העיקר חסר מן הספר

מן השאלה העיקרית בנושא אירן התעלם נתניהו בנאומו אמש בעצרת האו"ם.

בס"ד

כ"ט באלול, תשע"ז

הן נאומו המרשים של נתניהו אמש בעצרת האו"ם והן הצלחתו להעלות שוב על סדר היום העולמי את סוגיית הגרעין האירני, אינם יכולים לכסות על העובדה שהעיקר היה חסר מן הספר: מהי הסיבה שבגללה סימן משטר האייטלות באירן דווקא את ישראל כאויבו המר. לשאלה זו גם נתניהו מתכחש. ולא במקרה. כולנו מעדיפים לשכוח.

כי מה בדיוק בעצם קיומה של ישראל מעלה את חמתם של האייטולות?

אז נכון שההתנגדות הזו משמשת להם – כמו ששימשה תמיד לכל שונאי ישראל – לצורכיהם הפוליטיים, הן הפנימיים והן האזוריים; את העובדה הזו זיהו כבר חז"ל כשאמרו "מהו שכתוב "והיו צריה לראש" – כל המצר לישראל נעשה ראש (גיטין, נ"ה ואילך )". אבל המניע הזה, שיכול למשל להסביר מצוין את מדיניותו של שליט תורכיה, ארדואן, לא מהווה הסבר מספק לשנאה הטוטלית של האייטלות לישראל. יש בה משהו עקרוני יותר.

ועוד: בניגוד להתנגדות הפאן-ערבית לישראל, שהיא מובנת לחלוטין על רקע חדירת עם זר ושונה בעיניהם למזה"ת, מרחב הקיום הערבי הטבעי, מה שמהווה איום מובן מאליו, ההתנגדות האירנית נובעת ממקור אחר. העובדה שהמשטר הקודם באירן, משטר השאח, היה דווקא בעל בריתנו המדיני, מעידה שלא ניגוד גיאופוליטי מובנה הוא שמניע את אירן, אלא סיבה אחרת.

לא. לשלילת קיומה של מדינת ישראל יש מבחינתם של האייטולות סיבה עמוקה יותר, ואותה מגדיר באופן מדויק דווקא המלומד האנגלי, שהיה גם כומר קתולי, אדוארד הייסטינגס, כשהוא עומד על שורשיה של הלאומיות האירופית: "דומה שככל שהזיהוי [העצמי של אומות באירופה] של עם נבחר היה חזק יותר, כך גבר הרצון לסלק מעל פני האדמה את העם הנבחר הראשון, את היהודים ("בנייתן של אומות", עמ' 223)".

כאן קבור הכלב. כי גם לאיראנים כאומה עתיקת יומין בכלל, ובשילוב האמונה הדתית המוסלמית השיעית בפרט, ישנה כידוע תודעה של "עם נבחר", בגרסתם שלהם כמובן, (מה שמסביר, אגב, גם את התנהלותם המדינית והפוליטית האזורית והבינלאומית).

וכל אומה שמפתחת תודעה כזו "יודעת" באיזשהו מקום בעל-המודע שלה שמקורה בישראל ורואה באופן מידי את ישראל ההיסטורי כאויבה העיקרי. גרמניה הנאצית היא רק דוגמה אחת, קיצונית, לתופעה. גם עבור משטר האייטולות באירן, כל עוד ישראל קיימת – כל שכן פורחת, משגשגת, ומנצחת – אלמנט מרכזי בתפיסת העולם שלהם את עצמם ובזיהויים העצמי נמצא מופרך, וממילא גם כל זהותם העצמית כולה נעקרת משורשה.

מה שמטריד את האירנים הוא שעצם הווייתו של עם ישראל, כל שכן תחייתו, הם סטירת לחי לזהותם שלהם כעם נבחר. בלי קשר לתודעתנו העצמית שלנו.

