מפגש אינטרסים בווינה

יש קשר ישיר בין חידוש הסכם הגרעין למלחמה באוקראינה; ייתכן שהמלחמה הזו מונעת בשלב זה את חידוש הסכם הגרעין והסרת הסנקציות מאיראן.

 בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 18.3.22

לדברי כל המעורבים בהסכם בווינה לשיבה להסכם הגרעין בין המעצמות לבין איראן החתימה עליו היא עניין של זמן בלבד. ג'וזף בורל, שר החוץ של האיחוד האירופי הצהיר השבוע שהטקסט של ההסכם הסופי מוכן ונמצא על שולחן. כך גם הצהירו נציגי צרפת גרמניה ובריטניה. ובכול זאת, משהו מעכב את החתימה; הצהרות מסוג זה אנחנו שומעים כבר במשך כמה שבועות, הן לפני פרוץ המלחמה באוקראינה והן לאחר מכן, וההסכם עדיין לא נחתם.

הודיה כריש חזוני דיווחה באתר של מקור ראשון שבורל אמר השבוע שהעיכובים נגרמו בגלל "גורמים חיצוניים". נציגי המעצמות האמורות הצהירו שאף גורם לא צריך לנסות לנצל את המשא ומתן על השיבה להסכם הגרעין כדי להשיג הבטחות נפרדות. האמירות האלה רומזות לדרישה רוסית חדשה שעלתה אחרי פרוץ המלחמה באוקראינה ונוכח העיצומים שהוטלו על רוסיה. הדרישה היא שהעיצומים המערביים לא יחולו על הסכמי הסחר של רוסיה עם איראן.

לכאורה זהו עניין פעוט. המערב מעוניין מאוד לחתום על ההסכם ולא נראה שדרישה נקודתית כמו זו שהעלתה רוסיה אמורה למנוע את החתימה. אם יהיה צורך יוכל המערב לוותר לפוטין בעניין זה שכן הסרת הסנקציות שהוטלו על איראן היא אינטרס מערבי מובהק. איראן היא מקור חשוב של גז ואנרגיה שהמערב זקוק להם מאוד. הצורך של המערב בנפט האיראני היה גדול אף לפני פרוץ המלחמה באוקראינה, אבל עכשיו, בעקבות הסנקציות הכלכליות שהטיל המערב על רוסיה, שיצמצמו מאוד גם את אספקת האנרגיה ממנה למערב, חשיבותם של הנפט והגז האיראניים גדלה לאין ערוך. לכן חיוני למערב לחתום במהירות האפשרית על ההסכם בווינה; הוא זקוק בדחיפות לנפט האיראני. 

אבל את הסיבה לדחיפות הזו של המערב לחידוש הסכם הגרעין מבין היטב גם נשיא רוסיה וולדמיר פוטין. האינטרס שלו כרגע הוא לתת למערב לאכול את הדייסה שהוא בישל ולא לאפשר לו למצוא מקורות אנרגיה חילופיים למה שסיפקה לו רוסיה לפני שהטיל עליה את הסנקציות. האם ייתכן שפוטין מתכוון לעכב את החתימה על ההסכם עוד ועוד ושהסיבה המוצהרת של רוסיה לעיכוב העכשווי – הוצאת הסכמי הסחר של רוסיה עם איראן ממסגרת הסנקציות המערביות המוטלות עליה – היא תירוץ בלבד?

כך בדיוק סבורה דר' אסתר לופטין מומחית לענייני אירופה ולשפות אירופאיות מאוניברסיטת תל אביב. בראיון עם קרן נוייבך ברשת ב' של "כאן" בשבוע שעבר העלתה לופטין הסבר מקורי לעיכוב בחתימה על הסכם הגרעין. "פוטין רוצה "להחזיר" לביידן", אמרה לופטין. "הוא לא מעוניין לחזור כרגע להסכם הגרעין וכמובן שהוא משתמש בתירוצים. אבל הסיפור האמתי הוא הסיפור של הנפט והגז. אם יוסרו הסנקציות מעל איראן ישתחרר הרבה מאוד נפט וגז לעולם". בניגוד לפרשנות המקובלת שרואה בעיכובים בחתימה בווינה עניין של זמן בלבד, לופטין סבורה שהרקע לעיכובים הרוסיים בנכונות לחתום על העסקה עמוק יותר מאשר רוסיה עצמה מוכנה לגלות. אמנם שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב אמר השבוע לעמיתו האיראני במוסקבה כי השיבה להסכם הגרעין נמצאת בשלבי סיום, אבל ייתכן שזהו מסך עשן שרוסיה מפזרת על מנת לתקוע את החתימה בווינה.

