שתי דרכים לאחדות

 בס"ד

רוב הציבור בישראל מאס בקיטוב, חש שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא ליצור אחדות מחודשת בחברה הישראלית ומצפה לקואליציה שתביא לידי ביטוי אחדות כזו.

(פורסם במקור ראשון בכ"ב בתמוז תשפ"ה (18.7.25))

המשבר הקואליציוני הנוכחי סביב חוק הגיוס חושף שוב את עקב אכילס של הקונצפט של ממשלת הימין המלא. ממשלה כזו בנויה בהכרח על שותפות עם המפלגות החרדיות ומחייבת תמיכה בהשתמטות שלהם תוך הותרת חלק גדול מהציבור המשרת התורם והמפרנס באופוזיציה. רוב הציבור בישראל מאס במצב הזה, חש שהדבר החשוב ביותר כרגע הוא ליצור אחדות מחודשת בחברה הישראלית ומצפה לקואליציה שתביא לידי ביטוי אחדות כזו.

אחדות כזו יכולה להיווצר בשתי דרכים: הדרך הראשונה היא באמצעות הרגעת הניגודים בין הימין והשמאל. ההבנה שאנחנו חייבים לשים בצד את המחלוקות, להתרכז במשותף ולפעול מתוך הסכמה רחבה. הדרך הזו מציעה הפסקת אש, שיתוף פעולה והתרכזות באויבים החיצוניים שלנו במקום באויב הפנימי. היא עוסקת בעיקר ב"איך" ופחות ב"מה", בדרך הפעולה ולא בתוכנה.

הדרך הזו מניחה שאחרי כול מה שהתרחש כאן מאז ה-7 באוקטובר, ברוב הסוגיות ישנה הסכמה לאומית רחבה. רוב הציבור הבין מה משמעותה של מדינה פלשתינאית ומתנגד להקמתה. רובו מסכים שאת העיקרון הביטחוני של "רק מלחמת אין ברירה" צריך להחליף בעיקרון של "הקם להורגך השכם להורגו". רוב הציבור גם הבין שהקואליציה חייבת להיות מבוססת על המפלגות הציוניות המרכזיות, ואסור שתהיה תלויה במפלגות החרדיות. כמובן, גם קואליציה כזו מחייבת גבולות ברורים, אבל עיקרה הוא עצם הנכונות לעבוד יחד, ימין עם שמאל, דתיים עם חילוניים, מזרחים עם אשכנזים.

חסרונה של דרך זו הוא שהיא לא פותרת את הניגודים המאפיינים את החברה הישראלית משורשם; היא רק מציעה את הרגעתם. ברור שבבוא הזמן, כשישתנו התנאים הפוליטיים, הניגודים יעלו שוב.

הדרך השנייה מבוססת על ההנחה שכשיש ניגודים בחברה, שני הצדדים צודקים; שישנו מקום גבוה משניהם, בעומק התודעה, שממנו נובעות שתי העמדות; שישנו מקום פנימי שנושא את ההפכים וכשנגלה אותו תוכל להיווצר אחדות חדשה, מהותית ולא רק טכנית. היא מניחה שמתוך המאבק בין הניגודים הולך ונוצר משהו חדש, ששני הצדדים לא רק יוכלו לחיות אתו, אלא גם יזדהו אתו, יחושו שעליו הם נאבקו ושהוא היה מטרתם.  

הדרך השנייה עוסקת בתוכן. היא שואפת להביא בשורה חדשה. היא מבינה שמתוך המשבר העמוק בו אנו נמצאים עומד לצמוח שלב חדש בחיינו הלאומיים; שהצרות והקשיים, הן החיצוניים וכל שכן הפנימיים, הם חבלי לידה של קומה שניה בתולדות המהלך של שיבת עם ישראל לארצו, ללאומיותו, לתרבותו, לזהותו – לעצמו.

