בס"ד
שני הצדדים טוענים בגרון ניחר שהם פועלים בשם הדמוקרטיה ושניהם צודקים, אלא שהמושג "דמוקרטיה" משמש בכול צד במובן שונה.
פורסם ב"מקור ראשון, כ"ה באייר, תשפ"ב (23.5.25)
המאבק בין הממשלה והכנסת לבין מערכת
המשפט ממשיך במלוא עוצמתו ולא עומד להסתיים בקרוב. אפילו המלחמה שהתרגשה עלינו לא
הביאה לסיומו ואפילו לא לדחייתו או להתמתנותו. אי אפשר להגדיר את המחלוקת בין
הצדדים אלא כ"שיח חרשים". שני הצדדים טוענים בגרון ניחר שהם פועלים בשם
הדמוקרטיה ושניהם צודקים, אלא שהמושג "דמוקרטיה" משמש בכול צד במובן
שונה. הימין מדבר על דמוקרטיה במובן הפורמלי כמערכת של איזונים בין הרשויות, וטוען
בצדק שבית המשפט הרחיב את סמכויותיו ללא גבול. מחנה השמאל, לעומת זאת, מתכוון
במושג דמוקרטיה לזכותו של הפרט לחיות את חייו מתוך חרות, בחירה חופשית וללא כפיה,
וחושש שממשלת הימין המלא, בגלל המרכיבים הדתיים שבה, מתכוונת לפגוע באורח חייו
ולכפות עליו כפיה דתית, וגם הוא צודק.
מיד עם הקמתה של ממשלת הימין המלא
הודיעו אנשי ש"ס שמעתה תהיינה משמרות
צניעות בכניסה לרחבת הכותל על מנת לוודא ששום אישה לא תיכנס אליה בלבוש
שאינו צנוע. בעקבות ההודעה התעורר גל מחאות גדול והיוזמה נגנזה. מדברים כאלה בדיוק
חוששים החילוניים.
לפני קרוב לשנתיים, בזמן המחאות
הגדולות של השמאל כנגד הרפורמה המשפטית, למדתי מידי שבוע בחברותא עם ראש אחד מהמוסדות
החרד"ליים. מטבע הדברים עסקנו גם באקטואליה. יום אחד הוא שאל אותי מדוע לדעתי
יוצאים מאות אלפים ישראלים להגן על בית המשפט העליון. "הם פוחדים מכפיה דתית
של ממשלת הימין המלא", עניתי לו, "וחושבים שרק בית המשפט יכול להגן
עליהם מפניה". "אנחנו מתכוונים לכפות עליהם כפיה דתית?!" הוא שאל
אותי בתמיהה גדולה וכנה.
במקביל ללימוד איתי, ולהבדיל, הוא גם
זכה ללמוד עם אחד מהרבנים החרד"לים הידועים. כעבור שבוע, כשנפגשנו שוב, הוא
סיפר לי ששאל את הרב האם אנחנו באמת מתכוונים לכפות על החילונים כפיה דתית כל
שהיא. "תראה" ענה לו הרב, "יש דברים שאין לנו ברירה". "אתה
רואה" אמרתי לו, "החילוניים מבינים את זה טוב ממך".
כאן קבור הכלב. זה בדיוק מה שגורם
למאות אלפי ישראלים, הרבה מעבר לגרעין הקשה והקבוע של מפגיני בלפור וקפלן, לצאת
להגנת בית המשפט ומערכת המשפט. הרב צודק מבחינתו. הוא לא יכול לחרוג מן ההלכה
המסורה. כול עוד אין לו כוח פוליטי לא מוטלת עליו אחריות כלפי שמיא. אבל אם בכוחו
לדאוג שעם ישראל יקיים יותר מצוות או יעבור פחות עבירות, הוא חש שזו חובתו ושהוא ייתן
את הדין אם לא יעשה זאת. כמובן, הרב מבין שהוא לא יוכל לכפות את השולחן הערוך על
החברה הישראלית, אפילו לא את מקצתו, ושלכן גם לא ייתן את הדין אם לא יעשה זאת, אבל
בכול זאת, מה שאפשר – מתחייב. "יש דברים שאין לנו ברירה".
המסורת לה מחויב הרב היא זו שהועברה
מדור לדור בישראל מאז סיני. במשך שנות הגלות היא התמודדה רק עם תופעה של יחידים
בקהילה שחרגו מן הנורמה אבל לא עם מצב שבו רוב עם ישראל לא חש מחויב לשולחן הערוך
כמצבנו היום. לנושאי התורה אין שום מסורת מוסמכת להתמודדות עם המצב החדש והם ניצבים
מולו משותקים.
מעט מאוד רבנים, לדוגמה, יכולים לקבל
את מתווה גביזון-מדן לגבי השבת למרות שהוא הוגן, הגיוני, ימנע לא מעט חילול שבת ויוכל
לעצב לטובת כולם שבת יהודית במרחב הציבורי בישראל. הם לא יכולים לקבל על עצמם
אחריות למה שלפי השולחן הערוך יהפוך לחילול שבת המוני רשמי ולגיטימי בהכשר הרבנות.
אצלנו בימין בטוחים ששופטי בית המשפט
העליון והיעוץ המשפטי פועלים רק מתוך שרירות לבם ומתוך תחושת כוח בלתי נגמרת. יש
בזה לא מעט כמובן אבל זו איננה התמונה השלמה. גופים אלה פועלים גם מתוך תחושת
שליחות בשם ציבור רחב בישראל שחושש באמת ובכנות לאורח חייו החופשי ולחרותו והם מודעים
לגיבוי שהציבור הזה נותן להם. לולא הרוח הגבית שהם מקבלים מציבור זה הם לא היו
יכולים להתמיד בהתעמתות עם הכנסת והממשלה בעזות מצח שכזו. רוב החילוניים בישראל לא
נרתעים מיהדות; הם פוחדים מכפיה דתית.
