האם החילוניות כאן על מנת להישאר?

בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.

בס"ד

ה' בתמוז, תשע"ז

מאז שחזרתי בתשובה עברו כמעט ארבעים שנה, אבל כל השנים הללו תמיד אמרתי לעצמי ולאחרים, שבאיזשהו מקום, נותרתי גם חילוני. גם. היה שם משהו חשוב בעולם ממנו באתי שידעתי שאסור לי לאבד אותו. משהו שקיבלתי בבית הספר הראלי העברי בחיפה, בתנועת הנוער, בצבא, באוניברסיטה, בעולם החילוני, ולא רק שלא הרגשתי שעלי להשאיר אותו מאחור, אלא שתמיד חשתי שהוא מוסיף ליהדות שלי, ליראת השמיים שלי.

כשאני רואה היום את האיום שחשים "החילוניים" מפני הדתיים ומפני היהדות, את החרדה הזו, ומנסה להבין אותה, אני חושב שעל זה מדובר, על אותו דבר שגם אני ידעתי שאסור לי לאבד.

כן, העגלה החילונית איננה ריקה, הסיבוב הגדול שעשתה האנושות בעידן המודרני, סיבוב של 250-300 שנה – תהליך החילון שבו השתחרר האדם מן השמיים, האמונה, וגם מהממסדים הדתיים, מה שאפשר לו לפתח ולגלות את עצמו ואת כישרונותיו – לא היה מיותר. הוא הוסיף נדבך חשוב לקומת האדם, נדבך שלא נוכל להמשיך הלאה בלעדיו.

לפחות שני דברים מהותיים הביאו העידן המודרני והחילוניות שהייתה אבן היסוד שלו: א. אוטונומיה של האדם: הבחירה החופשית, ההכרה שכול דבר אמתי חייב לבוא מתוכו, מעצמו, בצורה אותנטית, מתוך בחירתו וההכרה שכול כפיה מנמיכה את קומת האדם. ב. הרחבת הדעת שלו. פיתוח כול שיעור הקומה האנושי, כול כוחות הנפש, ההשכלה, הידע, המדע, הטכנולוגיה התרבות, האומנות, וכול שאר הפירות הטובים שאנחנו נהנים מהם כולנו.

וזהו הדבר שעליו חונכתי בבית הספר הראלי ועליו שמרתי מכול משמר. זהו גם הדבר שמפני אובדנו חוששים "החילוניים".  כש"החילונים" חרדים, נדמה לי שבעיקר לשני הדברים הללו הם חרדים. ובצדק. אם תשתלט עלינו "דתיות" כזו ששני הדברים הללו לא יהיו חלק אינטגרלי ממנה, זו תהיה רגרסיה ולא התקדמות.

כי כש"החילוניים" נאבקים כנגד כפיה דתית, זה לא רק או בעיקר חשש שמישהו יכפה עליהם אישית. זוהי תחושה שבחברה ובתרבות שמבוססת על כפיה הם לא יוכלו למצוא את מקומם. וכשהם נאבקים על "לימודי ליבה", זה לא התעקשות שההוא או ההיא ישכילו ויצאו לעבוד ולהתפרנס; זו הכרה שבחברה ובתרבות של בורות ובערות לא יכול להיות להם חלק. האפשרות שפתאום הם יחושו זרים בחברה הישראלית ויגלו לפתע שאין להם מקום בה – היא האיום האמתי.

נכון, סביב הפרי הטוב הזה של העידן המודרני, צמחו הרבה קליפות, הרבה הפקרות, חולשות מוסריות, בערות, חומרנות, כפירה לשמה, רשעות ועוד כהנה וכהנה. יתר על כן, את העידן המודרני לא הפילה האמונה. העידן הפוסט-מודרני הוא שמשך לו את השטיח מתחת הרגליים, הוא שמוטט אותו והרס את יסודותיו בביקורתו הטוטלית, המפרקת וההורסת-כול; הוא שמרד בכול הערכים, בטוב וברע, באמת ובשקר, איפס שוב את האדם ומאיים להחזיר אותו לאחור. אבל בכול זאת, למרות כול הקלקולים, את היין הטוב ההוא של העידן המודרני לא ניתן להכחיש.

