דברי הרמב"ם לפיהם "אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג", מבהירים מדוע אל לנו לקבל פליטים מסוריה או מאפריקה. למרות שההתעוררות הראשונית לעשות זאת באה מטבענו הישראלי, הגשמתה תסכן את תחייתנו הלאומית וממילא את הגשמת ייעודנו האוניברסלי – ויצא שכרה בהפסדה.
בס"ד
לאחינו
מהשמאל, שאהבת האדם, ההומניזם, הוא הערך המרכזי בתפיסת עולמם, "היה קשה שלא
לחוש צביטה בלב לנוכח הידיעה שגרמניה ואוסטריה קולטות רבבות פליטים מסוריה",
בניגוד למדינת ישראל. מבחינתם הדבר "מוזר, מפני שהמסורת היהודית מדברת בבירור
על הענקת מחסה וסעד לפליטים.....בהבהרות החוזרות ונשנות ש"גרים הייתם בארץ
מצרים", ועל כן מוטלת על עם ישראל חובה נצחית לדאוג לגרים", כמו שכתב
אחד מהם.
לא צריך
לזלזל בתביעה הזו, למרות שהיא לא תמיד כנה ונטולת אינטרסים או רצון לנגח. יהודי
אמנם אמור לחוש כאב על כל סבל של כל אדם, באשר הוא. "אהבת ישראל", כותב
הרב קוק, "מחייבת אהבת כל האדם" (אורות, עמ' קמ"ט).
אלא
שהניסיון לבסס את התביעה הזו על המושג "גרים", הוא ניסיון כושל. המושג
"גרים" בתורת ישראל, מתייחס לשתי קטגוריות בלבד: או "גר צדק" –
אדם שקיבל על עצמו את תורת ישראל במלואה; או "גר תושב" – בן נח שבא להתגורר
בארץ ישראל תחת ריבונותנו. האחרון הוא גר לעניין תושבות בלבד ומתקבל על ידנו בתנאים
מסוימים, ביניהם קבלת שבע מצוות בני נח ודווקא "מפני שציווה הקב"ה
בתורה"[1]. כל
זר אחר, יהיה פליט או סתם מהגר עבודה, איננו נכלל בקטגוריה של "גר" במלוא
משמעותה[2]
וממילא כל פסוקי התורה המתייחסים לגר, אינם חלים עליו.
מה
שמעניין הוא שהחשש שמניע את המתנגדים לקליטת פליטים, הוא אותו חשש הגורם לשמאל
לתבוע את קליטתם – הדאגה לזהות היהודית.
באשר
למחווה הסמלית של קליטת מספר מצומצם של פליטים סורים, הרי יצאנו ידי חובתנו בכך
שכבר טיפלנו בלמעלה מאלף פצועים מהקרבות בסוריה, מה שמאפשר לנו לדון בעניין הפליטים
או מהגרי העבודה באופן עקרוני.
בכל
מקרה, אין מסיקים הדרכה מעשית (הלכה למעשה) מפסוקים בתורה – גם לא לפי פרושם
המקובל – ולהכרעה המעשית בסוגיה מצטרפים שיקולים נוספים.
בזמן שהיובל נוהג
שיקול
אחד כזה, שעדיין לא עלה בדיון בסוגיה, והוא שיקול מרכזי אם כי כנראה לא יחיד, עולה
מדברי הגמרא: "רבי שמעון בן אלעזר אומר: "אין גר תושב נוהג אלא בזמן
שהיובל נוהג (מסכת ערכין, דף כ"ט, עמוד א')". כך גם פוסק הרמב"ם:
"אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג" (איסורי ביאה, י"ד,
ח').
במקורות
לא מובא טעם להגבלה זו. בגמרא היא נלמדת מגזרה שווה מדין עבד עברי, שגם הוא איננו
נוהג אלא ביובל. בעבד עברי נאמר "כי טוב לו עמך" ובגר תושב נאמר
"בטוב לו, לא תוננו"[3]. בשני
המקרים נאמרה המילה "טוב" ומכאן הגזרה השווה.