וכך חוזר אלינו שוב ושוב החוק האלוקי המונח ביסוד קיומנו ואיננו מניח לנו לשכוח ולהתכחש לעצמנו. בדיוק כמו שכל השבועות שלנו לערבים, ממש בהן צדקנו, שלמרות שחזרנו לארצנו אחרי אלפיים שנה אנחנו מעדיפים שלום מאשר את ארצנו ההיסטורית, אינן משכנעות את הערבים להירגע ולהניח לנו, כי הם מבינים טוב מאתנו שלא ייתכן כדבר הזה; וממילא התנגדותם מחייבת אותנו לשחרר את ארצנו גם בעל כורחנו;

כך בדיוק חוזר אלינו המושג של "עם נבחר" בדלת האחורית, נעור ומחייב אותנו להיזכר. כי גם אם נשבע לאייטלות של אירן שאחרי אלפי שנים חזרנו בנו מהתודעה של "אתה בחרתנו", מבחינתם, ובצדק, עצם קיומנו מכחיש את ההתכחשות. מה עוד שהם יודעים טוב מאתנו שהשכחה העצמית הזו לא יכולה להאריך ימים, ויום אחד עוד נתעורר ונחזור לעצמנו ולהכרתנו העצמית, ובכך נעמיד בסימן שאלה מוחלט את יומרותיהם שלהם. 

תגובה למאמרו של הרב אלי סדן - "קריאת כיוון לציונות הדתית"

מפלגת "הבית היהודי" איננה תנועה "דתית", גם לא דתית-לאומית; היא תנועה יהודית. המפד"ל הייתה פשרה בין שני מרכיבים, בבחינת גם וגם. "הבית היהודי", לעומתה, מהווה ניצן ראשון של דבר חדש, של הגדרת הזהות היהודית כליבת החברה הישראלית.

בס"ד

כ"א אלול, תשע"ז

הרב אלי סדן פרסם בסוף השבוע מאמר חשוב בשם "קריאת כיוון לציונות הדתית" העוסק בשאלת דרכה האידאולוגית והפוליטית של תנועת "הבית היהודי". במאמרו מנסח הרב סדן כמה עיקרים חשובים שאמורים להתוות את דרכה של התנועה. זהו דבר בעתו משום שאכן ישנה תחושה שתנועת הבית היהודי נמצאת בצומת דרכים חשובה משתי הבחינות האמורות. מלבד מאשר בשתי נקודות, שמחתי למצוא עצמי מסכים לחלוטין עם הרב אלי סדן בכל שאר דבריו.

בראש ובראשונה אני מזדהה עם האמירה ש"זוהי התנועה והמפלגה היחידה שמעמידה בציבוריות הישראלית את האידאולוגיה שהיא ורק היא העתיד של מדינת ישראל". אני גם מסכים לחלוטין ש"השאלה המהותית ביותר כיום בחברה הישראלית היא שאלת הזהות", וש"ביחס לשאלה הזו יש לנו אמירה ברורה".

יותר מכל נראות לי האמירה ש"הפרקטיקה הפוליטית חשובה,...אך הרוח, האידאולוגיה, תפיסת העולם שמניעה את הכל – היא יותר חשובה, ובה תלוי הכל....", וש"אסור לטשטש את תפיסת עולמנו, ובוודאי שאסור להוריד אותה מהמפה הפוליטית על ידי הפיכת הבית היהודי למפלגה כללית מעין ליכוד ב'...", וכבר כתבתי כמה פעמים בעבר על הצורך שלא לפרק את ההליכה המשותפת עם סיעת "תקומה", בדיוק מן הטעם הזה.

גם עם קריאתו של הרב אלי סדן "להתכנס פנימה אל שליחותנו האמתית....אסור לנו לפצל את כוחנו האלקטוראלי למפלגות קטנות", אני מסכים לחלוטין.

ובכל זאת, בשתי נקודות, נראים לי הדברים באופן שונה מאשר לרב אלי סדן, ומכיוון שהוא כותב ובצדק ש"הציונות הדתית צריכה להתנהל כתנועה אידאולוגית שמאמינה בדרכה, ולעסוק במרץ בליבון משנתה", אני רואה לנכון לפרט את עמדתי בנקודות הללו.