הדרך השנייה מבקשת להציע חזון חדש שמתוכו נתאחד ונשוב להסכמה ציבורית רחבה; היא מבינה שאנחנו עוברים שלב, מציונות של קיום לציונות של יעוד; שהקומה שהולכת ונוצרת מתוך כאבי וצירי הלידה שאנו חשים, איננה דתית וגם לא חילונית, איננה אשכנזית וגם לא מזרחית, איננה ימין וגם לא שמאל. היא הזהות היהודית שהיא באמת הדבר שמשותף לכול ששת הקצוות האלה.

באין חזון יפרע עם. כשאין חזון משותף לא יכולה להיווצר אחדות אמיתית. החזון המשותף שיכול לאחד אותנו איננו יכול להיות ממוצא או מלאכותי. הוא השלב הבא של ההתפתחות מחויבת המציאות של שיבת ציון, שהיה באוויר מזמן. הוא שחיכה לנו, הוא שהניע אותנו. כול מה שצריך הוא לחשוף אותו להכרה ולמודעות מרבדי העל-מודע הקיבוצי שלנו.

על הדרך הראשונה אפשר לשמוע הרבה. ישנן כמה וכמה תנועות חוץ פרלמנטריות וגם מפלגות כאלה ואחרות שמציעות אותה לציבור. על הדרך השנייה, זו שמדברת על חזון וייעוד משותפים, זו שמביטה על התהליך מפרספקטיבה היסטורית, זו שמציעה את הקומה השנייה של שיבת ציון, לא במקום הראשונה אלא על בסיסה, על הדרך הזו אנחנו שומעים לצערנו הרבה פחות. אבל היא הפתרון האמיתי לקיטוב וראוי שתישמע ותתפוס מקום בשיח הציבורי וגם בפוליטיקה.

לא צריך להתנגד לדרך הראשונה או לשלול אותה; היא הרבה יותר מעשית זמינה ואקטואלית. אבל מוטב לה לתבל את עצמה בתוכן של הדרך השנייה, לחתור ככול יכולתה לבטא את החזון של הזהות היהודית והייעוד הישראלי, שהם בסופו של דבר הבסיס לכול הווייתנו ולעתידנו בארץ הזו.

 

אסטרטגיית השכם להורגו

הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו היא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך, השכם להורגו"
 

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" בח' בתמוז תשפ"ה (4.7.25)

ידועה דרשתו של הבעש"ט על מאמר חז"ל "דע מה למעלה – ממך", כלומר מה שקורה לאדם איננו מקרי אלא בא ממנו עצמו. המציאות החיצונית היא השתקפות של מצבו התודעתי והרוחני של האדם. אם קמת בבוקר וכול העולם מחמיץ לך פנים, דע שאתה הוא חמוץ הפנים והתגובה של הסביבה רק משקפת זאת.

כך גם ברמת הכלל. אם חברה נכנסת לקונפליקטים מול המציאות, המקור לקונפליקטים הוא בחברה עצמה, לא במציאות החיצונית האובייקטיבית. אם פורצת מלחמה, לא האויב הוא הבעיה האמיתית, הוא רק השתקפות של בעיות תודעה של החברה ושל חולשות רוחניות מוסריות שלה.

המלחמה אותה אנחנו חווים מאז 7 באוקטובר ועד מבצע "עם כלביא" כנגד איראן לא פרצה במקרה ולא באה עלינו ללא טעם וסיבה. אנחנו הבאנו אותה על עצמנו. לכן מלבד ההתייחסות המתבקשת לכול מה שאירע ברמה הצבאית הטקטית והאסטרטגית וברמה המדינית והפוליטית, חייבים לתת את הדעת גם, ואולי בעיקר, לרמה התודעתית, המוסרית-רוחנית.