בספרו "ליקוטי תורה" כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד: "אמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ' פ"ב, עמודה ד').

כלומר, נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו כישוריו וכוחותיו, ורק אז שהיא "תשתחווה", תקבל "עול מלכות שמיים", תכיר ותקבל את מעמדה הקיומי בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים האינסופיים.

"הכוונה [כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (הרב הלל מפאריטש,  ספר פלח הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת חיים מודעים לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי; חיים שחווים את עצמם לממשיים, למציאות, שעומדים על רגליהם. ואז ורק אז, יש טעם ומשמעות ב"ביטול", בהכרת הבורא, בקבלת עול מלכות שמים, בהכרת האדם את מקומו ואת תפקידו בבריאה.

וההכרה הזו, הבגרות הזו, איננה אקט חד פעמי. "בכל יום יהיו בעינך חדשים". "החילוניות", במובן הזה, חייבת להיות שם כול הזמן. כול יום צריך האדם לזקוף מחדש את קומתו, ומתוך כך להבין את מקומו הייחודי בבריאה ואת משמעות חייו. ובכדי שתתגלה המעלה הזו באדם – הוא חייב להיות אדם במלוא מובן המילה. בעל שיעור קומה. לצורך זה בדיוק היה "הסיבוב".

"הסיבוב" של העידן המודרני לא היה לשווא; הוא בנה את שיעור הקומה של האדם, בעיקר משתי הבחינות האמורות, והכין אותו לשלב הבא, להשראת השכינה. העידן הבא עלינו לטובה, העידן האמוני, יהיה חיבור מחודש של האדם אל השמיים, אבל בלי לאבד את כל היין הטוב ההוא שהביא העידן המודרני.

הסיכון קיים, והאיום גדול, אבל בסופו של דבר ישנה רק דרך אחת להציל מההרס של הפוסט מודרניזם את היין הטוב ההוא שהביאה החילוניות לאנושות: לחבר מחדש את האדם לשמיים – אבל הפעם בלי לאבד את האדם.

People of Faith Must Oppose the Agreement

The political program that Netanyahu, Trump and Abu Mazen are devising, will, of necessity, fail, because it does not address the problem from its root.

Our task is to remind the public of the simple Israeli truth:

One does not enter into agreements with deceit and evil – one decisively defeats them. There is no alternative.

All indications point to the fact that Prime Minister Binyamin Netanyahu and Donald Trump’s team of advisers are formulating a diplomatic agreement. Obviously, the details are not yet known – apparently, not even to them – but one can begin to approximate the general direction that it will take. The “moderate” Arab states decided to abandon Abu Mazen, both because they have grown sick of the Palestinians, and because their interests, mainly against Iran, require them to fall into line with Trump and with Israel.

Abu Mazen will have no choice – he will be forced to capitulate to Trump and to the coalition that he is building against Iran. Obviously, the framework will be officially: “Two states for two people,” in order to silence the Europeans and to provide cover for Abu Mazen and the “moderate” states; however, the Chairman of the Palestinian Authority will be forced to settle for much less than that: Less than a sovereign state or enhanced autonomy –­ there is no real difference between them – under conditions dictated by Netanyahu.   

Netanyahu will be able to celebrate a great political achievement from his perspective: A peace agreement with the Palestinians under the conditions upon which he has always insisted, and which the Israeli Left could only dream of attaining.

As stated above, the details are not yet known; however, whatever they may be, the agreement is a bad one. Not because it is a bad agreement; rather, because it is an agreement. The agreement is bad because it is an agreement.

That is because the agreement will never be able to resolve the “Palestinian problem,” because the root of the problem is in the false national Palestinian demand of ownership over this land – a demand of ownership that is competing, contrary and hostile to our own. As long as that has not been defeated, nothing has changed. Agreement qua agreement must be signed with the promulgators of this deceit; therefore, it remains intact. It does not uproot it. The agreement will not resolve the problem – it will merely perpetuate it.

Indeed, perhaps it is impossible to reach an agreement under better conditions; however, the entire essence of the agreement is, in the best case, an improvement in our standing in the existing political-security and geopolitical framework, but not a fundamental change in the framework itself.

