתפשט אט אט גם לשאר רבני האגף החרד"לי שאף פעם לא התלהבו ממנו. מה יש בבנט שעורר כל כך הרבה התנגדות אצל ראשי הציבור החרד"לי ורבניו. לא, זה לא החשד שהוא מתכוון להשתמש ב"בית היהודי" כקרש קפיצה ולזרוק אותו בבוא הזמן. גם לא אישיותו המזגזגת והבלתי אמינה לטעמם. אלה היו רק התירוצים. גם אם נצא לצורך הדיון מתוך הנחה שהם צדקו בשתי הנקודות הללו לגביו, הייתה סיבה עמוקה יותר לדחייה החרד"לית והיא הייתה מתרחשת בכול מקרה, גם אילו היה בנט מנהיג מסדר הגודל של בן גוריון.

"בנט מאיים עלי" אמר לי בזמנו אחד הרבנים החרד"לים המקורבים לשר בצלאל סמוטריץ'. העולם החרד"לי מעולם לא הצליח לעכל את בנט והוא היה מבחינתו תמיד נטע זר ומאיים. בנט עשוי מחומרים שונים לחלוטין מהתבנית של הרבנים החרד"לים ותלמידיהם. הוא שאף מאז ומתמיד להנהגה דבר שזר ואפילו מאוס בעיניהם; הוא בא מתחומי ההיטק והכלכלה הישראלית ולא מבית המדרש. הפתיחות שלו, הכלל-ישראליות שלו, היכולת שלו שלא לשפוט יהודי לפי אורך השרוול והציציות, "החפיפניקיות" ההלכתית שלו – כל אלה מבחינתם הם איום על עולמם. לא זו הדמות שהם רצו שתלמידיהם ילכו לאורה לדברי אותו רב.

גם בהמשך, כשהקים בנט ממשלה, ניכר עד כמה שאיפתו לא הייתה מעולם שאיפתם. הרבנים החרד"לים היו יכולים לסייע בידו, לתמוך ולהדריך אותו ו"להשתמש" בשאיפתו להנהגה כדי להביא בשורה אמונית לעם ישראל. הם היו יכולים להצטרף אליו לממשלה שהקים ולהביא לעם ישראל חידוש אמיתי והיסטורי: ממשלה שמונהגת על ידי הציונות הדתית ברוחו של הרב קוק. חשוב לזכור שההליכה של בנט עם מנסור עבאס לא הייתה הסיבה לכך שהחרד"לים לא הצטרפו לבנט אלא התוצאה מכך.

אבל הרבנים החרד"לים וסמוטריץ' מייצגם הפוליטי הנאמן, מעולם לא חיפשו את המלוכה. לא ההנהגה הפוליטית של כלל ישראל בראש דאגתם אלא שמירת מסורת ישראל ורוח ההלכה, חוט השדרה של עם ישראל. כמו החרדים בזמנם, גם הם מקבלים על עצמם את התפקיד של "נטורי קרתא", אלא שהם שומרים על המסורת וההלכה במצבה המתקדם, כשהיא כבר כוללת בתוכה את ערכי האקטיביזם הציוני ואת תורתו של הראי"ה קוק. כן, אפילו רוחו הגדולה והרחבה של הרב קוק הפכה זה מכבר למסורת תורנית, וגם היא מחייבת צמצום, הסתגרות, בדלנות ושמירה.

זהו תפקיד חשוב מאין כמוהו אבל התמיכה הציבורית בו תישאר תמיד מצומצמת. רוב הציבור הסרוג שואף למקום אחר; הוא חש את הצורך להתחבר לעם ישראל כולו, להיות חלק מרקמת הגוף החי ולא רק חוט השדרה שלו. ייתכן שהוא לא תומך בנפתלי בנט עצמו, אבל בהחלט מזדהה עם האוריינטציה הכלל ישראלית שלו.