יום ראשון, 29 במרץ 2020

ישראל מחכה לגנץ


את המאמר הרצ"ב, שהתפרסם ביום ששי ב"מקור ראשון", כתבתי ביום רביעי, ושלחתי למערכת ביום חמישי על הבוקר, הרבה לפני שהתחילה הדרמה הפוליטית של יום חמישי. בדיעבד הוא מסביר מצוין מה הביא את בני גנץ להחלטה הדרמטית שלו:



בס"ד
ב' בניסן, תש"פ

המפגש הקטלני בין המשבר הפוליטי המתמשך לבין משבר הקורונה המתפשט והולך, הופך את שניהם יחד לאחד המשברים החמורים שנקלענו אליהם מאז קום המדינה. שני המשברים האלה משפיעים זה על זה; המשבר הפוליטי איננו מאפשר התמודדות מיטבית עם התפשטות הנגיף שכן גם אם הממשלה מתפקדת והמערכות מתמודדות בנחישות עם האתגר, המחלוקת הפוליטית פוגעת אנושות ברוח האומה ובסולידריות הלאומית, ובכך מעצימה את נזקי הנגיף. בריאות הגוף, הן הפרטי והן הלאומי, קשורה בקשר הדוק לבריאות הרוח ולמצב הרוח, וכשרוח האומה מפולגת ומסוכסכת, גם גופה של האומה ומערכות חייה נפגעים קשות.

מאידך, משבר הנגיף מקרין עמוקות על המשבר הפוליטי, וכאן דווקא עשויה להיות לו ההשפעה חיובית. משבר הנגיף מעצים ומאיץ את המשבר הפוליטי, מרתיח אותו לטמפרטורות גבוהות, וממילא מזרז את הבשלת פירותיו ומקרב את פתרונו. מה שיכול היה להימשך חודשים ארוכים עשוי להיפתר בתנאים אלה בימים ספורים.

פתרונו של המשבר הפוליטי די ברור והוא תלוי באדם אחד בלבד: בני גנץ, ראש כחול לבן. גם אם כחול לבן יכולה לגייס רוב פרלמנטרי של 62 חברי כנסת, היא לא יכולה להקים ממשלה. זו עובדה ואפשר שכחול לבן מתחילה להשלים עמה. כול מה שכחול לבן יכולה לעשות עם הרוב הפרלמנטרי הזה הוא לחבל, לעורר שנאה ומדנים, ולתקוע מקלות בגלגלים, כפי שראינו השבוע בנושא בחירת יו"ר חדש לכנסת. היא יכולה למנוע הקמת ממשלה, אבל לא להקים אחת כזו בעצמה. "מטרת העל שלנו היא לסלק את נתניהו", אמר בוגי יעלון, ונראה שזה עדיין הדבר היחיד שמעניין אותו ואת יאיר לפיד. לולא משבר הנגיף ייתכן שהמשחק הפוליטי הזה היה יכול להמשך עוד חודשים רבים, ואולי אפילו מביא להשגת המטרה, אבל הלחץ שיוצר המשבר הבריאותי מחייב את כחול לבן להשלים עם העובדה שכחצי מאזרחי הישראלי ורוב הציבור היהודי במדינה בחרו דווקא בנתניהו וממשיכים לתמוך בו לראשות הממשלה. משבר הנגיף מחייב את כחול לבן לדחות את השגת מטרת העל האמורה לימים טובים יותר.

העדיפות הטבעית היא כמובן לממשלת אחדות מאוזנת, אבל לא בטוח שלפיד ויעלון יכולים להשלים עם אפשרות כזו. בוגי יעלון מלא רגשי נקמה ויאיר לפיד מלא יומרות פוליטיות מופרכות לרשת את נתניהו ויהיה מה, כך שייתכן ששניהם לא יצטרפו לממשלת אחדות בשלב המידי. הכפפה עוברת אם כן לבנימין גנץ שיצטרך לקבל החלטה מנהיגותית אמתית: אחדות המפלגה או אחדות האומה.

זו יכולה להיות שעתו היפה של בנימין גנץ. זו לא תהיה רק הוכחה שאצלו באמת "ישראל לפני הכול", אפילו לפני "רק לא ביבי", אלא גם הוכחה שהוא ניחן בכושר החלטה עצמאי וביכולת הכרעה ונטילת אחריות. אם כך יעשה גנץ זו תהיה הפעם הראשונה שיתגלה בו פוטנציאל למנהיגות ברמה הלאומית, מה שעשוי להפוך את טענתו לכתר להרבה יותר רצינית.