The resolution of the problem and a fundamental change in the situation can only be accomplished by means of defeating this contrary, competing claim of ownership. As long as we have not defeated it and it remains intact – nothing has changed. Tomorrow, Trump will fall or will be replaced, the interests of the “moderate” Arab states will change, Hamas will ascend to power, and the destructive root will blossom again, even though its wings and its branches have been cut, even more vigorously.

Netanyahu, Trump and Abu Mazen may yet manage to garner some small Nobel prize, but its status will be precisely like the one garnered by Shimon Peres and Yitzhak Rabin: The prize will not be accompanied by the real thing.

We tend to compare right wing peace proposals based on the question of territory: Is the plan to annex all of Area C, only the settlement blocs, or only Greater Jerusalem and the like. However, that is not the appropriate criterion. The fundamental question is not the size of the territory; rather: Is the annexation executed in the framework of an agreement or is it the result of a unilateral, independent-sovereign Israeli decision.

From this perspective, application of independent sovereignty over Ma’ale Adumim alone is preferable to an agreement that will take effect over Area C in its entirety. The application of minimal sovereignty such as this is a correct step in the correct direction, and is beginning to trigger a positive process. In contrast, application of sovereignty in the framework of an agreement, even if it is over Area C in its entirety, does not completely uproot the problem, leaves the cause of the “conflict” intact and guarantees continued unrest, terrorism, bloodshed and instability.

One who seeks to resolve the problem from its foundation, and not merely to buy time or to improve positions in the framework of the existing situation, must understand that peace, quiet and relative stability are feasible only through the liquidation of the baseless Palestinian national demands on this land and the ultimate defeat of its representatives – the Palestinian Authority and its members.

As long as the Palestinian Authority exists, it must be hostile to Israel. It must incite against us and leave us as its primary enemy, as there is no other unifying factor capable of consolidating and uniting this Arab multitude, the collection of individuals deceitfully characterized as the “Palestinian people” or the “resistance” ­– this is its only glue.

The only way to change the situation from its foundation is to defeat the Palestinian national pretense, to completely uproot it and those speaking on its behalf. This situation requires a political decision: Application of the umbrella of sovereignty over all the territories of Judea and Samaria, through the liquidation of the Palestinian Authority. Under this sovereignty umbrella, on an individual, regional, or clan – but under no circumstances national – basis, numerous, different and varied solutions are possible.

Unrelated to the details of the agreement that is being consolidated and unrelated to the political support that Netanyahu can consolidate in its regard – it appears that he will be able to do so easily ­– the people of faith must oppose the agreement. It is based on denial, on weakness, on unwillingness to be decisive and to strive for victory, on dodging the challenge and reality and on moral bankruptcy. Therefore, ultimately, even if the agreement is realized, it is destined to fail.

Even if the people of faith will be unsuccessful in garnering majority support for its position, its role is to stand at the gates and sound the warning. Its role is to state the truth, to publicly call it by name and to remind the public of the simple Israeli truth: One does not enter into agreements with deceit and evil – one decisively defeats them. There is no alternative.

הסכם גרוע באשר הוא הסכם

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה במקום לפתור אותה מיסודה.

בס"ד

כ"ד סיוון, תשע"ז 

כל הסימנים מעידים שראש הממשלה בנימין נתניהו ויועציו הקרובים של דונלד טראמפ מבשלים הסכם מדיני. הפרטים אינם ידועים עדיין כמובן – כנראה גם לא להם – אבל את הכיוון הכללי אפשר כבר להתחיל לשער. מדינות ערב "המתונות", החליטו להפקיר את אבו מאזן, הן כי כבר נמאס להן מ"הפלשתינאים" והן כי האינטרסים שלהן, בעיקר מול איראן, מחייבים אותן ליישר קו עם טראמפ ועם ישראל. זהו הבסיס למגעים.