המושג
"כשהיובל נוהג" מדבר על מצב בו עם ישראל כולו(!) נמצא בארץ ישראל,
ובנוסף לכך כל שבט מתנחל במקומו הטבעי המיועד לו מקדמת דנא. מדובר אם כן במצב של
סיום סופי של הגלות, מצב של חזרת עם ישראל למלוא תקן החיים הישראליים, מצב של
גאולה, בריאות יציבות ושלמות לאומית – רוחנית וגשמית. רק במצב זה ראוי לנו לקבל
"גר תושב".
וכך הרמב"ם כותב: "משגלה שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה, בטלו היובלות שנאמר: "וקראתם דרור לכל יושביה", בזמן שכל יושביה עליה, והוא שלא יהיו מעורבבין שבט בשבט אלא כולן יושבים כתקנן...(הלכות שמיטה ויובל, י', ח').
הקולות
במחננו הנרתעים מקבלת הפליטים, חשים באינטואיציה שעם ישראל איננו יכול להרשות
לעצמו במצבו העכשווי לקבל פליטים. אנחנו אמנם בשלבים של תחיה לאומית, חזרנו לארצנו,
אבל עדיין לא חזרנו לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו. עדיין לא הכנו שורשים. אנחנו עדיין
מאוימים, לא רק מבחינה ביטחונית ומדינית, אלא גם ובעיקר בגלל בעיות זהות, ערכים ושאלת
משמעות קיומנו. כוחות מבפנים עדיין שואפים לראות בנו עם ככל העמים; ערביי יהודה
והשומרון, כמו גם הערבים אזרחי ישראל, עדיין אינם מכירים בריבונותנו על ארץ ישראל.
גלים של פליטים, ובעיקר מהגרי עבודה מאפריקה, מאיימים להציף אותנו ואף עושים זאת
בפועל. עדיין לא "עיכלנו" את העלייה המבורכת מברית המועצות. ועוד,
כמובן. על כל הקשיים הללו לא התגברנו עדיין, וכידוע, אין לנו בעיה עם אחרים אלא רק
עם עצמנו. איננו חזקים מבוררים ויציבים מספיק בכדי לקבל פליטים.
דומה
הדבר לתביעה מאדם שיצא זה עתה מאשפוז – פיזי, וכל שכן נפשי – או השתחרר זה עתה
מתקופת מאסר ארוכה. הוא עסוק כל כולו בשיקום היציבות האישית והנפשית שלו, בבניה
מחדש של מערכת היחסים המשפחתית – עם אשתו וילדיו, והחברתית – עם משפחתו הרחבה
וסביבתו הקרובה. האם נכון יהיה לתבוע מאדם כזה להכניס אדם נזקק, חסר כל, לביתו.
האם יהיה מוסרי לתבוע זאת ממנו.
אמת היא שבמצב
של יציבות, חומרית נפשית ומוסרית, היינו מצפים מאדם לשקול הכנסת נזקקים לביתו, אבל
אם אותו משתחרר-זה-עתה מאשפוז היה שואל את הדרכת רבו, סביר ביותר שהרב היה עונה לו
כך: קודם כל תייצב את מצבך ורק לאחר מכן תעזור לנזקקים. בינתיים ימצאו להם אחרים
שיעזרו להם.
נראה
שזהו הטעם, או אחד הטעמים, לכך שתורת ישראל מדריכה אותנו שלא לקבל גר תושב, אלא
אחרי שייצבנו את מצבנו הלאומי לחלוטין – בזמן שהיובל נוהג. נכון לעכשיו, בשלב זה של
תחייתנו הלאומית, עדיין לא חזרנו למלוא גבולות ארצנו, ובעיקר עדיין לא חזרנו
לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו. זה עתה השתחררנו מאשפוז ארוך, מגלות קשה, ועדיין אנחנו
עסוקים בברורים, בקשיים, בשאלות על מהותנו על ייעודנו ועל משמעות חיינו. כל עוד לא
שחררנו את ארצנו, יישבנו אותה והשלטנו את ריבונותנו עליה באופן שאיננו ניתן
לערעור, אנחנו עדיין פגיעים ולא יציבים. קליטת זרים במצב כזה עלולה לסכן את
ניסיוננו להיאחז בארצנו, פיזית רוחנית ומוסרית.
