"יציאת ערב" והקצנת האיסלם

האם יתכן שההתפרצות הרצחנית של האיסלם הרדיקלי קשורה ל"יציאת ערב" – גירושם או עלייתם לישראל של יהודי ארצות האיסלם? האם היא תוצאה של אובדן ההשראה הממתנת של דתיות בריאה ונאורה שהשפיעו עליו הקהילות היהודיות המפוארות ששכנו בארצותיו בעבר? 

בס"ד                                                                                               

ה בשבט, תשע"ה (25.1.15)

עלייתו של האיסלם הרדיקלי, על כל מראות הרצח התוהו וההרס שהוא זורע סביבו, היא תופעה מפליאה שהעולם עומד נוכחה משתאה ואיננו מצליח להבין את משמעותה. ההשתוממות רבה אף יותר לאור העובדה שבעבר, עם הופעתו, היה האיסלם נאור ומיטיב, ותרם תרומות חשובות להתפתחות התרבות האנושית.

אפשר שהמפתח להבנת הסוגיה נמצאה דווקא בתהליכים שעוברים על אירופה. לא סוד הוא שכמה וכמה הוגים מערביים כתבו בשנים האחרונות על הקשר שבין שקיעתה של אירופה לבין היעלמותם של היהודים מקרבה, הן כתוצאה של השואה והן בעקבות עלייתם לישראל ("יציאת אירופה"). הוגה דעות אחד ביכה את השטות ההיסטורית של אירופה שמחד השמידה את יהודיה, שתרמו תרומה שלא תסולא בפז להתפתחותה, ושמאידך הזמינה ופתחה את שעריה למוסלמים, שנזקם ברור היום לכל, לתפוס את מקומם. הוגה אחר מצא את המשותף לכל המדינות האירופיות שסובלות בשנים האחרונות ממשבר כלכלי ופיננסי חריף – פורטוגל, אירלנד, יון וספרד (פיג'ס, בראשי תיבות לועזיים, כדבריו): בכולן אין ליהודים חלק בניהול הכלכלה. יש שרואים תיאום מרתק בין תהליכי עלייתן ונפילתן של אימפריות – פורטוגל, ספרד, הולנד וארה"ב, לדוגמה – לבין תהליכי נדדתם, התיישבותם וגירושם או הסתלקותם, של היהודים מארצות אלה.

האם יתכן שההתפרצות הרצחנית של האיסלם הרדיקלי קשורה ל"יציאת ערב" – גירושם או עלייתם לישראל של יהודי ארצות האיסלם?

את הפסוק "ויצא יעקב מבאר שבע", הפותח את פרשת "ויצא" בספר בראשית, מפרש רש"י כך: "מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם. שבזמן שהצדיק בעיר, הוא הודה, הוא זיוה, הוא הדרה. יצא משם, פנה הודה, פנה זיוה, פנה הדרה". גם אם בני המקום אינם יכולים להתעלות למדרגה רוחנית גבוהה מצד עצמם, השפעתו של הצדיק בקרבם, בעצם נוכחותו והווייתו, מקרינה עליהם ממאור חייו והם זוכים להתעלות מוסרית המביאה ברכה לעולמם; עזיבתו מביאה לחורבנם.

