דמוקרטיה יהודית או "מדינת הלכה"?

צורתו של המשטר הראוי במדינת ישראל כמדינה יהודית איננה יכולה להיות מה שנקרא בשיח הציבורי של זמננו "מדינת הלכה". מושג זה הוא למעשה פיקציה. ההלכה, כפי שהיא מגובשת בימינו, איננה מתייחסת לממד המדיני, אלא לחיי הפרט, המשפחה והקהילה בלבד. אין היום לתורת ישראל תשובה מוכנה לשאלות יסודיות כמו: מהו מבנה המשטר בישראל, מה אופי הכלכלה לפי הרוח הישראלית, מה מדיניות החוץ הראויה לה ועוד ועוד.

בס"ד

י' באייר, תשע"ו

(מאמר שפירסמתי לפני כ-15 שנים. לא ראיתי צורך לשנות אפילו מילה אחת)

למרות הבעייתיות המהותית הכרוכה במשטר המערבי של מדינת ישראל, בעייתיות המתגלה שוב ושוב בחיי היום יום ובמיוחד בתחום המשפט, ולמרות העובדה שהמשטר הנוכחי איננו עומד, ולא מתיימר לעמוד, בהגדרה של "מדינה יהודית", חובה עלינו להודות  שכרגע אין לנו שום אלטרנטיבה למשטר זה.

אין היום לעם ישראל בכלל, ולציבור היונק מתורת ישראל בפרט, שום תשובה רצינית ומפותחת לשאלת צורתו המבוקשת של המשטר הראוי למדינת ישראל כמדינה יהודית. את הרקע והסיבות להתפתחות מצב זה ננסה  להסביר באופן מפורט בפסקה הבאה.

התורה שבעל פה, ובמיוחד כפי שהתגבשה והתנסחה בגמרא, התפתחה בתקופה שעם ישראל כבר לא חי חיים לאומיים-ריבוניים בארצו. היא התפתחה ברובה בגלות בבל, וגם התלמוד הירושלמי שהתפתח בארץ ישראל, התגבש בתנאים של אובדן הריבונות הישראלית בארץ. עניינה של התורה שבעל פה הוא פתוח ויישום עקרונותיה של התורה שבכתב במציאות החיים המשתנה. מציאות החיים בתקופת הגלות הייתה חיים במסגרות של פרט, משפחה ולכל היותר קהילה. זו המציאות אליה מתייחסת בדרך כלל התורה שבעל פה המוכרת לנו ומציאות זו היא שואפת להדריך לפי עקרונותיה של התורה שבכתב. המסכת יחידה כמעט שעוסקת בסוגיות של המשטר המדיני וההדרכה הלאומית הראויים היא מסכת סנהדרין. אפילו שם מפותחים העקרונות היסודיים של תורת ישראל בנושאי המשטר, רק בצורה ראשונית. עם זה עדיין "אי אפשר לבנות מדינה". חסרון זה איננו מהווה כמובן טענה כנגד הוגי התורה שבעל פה, שכן לא אלו היו הנושאים שדרשו את התייחסותם באותה עת.

כיום, עם חזרתנו לארצנו ועם הקמת מדינת ישראל, שאלות ונושאי המשטר והמדינה הופכים לאקטואליים, והדרישה להתייחסותה של תורת ישראל לעניין כבר איננה בגדר מותרות, אלא דבר חיוני.

על כן, הקמתו של משטר ישראלי אמיתי הופכת להיות חובה הלכתית נוכח השתנות התנאים והאפשרות ליישמו במציאות, ונושאי תורת ישראל אמורים להיענות לאתגר.