גם אם כחול לבן תבוא כולה לממשלת אחדות או לפחות לממשלת חירום, יש לגנץ עוד משוכה גבוהה לעבור. גנץ לא מאמין לנתניהו. חוסר האמון העמוק הזה של אנשי כחול לבן לנתניהו הוא שמשחק לידי יאיר לפיד ומאפשר לו להוביל את כחול לבן להמשיך במשחקי הפוליטיקה הפרלמנטרית חסרת האחריות שלו, ולעכב את הפתרון הפוליטי היחיד האפשרי למשבר. גנץ מחפש ערבות מוחלטת לכך שנתניהו יקיים את הבטחתו לפנות את מקומו בבוא הזמן, אבל האמת היא שאין ערבות כזו ולא יכולה להיות. גם אם באמת מתכוון נתניהו לקיים את הרוטציה, וגם אם כל ראשי מפלגות הימין ישבעו בנקיטת חפץ שהם ערבים לקיומה, למציאות ולא לפוליטיקאים שמורה זכות המילה האחרונה. והמציאות, כפי שאנו נוכחים בימים אלה בצורה כואבת, תמיד מפתיעה, משתנה, זורמת ובלתי צפויה, ואף אחד לא יכול להתחייב באמת למה שיילד יום. לכן, מעצם מהותו של העניין, אין בכוחו של אף אחד לתת לגנץ ערובה מוחלטת שהוא יהיה ראש ממשלה בעקבות הרוטציה. גנץ יצטרך לגלות אחריות ובגרות וללכת עם נתניהו למרות זאת.

הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, יכולה לשמש לגנץ מנוף לבניית מנהיגות שהוא כל כך זקוק לה. היא תאפשר לו להיות במוקד קבלת ההחלטות המדיניות, להוכיח את יכולתו, אם היא קיימת, לצבור ניסיון, ולגלות את כישורי המנהיגות שלו. האומה כולה תוכל לצפות בהתנהלותו ולבחון את יכולותיו. מהלך כזה יאפשר לו להגיע לעמדת ההנהגה לא מכוח תככים פוליטיים פלגניים נוסח יאיר לפיד, אלא בזכות אישיותו והאמון שהציבור יגלה כלפיו. הליכתו של גנץ לממשלה עם נתניהו למרות שהבטחת הרוטציה איננה חלוטה, יכולה להפוך את מה שכנראה יראה בעיני חלק מבוחריו בשמאל ככניעה פוליטית או לפחות כהימור פרוע, למנוף לבניית מנהיגות. האחריות כולה מוטלת בימים אלה על בני גנץ. ישראל מחכה לו.     



  

יום שישי, 20 במרץ 2020

מחאת הקורונה


הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון.


בס"ד
כ"ד באדר, תש"פ

את המגפה שמרעישה בימים אלה את עולמנו ראוי להגדיר גלובלית לא רק בגלל היקף התפשטותה, אלא גם נוכח אופייה ומשמעותה. הקורונה היא מחלת הגלובליזציה. כולנו מכירים את המצב של מחלה או שפעת רגילה מניסיונו האישי. כשאנחנו "משגעים" את הגוף שלנו באורח חיים בלתי אפשרי, הוא מוחה כנגדנו ומכריח אותנו להישאר שבוע בבית; משכיב אותנו, משבית אותנו וכופה עלינו לחזור לשפיות. כך קורה היום לגופו של "האדם העולמי".

אורח החיים המטורף שסיגלה לה האנושות בעשורים האחרונים גרם לגופה לצאת במחאה, ולהשבית את החיים הלא נורמליים שלנו. העולם הפוסט מודרני מעוצב במושגים כמו  "עולם ללא גבולות", "עיר ללא הפסקה", "כפר גלובלי", "24/7", "תרבות השופינג" וכדומה. מושגים אלה מאפיינים אורח חיים ומחשבה שלא הכרנו בעבר. ואת אורח החיים הזה משבית היום נגיף הקורונה, ומראה לנו בדיוק במה חטאנו.