החוט המקשר את כל אירועי המלחמה הזו הוא ההתכחשות שלנו לעקרון שניסחו חז"ל "הקם להורגך השכם להורגו". קל לראות זאת בכול החזיתות. החמאס השתלט על רצועת עזה בשנת 2007 ומאז הוא הלך והתעצם ואנחנו התכחשנו, הבלגנו והכלנו. כך גם בחזית הצפונית; החיזבאללה הכפיל את כוחו עשרות מונים מאז מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006. ארסנל של כ-150 אלף רקטות מסוגים שונים הפך לאיום נורא על מדינת ישראל ובכול זאת אנחנו העדפנו לצפות במתרחש בלי שום תגובה. בעניין איראן אי אפשר לומר שהתעלמנו. ראש הממשלה בנימין נתניהו העלה את איום הגרעין האיראנית על ראש דאגותיו מאז ומתמיד. ובכול זאת, קמנו כלביא וחיסלנו את האיום רק ברגע האחרון.

לא רק שהעיקרון על פיו התנהלה מדינת ישראל מזה כמה וכמה עשורים היה שלא פותחים במלחמת אלא כשאין ברירה, אלא שהפכנו אותו למוסרי ומקודש. החברה הישראלית הפכה מפונקת, עשירה ונהנתנית, והעדיפה נסיגות, התנתקויות ואשליות של הסכמי שלום מדומיינים וכוזבים, ובלבד שלא לפקוח עיניים ולהתמודד עם המציאות.

עד שבאה המציאות וכפתה עצמה עלינו. מאז האסון הנורא של 7 באוקטובר התחיל אט אט להסתמן השינוי. והשינוי איננו רק אסטרטגי או מדיני אלא בעיקר תודעתי ומוסרי. הפצע של רצועת עזה והחמאס עדיין פתוח, אבל מול החיזבאללה למדנו את הלקח. אנחנו כבר לא מסתפקים בהסכמים אלא מקפידים להשכים ולהרוג כל פעיל טרור בלבנון ברגע שהוא מרים את ראשו. גם מה שאירע מול סוריה מעיד על השינוי. יכולנו לצפות בנפילת משטר אסד מהכורסה אבל השכלנו להקדים לתקוף ולחסל בהחלטיות את כול האמצעיים הצבאיים האסטרטגיים שנותרו לצבא הסורי. בשני המקרים הללו ניכר שעברנו למערכת הפעלה מוסרית חדשה: "הקם להורגך השכם להורגו". השיא של המהפך המוסרי היה כמובן המבצע של "עם כלביא" כנגד איראן. הנכונות הנפשית והמוסרית לעשות זאת, הייתה פרי ההתפתחות התודעתית הזו מאז 7 באוקטובר.

כדי להפנים את המהפך המוסרי הזה, לקבע אותו ולהפוך אותו לנכס צאן ברזל של ההתנהלות האסטרטגית הצבאית והמדינית שלנו, חייבים להעלות לתודעה את השינוי הזה ולחזור ולשנן אותו שוב ושוב, שמא יחזרו התבוסתנות והחולשה המוסרית להכחיש אותו.

העיקרון הזה מקבל משנה חשיבות נוכח חילוקי הדעות באשר להפסקת האש עם איראן. יש כאלה שגורסים שהיינו חייבים להמשיך במלחמה עד "הניצחון הסופי". רק העתיד יכריע בין הדעות אבל חשוב לזכור שלא היה לנו ניצחון סופי מוחלט וחד משמעי כמו הניצחון של מלחמת ששת הימים, ובכול זאת, תוך שש שנים הערבים התאוששו ממנה ופתחו במלחמת יום הכיפורים. מסתבר שלפחות באשר לאויבים שמחוץ לתחומי ארץ ישראל, אין ניצחון סופי ומוחלט. נדונו לחיות על חרבנו לעוד כמה דורות, או לפחות להיות מוכנים לכך נפשית ומוסרית. הערובה היחידה לכך שנוכל להמשיך את התהליך של שיבת עם ישראל לארצו, לממלכתיותו ולעצמו, הוא ההבטחה שלנו לעצמנו שתמיד נפעל על פי העיקרון המוסרי של "הקם להורגך השכם להורגו", בלי אשליות, בלי התכחשות למציאות, בלי היסוס ובלי מצמוץ.