האיסלם, ממש כמו הנצרות, הוא חיקוי רוחני-מוסרי מסולף של היהדות. שתיהן, כידוע, איננן מכחישות את שורשן ביהדות ואת יומרתן להוות לה תחליף. ניתן להניח, שכל עוד היו קהילות יהודיות מפוארות ומשמעותיות בארצות ערב – בגדד, קהיר, טהרן, איסטנבול, צנעה, לדוגמא – ראו המוסלמים בקרבתם דוגמה מוחשית לאמוניות טהורה, בריאה ונאורה. גם אם האיסלם הכיל אלמנטים שליליים, פועל יוצא הכרחי מהיותו חיקוי מעוות של המקור, אלמנטים אלה לא התפרצו. בזכות הדוגמה של האמוניות היהודית המתוקנת שראה האיסלם לנגד עיניו – במיוחד נוכח העובדה שהיהודים בארצות אלה היו מעורבים בחברה וחלקם גם באליטות המקומיות – הוא הצליח שלא לאבד את איזונו ושווי משקלו. בעקבות "יציאת ערב", גירושם או עלייתם של הקהילות היהודיות העשירות בדעת אלוקים ישראלית בריאה ומפותחת, יציאת הצדיק, יעקב, עם ישראל, מבירותיהם – אבדה להם ההשפעה הישראלית האמונית הממתנת והמאוזנת והשדים יצאו מן הבקבוק.

תודעה דתית-אמונית בריאה, איננה "משחק ילדים"; עם ישראל עובד על פרויקט עיצובה והוצאתה אל הפועל כבר אלפי שנים. כשהיא מתוקנת נאורה, מדויקת וטהורה – וכזו בדיוק היא בעקרון דעת אלוקים הישראלית – היא מביאה ברכה, מאשרת את החיים ומפריחה אותם. כשהיא מעוותת, היא יכולה בקלות להפוך לקללה נוראה. על התוצאה האפשרית של עיוותם וסילופם של האידיאלים האמוניים כותב הרב קוק: כ"שהם מתהפכים לגדרים לוחצים ולצבתים מעיקים....יוולד חום עשני של אש זרה מלאה ממרורות, חימה גדולה וסוערת, קנאה כעסנית לאין גבול, לאין נחת ואין שלום, ובמקומה של האמונה הגדולה, הביטחון השלו, הצפיה המעונגה, יכנס רוח עוועים של חפץ שררה ושלטון, מלא אכזריות ומחוסר בושה, צניעות ויושר, ותגרות תדיריות יתלקחו, ומלחמות דמים יולדו, ורצח ותועבה יזחלו כנחשים ממחבואים....וכטומאת הנידה יטמא כל המתיימר בשם קודש, וחושך יכסה ארץ וערפל לאומים" (אורות, עמ' צ"ב). האם יכול היה מישהו מאתנו לתאר במילים מדויקות יותר את השפלות אליה הגיעה האמונה בתופעה של האיסלם הרדיקלי בדורנו?

ביציאת מצרים, הדגם היסודי והעקרוני, הארכיטיפי, של היציאה מן הגלות, אומרים לנו חז"ל: " כשעלו ישראל ממצרים ....נאמר: 'וינצלו את מצרים'. ואמר ר' אסי – שעשאוה כמצולה שאין בה דגים..." (ילקוט שמעוני, פרשת ויגש). כשיצאו ישראל ממצרים, האימפריה בעלת ההגמוניה האוניברסלית בעת העתיקה, הם חילצו ממנה והעלו עמם את כל אוצרותיה התרבותיים והאינטלקטואלים, והותירו אותה ריקה מתוכן ומשמעות. גרוש ספרד ופורטוגל, הביאה לשקיעתן המידית של אימפריות אלה, ולעלייתה במקביל של האימפריה העותומנית, כמו גם זו ההולנדית, אליהן הגיעו רבים מן המגורשים. "צרפת בלי היהודים לא תהיה אותה מדינה" אמר לאחרונה ראש ממשלתה, מנואל וואלס, שכנראה יודע פרק בהיסטוריה.

בפרקי "ישראל ותחייתו" בספר "אורות" מבאר כידוע הרב קוק שתחיית ישראל בארצו מבשרת את קיצה של הנצרות ואת השארתה "כמצולה שאין בה דגים".