ניכר שמגפת הקורונה קשורה בקשר ישיר לגלובליזציה, לתרבות ולאורח החיים הפוסט מודרניים. לולא הגלובליזציה היא לא הייתה מתפתחת ומתפשטת בקצב ובהיקף כאלה. כולנו עדים להעברתה המהירה באמצעות עולם התעופה והתיירות מיבשת ליבשת במהירות הבזק. המטוסים ושדות התעופה עצמם הפכו לחממת דגירה והדבקה. גם לשפעת "הספרדית", שתקפה את העולם בשנות מלחמת העולם הראשונה, היה אופי בינלאומי. עצם המלחמה ההיא הייתה סוג של "טירוף גלובלי", מה עוד שאירופה הייתה אז "כפר גלובלי" שבו צבאותיהם של רוב האומות התרבות באותו עידן היו מעורבים זה בזה בתנאים שהיוו כר פורה להפצת המחלה.

גם הנזק הכלכלי המידי ומערכות החיים המושבתות מעידים על משמעות המגפה הנוכחית. הנזק החמור ביותר שנגרם עד עתה הוא לתעשיות הבינלאומיות: טיסות, תיירות, מלונאות, קשרים בינלאומיים, קניונים וכדומה. "העונש" מעיד על "החטא" כפי שהתוצאה מצביעה על הסיבה.

הקורונה היא מחאה. מחאת גופו של האדם העולמי על שיגיונות החיים הפוסט מודרניים. וכמו כול שפעת, גם הקורונה משביתה אותנו ומחייבת אותנו לחזור לשפיות. האדם כבר לא יכול להמשיך להתרוצץ ולברוח מעצמו, ונאלץ להיכנס לבידוד שהוא גם התבודדות. האדם של זמננו, שחי בתודעה של "אני ואפסי עוד", שבטוח שהוא ברא את עצמו ושאין עוד מלבדו, נחשף פתאום לאמת קיומו הזמני, הרעוע, הרופף והחולף. מחאת הקורונה פורצת את התודעה העכשווית ומחייבת אותנו להתחבר לרבדים עמוקים יותר של הקיום. אנשים נאלצים לעצור את שטף ומרוצת חיי היום יום, ולהתחיל לשאול את עצמם שאלות מהותיות על החיים, על משמעותם ועל מצבו של האדם. האדם מקבל הזדמנות להתבודד בינו לבין עצמו ולגלות את קונו.

וכמובן, הפחד, החרדה, החששות שחודרים לכל לב, חוסר הוודאות. המציאות (כולל היבטיה הכלכליים) שנראתה עד אתמול יציבה, מבוססת, ובטוחה כל כך, מתחילה עכשיו להתנדנד. האדמה, התודעה הרגילה שמקנה לנו יציבות, מתחילה לרעוד. הארץ מתערערת והאדם מתחיל לגלות שישנם גם שמיים, ומתחיל להיפתח אליהם ואל הנשמה, להאזין לקולה. האדם מתחיל לגלות מתוך עצמו, ובעצמו, שיש אלוהים. המצוקה, החרדה והפחדים, מגלים לו את חולשתו וארעיותו, וממילא פותחים אותו למודעות למציאות האלוקית. לתפילה ולאמונה.

גם המשפחה חוזרת להיות נורמלית. כבר אי אפשר לזרוק בבוקר את התינוקות לפעוטונים ואת הילדים לבית הספר, ולטוס בלחץ לעבודה. המשפחה חוזרת הביתה, מתכנסת, ושגרת היומיום הופכת למה שקראנו בזמנים אחרים "זמן איכות". יושבים בבית, פוגשים סוף סוף את האישה ואת הילדים, סועדים יחד, מתראים. משפחה נורמלית.

גם העולם ללא גבולות שניסינו ליצור כאן משנה לפתע את פניו. המדינות הלאומיות חוזרות לעצמן, ואיתן תחושת השייכות הלאומית והסולידריות. לפתע ברור עד כמה אנחנו תלויים אלה באלה ואחראים אלה לאלה. יש ויש גבולות, ואדרבה, עכשיו הם סגורים ומסוגרים. כל מדינת לאום דואגת קודם כל לעצמה. הכפר הגלובאלי נסגר, לפחות לפי שעה. גם תרבות השופינג ההזויה יצאה לחופשה.