נציגים "חילוניים"

הנקודה הראשונה היא בשאלת מינויים של נציגים "חילוניים" כנציגיה של התנועה בכנסת ובמרכז התנועה. הרב סדן סבור שנציגי התנועה "צריכים להיות אך ורק אנשים שיש להם נאמנות גמורה לאידאל שהזכרתי, שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה". "צירוף מועמדים אשר יכניסו את דעתם האישית החילונית לשיח הפנים מפלגתי, כשהם – בצדק – דורשים להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי, יטשטש את אופייה של המפלגה...". מדבריו עולה, למרות שהדבר לא נאמר בפרוש, שאין מקום לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות במרכז התנועה או כנציגיה בכנסת.

אינני בטוח שכל אותן יסודות אותם הציב הרב סדן לאורך כל המאמר, ושאני מסכים איתם לחלוטין, מחייבים את המסקנה הזו. במשטר פרלמנטרי מקובל לחלוטין שחברי כנסת מצביעים שלא על פי מצפונם האישי. ישנו מושג המגדיר זאת באופן ברור – "משמעת קואליציונית". בשום מערכת אדם לא יכול לפעול תמיד אך ורק על פי מצפונו. כל עוד איננו בעולם מושלם, דבר זה היה מביא כל מערכת לאנרכיה. באותו גיליון של "מקור ראשון" בו פורסם מאמרו של הרב סדן, מופיע גם מאמר של יהודה יפרח, שמביא עדות של הנשיאה החדשה של בית המשפט העליון, לפיה כתבה באחד מפסקי הדין שלה כך: "לבנו יוצא אל ההורים, אך לא נמצאה דרך משפטית להיענות לבקשתם....אין ספק שתחושת הצדק שלי כשופטת הייתה יוצאת נשכרת בשל התלכדות הדין עם התוצאה שהייתה צודקת ומוסרית מאין כמותה בעיני. אך לצערי לא נמצאה לי הדרך המשפטית ...". אם כן, "המצפון" האישי איננו חזות הכל. דבריו של הרב לפיהם מועמדים מהסוג האמור "דורשים – בצדק – להרים ידם בכנסת על פי מצפונם האישי", אינם מובנים מאליהם.

יתר על כן, יתרונה הגדול של הציונות הדתית היא בהיותה תנועה של ציבור, בניגוד למפלגות אחרות בכנסת שהן תנועות של איש אחד שסביבו אוסף של טרמפיסטים מזדמנים. כשחבר כנסת מצטרף לתנועה שהיא כלי הביטוי הפוליטי של ציבור מובחן ומגובש בעל משנה אידאולוגית ברורה, הוא עושה זאת על דעת כן, והוא מייצג של הציבור – לא של עצמו. במקרה שלנו, מדובר בהחלט על תנועת "שהתורה, ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו, היא ורק היא קובעת את הערכים והעקרונות של המפלגה". זה בהחלט יסוד היסודות, רק שאינני רואה הכרח שנציג שאיננו שומר תורה ומצוות במובנם המלא בחייו הפרטיים, לא יכול להזדהות עם מערכת ערכים כזו, ולא יכול לקבל על עצמו – לא רק פורמלית, אלא גם מצפונית – לכפוף את הצבעתו בהתאם לערכיה של התנועה ושל הציבור אותו היא מייצגת. נראה לי שאילת שקד היא דוגמה מובהקת לכך שהדבר לא רק אפשרי, אלא אפילו טבעי ומובן מאליו. ציבור רחב בישראל, מאמין בדרכה של התורה למרות שאיננו מקפיד אישית על קלה כחמורה. ציבור זה מזדהה עם תנועתנו ערכיה ודרכה, ובהתאם לכך יתנהלו גם נציגיו בתנועה.

