השלב האוניברסלי של שיבת ציון

 שובנו לארצנו ולעצמנו עומד לחולל מהפכה אמונית בתרבות האנושית. לא פלא שהם לא יכולים להישאר אדישים

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון" בכ"ד סיוון, תשפ"ה (20.06.25))

ישנם ספרים שזוכים לעדנה דווקא שנים רבות אחרי פרסומם. כזה הוא הספר "שיבת ציון נס לעמים" שכתב הרב ד"ר אברהם לבני ויצא לאור בשנות השמונים. לבני היה גר צדק, צרפתי קתולי שבתחילת שנות העשרים לחייו, בעקבות השואה, הבין שאושוויץ איננה מקרה אלא המסקנה המתבקשת של התרבות הנוצרית-מערבית, מבשרת את שקיעתה המוחלטת. כשנחשף ליהדות – מה שהביא אותו בסופו של דבר להתגיירות שלמה, כנה ועמוקה – הוא הבין שאין לתרבות המערב שום סיכוי להמשיך להתקיים אלא מתוך הכרה באמת הישראלית. שיבת עם ישראל לארצו, תקומתו וחזרתו לעצמיותו וייעודו הן הסיכוי היחיד של המערב.

הספר הזה – שעוסק במשמעות האוניברסלית של שיבת ציון, בבשורה שיש בה לכול האנושות ובמיוחד לתרבות המערב – זוכה מאז 7 באוקטובר להתעניינות מחודשת ונרחבת. בניגוד לרוב ממשיכי דרכו של הרב קוק, שעסקו בבירור הלאומי של הציונות, לבני עוסק במשמעותה האוניברסלית ובייעודו האוניברסלי של עם ישראל.

אי אפשר להסביר את העניין המחודש בספר אלא מתוך הבנה שהמלחמה שאנחנו בעיצומה מעבירה את תהליך שיבת ציון מהשלב הלאומי שלו לשלב האוניברסלי. טבח 7 באוקטובר, ובמיוחד התעצמות האנטישמיות והתמיכה המדהימה של העולם בטבח, זעזעו אותנו והעמידו בסימן שאלה את כל הבנתנו את עצמנו ואת הווייתנו בארץ ישראל.

בנימין זאב הרצל טען שהסיבה לאנטישמיות היא העובדה שהיהודים מפוזרים בעולם כולו, חיים בין עמים אחרים ומתוך כך הם גם שנואים. אם רק נחזור לארצנו ונהיה עם ככול העמים, הציע הרצל, תיעלם האנטישמיות מאליה. מתקפת החמאס וההתעוררות העצומה והמקיפה של האנטישמיות בעולם, הוכיחה שהניתוח של הרצל – שתאם לתודעת דורו – כבר לא מספק בדורנו. המלחמה עם איראן מחזקת את התובנה הזאת. אי אפשר להסביר במניעים האנטישמיים הרגילים את האנטישמיות האיראנית ואפילו לא בהנמקות הפלשתינאיות השגורות. לא כבשנו לאיראן אדמות ושטחים ולא גירשנו את תושביה, ובכול זאת, מטרתה העליונה היא לבצע בנו את זממו של היטלר.

מתברר שהסיבה לאנטישמיות אינה הגלות וגם לא הכיבוש אלא עצם קיומנו. התובנה הזו, שהיא המסקנה המתבקשת מתגובת העולם לטבח 7 באוקטובר, מחזירה אותנו בהכרח לשאלות היסודיות של חיינו. מי אנחנו, מהי זהותנו, מאין באנו ולאן אנחנו הולכים; מה תפקידנו בהיסטוריה האנושית, מה ייעודנו, ומה בעצם עובדת קיומנו מביא להתנגדות האנטישמית.

התפתחות המלחמה הזו מחדדת פי כמה וכמה את השאלות. איך אירעו לנו מצד אחד הכישלון הנורא של 7 באוקטובר, ומצד שני ההישגים המופלאים של המשך המלחמה, כולל השלב הזה של המלחמה עם איראן? האם אנחנו סתם עוד עם ככול העמים? המערכת הזו, שהופכת אותנו – עם קטן החי בארץ קטנה – ללב ליבו של העולם כולו, כופה עלינו להבין את עצמנו מחדש.

