לשקד אין דרך חזרה

תחיית המתים של ימינה לא תהיה מתוך חזרה לקואליציית ימין מלא. אין לכך היתכנות פוליטית, וגם אין בכך שום בשורה. אם ימינה חפצת חיים עליה להודיע שהיא תתמוך בממשלה מרכז בלבד.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 8.7.22

הקריקטורה של שי צ'רקה בשבוע שעבר תיארה במדויק את מצבן של ימינה ואיילת שקד. שקד מקבלת לידיה מפלגה "על הג'נטים". מרוסקת לחלוטין. המשימה שהיא לקחה על עצמה, להשיב את ימינה לתחייה ואת עצמה לפוליטיקה הישראלית, נראית קשה מאין כמוה.

בינתיים, מתברר, מחפשת שקד את האבדה מתחת לפנס. היא עדיין מתלבטת אבל נוטה לחזור לגוש הימין, אינה פוסלת אף אחד ושואפת לממשלת אחדות רחבה. זו הייתה האסטרטגיה הפוליטית של נפתלי בנט בבחירות האחרונות, והיא שהביאה אותו לכיסא ראש הממשלה. עכשיו האסטרטגיה הזו כבר לא רלוונטית והיא תוביל את שקד לשום מקום. עברה אמנם שנה בלבד, אבל דברים רבים השתנו בפוליטיקה הישראלית.

אחד הדברים החשובים שעשה בנט היה להשתחרר משדה הכבידה של הליכוד ונתניהו ולנהל פוליטיקה עצמאית. זה מה שפתח בפניו אפשרויות חדשות וזה מה שעורר את זעמם של נתניהו וראשי מפלגות הלוויין שלו. על השחרור החצוף הזה שילם בנט טבין ותקילין. אבל אחד הרווחים שהיה יכול להפיק מהצעד הנועז הזה, לו היה ממשיך עכשיו עם ימינה, היה הפסקת "שתיית הקולות" המסורתית של נתניהו. נתניהו יכול לשתות קולות רק משותפיו, לא ממי שמצהיר מראש שהוא לא בכיס שלו.

עכשיו מנסה שקד לחזור לשדה הכבידה של נתניהו. כשהיא בונה על "הימין הרך" ולא שוללת את האפשרות שהקולות של ימינה יחזירו את נתניהו לשלטון, שקד נכנסת בעיניים עצומות לשטח ההריגה של נתניהו. בכך היא מאפשרת לו לקבוע את גורלה ומוסרת את עצמה בידי רצונו הטוב. ורצונו, ביחס לימינה בכלל ושקד בפרט, מעולם לא היה טוב. מי כמוה יודע זאת. כל שכן עכשיו, אחרי השנה האחרונה. נתניהו לא רק ישתה את הקולות של שקד; הוא ימעך אותה לחלוטין. וסמוטריץ' יבוא אחריו ויוודא הריגה. בדרך הזו מובילה שקד את המכונית המרוסקת של ימינה למקום אחד בלבד: לגריטה.

אבל לא רק ברמה הפוליטית אלא גם ברמה האידאולוגית אין שום סיבה שימינה תנסה לחזור למחוזות הימין המלא. להפך, המסקנה של השנה החולפת היא שעליה להמשיך בדרכו של בנט, ורק לעדכן אותה ולשכללה. הלקח החשוב ביותר של השנה האחרונה הוא שאי אפשר לנהל את המדינה כשחצי מהציבור מתוסכל, זועם וחי בהרגשה שגנבו לו את המדינה. זה נכון לגבי החצי הימני כפי שראינו השנה וזה לא פחות נכון לגבי החצי השמאלי, כפי שראינו בשנים שקדמו לה. המסקנה המתבקשת היא שלא רק קואליציה מהסוג שראינו היא אסון לישראל, אלא גם קואליציית ימין מלא.

תחיית המתים של ימינה לא תהיה מתוך חזרה לקואליציית ימין מלא. אין לכך היתכנות פוליטית, וגם אין בכך שום בשורה. אם ימינה חפצת חיים עליה להודיע שהיא תתמוך בממשלה מרכז בלבד – ממשלה שמבוססת על הליכוד, יש עתיד, כחול לבן תקווה חדשה וימינה. למעט המשותפת, כל השאר אינם פסולים; הם מוזמנים לקואליציה, אבל אסור שהיא תהיה תלויה בהם. ישראל זקוקה לממשלת מרכז. עדיף למתג כך את הבשורה הזו מאשר במילים "ממשלת אחדות רחבה" שהן שחוקות, ממוחזרות, משומשות ולא מייצרות שום אמון ואמינות.