כל עוד נשמר מקומה המכריע והעיקרי של התורה "ודווקא התורה במובנה הברור והמקובל על כל הדורות שעברו", הן אידאולוגית, והן מבחינת משקל מספר חברי הכנסת, אינני רואה סיבה שלא לפתוח את השורות. נראה לי שבכל מקרה, חברי כנסת מסוג זה אינם אמורים לעלות על יותר מאשר רבע עד שליש ממספר חברי הסיעה, מה שישמר את האופי והאידאולוגיה מחד, אבל יאפשר גם גיוון ותוספת כוח ואיכות משמעותיים מאידך. השאלה איננה רק שאלה של "עוד כמה מנדטים". העניין הוא במסר העובר לציבור הרחב באשר לדרכה של התנועה. זהו הרווח האמתי מנוכחות של "חילוניים" בתפקידים מיצגים בתנועה.

מפלגה יהודית, לא "דתית"

אבל בסופו של דבר, גם הנקודה הזו, היא נגזרת של הנקודה השנייה אותה רציתי להעלות, שהיא מהותית הרבה יותר. "כיום אני מבין עד כמה מסוכן היה שינוי השם ממפלגה דתית-לאומית לבית היהודי", כותב הרב סדן. כאן מצוי באמת תורף העניין.

בדחילו ורחימו אעז כאן להציע לרב אלי סדן פרשנות אקטואלית לפסקה המפורסמת של הרב קוק מספר "אורות" אודות "שלושה כוחות מתאבקים כעת במחננו (אורות התחיה, י"ח, עמ' ע')". הרב קוק מפרט שם את שלושת הכוחות היסודיים – הקודש, האומה, האנושיות – שעדיין מהווים גם היום, אחרי כמאה שנה, הן את החלוקה הסוציו-פוליטית היסודית של החברה הישראלית והן את החלוקה של המערכת הפוליטית בישראל: הדתיים-חרדים, המחנה הלאומי, ומחנה השמאל.

המפלגה הדתית-לאומית הייתה פשרה בין שניים מן המרכיבים האמורים. היא הייתה, כידוע, גם וגם. הבית היהודי, לעומתה, מהווה כבר ניצן ראשון של דבר חדש: הזהות היהודית, ובאמת, הישראלית, במובנו המקורי של המושג. לא פשרה בין שני רכיבים אלא סינתזה של שלושתם, שמטבע הדברים נובעת ממקורם המשותף, מהנשמה הפנימית שלהם, שהם ביטויים מחולקים שלה. בעצם, אמשיך להעז, אנו רואים את תחילת הופעתו של אותו מרכיב שמאחד את שלושת הכוחות ומהווה את נשמתם ומקורם המשותף, שעליו מדבר הרב קוק באותה פיסקה בחלקה האחרון – עצם הקודש העליון. שם נמצא השורש והמקור של הדבר אותו תנועת הבית היהודי מנסה לבטא בציבוריות הישראלית.

אמת, שהממד המדובר, שהוא פנימי, אמור להיוותר כזה, אבל אין זה סותר את היותו מקורו של המהלך הסוציו-פוליטי ואידאי המרכזי המתחולל בדור הזה: ביטול המושגים של "דתיים ו"חילוניים" והפיכת החברה הישראלית ל"סולם יעקב", שבראשו תלמידי חכמים מובהקים, ועל שלביו השונים מוצאים כל אחד ואחת מישראל את מקומם האמוני הטבעי, בדיוק לפי הדגם המסורתי של יהדות עדות המזרח.

זהו לדעתי החידוש האמתי של "הבית היהודי", ובמובן זה הוא אמנם פרי התפתחות ישירה של המפד"ל ההיסטורית, של ציבור הכיפות הסרוגות ושל מהלך ההתנחלות בארץ, אבל הוא כבר בבחינת דילוג: פריצת דרך לשלב חדש לחלוטין בחיינו הציבוריים ובתולדות שיבת ציון המודרנית.

