רשמים, הערות, הארות תובנות וגם ביקורת על ספרו של תומר פרסיקו "מדיטציה יהודית".
בס"ד
ה' בחשוון, תשע"ז (6.11.16)
המושג
המרכזי בספרו של תומר הוא "העצמי הנחצץ", מושג שטבע צ'ארלס טיילור,
ותומר הולך כאן בעקבותיו. בהגדירי אותו כמרכזי אינני מתכוון לומר שהוא מוזכר יותר
פעמים מאחרים, או שסביבו נסובים רוב הדיונים, אלא לכך שהוא ההנחה המוקדמת שממנה
נגזרת עמדתו של תומר בכל עמוד ועמוד, בכל דיון ודיון, לאורך כל הספר. הוא מהווה
"השראה" לדיון, באותו מובן שעל פיו השראה מגנטית, או כוח הגרביטציה,
נמצאים בכל העולם, חדורים בכל היש, למרות שהם אינם נראים, נוכחים, או בולטים. במושגים
של הקבלה והחסידות – הוא ה"אור המקיף" של כל הדיון, [ומכאן ולהלן, כשאני
מזכיר חסידות – אני מתכוון לחב"ד, וקבלה – כפי שהיא מבוארת מתוך הספרות
החב"דית. אלא אם כן אציין אחרת].
תומר
מזכיר את "העצמי הנחצץ" כמה וכמה פעמים (לדוגמא: עמ' 128, עמ' 134, עמ'
182, וכן: 407-408 ועוד) ועוסק בו במיוחד בפרק המשנה "הנאורות, הרומנטיקה,
המהפכה המדעית", (עמ' 131 ואילך).
המושג
"העצמי הנחצץ", בא לציין תמורה מהפכנית בתודעה המערבית, תמורה שהתרחשה,
פחות או יותר, במאה ה-18, ושתומר קורא לה, בעקבות חוקרים אחרים, "המפנה
הסובייקטיבי הגדול של התרבות המערבית", ש"כולל עיסוק מועצם של הפרט
בפנימיות נפשו, והתייחסות הולכת וגוברת של (ואולי צ"ל אל) חיי הנפש שלנו
כמקור למשמעות, לסמכות ולזהות" (עמ' 16). וכן: "העניין בחיי הנפש
ובהתפתחות פנימית איננו שיגעון זמני או אופנה חולפת. זהו מאפיין מרכזי של העולם
המודרני ושל חיינו אנו בעת הזאת. הפיכתה של הנפש הפרטית למקור של משמעות, סמכות
וזהות, מהווה תמורה עצומה בצורת החיים האנושית, תמורה שמשפיעה על כלל מישורי
החיים" (הקדמה, עמ' 23). או: "....תהליך החילון שעבר על העולם המערבי [איפשר]
לא רק את צמיחתו של האינדיבידואל המודרני, אלא את הפיכתו לאוטונומי מבחינה מוסרית.
האדם הפך למסוגל להעניק משמעות לחייו ללא תלות באלוהים – ולפעמים מתוך חובת
מחיקתו" (עמ' 139).
ובמילים
אחרות, וכפי שזה נראה מעמדתן של הקבלה והחסידות, התפתחותה של מודעות עצמית פרטית
של הפרט עצמו, כל פרט בחברה, לעצמו, כתופעה כוללת, דבר שבדורות שלפני כן אפיין
מעטים ויוצאי דופן בלבד. מודעותו של הפרט לעצמו, הופכת את הווייתו הפרטית לעובדה
המרכזית בחייו, ולמקור היחיד האפשרי מבחינתו לסמכות, משמעות וזהות.
אכן, אי
אפשר להמעיט מחשיבותו, משמעותו, ועוצמתו של התהליך. האדם המודרני סלק את
"השמיים", כפר בהן, דחה את האלוהים, לא כל שכן את המוסדות והממסדים
שייצגו אותו, או התיימרו לדבר בשמו, ובחר "בארץ" – בעצמו. באדם. הממד
האובייקטיבי, שמחוץ לאדם, נדחה בפני הסובייקטיבי.
המובן
הלשוני של הביטוי "העצמי הנחצץ", הוא מלשון "לחצות לשניים", "חציצה",
או "ניתוק". הוא "חתך" עצמו מן השמיים, התנתק מהן – על כל מה
שהמושג מייצג – ופינה מקום ל"ארץ", לאדם, לרציונליות, לבחירה החופשית,
ליוזמה אנושית, לאוטונומיה מוסרית אנושית, וכדומה. הפרט האנושי הופיע במלוא קומתו,
כפרט.