ואהבת את הגר
יותר
מכך. לימוד הגזרה השווה שהוא מהמילה "טוב", מלמד על החובה לקבל את הגר
לא רק במובן הטכני, הפיזי, אלא גם להתייחס אליו בצורה חיובית, חמה, מקבלת, אמפטית
ואוהדת, צורה שתעזור לו להתגבר על מחסום הזרות – "ואהבת את הגר"(דברים,
י', י"ט). למרות שגזירה שווה היא הלכה למשה מסיני, ואיננה תלויה בטעם, בכל
זאת אי אפשר שלא להקשיב ולשמוע מה דורשת מאתנו התורה: "עמך ישב, בקרבך, במקום
אשר יבחר, בטוב לו, לא תוננו (דברים, כ"ג, י"ז)". זוהי משמעות
נוספת של התנאי של "בזמן שהיובל נוהג": אנחנו אמורים לקבל את הגר בחיבוק
גדול ואמיתי. האם יתכן שאותו מאושפז מן המשל, או עם ישראל בארצו כל עוד הוא עסוק
בברור הפנימי של זהותו וייצוב מצבו הרוחני והגשמי, יוכל באמת לקבל את הגרים כראוי.
עינינו
הרואות שבזמננו אנו איננו נמצאים עדיין במצב הרוחני-מוסרי שיביא אותנו להתייחס
כראוי וכמתבקש לערבים שיושבים בארצנו (במידה שאינם עוינים אותנו ומקבלים את
ריבונותנו). ממילא איננו מסוגלים לעורר בהם יראת כבוד אלינו, וממילא הם גם לא
נכונים לקבל בכנות את אדנותנו וריבונותנו על הארץ[4].
בכדי שהגר יוכל לדעת את מקומו בחברה הישראלית, היא חייבת, כתנאי מוקדם, לחזור
לעצמה, לזהותה, לתרבותה. עד אז, לא נוכל אנו להתייחס אליו כראוי וכפועל יוצא מכך –
גם הוא לא אלינו[5]. לכן,
מוטב שבינתיים לא נקבל גר תושב[6]
שכן הימצאותו ביננו רק תביא למתחים מיותרים. אחרי שנייצב את מצבנו החומרי, מדיני,
ביטחוני בארץ, מה שמחייב כתנאי מוקדם את ייצוב מצבנו הערכי-מוסרי-רוחני, רק אז
נוכל לקבל גר תושב באופן החיובי המתאים, ומבלי שהוא יסכן אותנו.
אסור לקחת סיכונים
כל זה,
כמובן, מדובר על "גר תושב". הפליטים מסוריה, או מהגרי עבודה מאפריקה,
אינם אפילו בגדר "גר תושב". מבחינה תורנית הם "סתם" זרים. הם
אינם באים אלינו על מנת לשהות בצלנו במובן הערכי-מוסרי, אלא רק כמקלט מדיני או
כלכלי[7].
עדיין לא חזרנו לעצמנו, וממילא איננו מהווים כוח-מושך-מוסרי. ממילא גם אין אנו
מעוררים את יראת הכבוד שהיא תנאי לאפשרות שזרים יקבלו בשמחה בכנות וברצון את
ריבונותנו ואדנותנו, שהם עצמם תנאי להשתלבותם במקומם הראוי והתקין בחברה הישראלית.
במצבנו
הנוכחי, פליטים כאלה רק יוסיפו צרות, לעצמם ולנו, יגבירו מתיחויות וקשיים, ויפריעו
לנו בבניין התחיה הלאומית.
בניגוד
לנח, שביקש לתקן את האנושות על בסיס אינדיבידואלי, אברהם אבינו יצא לפרויקט תיקון
האנושות על בסיס לאומי. הוא הציב לנו ייעוד של עם סגולה – ואף הביא להטבעת סגולה
זו בעצמיותנו – בכדי שניצור חברה אנושית מתוקנת שתקרין על האנושות כולה, קודם כל
ובעיקר בהשפעה סגולית, כדוגמא וכמופת, ורק מתוך כך גם בהשפעה ישירה, פרטנית,
אינדיבידואלית.
