מה מטריד את יאיר לפיד

אפי איתם, בכיפתו הסרוגה הגדולה, הוא עדות חיה וניצחת לכך שהמתנחלים הם ההמשך ההיסטורי הטבעי של דור המייסדים והחלוצים של המדינה, ולא לפיד. על כך לפיד לא מוכן לסלוח לו.

בס"ד

י"ג בכסלו, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין ספק שח"כ יאיר לפיד מתעלה על עצמו שוב ושוב. הוא לא נח לרגע, והצביעות שהוא מפגין הולכת וגדלה מיום ליום. בעת האחרונה לפיד לא מסוגל לישון בלילה. הוא מוטרד ממינויו הצפוי של תא"ל במיל' אפי איתם ליו"ר יד ושם. זה שבועות הוא יוצא בשצף קצף נגד המנוי הצפוי ועושה הכול כדי להכשילו.

 "אין שום סיבה למנות לתפקיד אדם שיהפוך גם את הקונצנזוס האחרון בחיינו לשנוי במחלוקת", אמר לפיד, ובעצם התנגדותו הוא עצמו יוצר את המחלוקת והורס את "הקונצנזוס האחרון". "המנוי ישחק לידי אותם אנטישמיים מה-B.D.S.", הזהיר לפיד, ובכך הוא לא רק משסה את האנטישמיים האלה במדינת ישראל, אלא גם מספק להם חומר להסתה. עכשיו הם יוכלו לטעון שגם הישראלים מודים שישראל גזענית, ויצטטו את לפיד. הצביעות בהתגלמותה.

 ממה מוטרד כל כך אדון לפיד? "ההתנגדות שלי למינויו של אפי איתם נובעת בעיקר מעברו, מהתבטאויותיו, מהנזיפות שקיבל ממפקדיו". אין טעם לרדת לפרטים. כל התיק הזה שייך לתקופה של האינתיפאדה הראשונה שבמהלכה רדף יוסי שריד בקנאות את אפי איתם רק בגלל כיפתו הגדולה, כדי למנוע את קידומו לרמות הקצונה הבכירה ביותר. לפיד מכיר מצוין את הרקע הזה ל"חטאיו" של איתם, יודע שנעשה לו עוול נורא, ובכל זאת לא רק מסתמך על הרדיפות האובססיביות ההן אלא אף ממשיך אותן.

 מסתבר שהזיכרון של יאיר לפיד סלקטיבי מאוד. לא זכור שהוא עמד על רגליו האחוריות כדי למנוע מיצחק רבין להיות ראש הממשלה נוכח הוראותיו והתבטאויותיו שלו באותה אינתיפאדה בנוגע לערבים, "לשבור להם את הידיים והרגליים". לא שמענו מלפיד שחלק ממורשת רבין גזענית ועלולה לשרת את תומכי ה-B.D.S..

 חמור מזה. אם כבר מעלים התבטאויות בעייתיות מהעבר הרחוק, פלא שלפיד שוכח את התבטאויותיו שלו מאז, ואת ההצדקה הנבזית והשערורייתית שלו להתנתקות. במאמרו "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", הודה לפיד שההצדקה היחידה בעיניו לגירוש הייתה "ללמד את המתנחלים צניעות". "זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל", כתב אז לפיד בלי למצמץ. ההתיימרות של המומחה לצביעות ללמד אותנו צניעות היא הבעיה הקטנה בדברים. לב העניין הוא שללפיד אין שום בעיה שמי שתמך בהתנתקות וקדם אותה בזמנו במלוא המרץ רק מהסיבה הזאת, ואף הודה בכך בפירוש, מתיימר להיות כאן לא רק יו"ר "יד ושם", אלא אפילו ראש הממשלה. האם לדעתו של לפיד ראוי שיהודי שתמך בהתלהבות בגירוש יהודים מהבית רק בכדי ללמד אותם צניעות יהיה ראש הממשלה במדינת היהודים?