זהו
הבסיס לכל העידן המודרני, על כל תופעותיו, יתרונותיו, מעלותיו, כמו גם חסרונותיו.
בכל אלה עוסק תומר בפירוט.
אינני בא
לחלוק על תומר בעניין זה. אני ממש מסכים כמעט לכל מילה. אדרבא, אני סבור שצריך
להסתכל על התהליך בפרספקטיבה רחבה יותר ולתת לו משמעות גדולה עוד יותר. ייתכן שהוא
איננו קטן מהתהליך שעברה התודעה האנושית, בקפיצת המדרגה של המעבר ממיתוס ללוגוס
בתרבות היוונית, ובמקביל מבחינה היסטורית וכרונולוגית, בתרבות הישראלית, במעבר
מנבואה לתורה שבע"פ ומבית ראשון לבית שני. (ואגב, "המפנה
הסובייקטיבי" הזה, הופעת המודעות הפרטית בשכבות חברתיות נרחבות, שבא לידי
הביטוי האמור בתרבות המערבית-נוצרית, הוא הוא שמופיע בישראל בהופעת החסידות. שני
המקרים הם חלק מתהליך אוניברסלי, או, במונחים שאני מעדיף: אור אלוקי חדש
"יורד" לעולם, מתגלה לתודעה האנושית, ונקלט בתרבויות השונות לפי כליהן
השונים. עניין זה "שווה" דיון כשלעצמו, וייתכן שבהמשך אפתח את הסוגריים
הללו ואפתח מהן פרק לעצמו).
עד כאן,
פחות או יותר, אני "הולך" עם תומר, אבל מכאן כנראה נפרדות דרכינו.
כי תומר
רואה בתהליך הזה של "המפנה הסובייקטיבי", מצב קבוע שילווה את התודעה
האנושית – כפי שהוא מובן לנו היום(!) – מכאן ולהבא. כלומר, החציצה הזו, כפי שאנו
תופסים אותה היום, תישאר אתנו לעד. הוא איננו רואה בו שלב ראשון בתהליך אחר, כולל
ומקיף יותר. הוא לא רואה שהתהליך הזה הוא, מבחינה מסוימת, רק "חצי עבודה",
או "חצי הדרך". במובן זה תומר מזכיר לי את "קץ ההיסטוריה והאדם
האחרון", של פרנסיס פוקוימה. פוקוימה טען שאחרי נפילת הקומוניזם,
ו"ניצחונו" של הקפיטליזם הליברלי, לא תופיע אידיאולוגיה נוספת, מתחרה.
זהו, הגענו.
מתוך כך,
רואה תומר את "העצמי הנחצץ" כקנה המידה של הדברים, כקריטריון על פיו
אמורות להישפט שאר תופעות חיינו. ובהמשך לכך, ומתוך כך, הוא בוחן שופט ומעריך את
היהדות. ומכיוון שיש לו עניין אמתי בתורת ישראל, והוא בוחן אותה לפי קריטריון זה,
הוא נוטה להתאים אותה לבסיס האמור, או שואף לחדש ולעדכן אותה לפי קנה המידה הזה
(ובהמשך אנסה להוכיח את האמור כאן).
אלא
שממבט ישראלי (ואני מתכוון למובן המקורי של המושג), "המפנה הסובייקטיבי"
הוא חלק מתהליך הרבה יותר כולל מקיף ומשמעותי. הוא מהווה רק שלב א' בתהליך שהשלמתו
תבוא בהופעת שלב ב'. בכדי להסביר את העמדה הזו, אאלץ להסביר מושג לא פשוט מן הקבלה
– "סוד הנסירה". לפני שאנסה להסביר, אני מבקש מן הקורא לשים לב עד כמה
המושג "נסירה", דומה מבחינה לשונית, ממש כמעט זהה, למושג
"החציצה" של "העצמי הנחצץ".
"סוד הנסירה"
קודם כל,
מהו "סוד"? בקצרה ובפשטות, עקרון מטפיזי, כלל, "חוק", שמופיע
במציאות בכל מישוריה: בחלל, בזמן, ובנפש (תודעה), בכל חלקיק של המציאות הנבראת.
