יום שבת, 10 בספטמבר 2016

השבת

פוסט שפירסמתי השבוע בפייסבוק


בס"ד
מוצ"ש, ז' באלול, תשע"ו. (10.9.16)


זה עתה חזרנו, אני ואשתי, מטיול בן חודש וחצי בהודו.
אחת החוויות החזקות שעברו עלינו שם היא – היעדר השבת.
בהודו אין שבת. פה ושם ישנם ימים בהם החנויות סגורות, חלקית,
בימים שונים, בחלק מן הערים והכפרים.
בעל מכולת אחת התפלא כששאלתי אותו אם פתוח אצלו ביום ראשון.
הוא לא הבין את השאלה. אצלו תמיד פתוח. 24/7.
כבר ארבעים שנה שהוא לא מרים את הראש מהקופה הרושמת.

זו לא אידיאולוגיה או משהו. זו מלחמת הקיום המצמיתה,
שלא מאפשרת להם בכלל להעלות על הדעת שישנה אפשרות אחרת.
העבדות הזו, שהיא מנטלית-תודעתית, בעיקרה,
מצמיתה את האדם לחולין שבחולין, משעבדת אותו לממד ההישרדות של החיים,
ואיננה מאפשרת לו "להרים את הראש".
מאדם, זקוף, הולך על שתיים, שראשו למעלה, מופנה לשמיים, למשמעות,
הוא חוזר למדרגת הולך על ארבע, כפוף, שראשו מכוון לקרקע,
בחיפוש מתמיד אחר מזון למחייה.

זה לא רק הממד הסוציאלי שחסר, הצורך במנוחה פיזית, בהחלפת כוח,
הצורך בקיבוץ כוחות החיים והשבתם למקורם,
אחרי שהתפשטו ויצאו אל הפועל במשך ששה ימים,
הסדרת קצב פעימות החיים,
ולו רק לשם התחדשות כוחות החיים לימי השבוע הבא.

וזה לא רק הממד המשפחתי החסר,
התכנסות המשפחה המורחבת יחדיו.
החגיגיות. סעודות השבת, זמן איכות. היחד האינטימי.
שהוא תנאי כמובן לקיום מוסד המשפחה.

זה הרבה יותר מכך:
שום ממד של נצח, של ערך, של משמעות, של תוכן, של עומק, של תכלית,
שמעבר לקיום עצמו,
של מעבר לחיים הלחוצים, המשעבדים, המזיעים,
איננו חודר לחייהם.
אין שבת.
עבדים.

ערב שבת, אני צועד ברוגע, לבוש חולצה לבנה, בין אנשי הכפר בקאסול,
כולי נחת, שלוות נפש, חגיגיות, הוד והדר,
והם מביטים בי בתמיהה.
מהיכן החגיגיות הזו, מהיכן היכולת להתרומם קמעה,
להשתחרר לרגע, ליום אחד, מן המרוץ המטורף והמשעבד הזה של 24/7.

חצר בית חב"ד בקאסול פונה אל הרחוב. כולם רואים.
מאתיים ישראלים, רובם המוחלט צעירים, שאינם שומרים שבת בדרך כלל,
יושבים בחצר הפתוחה לשולחן סעודת ערב שבת.
קבלת שבת.
חולצות לבנות. רוממות רוח, שירה, נחת, שמחת חיים, חגיגיות.
במשך שעתיים, שלוש, ארבע. יחד יהודי. ישראלי.
הכפריים עוברים ברחוב, רואים ומשתוממים, ואולי מקנאים.
דבר כזה הם לא ראו בחיים. פשוט לא ראו מעולם.
הם לא ידעו שאפשר בכלל,
להשתחרר מהעבדות למלחמת הקיום.

ואני ידעתי: העובדה שהבשורה הזו – שניתן להרים את הראש ולצאת לחירות,
שניתן לעצור את המרוץ, להחדיר ממד אחר לחיים האנושיים המיוזעים,
לא הגיעה להודו – היא בגללנו.

הבאנו שבת לעולם, אבל עדיין לא לכולו.
רוב האנושות עדיין לא זכתה לאור הזה.
והסיבה ברורה – מכיוון שאצלנו, בתרבות הלאומית שלנו,
בפרהסיה שלנו, בציבוריות שלנו,
השבת עדיין לא קבלה את כבודה ומקומה הראויים.

ולא מדובר כרגע על כפיה דתית ועל דקדוקי עניות,
וגם לא על "שמירת שבת כהלכתה",
ולא על חיטוט עצבני במה שעושה אדם בתוך ביתו,
אלא על הבנת ערכה של המתנה שיש לנו,
של מערכת כלים שמאפשרת לנו, כעם, כתרבות לאומית,
כציוויליזציה ישראלית,
את עצירת מרוץ החיים המטורף,
והחדרת זמן איכות לתוכם, ולו ליום אחד,
שמקרין על שאר הימים, ועל כל ממד הזמן,
ועל התודעה, האישית והציבורית,
שמקרין על העולם כולו, העולמות כולם,
האנושות כולה, האדם כולו,
את הבשורה שיש משהו מעבר למרוץ מלחמת הקיום המשעבדת הזו.

לא, חברים. השבת היא מתנה גדולה.
אוצר יקר. אוצר של כולנו. אוצר שאין כמוהו בתבל.
והיא לא רק ביטוי לייחודנו הלאומי, סיבה לגאווה לאומית,
אלא גם אחריותנו-שליחותנו לאנושות כולה.

שווה לנו לשמור עליה. בכל מחיר.
והשמירה הציבורית על האוצר היקר הזה שלנו,
לא מחייבת פקקים ושיבושי חיים.
סתם מסיתים אותנו.
ניתן להתארגן בהתאם. עמדנו כבר באתגרים מסובכים יותר.
בלי לחץ. בלי כפייה. בלי עצבנות.
ובלי דקדוקי עניות.

כן, זה יעלה לנו כסף. אולי אפילו הרבה כסף.
אבל שווה כל מחיר.
כי מה שנקבל בתמורה,
אי אפשר לקנות תמורת שום הון שבעולם.

ואפילו בחשבון כלכלי,
בסופו של דבר,
ההשקעה הזו תחזיר את עצמה,
עשרת מונים.














2 comments:

  1. אהלן, רוני. ראה כאן: http://blog.emuni.co.il/2016/05/blog-post.html

    השבמחק