 השאלה המעניינת היא מדוע הקנאות של יוסי שריד והצביעות של יאיר לפיד מתמקדות דווקא באפי איתם. מה הם מריחים בו שלא מאפשר להם הם להפסיק לרדוף אותו? – אפי איתם הוא בעל תשובה ומייצג באישיותו באופן מובהק את מלוא עומקו של תהליך התשובה של דורנו. זה הדבר שמדיר שינה מעיני שני האדונים הנכבדים האלו. כמי שגדל והתחנך בקיבוץ עין גב, שירת  ביחידות המובחרות של צה"ל והגיע בו לדרגה בכירה, איתם מסמל את התמצית של כול הטוב היפה והאידיאלי שהיו בציונות בכלל ובהתיישבות העובדת ובקיבוצים בפרט. כמי שחזר בתשובה הוא מביא עמו את התמצית הזו כשהיא מבוררת ומטוהרת, מחזיר אותה למקורותיה בתורת ישראל ומבסס אותה עליהם. בעצם הווייתו ואישיותו מבשר איתם את המהפכה השקטה שעוברת ההוויה הישראלית בדורות האלה. הוא מסמל את הקומה השנייה, האמונית, שהולכת ונוצרת כאן בתהליכים תודעתיים תת-קרקעיים. הוא עדות לכך שהציונות ששקעה והתנוונה מצאה את השורשים ומעיינות החיים שיאפשרו לה לשוב לתחייה.  

 בניגוד לתהליכי ההרס העצמי של הציונות ששני האדונים האלה הם מהמייצגים המובהקים שלהן, שריד בשמאלניותו הקנאית ולפיד בשטחיותו הרדודה, אפי איתם מייצג את חידוש האידאליזם הישראלי, זה שהאיר באור יקרות בהתיישבות העובדת בדור התקומה, החשיך ושקע תחת ההגמוניה של שני האדונים הללו וחבריהם, ומוצא עכשיו, דווקא במקורות ישראל ובתורת ארץ ישראל, את היכולת לשוב להתחדש ולפרוח ביתר שאת וביתר עוז. העובדה שחידוש תנופת האידאליזם הישראלי בהופעתו המתחדשת נובע דווקא מתוך תורת ישראל, הוא הדבר שמטריד כל כך את יאיר לפיד. אפי איתם, בכיפתו הסרוגה הגדולה, הוא עדות חיה וניצחת לכך שהמתנחלים הם ההמשך ההיסטורי הטבעי של דור המייסדים והחלוצים של המדינה, ולא לפיד, ושלפיד הוא שזקוק לשיעור בצניעות, ולא הם. על כך לפיד לא מוכן לסלוח לו.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגברת רוצה להיות בסיירת

בדרך מתוחכמת חדרה למעמקי התפיסה הפוסט מודרנית התפיסה הנוצרית של ההתכחשות לגוף, של הניתוק ממנו, של שלילתו ודחייתו. אין בה כבוד והקשבה לגוף, לגוף האישה במקרה זה. הגוף לא נחשב בעיניה.

בס"ד

ה' בכסלו תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מחזה סוריאליסטי נגלה לעיני מי שנקלע לפני כשבועיים לאולם בית המשפט העליון. שופטי בג"ץ, עטויים בגלימותיהם המהודרות ומלאי חשיבות עצמית, דנו בכובד ראש בעתירה של בחורה צעירה שתובעת עם חברותיה להתגייס לסיירת מטכ"ל. לא פחות. השופטים, אנשים מלומדים, אפילו מבוגרים, התעמקו בתביעה במלוא הרצינות. בעבורם זו באמת הייתה סוגיה שמחייבת כובד ראש. הם הפכו בעתירה והפכו בה, ולא מצאו בה שום פסול. באמת למה לא, הם שאלו את עצמם. על סמך מה ניתן לדחות את הבקשה. הגברת רוצה להיות בסיירת, ובשם מה אפשר לסרב ולומר לה לא. וכך, בשמלה אדומה ושתי צמות, ילדה קטנה יחידה ותמה עמדה ושאלה – למה לא? וכל השופטים וכל הקצינים, וכל הגדולים וכל החכמים, עמדו חיוורי פנים ולא מצאו תשובה.

