המלכוד של הליכוד

האהבה והערצה של תומכי נתניהו חברי הליכוד לא מאפשרת לו להסיק מסקנות.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 12.11.21

"אין לנתניהו אישור ללכת, הציבור לא ייתן לו", אמר השבוע העיתונאי אבישי בן חיים בערוץ 13 בעקבות אישור התקציב. "גם אם היה רוצה לפרוש, המון העם לא מאשר לו". במשפט אחד הצליח בן חיים לתמצת את המלכוד בו נתון הליכוד. כי מצד אחד הסיכויים שקואליציית נתניהו תוכל להרכיב ממשלה בבחירות הבאות אינם גבוהים; בארבעת מערכות הבחירות האחרונות לא צלח הדבר בידיה, ואפילו עכשיו, בשיא מסע הדה-לגיטימציה לממשלת בנט-לפיד, לא מצליח נתניהו לגייס בסקרים את 61 המנדטים שיאפשרו לו לחזור לשלטון. ומצד שני, החום האהבה והערצה ללא גבול של תומכיו לא מאפשרת לאף אחד בליכוד לקרוא לנתניהו להסיק מסקנות. ראשי הליכוד מבינים מצוין את המצב, אבל ברור להם שמצביעיו לא יסלחו לעולם למי שיעז לקרוא תיגר על נתניהו. יולי אדלשטיין היה האחרון שספג את נחת זרועם. האחרים לא מעזים לצייץ כלל.

נתניהו יכול היה כמובן להוציא את הליכוד מהמלכוד, ובכך גם את המדינה כולה, אבל בשלב זה נראה שהוא לא מסוגל לכך. קשה לו להסיק מסקנות ולפרוש בכבוד, ונראה שאין לו בעיה להשאיר אחריו אדמה חרוכה. אחרי ששרף את גוש הימין, הוא מצית עכשיו אש מחלוקת ושנאת חינם ששורפת את המדינה, ולא תנוח דעתו עד שישרוף גם את הלכוד. כך, באופן דיאלקטי, דווקא החיבוק הגדול שהוא מקבל מתומכי הלכוד הופך להיות קברו שלו עצמו ושל הליכוד כולו.

למושג דיאלקטיקה יש מובנים רבים. בניתוח תהליכים היסטוריים ופוליטיים משמעותו בין היתר שההיסטוריה מתפתחת מתוך מאבק בין כוחות מנוגדים, שפעמים רבות התנגדות ליריב דווקא מחזקת ומעצימה אותו, ושלא פעם פעולה פוליטית מתהפכת כנגד הפועל עצמו ומביאה לתבוסתו. מה שנקרא בלשון עממית "הפוך על הפוך".

כשמתבוננים בתהליכים בפוליטיקה הישראלית בעת האחרונה, הדינמיקה הדיאלקטית השלטת בהן ניכרת היטב לעין. נתניהו הקפיד מאז ומתמיד שלא לתת לאף אחד בסביבתו לסכן את מעמדו. לא רק שלא דאג לטפח יורש, אלא שהקפיד לכסח כל מי שצמח סביבו ויכול היה להסתמן ככזה. כך בלכוד עצמו וכך בכול מחנה הימין זכרונו לברכה. הפחד שלו מהיום שאחרי, מהמצב בו יצטרך לפנות את מקומו לאחר, היה אחד הכוחות העיקריים שהניעו את מהלכיו הפוליטיים והסבר מספק לנקמנותו באלו שהיו תומכיו, שותפיו ובעלי בריתו. זה, ולא שום דבר אחר, הביא לנפילתו. שותפיו לשעבר שבהם השתמש ולהם התכחש – ליברמן, סער, אלקין, גנץ, בנט, שקד ועוד – חברו זה לזה והצליחו לעשות יחד מה שאף אחד מהם לא יכול היה לעשות לבד. הפחד של נתניהו מהיום שאחרי, הוא שהביא אותו עליו.