האם חשיפת יסודות ההרס, התוקפנות והרצחנות של האיסלם הרדיקלי היא תוצאה של אובדן ההשראה הממתנת שהשפיעו עליו הקהילות היהודיות ששכנו בארצותיו בעבר?  האם לפריחתו של האיסלם מיד עם הופעתו ההיסטורית ולתרומתו האדירה לאנושות באותה תקופה יש קשר לנוכחותם ולתפקידם של היהודים בארצות האיסלם בעת ההיא? האם האסון שמגלגל בימים אלה האיסלם בעיקר על עצמו, הוא נקמתה של ההיסטוריה על גירושם של היהודים מארצותיו? אנחנו מעלים זאת כאן כהשערה. מומחים לאיסלם וארצות ערב, בתנאי שהם אמונים על יסודות המחשבה הישראלית, ויש כאלה כידוע, יוכלו לבדוק השערה זאת בצורה מקצועית יותר.

אם השערה זו נכונה, האם ניתן להעלות על הדעת שאחרי שישראל יחזור לשורשיו וזהותו המקורית בארץ ישראל, יפתח אפיק חדש להשפעה מבריאה וממתנת של ישראל על האיסלם? האם תימצא בכך דרך להשלמה של האיסלם עם ישראל?

אם כן, להשערה זו השלכות מרחיקות לכת ורבות משמעות – באשר למהות השנאה האסלמית לישראל, באשר לעתיד האיסלם וארצותיו, באשר לעתידנו אנו ועתיד תחייתנו הלאומית בארץ ישראל, באשר לתפקיד האוניברסלי שעוד מחכה לנו בתיקון יישור והעלאה של דעת אלוקים האנושית, ובאשר לתפקיד המרכזי של אור לגויים שעלינו עוד למלא בתולדות האדם.

  

תמונת הניצחון

הבעיה של פייגלין ומנהיגות יהודית היא להודות שהם הצליחו במשימתם

בס"ד

י"ח בטבת, תשע"ה

אילו היינו חיים בעולם של מלאכים, במקום הכינוס שראינו השבוע, היה ידידי משה פייגלין מזמין את בנט, ומעביר לו, כמעין מטפורה, מקל שליחים. אז היה אומר למיקרופונים: אני את שלי עשיתי; עשה אתה עכשיו את השלב שלך. זו יכולה היתה להיות תמונת הניצחון שלו.

אבל אנחנו רק בני אדם. תסריט כזה דורש גדלות ואבירות נפש בלתי מצויות. אפילו לצפות מפייגלין להשתלב בבית היהודי כחבר כנסת מן המניין על מנת להדגיש בו את המימד המיוחד שלו קשה, כמו שמופרך להציע לבנט להזמין את פייגלין, על אישיותו ועמדותיו, להשתלב בתנועתו.

החיים הם מרוץ שליחים. לא עליך המלאכה לגמור. אנחנו מתפללים במניין שכן שום אדם, כשלעצמו, איננו חזות הכל. דור לדור יביע אומר. אחד מתחיל, השני ממשיך, ומי שיבואו אחריו ימשיכו את המלאכה.

כשהתחלנו להוציא לאור את עלוני "לכתחילה" ויסדנו את תנועת מנהיגות יהודית, בעקבות הסכמי אוסלו, המטרה הראשונה והעיקרית שלנו היתה – ליצור תודעת מנהיגות בציבור האמוני. המהפכה האמונית איננה רעיון של אדם אחד. היא לא מתחילה ולא נגמרת בו. לא מנהיגות יהודית המציאה אותה, לא משה פייגלין, ולא שום אדם אחר.

היא קודם כל זרם חיים אלוקי, שמתלבש ומופיע כתהליך היסטורי, מתפענח בתודעה ומתנסח כאידאה (הרב קוק ותלמידיו), ממשיך ומשתלשל, מתלבש בלבוש סוציו-פוליטי, בהופעה ציבורית מסוימת, בציבור האמוני, משם יורד מתגשם ומופיע במציאות הממשית בתנועה אידיאולוגית-פוליטית. רק בסופו של דבר – כקצה קרחון – גם באדם מסוים.