לא הכול יחזור לקדמותו אחרי שמשבר הקורונה יחלוף. האדם לא יחזור לנהל אורח חיים של טירוף והתרוצצות כפי שעשה עד עתה. אין שום תובנה, חוויה או רגש במציאות של האדם שלא נרשם ונצרב בעומק העל-מודע שלו, בעומק נשמתו, ומשם הוא ממשיך להשפיע. את השיעור הזה, העולם לא יישכח כל כך מהר.
הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון. מי ייתן שהיא תהיה קצרה וכמה שפחות כואבת.  








יום שישי, 13 במרץ 2020

חייבים להתקדם

אין לכחול לבן אופציה פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.  


בס"ד
י"ח באדר, תש"פ

מהפכות לא מתרחשות ביום אחד. בדרך כלל הן תוצאה של תהליכים תודעתיים וחברתיים ארוכים שעולים על פני השטח ובאים לידי ביטוי פוליטי רק אחרי תקופת הבשלה ארוכה. גם הממד הפוליטי שלהם אינו מסתיים ביום אחד; לא אחת הוא נמשך חודשים ארוכים ולפעמים גם שנים.

כשנסתכל בעתיד על השנה הפוליטית הסוערת שלנו, על שלושת מערכות הבחירות שלה (בינתיים), נראה אותה כשיאה של מהפכה בישראל. זהו גם ההקשר הראוי להבנת הניסיון של כחול לבן ליצור ממשלת מיעוט בחסות הרשימה המשותפת. תהליכים היסטוריים ותודעתיים ארוכים הביאו לשקיעתו של האתוס הציוני החילוני, ולעלייתו של אתוס חדש, יהודי, או אמוני. במערכות הבחירות של השנה האחרונה החלופה הזו התעצמה והפכה לכוח פוליטי מגובש. הכוח הזה איננו "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זו גם לא העדתיות; גם היא כבר מאחורינו. גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות.

זהו כוח חיובי, נושא חזון ובשורה עצמאיים, גם אם הוא עדיין לא מודע להם בשלמות ולא יודע לקרוא בשמם. זהו כוח של בעד, לא של נגד. כוח המבשר את עלייתה של הזהות היהודית כזהות המרכזית של החברה הישראלית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שעושה אותו לכל כך הומוגני, מחויב ויציב. הלאומיים, המסורתיים, החרדים והדתיים-לאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

מולו ניצב אוסף של כוחות שלמעט "הנגד", אין להם הרבה מן המשותף. הם "רק לא ביבי", אבל בעיקר כי הוא המנהיג הבלתי מעורער של הגוש היהודי, שהם מנסים בכל דרך אפשרית למנוע את עלייתו הסופית בחברה הישראלית. במרכזו של "כוח הנגד" הזה עומדת היום כחול לבן כמייצגת את "הישראלים" נושאי האתוס הציוני החילוני. המאבק של "הישראלים" נגד הכוחות העולים בחברה הישראלית לא התחיל היום. הם חשים היטב את האיום על ההגמוניה שלהם, ועשו הכול בעשורים האחרונים בכדי לעכב את התהליך ולמנוע מן "היהודים" להחליף אותם ולבסס הגמוניה חדשה בחברה. לשם כך הופעלו בעשורים האחרונים כל מוקדי הכוח שנותרו בידיהם: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה ועוד. לניסיון כזה לעכב התפתחות היסטורית הכרחית יש הגדרה ידועה במחשבה המדינית. קוראים לכך "ריאקציה". פעולת נגד. הכוחות שמנסים להחזיר את ההיסטוריה לאחור מכונים כוחות ריאקציוניים. כחול לבן מייצגת ריאקציה.

למרות שיש למאבק הזה שורשים קודמים, אפשר להצביע על תחילתו בהופעתה של "שלום עכשיו". היא קמה בעקבות גוש אמונים וכנגדו, כדי להיאבק במתנחלים, שבחיוניות שלהם, באידאליזם הישראלי שלהם, בעוצמת הפריצה והתנופה ההיסטורית שלהם וביכולת ההגשמה שלהם, בישרו תהליכי עומק של חילופי דורות והנהגה בהתפתחות התחייה הישראלית. גם הסכמי אוסלו היו חלק מהמאבק הזה. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, הסביר כעבור שנים מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

הסכמי אוסלו נועדו לחסום את הכוחות העולים בחברה הישראלית ולהבטיח את ההגמוניה של "הישראלים" ומפלגת העבודה, אבל בפועל הובילו לקבורתה. עורמת ההיסטוריה. אי אפשר להילחם בהיסטוריה ולהישאר בחיים. היא אינה סולחת למי שאינו מוכן לקבל את דינה ומנסה לעכבה או ללכת נגדה.