לאבו מאזן לא תהיה ברירה – הוא יצטרך להיכנע לטראמפ ולציר שהוא מגבש מול איראן. המעטפת תהיה כמובן חגיגית, "שתי מדינות לשני עמים", כדי לסתום את פיות האירופאים ולכסות את ערוות אבו-מאזן וערוותן של המדינות "המתונות", אבל יושב ראש הרשות ייאלץ להסתפק בהרבה פחות מזה: מדינה-מינוס או אוטונומיה-פלוס – לא ממש הבדל גדול לענייננו – ובתנאים של נתניהו.

נתניהו יוכל לחגוג הישג פוליטי היסטורי מבחינתו: הסכם שלום עם "הפלשתינאים" בתנאים שעליהם הוא עמד מאז ומתמיד, תנאים שהשמאל הישראלי היה יכול רק לחלום להביא כמוהם.

הפרטים לא ידועים עדיין כאמור, אבל יהיו אשר יהיו, ההסכם הזה גרוע. לא כי הוא הסכם גרוע – אלא כי הוא הסכם. בגלל זה הוא גרוע. ההסכם גרוע באשר הוא הסכם.

שכן הסכם, באשר הוא הסכם לעולם איננו יכול לפתור את "הבעיה הפלשתינאית". כי שורש הבעיה הוא בתביעת הבעלות הלאומית "הפלשתינאית" השקרית על הארץ הזו – תביעת בעלות מתחרה, נגדית ועוינת לזו שלנו. כול עוד זו לא הוכרעה, שום דבר לא השתנה. הסכם, באשר הוא הסכם, חייב להיחתם עם בעלי התביעה השקרית הזו, ולכן הוא מותיר אותה על כנה. הוא איננו עוקר אותה מן השורש. הסכם, כל הסכם, לא יפתור את הבעיה – הוא רק ינציח אותה.

אכן, ייתכן שלא ניתן להגיע להסכם בתנאים טובים יותר, אבל כול מהותו של הסכם, באשר הוא הסכם, הוא במקרה הטוב רק שיפור מצבנו במסגרת המדינית-ביטחונית והגאו-פוליטית הנתונה – ולא שינוי המסגרת מיסודה.

פתרון הבעיה ושינוי המצב מיסודו יכולים לבוא רק מתוך הכרעתה של תביעת הבעלות המנוגדת והמתחרה הזו. כול עוד לא הכרענו אותה והיא קיימת – דבר לא השתנה. מחר ייפול או יתחלף טראמפ, ישתנו האינטרסים של מדינות ערב "המתונות", יעלה בבחירות או ישתלט החמאס, והשורש הפורה ראש ולענה הזה ישוב לפרוח אף שקוצצו כנפיו וענפיו, וביתר שאת.

כך שייתכן שנתניהו, טראמפ ואבו-מאזן עוד יספיקו לקטוף איזה פרס נובל קטן לפני כן, אבל דינו יהיה בדיוק כמו זה שקטפו יצחק רבין ושמעון פרס. לא הדבר האמתי.

אנחנו נוהגים להשוות בין התוכניות המדיניות של הימין על פי הפרמטר של שטח: האם מדובר על סיפוח כל שטחי C, או רק גושי ההתיישבות, או רק ירושלים המורחבת, וכדומה. אבל לא זה הקריטריון הראוי: השאלה העקרונית איננה גודל השטח, אלא אם הסיפוח נעשה בהסכם או מתוך מעשה הכרעה עצמאית-ריבונית ישראלית חד-צדדית.

מהבחינה הזו, החלת ריבונות עצמאית רק במעלה אדומים עדיפה על פני הסכם שיחול בכל שטחי C. החלת ריבונות מינימלית כזו, היא צעד נכון בכיוון הנכון, והיא משדרת את הדבר הנכון, והיא מתחילה לגלגל תהליך חיובי. מנגד, החלת ריבונות בהסכם, אפילו על כל שטחי C, איננה פותרת את הבעיה משורשה, מותירה את גורם "הסכסוך" על כנו ומבטיחה את המשך התסיסה, הטרור, שפיכות הדמים וחוסר היציבות.

הסיטואציה הגיאופוליטית שנוצרה היא בהחלט הזדמנות לפתור אחת ולתמיד את "הבעיה הפלשתינאית", אלא שנתניהו הולך כנראה לבזבז את ההזדמנות, להנציח את הבעיה ולא לפתור אותה מיסודה.