ולכן הוא קודם לה, מטא-פיזי. אלא ש"סוד", בניגוד ל"סתם" תובנה
רציונלית, נובע מאינטרוספקציה, הכרה מבפנים ומכאן גם וודאותו, או כמו שמביא תומר
בשם תרזה מאווילה, דבר ש"יובן במהרה על ידי כל מי שהאל זיכה אותו בדבר, אבל
איש מלבדו לא יוכל בלי ריבוי מילים והשוואות" (עמ' 30). (ועוד נשוב
לעניין).
מהו
"סוד הנסירה"? שוב, בקצרה ובפשטות, ובהקשר המיוחד שלנו: הופעת מודעות
עצמית.
כשהחיים
הופכים להיות מודעים לעצמם, כשמתפתחת הכרה עצמית, נוצרת חציצה, פער, ניכור (נ.כ.ר.
שורש דקדוקי הן של הכרה והן של ניכור), בין התודעה לבין החיים אותם היא נושאת. זרם
החיים האינסופיים, שמאפיין את מדרגות החיים הקודמות להופעת האדם – דומם, צומח, חי –
מתאפיין בהתנהלות אינסטינקטיבית, לא מודעת לעצמה, חסרת בחירה והכרה. עם הופעת
האדם, מופיעה הכרה עצמית, בחירה, חלל ריק, אוטונומיה. באדם מופיעה, לראשונה,
שניות. החיים ותודעתם. או: עצם זרימת החיים והמודעות לזרימה הזו. עצם החיים
והשתקפותם. זהו סיפור יציאתו של האדם מגן העדן ואכילתו מעץ הדעת. התודעה הולכת
ונחצצת, נחתכת, מופרדת – ננסרת – מעצם החיים. היא מופיעה כשכבה חדשה, נוספת,
שמלווה את עצם החיים. האדם גורש. מעצמו. מאחדות החיים וזרימתם האינסופית.
אלא שזהו
שלב בלבד. המודעות הזו איננה אלא שלב הכנה, קשה אמנם, שהרי "מוסיף דעת מוסיף
מכאוב". היא "ירידה לצורך עליה", ניתוק לצורך חיבור מחודש, פנימי
יותר, עמוק יותר. היא שלב הכרחי להופעת מדרגת חיים גבוהה מזו האינסטינקטיבית.
כשיושלם התהליך, יחזור האדם לחיות את עצמו בשלמות, מתוך הכרה, בחירה ומודעות.
החיים יתפקדו בשלמותם, כפי שתפקדו במתכונתם האינסטינקטיבית, אלא שהפעם מתוך בחירה,
הכרה ומודעות. שווה. לפחות בעיני בורא עולם.
מדרגת
החיים הזו, היא תכלית הבריאה. היא התכלית אליה חותרים החיים. היא המניע של תהליך
התפתחותם. היא הפסגה שלמענה נבנו גם מדרגות החיים הקודמות, של דומם צומח וחי, והיא
מופיעה גם בהם, אמנם בצורה עמומה, ראשונית, רמוזה, עוברית, ומגיעה לשלמותה בהשלמת
ההיסטוריה האנושית. זהו ספר תולדות האדם.
דוגמה
לתהליך זה ניתן לראות בילד. הילד מלא חיים וחיוניות. בגיל 13 בערך, מתחילה להתפתח
בו מודעות עצמית, הכרה עצמית. בשלב הראשון שלה, היא "מחשיכה" את אור
החיים, את החיוניות. האדם מתחיל "להסתבך עם עצמו", לשאול שאלות, לחפש
טעם משמעות הצדקה וכדומה. החיים כבר לא זורמים בטבעיות, כבר לא קולחים כבילדות.
אלא שזהו
שלב בלבד. התודעה עתידה להתפתח, להשתכלל, להתרחב, ואז להתחבר שוב לעצם החיים
וזרימתם, "להכיל" אותם, להשלים עמם, להיות כלי, מודעות, לעצם החיים.
הנסירה
היא מעבר מחיים אינסטינקטיביים, לחיים המודעים לעצמם לחלוטין. במושגי הקבלה התהליך
הזה נקרא מעבר ממערכת יחסים של אחור באחור למערכת יחסים של פנים בפנים.