כאז, בהסכמי אוסלו, כן עתה, בפוליטיקה של כחול לבן, מנסים "הישראלים" להשתמש בציבור הערבי כנגד הרוב היהודי במאבק ההיסטורי הזה. הבלוק החוסם שהביא להקמת ממשלת אוסלו של רבין, התבסס על תמיכה מבחוץ של ערביי ישראל. גם הסכמי אוסלו עצמם היו ניסיון להשתמש בערבים לצורך המאבק הזה. זו הייתה מטרת הבאתו של הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת מתוניס לארץ ישראל, כפי שהעיד רון פונדק.

היום אנחנו בשיאה של המהפכה האמונית הזאת ושוב, בצר להם, מנסים "הישראלים" למנוע את עלייתו של הרוב היהודי בעזרת ערביי ישראל. אבל אי אפשר לנצח את ההיסטוריה. זהו קרב אבוד מראש. ההיסטוריה חזקה ממי שמנסה להכניס לה מקלות בגלגלים. שום קוניוקטורה פוליטית לא תעזור בזה. גם ברית עם הערבים נגד הרוב היהודי לא תועיל פה. לכן היוזמה הזו נתקלת כרגע בקשיים פוליטיים משמעותיים. אין לכחול לבן אופציה פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.  





יום שישי, 6 במרץ 2020

לחדש את הברית ההיסטורית

לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.


בס"ד
י' באדר, תש"פ
(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אף שמבחינה אלקטוראלית ניצחון נתניהו וגוש הימין אינו מובהק, ונתניהו יתקשה להרכיב אתו ממשלה, מבחינה פסיכולוגית הוא הכה את השמאל בהלם. השמאל לא צפה לו ולא מבין מהיכן הוא הגיע, אבל חש שנפל דבר בישראל. אכן, מערכת הבחירות הביאה להכרעה בשני מעגלים היסטוריים שנובעים משכבות העומק של תהליכי התחייה הישראלית. בשניהם הגיע הברור ההיסטורי לשיאו וייתכן שגם לסיומו. בהנחה שנתניהו וגוש הימין בכל זאת יצליחו להרכיב ממשלה, כדי שהניצחון יושלם חסרים עדיין שני דברים: ראשית, שהמחנה שהפסיד יפנים את ההפסד, ישלים עמו, יבין את סיבתו ומשמעותו, ויהיה מוכן לשתף פעולה עם המחנה המנצח; ושנית, שהמחנה המנצח יבין שבלי שיתוף הפעולה הפוליטי עם המפסידים, לא נוכל להמשיך את מהלך התחייה. אחרת הניצחון יישאר אולי ניצחונו של הימין, אבל לא של עם ישראל.

מעגל ההכרעה האחד הוא שאלת ארץ ישראל. לפרסום "עסקת המאה" של טראמפ היה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הזו. כשהציבור בחר בגוש הימין הוא הכריע באופן מובהק גם בעד החלת הריבונות. לפני כחמישים שנה, במלחמת ששת הימים הנסית והפלאית, נתן לנו רבש"ע את כל ארץ ישראל עד נהר הירדן. עד כה עם ישראל לא ידע להגיד "כן" למתנה הזאת. מעולם לא הייתה קואליציה רצינית שהציעה לעם ישראל את החלת ריבונותו על ארצו. כל מיני היסוסים, בלבולים, קלקולים שכחה והתכחשות עצמית עיכבו אותנו. רק השבוע, לאחר שישה ימים שהתארכו לחמישים שנה, הגענו ליום השביעי. השמאל חייב להפנים שבמערכת הבחירות הזו אמר הרוב היהודי "כן" לארץ ישראל ובזה הכריע וסגר מעגל היסטורי של חמישים שנה.