מי שרוצה לפתור את הבעיה מיסודה ולא רק להרוויח זמן או לשפר עמדות במסגרת המצב הנתון, חייב להבין ששלום שקט ויציבות יחסיים יוכלו להימצא רק מתוך חיסול תביעתם הלאומית המופרכת של "הפלשתינאים" על הארץ הזו והכרעתם הסופית של מיצגיה – הרשות הפלשתינאית ואנשיה.

 כול עוד הרשות קיימת היא חייבת להיות עוינת לישראל. היא מוכרחה להסית נגדנו ולהותיר אותנו כאויביה הראשיים, שכן אין שום "יחד" אחר שמסוגל לגבש ולאחד את הערב-רב הערבי הזה, אוסף האינדיבידואלים הערביים הללו שמכונה ברמייה "העם הפלשתינאי". "ההתנגדות" – זה הדבק היחיד שלהם.

הדרך היחידה לשנות את המצב מיסודו היא הכרעת היומרה הלאומית "הפלשתינאית", עקירתה ועקירת המדברים בשמה מן השורש. דבר זה מחייב הכרעה מדינית: החלת מטריית ריבונות ישראלית על כל שטחי יהודה והשומרון, תוך חיסול הרשות הפלשתינאית. מתחת למטריית הריבונות הזו, על בסיס אינדיבידואלי, אזורי או חמולתי – אבל בשום אופן לא לאומי – יתכנו פתרונות רבים, שונים ומגוונים.

בלי קשר לפרטיו של ההסכם המתגבש, ובלי קשר לתמיכה הפוליטית שנתניהו יוכל לגבש סביבו – ונראה שהוא יצליח לעשות זאת די בקלות – המחנה האמוני, חייב להתנגד להסכם. הוא בנוי על ההתכחשות, על חולשה, על חוסר נכונות להכריע ולנצח, על בריחה מן האתגר ומן המציאות, על כשל מוסרי. לכן, בסופו של דבר, גם אם יצא אל הפועל, הוא עתיד להיכשל.

גם אם אנחנו, המחנה האמוני, לא נצליח לזכות בתמיכתו של רוב הציבור בעמדתנו, תפקידנו הוא להיות המתריע בשער. תפקידנו לומר את האמת ולקרוא בשמה בראש חוצות. תפקידנו להזכיר לציבור את האמת הישראלית הפשוטה: עם השקר והרוע לא עושים הסכמים. מכריעים אותם. מנצחים אותם. אין דרך אחרת.

סולם יעקב

החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים" הולכת היום ומטשטשת. כבר אין שחור-לבן. גווני ביניים רבים הולכים ומתבלטים. קומה חדשה מתגלה, הקומה האמונית, הקומה של "ישראל". סולם יעקב הולך ונבנה.

בס"ד

ז' בסיוון, תשע"ז 

המושגים "דתיים" ו"חילוניים" נוצרו על רקע הופעת הציונות והצורך – של שני הצדדים – ליצור "חומת הפרדה" ומחיצה ברורה ביניהם. אם בעבר שימשה המחיצה למניעת המעבר מן היהדות המסורתית אל זו החילונית, הרי היום היא משמשת בכיוון ההפוך ומונעת מישראלי מן השורה ליצור מגע חופשי עם המסורת. היא גם מאלצת צעיר דתי שמרגיש צורך לבדוק את זהותו הדתית להגדיר עצמו כחילוני.

ובאמת, כפי שכבר כתב הרב קוק, השמות הללו "דתיים" ו"חילוניים" הם "שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל.....ואין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים [עבודה זרה] הללו מעל מחנותינו" (מסע המחנות, מאמרי הראיה, א', עמ' 76).

בדורנו מושגים אלה הפכו אנכרוניסטים, מיותרים ומזיקים; הגיע הזמן שהחברה הישראלית תשתחרר מהם, שכן היות יהודי איננו מתחיל מקיום תורה ומצוות. יש משהו שקודם לתורה ומצוות שעושה אותנו למה שאנחנו, הן כאומה והן כיחידים. קוראים לו "ישראל", ועליו אומרים חז"ל: "ישראל קדמו לתורה*". התורה והמצוות הן הדרך להוציא מן הכוח אל הפועל את ה"ישראל", הדרך לחיות אותו בשלמות, במחשבה, ברגש, בדיבור ובמעשה.