יתר על כן. נתניהו הוא שהכשיר את מנסור עבאס. אחרי שלוש מערכות בחירות בהן לא הצליח לנצח את השמאל, בנה נתניהו את האסטרטגיה הפוליטית שלו לניצחון במערכה הרביעית על שותפות עם עבאס ורע"ם. גם במקרה זה, בתהליך דיאלקטי מובהק, הכשרתו של עבאס על ידי נתניהו היא שאפשרה את הקמת הקואליציה שהביאה לנפילתו.

ועוד: לנתניהו אחריות מרכזית לפיצול של ימינה ערב הבחירות. הוא שתמך בנטישתו של סמוטריץ' את בנט ושקד וייתכן מאוד שאף יזם אותה; הוא שעזר לסמוטריץ' להקים לעצמו מפלגה משלו וסייע לו לעבור את אחוז החסימה. גם המהלך הזה התהפך כנגדו. לא רק שבכך שחרר נתניהו את בנט מהתלות בסמוטריץ' ואפשר לו פעולה לנהל פוליטיקה ציונית-דתית עצמאית, אלא שלסירובו העיקש של האחרון לאשר תמיכה של רע"ם, "לא מבפנים ולא מבחוץ", היה תפקיד מכריע בנפילתו של נתניהו. סמוטריץ' לא יכול היה להתבצר בסירובו לולא היה נתניהו הופך אותו לעצמאי מבחינה פוליטית.

גם היום ניכר שחוסר נכונותו של נתניהו להסיק את המסקנות המתבקשות מארבע כישלונות רצופים ולפרוש בכבוד, היא הדבק שמחזיק יחד את כל חלקי הקואליציה המורכבת שלפנינו. ככול שלא יניח לה וימשיך במסע הדה-לגיטימציה שלו, הוא כנראה רק יחזק אותה, בניגוד לכוונתו. יש רק לקוות שהזמן וההרגל יעשו את שלהם ושמתוך שלא לשמה, ילמדו בקואליציה הזו לשתף פעולה בין ימין לשמאל גם לשמה.   

חבל שבניגוד לפרוטוקול העדיפה קנצלרית גרמניה אנג'לה מרקל שלא להיפגש עם ראש האופוזיציה בנימין נתניהו בעת ביקורה האחרון בישראל. היא הייתה יכולה להוסיף לו הרבה מניסיונה האישי. מרקל וודאי הייתה מזכירה לו, מתוך דוגמא אישית, שחלק מגדולתו של מנהיג היא לדעת לפרוש בזמן ושההתעקשות להיאחז בקרנות הכיסא רק תקטין את יוקרת המורשת שהוא יותיר אחריו. וחבל, כי יש לנתניהו מורשת מכובדת להותיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

השיבה למסורתיות

השלב של הבניין החומרי של התחייה מיצה את עצמו; עתה בא תורה של הזהות היהודית או המסורתיות, ובתחייתה של זו גם בעולם האשכנזי החילוני, אמנם בסגנון המיוחד לו, יש תפקיד מפתח גם ליהדות המזרחית.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב 5.11.21

"סיימנו את השלב של בניית מקלט לעם היהודי בארץ ישראל וכעת אנו עוברים לבניית הזהות היהודית של עם ישראל בארץ ישראל", אמר השבוע השר מתן כהנא לבנות המדרשה הקדם צבאית "נטע" בבית שאן. "העשייה שלכן במדרשה בשנה הזו היא משמעותית מאוד וחשוב שיהיו לה שותפים מכל רחבי הקשת הישראלית". דברים דומים אמר השר גם בביקורו במרכז תכנית "יחד – יהדות ישראלית בקהילה" בעיר יבנה, בשבוע שעבר.

הדברים האלה משתלבים היטב בשיח אודות המסורתיות שהולך ומתעצם לאחרונה. מספר כנסים נערכו לאחרונה בנושא, מוסף "שבת" של עיתון זה הוקדש לו, ועוד. אין ספק שהמסורתיות היהודית, שלפעמים מכונה גם הזהות היהודית, הולכת והופכת למצע של החברה הישראלית בשלב הבא של תהליך התחייה.