את הסכמי אוסלו לא ראינו בזמנו רק כטעות אסטרטגית או מדינית; הם היו עבורנו סימן מובהק לתהליך עמוק הרבה יותר של שקיעת שכבת ההנהגה שהובילה את הציונות ובנתה את המדינה – ההתיישבות העובדת והשמאל הישראלי. בעקבות הרב קוק הבנו שאת שכבת ההנהגה הזו עתידה להחליף שכבה חדשה, שמסוגלת לחבר את שיבת ציון לשורשיה הישראליים המקוריים – ציבור חובשי הכיפות הסרוגות. חילופי משמרות בתהליך שיבת ציון הגדרנו זאת.

אבל לפני עשרים שנה הרעיון שהציבור האמוני צריך לחתור להנהגה על מנת להוביל את השלב הבא של שיבת ציון, היה הזוי, זר ומוזר, לרוב אנשיו. את תפקידנו ראינו ביצרת תודעת הנהגה בציבור הזה. ראינו את העיקר בציבור, לא באיש כזה או אחר.

והנה, בעזרת השם, הצלחנו. עבור נפתלי בנט – והרבה יותר חשוב מזה, עבור הדור החדש של הכיפות הסרוגות – ההנהגה כבר איננה מילה גסה. להיפך, היא טבעית ומובנת מאליה. אדרבא. נוצר כוח פוליטי מגובש ומשמעותי, ביטוי אותנטי של הציבור האמוני, שנמצא בעמדת זינוק להגשמת ייעודו – הנהגת שיבת ציון להמשך דרכה ההיסטורית.

הופעתם של נפתלי בנט והבית היהודי הם תוצאה ישירה של פעילותם של פייגלין ומנהיגות יהודית במשך עשרים השנים הללו. בשביל להצליח במשימה הזו, היתה ההיסטוריה זקוקה לאישיותו המיוחדת של פייגלין, על מעלותיו, ולא פחות מכך על מגרעותיו (!), שאת שניהם אני מכיר היטב, טוב אפילו ממנו. אף אחד אחר לא היה מסוגל לעשות זאת.

הבעיה של פייגלין ומנהיגות יהודית כרגע היא להודות שהם הצליחו במשימתם וסיימו את תפקידם ההיסטורי, במתכונת הנוכחית על כל פנים.

כשהעלנו את הרעיון של מועמד אמוני לראשות הממשלה, לא חשבנו שהוא מחייב שבסופו של התהליך יהיה דווקא המועמד שלנו ראש הממשלה. ראינו אותו כמאיץ, כקטליזטור, להטמעת הרעיון. מכיוון שרוב האנשים אינם מיומנים ברעיונות מופשטים, היה צורך להלביש את האידיאה באישיות ממשית. "לשכב על הגדר" הגדרנו זאת. ההנחה הייתה שבהחלט יתכן שמי שישכב על הגדר, יצטרך בבוא הזמן לאפשר לאחרים "לעבור על גופתו".

האם בנט והבית היהודי מושלמים? האם הם התגשמות החלום של המהפכה האמונית? רחוק מזה. כזכור אנחנו לא חיים בעולם של מלאכים. אבל אנחנו בתוך תהליך היסטורי אלוקי, והתהליך עצמו מבשיל את האדם המוביל אותו, את הציבור שמסביבו ואת ציבור היעד – הרוב היהודי במדינה. התהליך לא מתחיל באדם. הוא רק מסתיים בו. מתלבש בו על מנת להתקדם עוד שלב.

הרצל לא התחיל את הציונות. קדמה לו תנועת חובבי ציון שהכשירה את הלבבות במשך כעשרים שנה. כשהופיע הרצל, היתה כבר התודעה בשלה. אבל כשהופיע הרצל, תנועת חובבי ציון הפכה מיותרת. עכשיו היא יכולה היתה רק להפריע להתפתחותו של התהליך. לכן היא ירדה מן הבמה. בנט עדיין איננו הרצל כמובן, אבל מנהיגות יהודית מילאה את אותו תפקיד שמלאו אז חובבי ציון.