אמנם עמדו בפניהם כמה עובדות שעל בסיסן הם היו יכולים להעמיד את הגברת על מקומה. למשל, שהמבנה הפיזי של האישה לא בנוי למאמצים הגופניים שהשרות ביחידה מחייב; שסביר שייגרם לה נזק בריאותי בלתי הפיך; שכדי להתאים את היחידה לשירות חיילות יידרש צה"ל להוצאות כספיות מוגזמות; אפשר היה גם להזכיר לה את סוגיית השבי; שתפקידו של צה"ל הוא לשחרר את ארץ ישראל ולהגן על המדינה ולא להוות חממה לניסויים חברתיים שנויים במחלוקת; ששרות קרבי של חיילות ביחידה יהפוך אותה לקייטנת קיץ עליזה של מתבגרים ומתבגרות; או בכלל, שחבל להרוס את היחידה שהיא ככול הנראה היחידה בצה"ל שעוד מסוגלת להעז ולנצח.   

אבל כול אלה הן רק עובדות, ועל בסיס עובדות מוצקות אי אפשר לדחות היום עתירה, אלא מקסימום לבקש את צה"ל לבדוק ולהגיב, כמתחייב מכללי הטקס. בבית המשפט הפוסט מודרני שלנו עובדות כבר לא עובדות. מבחינתו אין עובדות אלא רק פרשנות חופשית ויצירתית. בדיוק כפי שמבחינתו גם חוקי הכנסת אינם עובדות ממשיות, אלא רק מושא לפרשנות. הכול נזיל והכול פתוח לדיון. בעולם הפוסט מודרני אין מציאות אובייקטיבית אלא רק נרטיבים. כל טענה לגיטימית באשר היא נטענת. כל רצון מכובד באשר הוא נרצה. הרוח מרחפת לה בחלל, מנותקת מהמציאות, לא מחויבת לדבר ואין מעצור בפניה. מי יאמר לה עד כאן. מי יקבע שגחמה מסוימת פסולה. על בסיס מה ניתן לדחות רצון או דמיון כאלה או אחרים. מאין תבוא הסמכות שתאמר לגברת לא. היא רוצה להיות בסיירת, זה הנרטיב שלה, ולמי הזכות לפסול אותו.

הניתוק הפוסט מודרני הזה מהמציאות, מהעובדות, מהממשות, מהגוף, מהחומר, מביא למצב שבו הרוח מאבדת אחיזה ונקודת משען, ומוצאת עצמה מרחפת בשמים בסחרחורת אינסופית, בלי שום בסיס שיספק לה יציבות, בלי יכולת להכריע או לקבוע משהו מוחלט. לכן הכול מותר הכול אפשרי והכול לגיטימי.  

כשחז"ל אומרים ש"דרכו של איש לכבוש, ואין דרכה של אישה לכבוש" הם מלמדים אותנו אמת פסיכולוגית עמוקה על מבנה נפשם של האיש והאישה. חז"ל לא ניתקו את הרוח מהגוף. להפך, הם ראו את הרוח והגוף באחדותם. הם חשבו בצורה הוליסטית וראו בגוף לבוש, גילוי, כלי ביטוי, הופעה של הרוח. לשיטתם לא רק שיש קשר ותיאום מלא בין הגוף והרוח, אלא שהם אחד. לכן ממבנה הגוף ניתן ללמוד על המבנה הפסיכולוגי. ההבדל הבולט, הבלתי ניתן להכחשה, שבין המבנה הפיזיולוגי של גוף הגבר לבין זה של האישה, מלמד גם על ההבדל הפסיכולוגי ביניהם. יש להם נפשיות אחרת ורוחניות אחרת בדיוק כפי שיש להם גוף שונה. הם נבראו לתפקידים משלימים ולכן שונים. ומה לעשות, אין דרכה של האישה לכבוש, וברגע המבחן, בשעת קרב, כשצריך להביט בלבן שבעיניים, האמת הזו תתגלה.