לכאורה "המתנחלים" ניצחו, כפי שהודו אנשי שמאל הגונים בעת פרסום תכנית טראמפ, אבל באמת לא לניצחון בו נכפה על עם ישראל את ארץ ישראל ברוב פוליטי דחוק ייחלנו. יצאנו חלוצים לפני המחנה בכדי שהוא יבוא אחרינו מתוך הכרה ובחירה. תוכנית טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת, אבל חיוני שיהיה לה קונצנזוס ישראלי רחב ככול האפשר, ושלפחות חלק מהשמאל הישראלי ישתתף בהגשמתה. זה יהיה ניצחונם האמתי של המתנחלים. זה איננו תנאי אלא עדיפות.

המעגל ההיסטורי השני שנסגר השבוע, והוא פנימיותו ושרשו של המעגל הראשון, עלה לתודעה רק בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו וניצחון הליכוד בבחירות של שנת 96. "היהודים ניצחו את הישראלים", הצהיר אז כזכור שמעון פרס וחשף במדויק את שורש המחלוקת בין הכוחות שאנחנו עדיין מכנים ברשלנות הימין והשמאל. השבוע זה קרה שוב, וגם את זאת על "הישראלים" להפנים. "הישראלים" הם נושאי האתוס הישראלי שעיצבה הציונות. "יהדות חילונית" מגדיר זאת יאיר לפיד, אבל ההגדרה הראויה היא "האדם שביהדות". האתוס הזה לא רק פרץ את הדרך לתחייה הישראלית, אפשר והגשים אותה; ולא רק שהוא יקר ערך מצד עצמו, אלא שבלעדיו לא נוכל להמשיך. לא תהיה גאולה בישראל בלי ש"האדם" בישראל יעמוד במלוא שיעור קומתו.

"הישראלים", נושאי האתוס הציוני, חשים איום נוכח עליית כוחם של "היהודים" בחברה הישראלית ומתמלאים חרדה, כפי שראינו גם במערכת הבחירות. הביטוי הוולגרי שלה הוא קמפיין "ההדתה" ההיסטרי, אבל בעומקה היא נובעת מחשש מוצדק לגורלם של האתוס הציוני והאדם בישראל. אבל לא "היהודים" הם הסיבה לחולשתו של האתוס הציוני. הם רק ממלאים חלל ריק שנוצר בעקבות ערעורו ושקיעתו, ואלה התרחשו על ידי הכוחות הפוסט מודרניים והפוסט ציוניים בישראל. הם שפרקו את האתוס הציוני. לא הרב פרץ הוא אויבו של יאיר לפיד, אלא הסביבה הפוסט מודרנית שבה הוא שקוע עד צוואר. להפך, הרב פרץ, סמוטריץ' והציבור האמוני הם היחידים שיכולים לתת משמעות אקטואלית לאתוס הציוני, להחזיר אותו לשורשו ולהפיח בו רוח חדשה.

המסקנה הפוליטית של הניתוח הזה היא שחיוני לצרף לקואליציה הצרה, שנקווה שנתניהו יצליח להקים, לפחות חלק מכחול לבן. ממשלת מיעוט, קומבינות ועריקים יכולים לעזור רק לשם ביסוס קואליציה צרה, אבל אחרי שהיתכנותה הפוליטית תוכח, ורק על בסיס זה, חיוני להרחיבה ולשתף בה מסגרות פוליטיות לגיטימיות של "הישראלים".

לא מדובר על ממשלת אחדות משתקת ואנמית שבה יהיו שני שותפים שווים בגודלם ובהשפעתם, וודאי לא על רוטציה. מדובר על קואליציה "יהודית" שבראשה נתניהו, אבל שיש בה מקום מרכזי משמעותי ומשפיע גם לנציגי "הישראליות". זהו חידוש הברית ההיסטורית שהייתה בזמנו בין הדתיים למפא"י, אלא שהפעם מתוך חילופי מקומות ותפקידים. זו ההכרעה ההיסטורית שעל שני הצדדים להפנים. לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.

אני מאמין שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות (שתקבור ממילא את "המדינה הפלסטינית") ושהוא מודע לצורך בקונצנזוס ישראלי רחב לשם כך. ייתכן שהציונות הדתית תשלם על כך מחירים פוליטיים, אבל אצלנו, כידוע, ישראל באמת לפני הכול.