כך גם
מסביר הרב קוק את תהליך הכפירה בישראל בדורות אלה, תהליך שהוא עצמו נגזרת של
"המפנה הסובייקטיבי" בו אנו דנים (וגם, כמובן, בהשפעת הסביבה האירופית):
"האפשריות לדבר "גבוהה גבוהה" על דבר שמד, על דבר כפירה, על דבר
פירודים [חציצות – מ.ק.] מוחלטים, הן תולדותיה של הנסירה, המביאה לידי ההתאחדות
הגמורה, הצורית החופשית" (אורות, אורות ישראל, פרק א', פיסקה י"ג, עמ'
קמ"ב. ומי שמעוניין להבין קצת יותר את מושג הנסירה יוכל לראות בפסקה המוזכרת
הסבר רחב יותר).
התהליך
הזה איננו חד פעמי. הוא אמנם מתחיל עם הופעת האדם, אבל צריך להשלים את עצמו, ללכת
ולהופיע בפרטים, ובפרטי הפרטים, עד שהוא יופיע במלואו בכל אדם פרטי. "הנסירה",
אם כן, היא תהליך מתמיד, מתמשך, שמתגלה בכל עידן, בכל דור, בכל פרט, כל הזמן,
ובאינסוף צורות וגוונים – עד השלמתו.
"היציאה מגן העדן", ממצב חיים שאין בו שניות, במובן הזה, התעצמה בשלב של
הופעת "האדם הרציונלי" בתרבות היוונית (וגם בישראלית, כאמור, אמנם באופן
שונה), והלכה והתפתחה עוד ועוד עד שהופיעה כתופעה כוללת ואוניברסלית בתרבות
המערבית כולה, (ומכאן, במידה כזו או אחרת, לאנושות כולה) בכל יחידיה ופרטיה,
בקפיצת מדרגה נוספת, במה שתומר קרא לו "המפנה הסובייקטיבי".
כתבי
החסידות בכלל, וחסידות חב"ד בפרט, עוסקים בתהליך זה ובמשמעותו בכל עמוד ועמוד
מספריהם: "הכוונה [כוונת החיים, תכליתם] שיהיה בחינת יש ודבר נפרד – ויהיה
נמשך בו בחינת הביטול" (הרב הלל מפאריטש,
ספר פלח הרימון, במדבר, עמ' קצ"ד). "יש ודבר נפרד" – הופעת
חיים מודעים לעצמם, אוטונומיים, שתופסים את עצמם ליש נפרד, עצמאי, בלתי תלוי, שלא
"חייב חשבון" לשום דבר; חיים שחווים את עצמם לממשיים, למציאות, ליש
(בפרק הבא נראה שתומר קורא לכך "העצמי השקוף"). חיים שיכולים לכפור.
יותר מכך, ואביא שוב ציטוט מדברי תומר שהוזכרו לעיל: "האדם הפך למסוגל להעניק
משמעות לחייו ללא תלות באלוהים – ולפעמים מתוך חובת מחיקתו" (עמ' 139). כן,
בהחלט, "השמיים" בכל המובנים שהזכרנו, הפריעו לאדם לפתח את עצמו. התודעה
של "ימי הביניים" (במובן כללי, בלי לדייק כרגע), דכאה את האדם. המוסדות
הדתיים החברתיים והמדיניים, מנעו ממנו לפתח את מלוא אישיותו, "ולפעמים הייתה
חובה למחוק" אותם. הייתה חובה לסלק את השמיים על מנת לגלות את האדם. זהו שלב
א' בנסירה.
אבל השלב
הראשון מתפתח לשלב שני: "ויהיה נמשך בו בחינת הביטול" (רב הלל, לעיל).
כלומר: שאותו יש נפרד, האדם, יתחבר מחדש לחיים, יקבל על עצמו עול מלכות שמיים,
יכיר מעצמו, מתוך בחירה, שהוא רק חלק וניצוץ קטן מהופעת החיים האינסופיים. וזהו
שאמרו חז"ל: "הכול בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים".
והעיקר:
בכדי שיהיה יש, והוא יהיה בטל, הוא חייב להיות מפותח, משוכלל, משכיל, בעל הכרה,
בעל מודעות, אחריות, יוזמה וכדומה. הוא צריך "לעמוד על הרגליים", להיות
עצמאי, אסרטיבי, לעמוד על דעתו. בקיצור: הוא צריך לעבור את "המפנה
הסובייקטיבי".