העולם כולו מתבונן בנו. רואה את הפלא. רואה את הכישלונות המתמיהים ואת ההצלחות המסחררות.

אבל יותר מכול הוא מזהה את התוקף והבריאות המוסרית של עם שקם כלביא להגן על קיומו כנגד השתיקה והבגידה של כול העולם כמעט, ובמיוחד נוכח הרפיסות והצביעות המוסרית במערב. כולם רואים וכולם יודעים, הן המתנגדים והן התומכים. מחד העולם מצפה מאתנו לבשורות גדולות, ומאידך הוא מרגיש מאוים. שובנו לארצנו ולעצמנו עומד לחולל מהפכה אמונית בתרבות האנושית, להעמיד ככלי ריק את התרבות המערבית מחד ואת הדת המוסלמית מאידך, ולחשוף את החיקוי והגניבה הרוחנית-דתית שלהם, כפי שמבהיר היטב הרב לבני בספרו. לא פלא שהם לא יכולים להישאר אדישים. בלי כוונה ומודעות עצמית אנחנו מהווים איום על כל התרבויות מעצם העובדה שאנחנו מהווים אלטרנטיבה רוחנית לשקריהן. לכן שונאים אותנו, הן במערב והן במזרח.

עדיין לא ברור כיצד תסתיים המערכה מול החמאס וגם לא זו מול איראן, אבל דבר אחד ברור היטב: המלחמה הזו תוליד בנו תודעה עצמית חדשה; בעקבותיה נבין את עצמנו מחדש, נבנה קומה חדשה בשיבת ציון ומציונות של קיום נתנשא לציונות של יעוד.

 

  

 

  

קונצפציית הימין המלא

 הרעיון של ממשלת הימין המלא נכשל לא פחות מאשר קונצפציות "השלום" ו"שתי המדינות".

בס"ד

(פורסם ב"מקור ראשון" בי' בסיוון, תשפ"ה 6.6.25)

מאז 7 באוקטובר קוראים אנשי הימין לאנשי השמאל להתפכח מהקונצפציות שלהם - ובצדק; השאלה היא אם גם הימין מוכן להתפכח מהקונצפציות שלו, ובעיקר מזו של ממשלת ימין-מלא. הנחה המרכזית שהקונצפציה הזו מבוססת עליה היא שעל אף הקיטוב בחברה הישראלית, בזכות יתרון אלקטוראלי מזדמן של 64 או אפילו 68 מנדטים יוכל חצי מן העם לכפות את האג'נדה שלו על החצי השני, על אפו ועל חמתו.

זאת הייתה הנחת העבודה של יוזמי הרפורמה המשפטית, שהייתה מוצדקת מצד עצמה. מוביליה הבטיחו לבוחריהם שאם יזכו ברוב אלקטוראלי, יוכלו להגשים את כל חלומותיהם. הבטחתם הייתה כנה; הם באמת האמינו בכך. אבל המציאות הוכיחה שגם אם יש להם ניסיון בעסקנות פוליטית, אים להם ניסיון במנהיגות.

הכוח הפרלמנטרי, הכנסת, הוא רק מוקד כוח אחד בציבוריות הישראלית. כששאר מוקדי הכוח – מערכת המשפט, התקשורת, מערכות הביטחון, האקדמיה ועוד – נותרו בידי מובילי החצי השני של הציבור, אתה לא יכול לכפות עליו את האג'נדה שלך, גם אם היא צודקת. ביזור הכוח הוא מיסודות המשטר הדמוקרטי, שבנוי על הפרדת רשויות. כשכחצי מהציבור מתנגד למדיניות מסוימת בכול מאודו, יש לו מספיק מוקדי כוח בכדי לנטרל את יישומה.