בדרך מתוחכמת, בדלת האחורית, חדרה למעמקי התפיסה הפוסט מודרנית התפיסה הנוצרית של ההתכחשות לגוף, של הניתוק ממנו, של שלילתו ודחייתו. אין בה כבוד והקשבה לגוף, לגוף האישה במקרה זה. הגוף לא נחשב בעיניה. מבחינתה אין שום בעיה להחליף אותו ולשנות את מינו כשמתחשק. נותקה הרוח מהגוף, ועכשיו היא כבר לא מחויבת לעובדות, למציאות הממשית, לחומר, ויכולה להתעופף לה בשרירות ליבה ולהתמכר לגחמותיה ולדמיונותיה בלא מעצור.

כן, אנחנו יודעים שהעמדה האמורה נחשבת היום בעיני רבים לשמרנית או אפילו מפגרת ושוביניסטית; שאפילו קצינים בכירים לשעבר תומכים בכול לב בשרות בנות בסיירות. אבל אנחנו גם זוכרים שאותם קצינים בדיוק תמכו בזמנו באוסלו ובהתנתקות, ויודעים שאין להם שום חוט שדרה אינטלקטואלי שיכול לאפשר להם לעמוד בפני שטיפת המוח של נביאי השקר של השלום השוויון והפמיניזם הרדיקלי. גם לא לכבוד השופטים העליונים. כך שאין לנו שום ספק שבסופו של דבר גם בנושא הזה, כמו בנושא הסכמי אוסלו, האמת של תורת ישראל תוכח לעיני כל.

 

 

 

 

 

 

 

 

יומרץ ביידן

עוד נתגעגע לימים שאובמה יזם והעביר במועצת הביטחון את ההחלטה על אי חוקיותן של ההתנחלויות; בעידן ביידן אי חוקיותה של מדינת ישראל עצמה תעמוד לדיון. 

בס"ד

כ"ו במרחשוון, תשפ"א

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

ייתכן שיש בסיס לאמירה שג'ו ביידן הוא ידיד אמת של ישראל, אבל אל לנו לשגות באשליות. בהנחה שהוא יהיה הנשיא הבא של ארה"ב, עידן ביידן יהיה מאתגר מאוד עבור ישראל וכדאי שניערך לו בהתאם. כמו כל אדם, גם ביידן הוא תבנית נוף מולדתו, ואי אפשר לעמוד על טיבו בלי להבין גם את הרקע וההקשר הפוליטי העכשוויים שלו – המפלגה הדמוקרטית בארה"ב.

כשחושבים אצלנו על המפלגה הדמוקרטית חושבים על התמיכה ההיסטורית שלה בישראל, אבל כל זה שייך לעבר. מלבד השם, אין כמעט דבר במשותף בין הדמוקרטים של אז לאלה של היום, כמו שמלבד השם אין כמעט דבר במשותף בין מפלגת העבודה של גולדה מאיר לזו של מרב מיכאלי. הרבה מים זרמו במיסיסיפי מאז שביידן היה סנאטור צעיר. המפלגה הדמוקרטית של היום לא רק שונה מזו של לפני כחמישים שנה, אלא אף מנוגדת לה בערכיה ב-180 מעלות. אילו ניצבו שתי המפלגות האלה זו מול זו בבחירות, ההבדל ביניהן היה לפחות כמו זה שבין ביידן לטראמפ. אז ייצגו הדמוקרטים את האתוס האמריקאי במיטבו; היום הם מאמינים שיסודו בחטא.

כדי להבין את תפקידו של ביידן בבחירות האחרונות כדאי להיזכר בתפקידו של יצחק רבין בניצחון מפלגת העבודה בבחירות של 1992. רבין היה הביטחוניסט שהוצב בחזית כדי לשכנע את הציבור הישראלי שניתן לבטוח בשמאל הישראלי. סיסמת הבחירות של מר"צ היתה אז "יומרץ רבין" והיא עבדה מצוין. רבין היה ראש הממשלה, אבל המדיניות הייתה של אורי אבנרי.