בליקוטי
תורה כותב האדמו"ר הזקן, בעל התניא, מייסד חב"ד (ואפשר שזו הערה של
האדמו"ר הצמח צדק, שערך את הספר): "אמרו חז"ל שאין השכינה שורה אלא
על בעלי קומה. המכוון [הוא] שיהיה בו גילוי כל עשר ספירות שבנפש בבחינת וכל קומה
לפניך תשתחווה" (ליקוטי תורה, דברים, עמ' פ"ב, עמודה ד').
כלומר,
נדרשת קומה אנושית שלמה, חמושה בכל הטוב שבאדם, בפיתוח כל יכולתו כישרונותיו
כישוריו וכוחותיו (כל עשר הספירות), ורק אז שהיא תקבל עליה "עול מלכות
שמיים", תכיר ותקבל את מעמדה בבריאה, תתחבר מחדש – ומתוך בחירה והכרה – לחיים
האינסופיים.
אם כן,
ונחזור לתומר, אכן, העולם המודרני, על כל נפלאותיו (ואני אכן מתכוון לביטוי במלוא
משמעותו החיובית), בכל המובנים שתומר מציין, העולם שבו אנו חיים כיום, והוא פריו
הבשל של המהפך הסובייקטיבי" הוא שלב הכרחי, תנאי, להגשמת החיים את תכליתם.
אבל הוא
רק "חצי עבודה", ובכדי שיתגלה מלוא ערכו – יש צורך להשלים את המהלך.
ואולי
ניתן לומר זאת גם כך: תכליתה, שיאה, שלמותה של חרותו של האדם, היא היכולת – מבחירה
חופשית – להכיר את מקומו האקזיסטנציאלי ולקבל על עצמו עול מלכות שמיים. "חרות
על הלוחות". "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה". כשהוא עוסק בה
מתוך בחירה – ולא מתוך כפיה של מוסדות דתיים, הורים לחוצים, סביבה חברתית, או סתם
הרגל חינוכי – הוא איננו מאבד את חרותו. היא קיימת שם ברקע, "במקיף", כל
הזמן. חרותו, האוטונומיה שלו, היא שמאפשרת לו, כל הזמן, את "קבלת עול מלכות
שמיים".
לא בשמיים היא
אם כן, מדוע
תומר נעצר (לטעמי) בשלב א' ואיננו מוכן להכיר בשלב ב'. לדעתי משתי סיבות:
האחת,
חיובית בכולה, היא החשש ששלב ב' ימחק את השלב הקודם. כלומר, שהאדם יחזור להתחבר
לשמיים מתוך נטישת, מחיקת, ביטול, השלב המכין, ההישג, המדרגה, של "המהפך
הסובייקטיבי".
עבור
תומר, הבגרות האנושית הזו של "המהפך הסובייקטיבי", הרציונליות, עמידת
האדם על דעתו, וכל שאר המעלות שנוצרו באנושות מתוך "המהפך" הנדון וכבר
ציינו אותן – חשובות ומהותיות ובלעדן, מבחינתו, האדם איננו אדם.
והוא
צודק לחלוטין. ואני מסכים עמו לגמרי, ובשני המובנים:
הראשון,
שבלי קומת האדם שנוצרה בעידן המודרני, לא נוכל להמשיך הלאה. שהרי אין השכינה שורה
אלא על בעלי קומה.
והשני,
שהנכונות ל"ביטול" בלשון החסידות, או לחיבור המחודש של הארץ עם השמיים,
עלולה למחוק את "האדם", את המדרגה שהושגה בעקבות "המהפך
הסובייקטיבי", ולהשיב אותו, אף להסיג אותו, למצב שקדם לכל התהליך.
את הסכנה
הזו אנו רואים נוכח עינינו בין היתר בתופעה הבאה: רבים "חוזרים בתשובה"
בדור שלנו מתוך "מחיקת" התודעה המודרנית שלהם (ואגב כך גם "הציונית")
– עולם ההשכלה והדעת על כל מה שכלול בו. כלומר, צאצאיהם של אלה שמחקו את
"השמיים", על מנת לבסס את "הארץ", את האדם, הולכים בדרכי אבות
ומוחקים את "הארץ" על מנת לשוב ולהתחבר "לשמיים". וזה כמובן
פספוס מוחלט של כל הכוונה ושל כל התהליך.