כשמדברים על מסורתיות עולה מטבע הדברים השאלה בדבר היחס שלה ליהדות המזרחית, סוגיה שתפסה מקום מרכזי גם בשיח האמור. אבל חשוב להבין שהיהדות המזרחית לא המציאה את המסורתיות ולא חידשה את התופעה. היא רק שימרה אותה, אמנם בסגנונה הייחודי. היהדות כולה, הן במערב והן במזרח, הייתה לאורך רוב הדורות מה שאנחנו קוראים היום מסורתית. אמירה זו לא באה להמעיט מערכה וחשיבותה של המסורתיות המזרחית כפי שיוסבר בהמשך, אלא רק כדי להבהיר עד כמה המסורתיות הזו טבעית לעם ישראל כולו ועד כמה התהליך של החזרה למסורתיות הזו מתבקש ומובן מאליו.

החלוקה הקשוחה לדתיים וחילוניים שאפיינה את הדורות הראשונים של התחייה, היא תופעה חריגה ויוצאת הדופן בסוציולוגיה הישראלית והיא מאפיינת את יהדות אשכנז בלבד. החלוקה הזו נוצרה בעקבות ההשכלה והתעצמה עם הופעת הציונות, אבל היא תופעה זמנית וחולפת במהותה. "דומה לנו שהננו מחולקים לשני מחנות", כותב הרב קוק במאמרו "מסע המחנות". "תמיד רגילים לצלצל אצלנו בשני השמות....."חרדים" ו"חופשיים". שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מבוטאים אצלנו כלל. ידענו שאין בני אדם שווים במדרגותיהם, בייחוד במה שנוגע לתוכנם הרוחני....אבל שיהיה שם מוגבל ומיוחד לכך המתאר סיעות ומפלגות, מזה לא ידענו".

בדור הנוכחי, אחרי שהדיכוטומיה של חילוניים-דתיים סיימה את תפקידה, הולכת החברה הישראלית ומאמצת באופן ספונטני את הזהות היהודית או המסורתיות, ובתהליך הזה יש ליהדות של עדות המזרח תפקיד מרכזי. כי אמנם בלי היהדות האשכנזית לא הייתה קמה מדינת ישראל; אבל בלי הדגם החי של מסורתיות ששימרה היהדות הספרדית-מזרחית, היא לא הייתה מסוגלת לשרוד היום.

כי מה שאפשר את הגשמתו של חלום הדורות לשיבת ציון היה דווקא תהליך החילון ואימוץ התרבות המערבית על ידי היהדות האשכנזית. התודעה המערבית, המודרנה, אפשרה לעם הזה לגלות בתוכו כוחות ביצוע ומעשה, כוחות ארגון והגשמה, כישרונות פעולה ויוזמה אנושית בתוך ההיסטוריה, ויכולת רכישת כלים תודעתיים לבניין החומר. כל אלה התנוונו ביהדות המסורתית, גם המזרחית, במהלך הגלות, ורק מרידה בה אפשרה את הופעתם.

אבל התהליכים שעברה התרבות המערבית בהמשך, שקיעת המודרנה ועלייתה של התודעה הפוסט מודרנית, לא פסחו על החברה החילונית האשכנזית. מרידתה במסורת והתנתקותה ממנה הותירו אותה חשופה לתהליכים אלה וגרמה לחלקים משפיעים ומשמעותיים ממנה להיסחף גם היא בפוסט מודרניזם. והפירוק הפוסט מודרני, מפרק מבפנים, מתוך תוכן, את כל הזהויות ואת כל המסגרות: את העם, את האומה, את המדינה, את המשפחה, ואפילו את האינדיבידואל עצמו; הוא מותיר אותו תלוש, מבולבל, מותש, חסר משמעות חיים, אובד עצות ומנוכר לעצמו. לפעמים אפילו לגופו. וכך בדיוק הוא עושה גם לאומה.

לו היינו תלויים רק בתהליכים התודעתיים של התרבות המערבית, בעתיד הלא רחוק מדינת ישראל לא הייתה קיימת עוד; וודאי לא כמדינת הלאום של העם היהודי. שום דבר מכל האידאלים הגדולים של שיבת ציון לא היה עומד בלחץ ולא היה נותר על תילו. אבל מה שיש לנו ואין לאומות אחרות בעולם המערבי, הוא היהדות ותורת ישראל בכלל והדגם של המסורתיות המזרחית בפרט.