בכדי להרים חללית לגבהים יש צורך בטיל בליסטי ענק, כבד, מלא דלק, איטי וגדול ממנה בהרבה, על מנת שיתגבר על מקדמי החיכוך וכוחות הגרביטציה שמונעים את הנסיקה. הרבה רעש וצלצולים. אבל כשמגיעה המערכת לגבהים המתאימים, חייב הטיל להתנתק מן החללית, ליפול, ולאפשר לה להמשיך. עכשיו היא כבר תוכל לנוע מעצמה.

זהו גם הסיפור של מנהיגות יהודית בליכוד. ההצטרפות לליכוד היתה מבחינתי תמיד טקטיקה בלבד. לא אידיאולוגיה. לחצנו על כל הדלתות הפוליטיות האפשריות בכדי למצוא כלי פוליטי להגשמת הרעיון ורק זו נפתחה.

כישלונו של פייגלין בליכוד איננו עניין של דילים וחיסולים ממוקדים; אפילו לא של הטעות באשליה שהמהפכה האמונית – שמחייבת את הפריפריה הסוציו-פוליטית הטבעית שלה, הכיפות הסרוגות – יכולה היתה לצמוח בשדות זרים. כישלונו של פייגלין בליכוד הוא בשורה וניצחון לרעיון שלו עצמו, אות שהמהפכה האמונית השלימה שלב אחד ומתחילה שלב חדש, שמחייב הופעה ולבוש חדשים. 

בעולם הזה רעיונות מופיעים בלבוש אנושי: מילים, מושגים, תנועות אידיאולוגיות-פוליטיות ואנשים המובילים ומגשימים אותם. אבל הרעיונות האמתיים תמיד גדולים מן האנשים המופיעים אותם. כשהרעיונות מתפתחים ומתממשים, הכלים – האנשים וכדומה – נעשים צרים עליהם. בכדי להמשיך להתפתח ולהתפשט, הרעיונות חייבים להופיע בלבושים חדשים, מה שמחייב שהלבוש הקודם יפנה את מקומו.

רק אחרי שהרב שלמה קרליבך הסתלק לעולמו, יכול היה הניגון שלו להתפשט בכל העולמות, בכל הציבורים. לפני כן, משמעותה של הזדהות עם הניגון שלו היתה הזדהות עם האיש עצמו ועם חוג חסידיו המצומצם, על כל מיני תופעותיו הספציפיות, הלא-תמיד מקובלות. כשעלה האיש לשמיים, השתחרר הניגון מהלבוש המוגבל שלו, ויכול היה להתפשט.

פייגלין הלביש, הופיע, את רעיון המהפכה האמונית בצורה המיוחדת, האישית מאד, שלו. אבל הרעיון גדול מפייגלין, והיה חייב להשתחרר אפילו ממנו. עתה הוא יהיה מסוגל להתלבש בהופעה חדשה, בריאה, בוגרת, מאוזנת וציבורית הרבה יותר.

"ויולד פייגלין את בנט והבית היהודי, ובנט הוליד את......".

ינון מגל והצדיקים

בס"ד

 פורסם השבוע באתר "בשבע"

לא מעט צדיקים צקצקו בלשונם כאשר ינון מגל אמר בראיון לערוץ 2 שעישן בעבר סמים קלים ועוד הוסיף חטא על פשע והודה שאיננו יודע מהי פרשת השבוע. הרבה צדיקים שהבית היהודי לא מספיק יהודי/דתי/תורני/הלכתי בשבילם חגגו: אמרנו לכם. ינון מגל אמנם לא ידע מהי פרשת השבוע, אבל הצדיקים שצקצקו בלשונם שכחו דבר הרבה יותר חשוב: "ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירהו". 