תומר
כנראה איננו רואה, כפי שאותם "בעלי תשובה" אינם רואים, שקיימת אפשרות
שלישית: חיבור שמיים וארץ בלי לפגוע בשלמותם ומלאותם של שני הצדדים. כי הצד
האנושי, והצד האלוקי, אינם דיכוטומיה. הם משלימים זה את זה. הם הכרחיים זה לזה. לא
ייתכן האחד בלי רעהו.
אין צורך
למחוק את האדם, על מנת לחברו לשמיים. אדרבא "אין השכינה שרויה אלא על בעלי
קומה".
כיצד
בדיוק הדברים מתחברים, זהו בבחינת "סוד". אחדות של שני הפכים. את
האפשרות הזו, כיצד השמיים מתחברים לארץ בלי לדכא או למחוק אותם, באופן שהשמיים
נעשים נשמה לארץ, לאדם – כנשמה לגוף – את "הסוד" הזה צריך כל אדם להבין,
ובאמת לדעת (וזהו מובן המושג "דעת" בלשון הקדש) מתוך עצמו. זהו בדיוק
המובן של האידיאל הישראלי של חיבור שמיים וארץ.
ואין זה
אתגר קשה מידי. "לא בשמיים היא".
אלא
שתומר חושש מהחיבור המחודש לשמיים מסיבה נוספת – סיבה אקזיסטנציאלית, קיומית – ואינני
מתכוון כאן אליו אישית, אלא לתומר כמייצג הלך רוח של תקופה: תומר חושש, ושוב
כמייצג של התודעה העכשווית, מאובדן "האני" שלו. הקרקע שתחת רגליו. הבסיס
הרציונלי של חייו. הוא חש שאם ייפתח לשמיים, אם יפקיר עצמו למה שמעליו, הוא עלול
לאבד את שיווי משקלו הפסיכולוגי.
האדם
המודרני בנה עולם שלם. על כל מגרעותיו חסרונותיו, זהו עולמו. זהו "האני"
שלו. קשה לשנות זהות. קשה לוותר על "האני". בספרי הקבלה והחסידות כתוב
שבעולם הבא הצדיקים הולכים מ"חיל לחיל", עולים מעולם לעולם באופן מתמיד.
אלא שעליהם לעבור "נהר דינור", נהר של אש, של ייסורים וקשיים, בין עולם
לעולם. קשה להיוולד מחדש. וקשה עוד יותר לראות שהעולם החדש אליו תיכנס, לא ימחק את
הזהות הישנה שלך, אלא להיפך, ואדרבא, יעלה גם אותה למדרגת חיים חדשה, בלי לאבד
ממנה מאומה.
"בידך
אפקיד רוחי", אומרים אנו בקריאת שמע שעל המיטה, לפני השינה. "בידו אפקיד
רוחי, בעת אישן [וגם בעת ש] ואעירה", אומרים אנו "על הבוקר" בתפילת
אדון עולם. צריך בריאות חיים איתנה, אומץ גדול ואמונה גדולה על מנת להפקיר עצמנו
בידי בורא עולם. זוהי מסירות נפש. ממש. אקט, שאם הוא נעשה באופן אמתי, הוא קשה
מאין כמוהו מבחינה פסיכולוגית. ובנקודה זו עוד אעסוק בהמשך, כשנדון בפרק הבא במושג
"האני" בתפיסתו של תומר.
ובינתיים,
וכגשר מחבר לפרק הבא, כדאי לשים לב שתומר משתמש לפעמים בביטוי "העצמי
הנחצץ" ולפעמים (לפחות פעם אחת כזו מצאתי, בעמ' 132) בביטוי "האני
הנחצץ", ובאותה משמעות. כאמור, את המושג "העצמי הנחצץ" טבע צ'ארלס
טיילור, מההוגים הגדולים של זמננו לדברי תומר, ובלעז - buffered self. כפי שארחיב בפרק הבא,
הצורך בתרגום בהחלט יכול להיות המקור לחוסר האחידות.
לדעתי יש
הבדל מהותי בין המושג של "האני" לבין המושג של "העצמי", ומהסברת
ההבדל הזה, לפחות לתפיסתי, אתחיל בפרק הבא, שיתייחס לנקודה מרכזית נוספת בתפיסתו
של תומר.