יתרונה של גישה כזו הוא שהיא חיובית ביסודה. היא איננה פוסלת שום מנהיג ושום ציבור. היא לא מתנגדת לאיש ומדברת על צו השעה, שישראלים רבים מבינים אותו ויכולים להזדהות עמו. ימינה צריכה להכריז שאם נתניהו ישיג 61 מנדטים בלעדיה זה בסדר גמור; אם הציבור הישראלי מעדיף ממשלת ימין מלא יש לכבד את הכרעתו. אבל אם נתניהו לא יצליח לעשות זאת, המנדטים של ימינה לא ישלימו לו את החסר. הם גם לא אמורים לנסות ליצור שוב קואליציה מהסוג שכשל בשנה החולפת. הם אמורים לכפות על המערכת הפוליטית ממשלת מרכז. אפילו ארבעה-חמישה מנדטים יספיקו לצורך זה.

אם גם הפעם נתניהו לא ינצח, יש מקום לקוות שהוא יסיק את המסקנות ויפרוש. אפשר גם שמישהו בליכוד יתעשת ויעזור לו בכך. אם לא, סביר ששותפיו, במיוחד החרדים, לא ימשיכו לשמור לו אמונים. וודאי לא כשיאיר לפיד ימשיך להיות השוט המונף עליהם כל עוד לא קמה ממשלה חדשה. עובדה זו חשובה בדינמיקה שתיווצר.

יש בחברה הישראלית די מנדטים שקצו ומאסו בקיטוב הפוליטי ומבינים עד כמה ניצחון של גוש זה או אחר על רעהו הוא אסון למדינה. אלה המנדטים שמחכים לימינה. עליהם בלבד היא יכולה לבנות.

(קישור בתגובות למאמר באתר "מקור ראשון")

 

 

 

 

 

 

כולם צודקים בפוליטיקה הישראלית

כולם צודקים. וזו בדיוק הבעיה שלנו. כל צד צודק מבחינתו. אבל הצדק הזה של כל צד, והשכנוע העמוק שלו שחובתו למשוך את כל המערכת לצדק הפרטי שלו ולכפות אותו עליה, קורעים אותה ולא מאפשרים לה לתפקד.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 1.7.22

התפזרות הכנסת וההכרזה על בחירות חמישיות תוך שלוש שנים מעידות על עומק המשבר שהמערכת הפוליטית הישראלית נתונה בו. רעשי הרקע מחרישי האוזניים, הספינים, ההשמצות, הבוץ והרפש המוטלים מכול עבר – כל אלה מקשים מאוד על הניסיון להבין את מהותו של המשבר הקשה הזה. ובכל זאת, המשבר הזה אומר דרשני וקורא לנו לנסות להתבונן בו ממבט-על.

סיפור ידוע יוכל לעזור לנו בניסיון הזה. מסופר על רב שבאו לפניו שני בעלי דין. כשסיים הראשון לשטוח בפניו את טענותיו אמר לו הרב שהוא צודק. כששמע את טענות יריבו ענה לו שגם הוא צודק. כשהרבנית ששמעה מהמטבח את הדיון תמהה כיצד שני הצדדים צודקים, ענה לה הרב שגם היא צודקת.  

כך גם במערכת הפוליטית שלנו. כולם צודקים. כל צד טוען טענות שאי אפשר להתכחש להן. החרדים בלי ספק צודקים; עם ישראל לא יכול להתקיים בלי תורה. בן גביר וסמוטריץ' צודקים לא פחות; מדינת ישראל ועם ישראל לא יכולים להתקיים בלי ארץ ישראל, והתעוררות לאומנית של הערבים עלולה להוות סכנה לשניהם. על הצדק של הליכוד אי אפשר כלל לערער. הליכוד מייצג ציבור רחב ומשמעותי בישראל. מנהיגו זוכה להרבה יותר מנדטים מכול אחד אחר במערכת הפוליטית ולא ייתכן שהליכוד לא ינהיג את המדינה. התחושה של אנשי הליכוד שגנבו להם את המדינה מובנת לגמרי.

גם אנשי השמאל-מרכז צודקים. את ההרגשה הנוראה הזו של תומכי הליכוד שגנבו להם את המדינה הם מכירים מצוין. 12 שנים ארוכות הם חשו אותה על בשרם. אף שהם מתגייסים לצה"ל, נלחמים במלחמות, משלמים מיסים, אוהבים את המדינה וציונים בכול מאודם, עיניהם כלות כשמדירים אותם מהשלטון והופכים אותם לבוגדים.

גם את הצדק של השמאל המובהק, מר"צ והעבודה, אי אפשר להכחיש. לאומיות איננה לאומנות, ולא באנו לכאן אחרי אלפיים שנה כדי לעשות לערבים ולזרים מה שעוללו לנו הגויים בגלות. אפילו ליברמן צודק. לא יעלה על הדעת שהציבור החרדי ייהנה מכול הטוב של המדינה בלי לתרום כהוא זה לכלכלתה ולצבאה.