צורתו של המשטר הראוי במדינת ישראל כמדינה יהודית איננה יכולה להיות מה שנקרא בשיח הציבורי של זמננו "מדינת הלכה". מושג זה הוא למעשה פיקציה. ההלכה, כפי שהיא מגובשת בימינו, איננה מתייחסת לממד המדיני, אלא לחיי הפרט, המשפחה והקהילה בלבד, כאמור. מזה כאלפיים שנה לא עסקו חכמי ישראל בסוגיות אלו ברמה ובפתוח הנדרשים, וגם אילו היו עוסקים בהן היה צורך בדיון מחודש לחלוטין נוכח שינויי המציאות מאז. אין היום לתורת ישראל תשובה מוכנה לשאלות יסודיות כמו: מהו מבנה המשטר בישראל, מה אופי הכלכלה לפי הרוח הישראלית, מה מדיניות החוץ הראויה לה ועוד ועוד.

זהו לצערנו מצבה של ההלכה בימינו, והוא מובן לחלוטין על רקע מציאות החיים הישראליים במשך אלפיים שנות הגלות. מובן מאליו שכשאנו אומרים שאין להלכה היום תשובות מוכנות, איננו מתכוונים לומר שלא עשויות להיות לתורת ישראל תשובות לשאלות אלו. אדרבא, העקרונות להתייחסות לממדים המדוברים של חיינו מצויים במקורות – בתורה שבכתב וגם בתורה שבעל פה – אלא שדרוש תהליך יצירה, בכדי להפיק מהם את ההדרכה הלאומית הנחוצה.

 ובכן, כל מה שניתן כרגע להגדיר הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור וכיצד באופן כללי אמורה להראות מדינה יהודית. בנוסף לכן יש להבין שממהותו של העניין הוא שפרטי הדברים אמורים להתגלות אך ורק תוך כדי הגשמתם. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. ניתן להתנחם בכך שהבנת האתגר המוצב בפנינו כאומה והגדרת תפקידה המרכזי של הנהגה יהודית בהשגת המטרה המבוקשת – כל אלה הם אבן הפינה לתחילתה של חתירה כנה להקמתה של מדינה יהודית.

    

אם כן בדברנו באופן כללי על מדינת ישראל כמדינה יהודית,  מתכוונים אנו למדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית ועל מנת להביא אותה לידי ביטוי; מתכוונים אנו למדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, מעורבת בין העמים, המסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהיא יהודית והמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, כלומר אין בה כבר את החלוקה הסוציולוגית הנוכחית, חלוקה מופרכת מעיקרה, בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.

בכדי ליצור מדינה שכזו דרוש מאמץ יצירה לאומי של שניים-שלושה דורות. במסגרת יצירה זו יצטרכו לדון כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכ"ו. היקף הסוגיות המתעוררות בדיון מסוג זה ומהותן אינם כאלו שהוגה בודד מסוגל לתת להן תשובה שלימה. מתכוונים אנו למהלך של יצירה בהיקף לאומי, אליו מגויסים ובו משתתפים מרב הכוחות התורניים, הרוחניים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר על מנת שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה ניתן אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה על מנת שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.

עם ישראל, שידע רק לפני דור או שניים, ליצור את צה"ל ותרבות ביטחונית מפוארת יש מאין, שידע לפתח חקלאות, התיישבות, מדע תעשיה וטכנולוגיה, תוך מאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע גם לעמוד במשימה המוצבת בזה. התנאי היחיד הוא הנהגה אחראית היודעת את המשימות הלאומיות המוצבות בפניה.

תהליך יצירה זה דורש הנהגה שתוביל, שתדחף, שתתווה את הדרך, שתקדם, שתקבע את סדר העדיפויות, שתרכז את הכוחות, שתעניק את התקציבים, שתעודד – בקיצור, הנהגה שתנהיג, דבר שכבר שכחנו לצערנו שהוא אפשרי בכלל. תהליך יצירה זה דורש הנהגה שתהיה מסוגלת להלהיב את העם ולהעביר לו את תחושת המשמעות של המטרה המבוקשת. מעל הכול נדרשת כאן הנהגה שמסוגלת להגדיר לעצמה - ומתוך כך לאומה - את המטרה, ולהיות דבקה בה לאורך כל הדרך.

הנהגת האומה לקראת השגת האתגר של יצירת משטר ישראלי למדינת ישראל היא מן המשימות המרכזיות שההנהגה האמונית עתידה ליטול על כתפיה.