אכן, "ליבא לפומא לא גליא"; אנחנו עדיין לא מודעים לכך, וגם ראשי הבית היהודי אינם יודעים לקרוא לילד בשמו, או להגדיר ולנסח כך את הדבר אותו הם מובילים מתוך אינטואיציה ישראלית בריאה. אבל מאנשים כמו הרב אלי סדן – שאותו אני מוקיר, מכבד ומעריך מעומק ליבי – אני מצפה לא רק להיות מודעים לתהליך, אלא גם להוביל אותו מבחינה אידאולוגית.

במובן זה, אותם מילים של הרב אלי סדן בהמשך למשפט הנ"ל בו הוא עוסק בשם התנועה, הבית היהודי "אני חושש שהעוסקים כיום בצירוף בדואים למפלגה ינסו להחליף את השם ל"בית הישראלי", מקבלות משמעות הפוכה מזו אליה הוא התכוון. אכן, אם נכונה ההבחנה שהבאתי אודות התהליך המתחולל היום בחברה הישראלית – ביטול המושגים "דתיים" וחילוניים" והתכנסות לזהות יהודית – אזי "הבית הישראלי", במובן המקורי של המושג – באותו מובן של "הטבע הישראלי", או של "ישראל קדמו לתורה" – היה השם הראוי למפלגה ורק השימוש העכשווי של המושג היום, שימוש חולי שיצא מהקשרו המקורי, מאלץ אותנו להסתפק עכשיו בשם שאיננו שלם – הבית היהודי.

מפלגת "הבית היהודי" איננה תנועה דתית, גם לא דתית-לאומית; היא תנועה יהודית (וליתר דיוק "ישראלית" כנ"ל). ודווקא משום כך, צודק הרב אלי סדן, שהשמירה על התורה ועל האידאולוגיה, והיזהרות מטשטוש הזהות הערכית, חשובות היום יותר מתמיד. אכן, בלי התוכן הפנימי, האמתי, המקורי, האמוני, תאבד התנועה את דרכה, לא תצליח במילוי תפקידה, וכמובן – תיכשל גם פוליטית ואלקטוראלית.

כמו בכל בית יהודי, קביעת מזוזה מהותית גם ל"בית היהודי", אבל היא איננה אמורה לגרום לקיבעון והסתגרות אלא להפך, היא אמורה לאפשר תזוזה, פתיחות, בטחון עצמי, ויציאה מן הבית למרחב.  

  

עיקרון הנסירה - שיעור בכתבי הרב קוק (אודיו)

שיעור בכתבי הרב קוק. ספר "אורות", אורות ישראל, פרק א' פיסקה י"א (עמוד קמ"ב).

https://soundcloud.com/user-437047956/lcyp9osz61xs?utm_source=soundcloud&utm_campaign=share&utm_medium=facebook

(הקלטה מהשיעור בהרצליה. מתנצל על איכות הסאונד הירודה; נקוה שלהבא היא תשתפר).

הטקסט הנלמד:

"אי אפשר לאדם להיפרד מדבקות האלהית, ואי אפשר לכנסת ישראל להיפרד מצור ישעה אור ד' אלהי ישראל. אבל אי האפשרות הזאת, ההולכת ומופיעה בכל הדורות, יש בה הכרח טבעי, שאיננו נותן מקום לבהירות הדעת לגלות את פעולתה. על כן באים ימים שתרדמה נופלת על האדם, והפרצופים ננסרים זה מזה, עד שהפירוד הגמור נעשה אפשרי, ובכללות התרדמה במקום צלע מחוברת, חיבור טבעי, גב לגב, עומדת תפארת אדם בכליל הדרה, שהבחירה השכלית מכרת לומר "זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי", והעולם מתכונן בהופעת חיים ותולדות קיימות עדי עד.

האפשרויות לדבר "גבוהה גבוהה", על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר פירודים מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות הגמורה, הצורית החפשית, "כמשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך".

החיזיון מתגלה ביחושה של התורה אל האומה, שהחיבור הטבעי הולך ומתפרד ע"י הנסירה התרדמית, וגמר הנסירה הוא תוכן הבניין, המביא לאחדות משוכללת, ותורה חוזרת ללומדיה, וכל בניך למודי ד' ורב שלום בניך."