התרסקות הרפורמה המשפטית הוא רק דוגמה אחת, מובהקת, לכשלי ממשלת הימין המלא כמעט בכול התחומים. למעט בתחום ההתיישבות ביהודה ושומרון, בכול היתר נכשלה הממשלה. האלימות במגזר הערבי נמשכת, הטרור גם הוא, היעדר המשילות בנגב נותר בעינו ועוד. אבל הכשלון הגדול ביותר ניכר בהתארכות המלחמה; גם אם בסופו של דבר יושגו כל מטרות המלחמה – וזה עדיין מוטל בספק – העובדה שנמשכה זמן רב כל כך, על כל השלכותיה הרבות והחמורות, היא עדות ניצחת לכישלון הקונצפציה הפוליטית של ממשלת ימין מלא.

התארכות המלחמה נובעת מסיבה אחת מרכזית: השסע הפנימי. לו היינו כולנו מאוחדים, הייתה המלחמה הזו כבר מאחורינו וכול מטרותיה היו מושגות. למחלוקת הפנימית שלא מאפשרת לנו לנצח אחראים שני הצדדים – השמאל, שמשתמש בסוגיית החטופים לצרכים פוליטיים, תוקע מקלות במאמץ המלחמתי, ומספק דלק ללחצים הבינלאומיים ולתעמולת חמאס; והימין, שבנה ממשלה של חצי מהציבור בהנחה שיוכל לעמוד באתגרים הלאומיים, ובמיוחד באתגרי הביטחון, בלי הסכמה לאומית רחבה.

הנחה נוספת עליה מבוססת ממשלת הימין המלא נוגעת לאופן עלייתה לשלטון. הפלת ממשלת בנט-לפיד ועליית ממשלת הימין המלא התאפשרו באמצעות הסתה וקיטוב חסרי רסן. לתומכי האופוזיציה דאז קצת קשה לזכור היום את השנאה, הקיטוב, ליבוי היצרים, הפייק, הרפש וכמויות הרעל שהנפיקה אז האופוזיציה – כמעט באותה מידה שעושה זאת היום האופוזיציה הנוכחית. מי שמניח שיוכל לתפקד לאחר שעלה לשלטון באמצעות קיטוב, לומד שההנחה הזו מופרכת. מי שזורע קיטוב, קוצר קיטוב ולכן גם שיתוק.

 השאלה מי התחיל בקיטוב ובהסתה, הימין או השמאל, לא רלוונטית. ככול שהפרקטיקה הזו מאפיינת את הפוליטיקה הישראלית, ישראל ממשיכה להיות משותקת. שום צד לא יכול לאלץ את יריבו לקבל את האג'נדה שלו בעל כורחו. הדבר שאפשר לקואליציית "הימין המלא" לזכות ברוב פרלמנטרי – הקיטוב – הוא עצמו מונע ממנה לשלוט ולממש את ההבטחות שבזכותן הגיעה אליו.

הקונצפציה של ממשלת הימין המלא מופרכת מעוד סיבה, לא פחות יסודית. אבן יסוד בממשלה כזו היא השותפות עם המפלגות החרדיות, ולכן היא מחויבת לתמוך בהמשך ההשתמטות החרדית הן מהגיוס לצה"ל והן מדאגות הפרנסה. הצורך לא רק להעלים עין מההשתמטות החרדית, אלא גם להגן עליה, לעגן אותה בחוק ולבנות עליה את הבסיס הפוליטי, מכניס את ממשלת הימין המלא לסתירה בלתי אפשרית, שחותרת תחת יסודות קיומה המוסרי.

הרעיון של ממשלת הימין המלא נכשל לא פחות מאשר הקונצפציות "השלום" ו"שתי המדינות" של השמאל, קונצפציית "הכלת הטרור" של בנימין נתניהו ומערכת הביטחון, או הקונצפציות הכושלות של המודיעין. ישראל לא זקוקה לממשלה של הימין, היא זקוקה לממשלה של העם כולו. היא לא זקוקה לראש הממשלה של הימין, היא זקוקה לראש ממשלה של כלל ישראל.