אבל, עד שתהליך היצירה הכרוך בהקמת משטר ישראלי מקורי שכזה יוכל לצאת אל הפועל – ומדובר כאמור בדורות אחדים לפחות – אין לנו אלא את מדינת ישראל, זו שלנו היום, על בסיס המשטר הדמוקרטי הנוכחי.

אלא, שגם במצב הנוכחי, ניתן לבסס התנהלות דמוקרטית בעלת אוריינטציה יהודית – דמוקרטיה יהודית – דמוקרטיה המדגישה את ערכי המוסר, התרבות, המשפט וההיסטוריה המקוריים של עם ישראל. התנהלות שכזו חיונית היום יותר מתמיד וראוי שתבוא במקום רוח הנכר השולטת היום, רוח המשכיחה מעם ישראל את עצמו ואת ייעודה ההיסטורי של מדינת ישראל.

חרות איננה הפקרות

תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" במוסר וברוח, המניחה שכל פרט החותר לממש את האינטרס העצמי שלו, פועל למען מטרות החברה כולה, ולכן מוטב להניח לו לעשות כרצונו

בס"ד 

כ"ה בניסן, תשע"ו

מושג החרות הוא מאבני היסוד של תורת ישראל. "קבלת עול מלכות שמיים" – הכרתו הבוגרת והמפוכחת של האדם במצבו הקיומי – מותנית בחופש הבחירה שלו, ובלי חופש כזה האידיאל הישראלי איננו יכול להיות מושג.

אבל החרות הזו איננה הפקרות. חז"ל אומרים על הפסוק שמתאר את לוחות הברית: "חרות (ח' בקמץ) על הלוחות", אל תקרא "חרות" (בקמץ) אלא "חרות" (בצירה), שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה".

לכאורה זהו פרדוקס; עשרת הדיברות הן השורש של תרי"ג המצוות, והמצוות הללו הן חוקים ומשפטים רבים, שאינם נותנים לאדם לעשות ככל העולה על רוחו, אלא מכוונים ומדריכים אותו, דורשים ותובעים ממנו, לקבל עליו את עולם.

החרות, אם כן, איננה הפקרות, אלא האפשרות להשתחרר מ"מה שבא לך", מכוחות השוק, מהפרסומות, מה-P.C., מהתאוות, מהתשוקות, מהדמיונות, ממה שכולם חושבים – ולהתנהג לפי הטבע הישראלי האמתי, האלוקי, החקוק בך.

ועיקר התורה איננה זו הפרטית; תורת ישראל היא קודם כל הדרכתנו הלאומית, ההדרכה כיצד לנהל את מדינתנו. "ושם [במדבר סיני] נהיינו לעם לה' אלוקינו כהיום הזה, ושם ניתנו לנו חוקים ומשפטים צדיקים, סדרי חברה והנהגות מדינה, ומשם ועל יסוד זה, הלכנו להתיישב בארצנו ולייסד את מדינתנו...(הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, עמ' ט"ז).

הבעיות של מדינת ישראל אינן בכך שיש בה חוקים, הבעיה היא (בין היתר) שהחוקים והמשפטים אינם "צדיקים". לכן תיקונה של המדינה לא יבוא מאג'נדה שמנסה לבטל את החוקים, לצמצם אותם, לזלזל בהם או להתכחש לעצם הצורך בהם.

חרות איננה חופש מחוקים, אלא החופש להתנהג על פי החוקים האמתיים, לא אלה שהם פרי אופנות והסכמה אנושית, אלא אלה שחקוקים בעצם החיים.