כולם צודקים. וזו בדיוק הבעיה שלנו. כל צד צודק מבחינתו. אבל הצדק הזה של כל צד, והשכנוע העמוק שלו שחובתו למשוך את כל המערכת לצדק הפרטי שלו ולכפות אותו עליה, קורעים אותה ולא מאפשרים לה לתפקד.

מסורת עתיקה של המחשבה הישראלית מסבירה שכל מערכת במציאות בנויה משש קצוות, ששה וקטורים או שאיפות, ונקודה אמצעית, שביעית, שנושאת את כל ההפכים וכוללת אותם כאחד. כך בנוי הזמן משבת וששה ימים שמוליכים אליה. השבת הופכת אותם מששה ימים בודדים, למבנה בעל תכלית, לשבוע. כך גם בנויה הנפש משש מידות, כפי שמבאר באריכות ספר התניא. גם החלל בנוי כך כפי שמרבה לתאר המהר"ל מפראג. קובייה, למשל, נוצרת משש צלעות. ששה ווקטורים שמושכים כל אחד לכיוונו. בתוך תוכה נמצאת נקודה אמצעית, שביעית, שאיננה שייכת לאף אחד מהקצוות. הנקודה הזו מחברת את הצלעות והופכת אותן למערכת אחת. לולא הנקודה שנושאת את כל ההפכים האלה, שמאזנת את כל השאיפות הסותרות, צלעות הקובייה לא היו מערכת אחת אלא שש צלעות המונחות זו לצד זו כמו ששה ספרים בספריה.

המשבר הפוליטי אותו אנו עוברים הוא משבר בקנה מידה היסטורי. הנקודה המרכזית שאיחדה את הקצוות של החברה הישראלית עד זמננו לא מצליחה להמשיך למלא את תפקידה. היא כבר לא יכולה לכלול ולהכיל את כל הצדדים. הצדק הכללי והכולל הזה נקרע וקרס מכוחן של השאיפות הסותרות. השלב הראשון של תהליך התחייה של עם ישראל בארץ ישראל הסתיים.

לא ניצחון של צד כזה או אחר על יריבו והכרעתו יביאו את הרגיעה. לא ימין מלא ולא שמאל מלא. חייבת להתגלות נקודה מרכזית חדשה, שלא רק מאזנת בין הקצוות אלא כוללת אותם יחד. בלשוננו, משבר פרושו לידה. והמשבר הזה יוליד מתוכו נקודה מרכזית חדשה, מכנה משותף עדכני. לא פשרה בין הקצוות אלא איחודם יחד על בסיס חזון חדש.

לכן, אף שכול קצה צודק, הוא כבר לא מעניין. אין בו בשורה. לא הוא הדבר הבא. לא בו טמון הפתרון ולא הוא יביא את הישועה. הדבר החשוב באמת הוא הצדק הכלל ישראלי שעומד להיוולד מתוך המשבר הזה. כרגע אנחנו בתוך חבלי הלידה שלו, זועקים מכאב הצירים ומתבוססים בדם השלייה. אבל לא אלמן ישראל ולא לשווא החזיר אותנו צורנו לארצנו. עוד סיבוב, ואולי עוד אחד, ובסופו של דבר יופיע הרך הנולד: שלב חדש בתחייה.

 

 

 

ההזדמנות האחרונה של נתניהו

אם גם הפעם הוא לא יצליח נתניהו להשיג את ששים ואחת המנדטים למחנהו, זו תהיה הפעם האחרונה. אם גם הפעם הוא לא יהיה מסוגל לפרוש בכבוד, יהיה מי שיעזור לו לעשות זאת.

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 24.6.22

וליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר. זר לו נקלע השבוע לבתי הכנסת בהתנחלויות מסוימות הכנסיות או לשטיבלים של בני ברק, היה וודאי חושב שהנה הנה משיח בא, או שלפחות שוב אירע ליהודים נס פורים. כוסות לחיים הורמו, ברכות והודאות נשמעו מכול עבר, ובחורי ישיבה מוטרדים שאלו את רבותיהם אם את ההלל של מחר בבוקר צריך לומר עם ברכה או בלי. "הממשלה הרעה הזו" נפלה והעיר שושן צהלה ושמחה.  