"ישראל" הוא הטבע הישראלי שלנו. הטבעה נשמתית. מדרגת חיים אובייקטיבית. כך נוצרנו. איכות רוחנית שטבועה בנו, נרצה או לא, והיא שעושה אותנו למה שאנחנו. "ישראל" הוא מעין "על-מודע" קיבוצי. סגולה שקודמת לתודעה להכרה ולבחירה. הנשמה האלוקית שלנו.

בדורות אלה של תחייה, מה שהתעורר בנו ומניע אותנו הוא הכוח הרוחני-נשמתי הזה שהיה רדום בנו במשך אלפיים שנות גלות. זוהי בדיוק משמעות התחייה – תחיית והתעוררות היסוד של "ישראל" שהיה רדום מתחת לסף ההכרה בבחינת "אני ישנה וליבי ער" במשך שנות הגלות.

זהו הכוח שמניע בדורות הללו את התהליכים ההיסטוריים של התחייה שאנו נמצאים בעיצומם. הוא שעורר אותנו לקיבוץ גלויות מכול קצוות תבל. הוא שעורר אותנו לשוב ולבנות את ארץ ישראל. הוא שמניע אותנו לרשת אותה. הוא שעומד ביסוד אחדותנו, מקור תחושת הסולידאריות והאחווה שביננו. הוא התוכן של "היחד" שלנו, של הזהות שלנו. "ישראל" הוא כוח הברית שביננו, שעושה אותנו לעם אחד.

מה שהיה משותף לנו בכל שנות הגלות הייתה התורה. היא ששמרה עלינו כאומה ואיחדה אותנו. בדורות הללו מתגלה בנו כוח פנימי יותר, עצמי יותר – "ישראל". הוא איננו בא במקום התורה או על חשבון חיי תורה ומצוות, אלא אדרבא, הוא בא על מנת לאפשר לנו לחיות את התורה והמצוות מרובד פנימי עמוק ועצמי יותר. משורש טבעי יותר – מ"ישראל".

"ישראל" בא לנו מן האבות. "התורה" – ממשה.

בדורות התחייה הללו, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אנחנו הולכים ובונים את האומה על בסיס היסוד האמוני, על בסיס "ישראל", שהוא עמוק ושורשי יותר מאשר הבסיס של "התורה".

חלוקה הזו של דתיים וחילוניים, שומרי מצוות וכאלה שלא, שייכת לדורות הראשונים של התחייה, שבהם הגדרות הזהות שלנו היו על פי היחס לתורה ולמצוות – קבלתן כמחייבות או דחייתן. היום החלוקה הזו הולכת ומטשטשת. כבר אין שחור-לבן. גווני ביניים רבים הולכים ומתבלטים. קומה חדשה מתגלה, הקומה האמונית, הקומה של "ישראל". סולם יעקב הולך ונבנה. אמנם בראשו מזהיר האידיאל הישראלי המלא של חיי תורה ומצוות במלואן, אבל כולנו רק בדרך לשם. הסולם מוצב ארצה (כיפות שקופות ואפילו כיפות שמים) וראשו מגיע השמימה (תלמידי החכמים) והנה מלאכי אלוקים (כל עמך ישראל, איש איש למדרגתו) עולים ויורדים בו (דינמיקה חיה של תנועה: מתחזקים, בעלי תשובה, דתל"שים, דתל"שים לשעבר וכדומה – וכולם נעים, עולים ויורדים ושוב עולים).

מבחינת התודעה האמונית אין יותר "חילוניים" ו"דתיים". כולנו – קודם כל – יהודים. כולנו "ישראל". כולנו מצויים "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (הרב קוק, אורות, קמ"ז)".

* הנוסח המדויק: "מחשבתן של ישראל קדמה לכול דבר" (מדרש בראשית רבה, א', ד').

(פורסם היום בגיליון "עולם קטן")