ביידן, שאיננו בשיא כוחו מפאת גילו, הוא פלקט שנועד להסוות את האופי האמתי של המפלגה הדמוקרטית העכשווית. גם הוא יומרץ. הוא לא ינהל אלא ינוהל. הקול יהיה הקול של ביידן אבל הידיים תהיינה ידיו של אובמה ורדיקלים ממנו במפלגה. הם עתידים ליישם באדיקות פונדמנטליסטית את האג'נדה הפרוגרסיבית, הליברלית, הרב תרבותית והפוסט קולוניאליסטית, שהיא ההפך הגמור מכל מה שהאמינה בו המפלגה הדמוקרטית ההיסטורית שהייתה ידידת אמת של ישראל. הם ייתנו את הטון בממשל הדמוקרטי, ובמיוחד ביחס לישראל.

היחס של ממשל ביידן לישראל לא יעוצב על פי שיקולים מדיניים, אלא בעיקר על פי שיקולים אידיאולוגים. בשביל הדמוקרטים הרדיקלים של היום ישראל היא סדין אדום. היא מבטאת ערכים הפוכים לשלהם ומייצגת אתוס מנוגד. היא בדיוק מה שהם לא. במודע או שלא, עם ישראל מייצג מוסר של אמת, לאומיות, תודעה היסטורית, ערכי משפחה, מסורת דתית, אמונה, ובעיקר חפץ חיים לאומי איתן. אנחנו שואפים לתיקון עולם ואדם, והם חפצים לפרקם. לדמוקרטים הרדיקלים של היום אין דרך טובה יותר להגדיר את עצמם מבשלילת עצם קיומה של מדינת ישראל.  

הדמוקרטים הרדיקלים של היום, מיעוט במפלגה אך הרוח החיה שבה, אינם מתנגדים לישראל בגלל הכרתם בתביעות הלאומיות של הפלסטינים; הם מכירים בתביעות האלה כי הם מתנגדים לישראל. "השנאה לישראל במקורה הפסיכולוגי נובעת מהשלילה של שאיפת החיים הישראליים, במובן הלאומי והכללי, שזה הוא ניגוד שנעשה מורגש ונפעל בפועל גם בלא הבנה וידיעה (הרב קוק)". זהו המקור השורשי לאנטישמיות, שלובשת בכול דור ודור לבוש חדש אבל במהותה הפנימית אחת היא. בדורנו היא מופיעה כאנטישמיות מדינית.

עוד נתגעגע לימים שאובמה יזם והעביר במועצת הביטחון את ההחלטה על אי חוקיותן של ההתנחלויות; בעידן ביידן אי חוקיותה של מדינת ישראל עצמה תעמוד לדיון. שלילת זכות קיומה של ישראל יזכה ללגיטימציה רחבה באמריקה ובעולם המערבי.

כל החשבון הזה לא בא לזרוע מורך לב כמובן. מטרתו לאפשר לנו להיערך נפשית ומחשבתית לאתגר שעידן ביידן עלול להציב בפנינו. אנחנו לא רק נעמוד בו, אלא אף נתחזק ונתעצם מהניסיון שהוא יהווה עבורנו. חפצי חיים לאומיים אנו, והחפץ הזה יועמד למבחן-על וייאלץ למצוא לעצמו בסיס תודעתי חדש. הוא אמנם הולך מתעמק ומתעצם בדורות התחייה, אבל עדיין לא מודע לעצמו ועדיין מתכחש למקורו. אנחנו עדיין מבינים את עצמנו את הציונות ואת תקומת מדינת ישראל במושגים מודרניים, אבל בעקבות הביקורת הפוסט מודרנית אבד עליהם הכלח ואין בהם עוד כדי להחיות. לצורך המאבק העומד בפנינו נצטרך להבין את עצמנו מתוך תודעה חדשה, אמונית, והכוחות השוללים אותנו ייאלצו אותנו לעשות זאת. אפשר לסמוך עליהם; הם מבינים מצוין מי אנחנו ויטיבו להסביר גם לנו. עם ה' אנחנו, ושם ה' נקרא עלינו, וגם אם שכחנו, וגם אם התכחשנו, יבואו העולם הפוסט מודרני והאנטישמיות המדינית שלו, יזכירו לנו נשכחות ויישרו את עקמימותנו.