אלא שכבר למחרת בבוקר, עוד לפני שהתנדפו אדי המשקאות והשמחה לאיד, שבה המציאות וטפחה על פני החוגגים. התברר ששום דבר לא התחדש. הסקרים שמיהרו כלי התקשורת המרכזיים לפרסם הורו שגם ביום הטוב ביותר של האופוזיציה הרעה הזו (ויורשה לי להתבטא כך ולו פעם אחת אחרי שנה שלמה שבה לא היה יום שלא שמענו את הביטוי "הממשלה הרעה הזו"), היא לא משיגה בסקרים את ששים ואחת המנדטים המיוחלים ואפילו לא ששים; בקושי חמישים ותשע מנדטים (טוב, כמובן, למעט בסקר של ערוץ 14). אפילו בעיצומן של החגיגות על נפילת הבסטיליה, כשמלוא הרוח במפרשיה, בשיא הצהלה והאופוריה, זה כול מה שהאופוזיציה יכולה להשיג. יש בכוחה למנוע מכול ממשלה אחרת לנהל את המדינה, אבל אין בכוחה להציע חלופה. היא יודעת להרוס, אבל לא יכולה לבנות. התברר שמה שהניע את האופוזיציה בשנה האחרונה היה עיקרון אחד ויחיד: "גם לי גם לך לא יהיה – גזורו".

מכיוון שראשי קואליציית נתניהו ובעיקר הוא עצמו מבינים היטב את מצבם, הם עושים כרגע ככול יכולתם כדי לעכב את ההכרזה על בחירות נוספות ומנסים להרכיב ממשלה מתוך הכנסת הנוכחית. אלא שהסיכויים לכך אינם גבוהים; מעטים מידי עדיין מוכנים לקנות אוויר מנתניהו.

לא במקרה שתי האפשריות העומדות בפני קואליציית נתניהו, הרכבת ממשלה בכנסת הנוכחית או אחרי בחירות נוספות במקרה שלא תקבל ששים ואחת מנדטים, קשות מאוד למימוש. תומכי האופוזיציה הזו מעדיפים לספר לעצמם שהסיבה היא החרם שמטיל עליהם מחנה רק לא ביבי, אבל דווקא בני גנץ, בדרכו היבשושית, היטיב לנסח השבוע מה הבעיה של קואליציית רק ביבי, ומדוע הסיכוי שלה להרכיב ממשלה, עכשיו או בעתיד, נמוך כל כך. "אני אומר זאת בכאב ובצער – נתניהו מיצה את האמון הפוליטי שניתן לתת בו", הכריז גנץ. העובדה הזו, ולא שום דבר אחר, היא שלא אפשרה לקואליציית נתניהו להקים ממשלה בארבע מערכות הבחירות הקודמות; היא גם שמקשה עליה להקים ממשלת ימין רחבה עכשיו, ומאפשרת בסבירות גבוה להעריך שגם בחירות חמישיות לא ישנו את המצב.

לא הרדיפות המשפטיות והתקשורתיות מונעות מנתניהו להקים ממשלה בישראל; הן רק העצימו אותו. הרדיפות שהוא רדף ללא לאות את כל שותפיו ובעלי בריתו הפוליטיים הן שעומדות היום בעוכריו. זה גם היה סוד אריכות הימים של שלטונו הפוליטי. בהתמדה, בציניות, בלי שום היסוסים ונקיפות מצפון, דאג נתניהו במשך שנים ארוכות לכסח את כל מי שצמח לידו ויכול היה לאיים על שלטונו. רק מלחכי פנכה הצליחו להישאר בסביבתו. חיסול שותפיו הוא מה שאפשר לו את שלטונו, והוא בדיוק מה שמונע ממנו אותו עכשיו. לא במקרה אין שום גורם רציני במחנה נתניהו שמסוגל לשנות את המצב. נתניהו דאג שבמחנהו לא יהיה גורמים רציניים; רק מפלגות לוויין כנועות ואומרי הן פוליטיים. כל מי שלא היה כזה זכה אצלו לטיפול לו זכה השנה נפתלי בנט.

אמצעי התקשורת שדיווחו השבוע על תוצאות הסקרים ציינו שגם הבחירות הבאות עומדות כנראה להסתיים ללא הכרעה. זו טעות. תהיה הכרעה. לא תהיה לנתניהו הזדמנות נוספת. אם הפעם הוא לא יצליח להשיג את ששים ואחת המנדטים למחנהו, זו תהיה הפעם האחרונה. אם גם הפעם הוא לא יהיה מסוגל לפרוש בכבוד, יהיה מי שיעזור לו לעשות זאת. לפחות החרדים, שיכולתם להיות מנותקים מתקציבים ממשלתיים מוגבלת מאוד, כבר רמזו שהם לא ילכו אתו לאופוזיציה פעם נוספת ושבמקרה כזה הוא יאלץ לפנות את מקומו.

דווקא נפתלי בנט, אותו הוא הצליח להפוך לשקרן ונוכל במסע רצח אופי שיטתי שסחף אליו רבים וטובים בישראל, הראה לו השבוע כיצד עושים זאת. הוא הראה לו שלא צריך לפחד כל כך; שאפשר לשחרר. שאפשר להיות בן אדם, לכבד הסכמי רוטציה, לקבל החלטות כואבות, להשלים בזקיפות קומה ובאבירות עם תבוסה פוליטית ובעיקר שיש חיים גם אחרי בלפור.