העיקרון המנחה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית הוא עקרון "היד הנעלמה", ההנחה שהדרך לניהול הכלכלה היא לתת לכוחות השוק החופשי להתנהל מעצמם, בלי חוקים או צמצומם ככל האפשר. כך כותב אדם סמית ב"עושר האומות": "המדינאי שינסה להורות לאנשים פרטיים באיזה אופן עליהם להשתמש בהונם, לא רק שיעמיס על עצמו עבודה מיותרת לחלוטין, אלא גם ייקח לעצמו סמכות שאין למוסרה לא רק לאדם בודד כלשהו, אלא גם לא למועצה או סנט, ושתהיה מסוכנת יותר מכל בידיו של אדם שטיפשותו ויומרתו מגיעים עד כדי כך שהוא מדמיין שהוא מסוגל לבצע פעולה זו... תהיה זו רגולציה חסרת ערך או מזיקה".

ספק גדול אם שכרו של העיקרון הקפיטליסטי איננו יוצא בהפסדו בתחומי הכלכלה, ואין כאן המקום להסביר שהוא איננו העיקרון הישראלי האידיאלי של הכלכלה העברית, אבל אין ספק שניסיון פשטני, גם אם לפעמים איננו מודע לעצמו, ליישם עקרון זה בתחומי הרוח הערכים והמוסר – הוא אסון. קל מאד לגלוש בטעות ומבלי משים לגזירה שווה כזו ולחשוב שיש בכך בשורה גדולה.  

תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" במוסר וברוח, המניחה שכל פרט החותר לממש את האינטרס העצמי שלו, פועל למען מטרות החברה כולה, ולכן מוטב להניח לו לעשות כרצונו. אם כך היה, לא היה צורך במתן תורה. "אם לא יהיה מדריך עליון להוציא אל הפועל את גילוי החיים בהנהגה על פי הידיעה הפנימית, אז העולם מתמוטט, וצרת החיים גדולה (הרב קוק, אורות, עמ' קמ"ג)". תורת ישראל גם איננה מניחה שתפקיד הממשלה או המלכות, מצטמצם בהבטחה מינימליסטית של החוק, הסדר והשלום, ואל לה להתערב מעבר לזה.

תיקונה של המדינה יבוא מתיקון המשפט – לא מביטולו.

אמנם, נכון, שדווקא בהקשר של חקיקה דתית, או כפיה דתית, אנחנו מעדיפים צמצום ככל האפשר, עד המינימום ההכרחי, אבל מגמה זו איננה מתוך מחשבה שזהו האידיאל הישראלי, אלא רק כהדרכת-מעבר. הדרכה זו נובעת מהעיקרון של החרות: אנחנו רוצים שעם ישראל יבחר במשפט התורה, ב"חרות שעל הלוחות", מרצונו החופשי, ולכן חיוני להשאיר לו חופש בחירה רב ככל הניתן. אנחנו גם מכירים היטב בעובדה ש"משפט התורה", כפי שהוא נמצא לפנינו היום, איננו מסוגל עדיין להיות משפט המדינה. אבל איננו מבטלים לכן בעיקרון את הצורך במשפט המדינה.

מושג "החרות", שמתוך הופעתו בישראל היה מקור להשראה רוחנית ומוסרית לאנושות כולה ולמיטב הוגיה, סולף ועוות באינסוף דתות, תורות, אידיאולוגיות ושיטות מוסר. הרבה מאד אינטרסנטים ודמגוגים – פוליטיים, דתיים ואידיאולוגיים – סילפו אותו ללא הכר, לפעמים בלי כוונות רעות, והשתמשו בו בכדי לפתות ולמשוך אחריהם את ההמונים. מסתבר שלא קשה למכור להמונים כל דבר שהוא, צריך רק להקפיד שהעטיפה תהיה נוצצת. צריכים להיזהר מאד שלא לעשות ממושג "החרות", מה שעשה השמאל הישראלי למושג "השלום" – כשהפך אותו לבניין-על אידיאולוגי להפקרות (מדינית במקרה של השמאל).

לאחרונה התרבו אצלנו הקוראים למיסוד הזנות, ההימורים, נישואי להט"בים ועוד כמה מרעין בישין. כל זה בשם החרות. רוממות החרות בגרונם וחרב ההפקרות בידם.

חרות איננה הפקרות, תורת ישראל איננה דוקטורינת "היד הנעלמה" ולא כל הנוצץ – זהב.