כל עוד
אין היובל נוהג, אסור לנו לקחת סיכונים. אם קליטת זרים עלולה לסבך את התחייה
הלאומית ולאיים על הגשמת החזון של עם סגולה, עדיף שנמתין עמה עד להבראתנו הגמורה
מנזקי הגלות הארוכה. בינתיים ידאגו עמים אחרים לעזרה לנרדפים בדרכם שלהם. אנחנו
בינתיים אמורים לבנות את עצמנו, לא לשם האגואיזם הלאומי, אלא על מנת שנוכל למלא כעם
את ייעודנו האוניברסלי בתיקון האדם. אם בגלל העזרה שנושיט היום לזרים לא נוכל להגשים
את ייעודנו, יצא שכרה בהפסדה, ובהפסדה של האנושות כולה. כשנבריא, כשנחזור לעצמנו ונעמד
על רגלינו ועל זהותו ותרבותנו, כשנגשים את ייעודנו, נוכל לתרום לעולם תיקון שלם
ולא רק תיקון מזדמן.
אכן,
בינתיים לא נעזור לפליטים, ובכך אולי נחטא לאהבת האדם שבנו אבל יהיה זה על דרך
"אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה" וכן "וחי בהם
ולא שימות בהם".
אם כן,
למרות שהתביעה הראשונית לעזור לפליטים נובעת ממוטיבציה ערכית-מוסרית ישראלית
ראשונית וחיובית, מתברר – לפחות מצד השיקול האמור שבו התמקדנו – שהוצאתה אל הפועל
במצבנו הלאומי הנוכחי תהיה בלתי מוסרית בעליל.
[1] "כל המקבל שבע מצוות, ונזהר
לעשותן – הרי זה מחסידי אומות העולם, ויש לו חלק לעולם הבא: והוא שיקבל אותן
ויעשה אותן, מפני שציווה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה, והודיענו על ידי משה רבנו,
שבני נוח מקודם נצטוו בהן. אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת – אין זה גר תושב,
ואינו מחסידי אומות העולם אלא מחכמיהם (רמב"ם, הלכות מלכים ומלחמותיהם, פרק
ח', הלכה י"ד) ".
[2] הפסוק שהובא למעלה, "כי
גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות, כ"ג, ט'), אינו מלמד שעלינו לקבל זרים,
אלא מנמק שמכיוון שהיינו זרים ומבינים את סבלו של הזר מניסיוננו, עלינו להיזהר בגר
צדק או בגר תושב (וראו כיצד מתרגם אונקלוס את המילה גר שבפסוק בשתי צורות שונות).
[3] פשט הפסוק עוסק בעבד בורח
מחו"ל, והגמרא לומדת שהעבד ברח מאדוניו על מנת להפסיק לעבוד ע"ז, ודינו
גר תושב. ראו גם תורה תמימה על הפסוק.
[4] בטענה שרק כשנחזור לעצמנו
ולתרבות הערכית-מוסרית שלנו, יוכלו הערבים היושבים בארץ להעריך ולכבד אותנו ומתוך
כך לקבל את ריבונותנו, מה שיאפשר שלום או לפחות יציבות, עסקתי במאמר
"ההומניזם האמוני", כאן בבלוג, (אפריל, 2015), http://blog.emuni.co.il/2015/04/blog-post_26.html
[5] להבדיל אלף אלפי הבדלות, גם
בסוגיית גיור העולים מברית המועצות עולה הטענה הזו: כל עוד אין ערך מוסף בזהות
היהודית הדתית, והיא איננה מהווה כוח משיכה אותנטי, קשה לצפות מהם לחפוץ בגיור
כהלכה.
[6] באשר להצעה להחיל את ריבונותנו
ביהודה והשומרון תוך מתן מעמד של "כעין גר תושב" לתושביהן הערבים, או
"תושב קבע" במושגים המודרניים, המקרה שונה מעט: איננו
"מקבלים" אותם. הם כבר כאן.
[7] הם גם אינם באים כפרטים,
אינדיבידואלים, כ"גר תושב", אלא כמסה ושטפון של מאות אלפים אם לא מיליונים.
