אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי תרבותי והיסטורי, השמאל הישראלי הולך ומתדלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק.
בס"ד
פורסם ב"מקור ראשון" מיד אחרי הבחירות, 4.11.22
אין ספק
שההישג האלקטוראלי הבולט של הבחירות הוא של מפלגת הציונות הדתית ובעיקר של איתמר
בן גביר. נתניהו עשה הכול כדי לשתות לו את הקולות בישורת האחרונה אבל הפעם הדבר לא
צלח בידו. ההישג של בן גביר אינו מתמצה במספר המנדטים שבחרו בו; בן גביר הרחיב את
המנעד של הפוליטיקה הישראלית. עד לאחרונה עמדותיו נחשבו מחוץ לקונצנזוס ולא ראויות
לבוא בקהל. החיבור בין בן גביר לסמוטריץ, שכולו מעשי ידי נתניהו ולצרכיו הפוליטיים,
הפך אותו ללגיטימי, ואפשר לרבים בחברה הישראלית לחוש שיש מי שמבטא את קולם המושתק.
התחושה של אובדן הגאווה הלאומית והחרדה מפני הערבים הלכו וגאו בשנים האחרונות.
משנפרץ הטאבו ובן גביר הביא לידי ביטוי את התחושות האלה, הוא זכה בכול הקופה, ממנה
נהנו גם שותפיו מהציונות הדתית.
אבל
ההישג הפוליטי של הבחירות האלה שייך כולו לבנימין נתניהו שהראה לכול המלעיזים,
וביניהם כותב שורות אלה, שעדיין לא נס לחו. המאמץ שלו לארגן את הקואליציה שלו
באופן מהודק, לפתור סכסוכים ומחלוקות ולוודא ששום קול לא ילך לפח, הוא שהביא
לקואליציה שלו את הניצחון. היכולת הזו איננה רק פרי עבודה קשה; היא התאפשרה גם אודות
לסמכות שיש לו בעיני כול הגורמים הפוליטיים והרבניים בקואליציה הזו.
הדבר
בולט ביתר שאת כשמביטים במה שאירע למחנה השמאל והערבים. בסך הכול המחנה הזה לא
הביא פחות בוחרים לקלפי, אבל חוסר הארגון שלו וחוסר הסמכות של יאיר לפיד, הביאו
לכך שהוא היה מפורד ומפוזר, מה שגרם לו לאבד את המנדטים שהביא. מרץ והעבודה שהלכו
בנפרד, הערבים שמיצו את כל אפשרויות הפיצול שלהם והמאבק בין גנץ ללפיד על המועמדות
לראשות הממשלה. כל אלה הביאו לכישלון הפוליטי של השמאל.
אבל
כישלונו של השמאל נעוץ במישור עמוק יותר. מלבד רל"ב, אין שום רעיון אידאולוגי
מארגן למחנה השמאל. אפילו רעיון שתי המדינות כבר לא רלוונטי ורוב הציבור התפכח
ממנו. שום דבר משותף אין בין גנץ לערבים, בין ליברמן למרץ והעבודה, בין לפיד לערבים
ולליברמן. הכישלון של מחנה השמאל נעוץ ברמה ההיסטורית ומתמצה במסקנה ששוב ניצחו
היהודים את הישראלים. בניגוד למחנה נתניהו שהרעיון של הזהות היהודית משותף לכולו
ומאחד אותו, לשמאל אין שום רעיון מאחד. וכשברמה האידאולוגית אין שום דבר משותף,
הכישלון הפוליטי אינו מפתיע.
זה כנראה
הלקח העיקרי שמחנה השמאל אמור להפיק מהבחירות האלה. הזהות היהודית, על כל המנעד
שלה, מהחרדים, דרך הכיפות הסרוגות למיניהן ועד המסורתיים מצביעי הליכוד, היא הרוח
המשותפת שנותנות עומק היסטורי ובסיס אידאולוגי מוצק לקואליציית נתניהו. מרכיבים
רבים מידי של מחנה השמאל מנוגדים לתוכן הזה: במישור המדיני מתבטא היעדר תודעה
יהודית מפותחת בנכונות לוותר על חלקי ארץ ישראל ובראייתה אמצעי ולא ערך ואידאל,
ללא שום פרספקטיבה היסטורית. היעדר זה הוא גם המקור להתמסרות-בקלות של מחנה השמאל
לרעיונות הפוסט מודרניים, הפרוגרסיביים, הליברליים-רדיקליים. בתחום הזה לא מדובר
רק במצביעי מרץ והעבודה; אם גם צה"ל נכנע לרעיונות פמיניסטים קיצוניים
ולאג'נדות להט"ביות, הרי שהרעיונות האלה חדרו גם למחנה השמאל-מרכז כולו. גם בנושא
הרוח הלאומית ניכר החוסר בתודעה היהודית איתנה: השיח על מדינת כל אזרחיה ואובדן
הגאווה הלאומית. הניתוק מהזהות היהודית הוא שמרחיק מהשמאל את הרוב היהודי. הוא
שורש כישלונו.
מן הסתם
מחנה השמאל נערך עכשיו לחזרה לבלפור, לכיכרות, לגשרים ולדגלים השחורים, ומתכוון
לעשות לימין מה שהימין עשה לממשלה הקודמת: מסע הסתה, פלגנות ושנאה. בן גביר
וסמוטריץ מצד אחד והחרדים מהצד השני, ומעל כולם "הנאשם" בנימין נתניהו,
יכולים לספק הרבה חומר למסע הפצת רעל כזה, אבל לא יהיה בו שום תבונה או בגרות, אלא
רק ביטוי לבכיינות, ייאוש ושחרור תסכולים.
ברמה
ההיסטורית הזהות היהודית מנצחת. השמאל לא יוכל לה. גם לא בסיוע המגזר הערבי. עליו להפיק
לקחים ולבנות את עצמו על בסיס חדש. זהות יהודית איננה בהכרח זהות דתית. רוב מצבעי
הקואליציה שניצחה בבחירות אינם שומרי מצוות; הם יהודים בזהותם הלאומית והתרבותית.
אם השמאל רוצה לחזור ולהיות רלוונטי לרוב הציבור הישראלי, הוא חייב להתחבר לזהות
היהודית. הוא כמובן צריך לעשות זאת בדרכו שלו, אבל ללא עומק יהודי, לאומי תרבותי והיסטורי,
השמאל הישראלי הולך ומתדלדל, מתמעט, מתפזר ומתפרק. בהיעדר בסיס יהודי שיפיח בו
נשמה גם התוכן החילוני החיובי והחיוני שהוא הביא לעם ישראל בדורות האחרונים הולך
ומתנוון. ככה לא בונים מדינה.