ביהדות המזרחית המסורתיות הזהות היהודית ותחושת הלאומיות הטבעית הן מטען מושרש מדורות; היא יהדות שבה האמונה הבריאה, הפשוטה, הטבעית, והקישור האותנטי לתורתה של האומה – חדורים ב-ד.נ.א של בניה ובנותיה; יהדות שבה כל אלה נותרו בה מלאי חיוניות טבעית.

בזכות בריאות יהודית טבעית זו, שקיימת גם בשבטים אחרים באומה אם כי בצורה רדומה יותר, יש היום לעם ישראל כוח לעמוד מול הפירוק הפוסט מודרני ולהתגבר עליו. אודות לכך יש לנו מאגר של עוצמה נפשית-לאומית ששום פרוק לא יוכל לה. השלב של הבניין החומרי של התחייה מיצה את עצמו; עתה בא תורה של הזהות היהודית או המסורתיות, ובתחייתה של זו גם בעולם האשכנזי החילוני, אמנם בסגנון המיוחד לו, יש תפקיד מפתח גם ליהדות המזרחית.

 

 

 

 

מפה פוליטית חדשה

העידן שאחרי נתניהו עדיין רחוק כנראה, אבל המחשבה שגם אחרי עידן נתניהו מה שהיה הוא שיהיה ושנחזור בהכרח לדפוסים הפוליטיים שעבר זמנם, מעידה על חוסר יכולת להשתחרר מן העבר ולראות את העתיד.

בס"ד

פורסם במקור ראשון ב- 22.10.21

מיד לאחר הודעתו של ח"כ יולי אדלשטיין על כוונתו להתמודד מול ח"כ בנימין נתניהו על ראשות הליכוד, ערך ערוץ 12 סקר מעניין. הסקר בדק מה יהיו תוצאות הבחירות אם אדלשטיין יעמוד בראשות הליכוד בהשוואה למצב העכשווי לפיו נתניהו עומד בראשו, ונתן לנו לטעום מעט את טעמו של היום שאחרי נתניהו.

התוצאות היו צפויות. הליכוד בראשות נתניהו מקבל 34 מנדטים, אבל הקואליציה שלו מגיעה ל-56 מנדטים בלבד והוא לא מסוגל להרכיב ממשלה. לעומת זאת אם יעמוד יולי אדלשטיין בראשות הליכוד, הוא יקבל אמנם רק 20 מנדטים, כמו "יש עתיד", אבל יוכל להרכיב ממשלת ימין על מלא.

מה שמעניין בסקר הזה הוא לא המספרים אלא האופן שלפיו הפרשנים הפוליטיים התייחסו אליהם. כי לא רק המספרים היו צפויים, אלה גם העיקרון לפיו עדיין מארגנים אותם אצלנו. קשה לנו להשתחרר מהעיקרון של ימין-שמאל כעיקרון המארגן של הפוליטיקה הישראלית, למרות שנראה שכבר אבד עליו הכלח.  

אכן, יולי אדלשטיין יוכל לכאורה להקים ממשלת ימין על מלא שיהיו לה כ-62 מנדטים. אבל מי אמר שהקואליציה המיושנת הזו היא הפתרון היחיד לחידת המספרים שהעלה הסקר והעיקרון האפשרי היחיד לארגונם? למה למשל לא עולה על הדעת האפשרות של ממשלת אחדות, מרכזית ורחבה?