בפרשה המדוברת, פרשת "ויגש", מבקש יוסף, האח האבוד, את אחיו "ויאמר יוסף אל אחיו, אני יוסף....ולא יכלו לענות אותו כי נבהלו מפניו".

הנה בא יהודי רציני, איש תקשורת בכיר, ומודה שאנחנו אחיו. רוצה לחזור למשפחה. הוא מודה שאנחנו צדקנו, לא רק במובן הפוליטי והמדיני, אלא עמוק מכך, במובן האידאי, הדתי, ההיסטורי. אדם ישר, כן, אמין, איש אמת – הוא הרי יכול היה לענות בשלילה על שאלת הסמים. ואנחנו בודקים לו בציציות. נבהלים מפניו.

"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד". ינון מגל איננו יחיד. ישנם עוד עשרות אלפים, אולי מאות, כמוהו. עוד מעט דור שלם.  "כיפות שקופות" קוראים לתופעה. (גדעון סער הוא כנראה דוגמה נוספת). שלא תהיינה לכם אי הבנות, רובם עישנו סמים קלים – וודאי רוב רובם של אנשי התקשורת והברנז'ה – ולא תמיד זוכרים מהי פרשת השבוע. הם רק בתחילת הדרך.

הם הגיעו ליהדות, לתורה, לקב"ה – בעצמם. מתוכם. על אמת. הם פגשו את האמת האלוקית של עם ישראל בצורה שעליה רובנו יכולים רק לחלום. זה לא דבר שלומדים כידוע בבני עקיבא או בישיבה תיכונית, גם לא בישיבות הסדר ואפילו לא בישיבות הגבהות. (שלא נדבר על רוב העולם החרדי, ועל כך כבר אמר לייבל'ה וייספיש הידוע, ממאה שערים: "כשהחרדים רואים את בעלי התשובה הם אומרים לעצמם: אולי בכל זאת יש אלוקים"). זה מפגש עם ריבונו של עולם. אחד לאחד. מפגש אמיתי. זהו בדיוק ה"לך לך" של אברהם אבינו. עכשיו אנחנו רואים אותו בחיים. דור שלם עומד בפתח, מבקש לחזור לעצמו, לזהותו, ליהדותו – ואנחנו בודקים בציציות. וועדות קבלה. בדיקות סמים. "כי נבהלו מפניו".

על כך כבר אמר רב חשוב במחוזותינו: "עם ישראל יחזור בתשובה לא בגלל הדתיים אלא למרות הדתיים".

בספר הזוהר נאמר שהמשיח בא בכדי להחזיר את הצדיקים בתשובה. הפרוש המקובל הוא שהחילוניים כבר ישובו מעצמם, אבל בכדי לפתוח לדתיים את הראש – צריך את המשיח.

ולחשבון הפוליטי: ינון מגל לא רק מייצג דור שלם ותהליך היסטורי חשוב מאין כמוהו, אלא מסמן את הבית היהודי כתנועה אמונית נינוחה, פתוחה, מקבלת, כלל ישראלית. לא עצבנית לא קפדנית ולא חטטנית. לא בודקת את הכשרות בצלחת של השכן ולא את אורך החצאית של אשתו. הוא מסמן לחלקים רבים מעם ישראל שהם יכולים ללכת אחרינו, שהבית שלנו פתוח עבורם. שיש לנו מקום בשבילם. כמו שהם. שתמיד חיכינו לרגע הזה שהם יחזרו הביתה. שכולנו אחים. שאנחנו אוהבים אותם.

הוא שווה את המנדט שלו בזהב.

כמובן, האידיאל הישראלי הוא קיום מצוות במלואן. אבל כולנו רק בדרך. זהו החלום: סולם מוצב ארצה (כיפות שקופות ואפילו כיפות שמים) וראשו מגיע השמימה (תלמידי החכמים) והנה מלאכי אלוקים (כל עמך ישראל, איש איש במדרגתו) עולים ויורדים בו.