אסטרטגיית השכם להורגו

הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו היא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך, השכם להורגו"
 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" בח' בתמוז תשפ"ה (4.7.25)

ידועה דרשתו של הבעש"ט על מאמר חז"ל "דע מה למעלה – ממך", כלומר מה שקורה לאדם איננו מקרי אלא בא ממנו עצמו. המציאות החיצונית היא השתקפות של מצבו התודעתי והרוחני של האדם. אם קמת בבוקר וכול העולם מחמיץ לך פנים, דע שאתה הוא חמוץ הפנים והתגובה של הסביבה רק משקפת זאת.

כך גם ברמת הכלל. אם חברה נכנסת לקונפליקטים מול המציאות, המקור לקונפליקטים הוא בחברה עצמה, לא במציאות החיצונית האובייקטיבית. אם פורצת מלחמה, לא האויב הוא הבעיה האמיתית, הוא רק השתקפות של בעיות תודעה של החברה ושל חולשות רוחניות מוסריות שלה.

המלחמה אותה אנחנו חווים מאז 7 באוקטובר ועד מבצע "עם כלביא" כנגד איראן לא פרצה במקרה ולא באה עלינו ללא טעם וסיבה. אנחנו הבאנו אותה על עצמנו. לכן מלבד ההתייחסות המתבקשת לכול מה שאירע ברמה הצבאית הטקטית והאסטרטגית וברמה המדינית והפוליטית, חייבים לתת את הדעת גם, ואולי בעיקר, לרמה התודעתית, המוסרית-רוחנית.

החוט המקשר את כל אירועי המלחמה הזו הוא ההתכחשות שלנו לעקרון שניסחו חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו". קל לראות זאת בכול החזיתות. החמאס השתלט על רצועת עזה בשנת 2007 ומאז הוא הלך והתעצם ואנחנו התכחשנו, הבלגנו והכלנו. כך גם בחזית הצפונית; החיזבאללה הכפיל את כוחו עשרות מונים מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. ארסנל של כ-150 אלף רקטות מסוגים שונים הפך לאיום נורא על מדינת ישראל ובכול זאת אנחנו העדפנו לצפות במתרחש בלי שום תגובה. בעניין איראן אי אפשר לומר שהתעלמנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה את איום הגרעין האיראנית על ראש דאגותיו מאז ומתמיד. ובכול זאת, קמנו כלביא וחיסלנו את האיום רק ברגע האחרון.

לא רק שהעיקרון על פיו התנהלה מדינת ישראל מזה כמה וכמה עשורים היה שלא פותחים במלחמת אלא כשאין ברירה, אלא שהפכנו אותו למוסרי ומקודש. החברה הישראלית הפכה מפונקת, עשירה ונהנתנית, והעדיפה נסיגות, התנתקויות ואשליות של הסכמי שלום מדומיינים וכוזבים, ובלבד שלא לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות.

עד שבאה המציאות וכפתה עצמה עלינו. מאז האסון הנורא של 7 באוקטובר התחיל אט אט להסתמן השינוי. והשינוי איננו רק אסטרטגי או מדיני אלא בעיקר תודעתי ומוסרי. הפצע של רצועת עזה והחמאס עדיין פתוח, אבל מול החיזבאללה למדנו את הלקח. אנחנו כבר לא מסתפקים בהסכמים אלא מקפידים להשכים ולהרוג כל פעיל טרור בלבנון ברגע שהוא מרים את ראשו. גם מה שאירע מול סוריה מעיד על השינוי. יכולנו לצפות בנפילת משטר אסד מהכורסה אבל השכלנו להקדים לתקוף ולחסל בהחלטיות את כול האמצעיים הצבאיים האסטרטגיים שנותרו לצבא הסורי. בשני המקרים הללו ניכר שעברנו למערכת הפעלה מוסרית חדשה: "הקם להורגך השכם להורגו". השיא של המהפך המוסרי היה כמובן המבצע של "עם כלביא" כנגד איראן. הנכונות הנפשית והמוסרית לעשות זאת, הייתה פרי ההתפתחות התודעתית הזו מאז 7 באוקטובר.

כדי להפנים את המהפך המוסרי הזה, לקבע אותו ולהפוך אותו לנכס צאן ברזל של ההתנהלות האסטרטגית הצבאית והמדינית שלנו, חייבים להעלות לתודעה את השינוי הזה ולחזור ולשנן אותו שוב ושוב, שמא יחזרו התבוסתנות והחולשה המוסרית להכחיש אותו.

העיקרון הזה מקבל משנה חשיבות נוכח חילוקי הדעות באשר להפסקת האש עם איראן. יש כאלה שגורסים שהיינו חייבים להמשיך במלחמה עד "הניצחון הסופי". רק העתיד יכריע בין הדעות אבל חשוב לזכור שלא היה לנו ניצחון סופי מוחלט וחד משמעי כמו הניצחון של מלחמת ששת הימים, ובכול זאת, תוך שש שנים הערבים התאוששו ממנה ופתחו במלחמת יום הכיפורים. מסתבר שלפחות באשר לאויבים שמחוץ לתחומי ארץ ישראל, אין ניצחון סופי ומוחלט. נדונו לחיות על חרבנו לעוד כמה דורות, או לפחות להיות מוכנים לכך נפשית ומוסרית. הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את התהליך של שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו, הוא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך השכם להורגו", בלי אשליות, בלי התכחשות למציאות, בלי היסוס ובלי מצמוץ.