מבט קל מגלה שיולי אדלשטיין בראשות הליכוד, או ניר ברקת או אפילו ישראל כץ, יוכלו להרכיב יחד עם יש עתיד קואליציה מרכזית ויציבה, שמבטאת הסכמה רחבה בחברה הישראלית. הליכוד, יש עתיד, כחול לבן, ימינה, ישראל ביתנו ותקווה חדשה, מהוות יחד 68 מנדטים לפי הסקר האמור. אלה 68 מנדטים שיש להם מכנה משותף טבעי ורחב ברוב הנושאים. המפלגות החרדיות, האיחוד הלאומי-תקומה, מר"ץ והעבודה, כל שכן המשותפת ואולי גם רע"ם, יוותרו באופוזיציה – ושלום על ישראל. קולם של כל אלה חשוב וראוי שישמע, אבל דווקא מאופוזיציה. הם לא יוכלו להמשיך לשתק את המערכת הפוליטית כפי שהיה בשנים האחרונות.

חוסר היכולת לראות כך את העיקרון המארגן של תוצאות הסקר, מעיד שעדיין לא הפנמנו את השינוי המהפכני שחולל בנט בפוליטיקה הישראלית. אנחנו עדיין חושבים במושגים של כן או לא קואליציית ביבי, ובמונחים של ימין-שמאל, אבל הקיבעון הזה הוא רק  בתודעה שלנו. המציאות נמצאת כבר במקום אחר. ובמקום טוב. מול האתגרים הניצבים בפני מדינת ישראל ובראשם הגרעין האיראני, אין לנו ברירה אלא להתאחד, ליצור הסכמה רחבה וממשלה יציבה שזוכה לגיבוי מרוב הציבור, ובנט הוכיח ששיתוף פעולה כזה אפשרי. ממשלה כמו זו המתוארת כאן לא תספח את יהודה והשומרון בשלב זה וגם לא תקים מדינה פלסטינית, אבל תוכל להתמודד באופן מיטיבי עם הבעיה האיראנית, עם החמאס בעזה ועם רוב שאר הבעיות הדחופות. היא גם תוכל לבצע רפורמות מתבקשות בתחומי דת ומדינה, תנאי לבניית הקומה השנייה של התחייה.   

ובכלל, 62 המנדטים של ממשלת ימין על מלא בראשות אדלשטיין כוללים גם את שמונת המנדטים שמעניק הסקר לימינה. חישוב כזה טבעי ומתבקש למי שסבור שהממשלה שהקים בנט היא בבחינת מחטף והרפתקה חסרת אחריות. ממבט כזה נראה טבעי שבנט וימינה יחזרו עם הזנב בין הרגליים לגוש הימין על מלא בהזדמנות הראשונה, אם רק יואיל בטובו למחול להם ולקבל את תשובתם. אבל למי שחושב שההחלטה שקיבל בנט נובעת מרצון אמתי לפרוץ את השיתוק והקיבעון וליצור שיתוף פעולה בין הכוחות העיקריים בחברה הישראלית – כפי שהוא הבהיר לאחרונה בוועידת "ג'רוזלם פוסט" – הכללה של ימינה בקואליציית ימין מלא איננה מובנת מאליה. להפך, בנט ושקד יוכלו לכפות על שני הצדדים, הליכוד ויש עתיד, ללכת יחד לממשלת אחדות אמתית. גם בהנחה שימינה תקבל רק שמונה מנדטים, סביר שבנט ושקד ישתמשו בצורה יצירתית בכוחם כלשון מאזניים בדיוק כפי שידעו לעשות כשהתברר לאחר הבחירות האחרונות שלקואליציית נתניהו אין ממשלה.

"אנחנו לא מפחדים להיות באופוזיציה", הכריזו ראשי המפלגות של גוש נתניהו. זה יפה מאוד מצדם, אבל לא בטוח שהם הביאו בחשבון גם את האפשרות שהפוליטיקה הישראלית משנה את פניה ואת העיקרון המארגן שלה, והם נתקעו מאחור ויישארו באופוזיציה לשנים ארוכות. 

העידן שאחרי נתניהו עדיין רחוק כנראה; כרגע לא נראה שהוא מתכוון "לשחרר", כפי שקרא לו בנט לעשות. אבל המחשבה שגם אחרי עידן נתניהו מה שהיה הוא שיהיה ושנחזור בהכרח לדפוסים הפוליטיים שעבר זמנם, מעידה על חוסר יכולת להשתחרר מן העבר ולראות את העתיד. לפחות את האפשרויות החדשות עליהן הוא רומז.