"האינטרס הישראלי והאינטרס הרוסי דומים", אמרה לופטין על רקע פגישתם של פוטין ובנט בשבת לפני שבועיים. עד עתה היה ברור לכולנו שהאינטרס של ישראל בשמירת מערכת יחסים טובה עם פוטין למרות הפלישה הרוסית לאוקראינה מתמצה בנוכחות הצבאית של רוסיה בסוריה ובחופש הפעולה שישראל זקוקה לו בגזרה הצפונית. עכשיו מסתבר שייתכן שמפגש האינטרסים ביניהן עמוק יותר. ייתכן שלא רק לישראל יש אינטרס מובהק שהסכם הגרעין עם איראן לא יחודש אלא גם לרוסיה, אמנם מטעמים אחרים. אם כך, מבחינת ישראל יש קשר ישיר בין חידוש הסכם הגרעין למלחמה באוקראינה; ייתכן שהמלחמה הזו מונעת את חידוש הסכם הגרעין והסרת הסנקציות מאיראן.

כל אלה ספקולציות כמובן, גם אם יש להן אחיזה במציאות. "הטקסט של ההסכם הסופי מוכן ונמצא על שולחן", כפי שאמר שר החוץ של האיחוד האירופי, והצפי הוא שההסכם ייחתם בווינה בימים או השבועות הקרובים. במידה והעיכוב יימשך מעבר לכך, ייתכן ונוכל לומר שאין רע בלי טוב ושהמלחמה באוקראינה הצילה את ישראל מחידוש הסכם הגרעין עם איראן ומביטול הסנקציות שהשית עליה המערב.

 

   

 

המקום הנכון של ישראל בהיסטוריה

המקום בו מוצאת עצמה ישראל במאמצי התיווך בין רוסיה ואוקראינה איננו תלוי באישיות כזו או אחרת; הא נובע מעצם מקומו של עם ישראל בין העמים.

בס"ד

פורסם ב"מקור ראשון" ב- 11.3.22

קנה המידה להערכת מאמציו של ראש הממשלה נפתלי בנט לתווך בין רוסיה לאוקראינה איננו השגת הסכם שלום או אפילו הסכם להפסקת אש בין הצדדים. עצם יצירתו של ערוץ תקשורת אישי ואמין בין הצדדים הניצים הוא ההישג החשוב כאן. גם חידוש מתקפות חיל האוויר הישראלי בסוריה בשבוע שעבר, לראשונה מאז פרוץ המלחמה באוקראינה, הוא פרי חשוב של השיח שנוצר בין בנט לפוטין. מדינת ישראל מוצאת עצמה בימים אלה במקום ייחודי ומפתיע כמתווכת במשבר עולמי, וראוי לנסות להבין לעומקן את הסיבות שהביאו לכך.

ישראל לא תכננה מראש למלא את תפקיד המתווך במשבר; הוא נפל עליה. הנוכחות הצבאית הרוסית בסוריה חייבה את ישראל שלא להזדהות לחלוטין עם שום צד בסכסוך וממילא למצוא את עצמה בתווך. לא בנט יזם את ניסיונות התיווך אותם הוא מקדם; נשיא אוקראינה וולדימיר זלנסקי פנה אליו וביקש ממנו לפנות לפוטין. בנט לא היה יכול לסרב, הרים טלפון לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין וזה גילה עניין. הקשרים הטובים שהשכיל רוה"מ לשעבר בנימין נתניהו ליצור עם מוסקבה על רקע נוכחות צבאה בסוריה הפכו את מדינת ישראל למתווכת טבעית ומתבקשת מאליו.

גם לאישיותו של נפתלי בנט, שמתאימה לסיטואציה שנוצרה כמו כפפה ליד, יש חלק חשוב בעניין. אלה לא רק התעוזה והיצירתיות המאפיינות אותו; זה בעיקר הראש הפתוח וחוסר הדוגמטיות שלו. בנט מצא עצמו מתבקש שוב להכריע בין שני מחנות. במישור הפוליטי הישראלי זה היה בין "רק ביבי" ל"רק לא ביבי". במישור הבינלאומי אלה מחנה "רק פוטין" ומחנה "רק לא פוטין". במישור הפוליטי הפנימי השכיל בנט לא לפסול שום מחנה ולא לחשוב שהצדק נמצא בצד אחד בלבד. הוא היה משוחרר, רחב דעת ומתוחכם דיו לתפוס את נקודת האמצע המכילה את שני הניגודים ולשמש לשון מאזניים. היכולות האלה הביאו לו בצדק ובדין את תפקיד ראש הממשלה.

עכשיו מנווט בנט בזהירות בין שני מחנות גם במישור המדיני הבינלאומי. שוב מתגלה בו אותה תכונה אישית שמאפשרת לו למצוא את נקודת האמצע המאוזנת הנושאת את ההפכים. בינתיים הוא מצליח להלך על חבל דק בין שני הצדדים ולשמור על ניטרליות, לא מתפתה לרטוריקה הטהרנית על "הצד הנכון של ההיסטוריה" ומקפיד על תיאום מלא עם כל הצדדים, הן במישור הפוליטי הפנימי והן בזה הבינלאומי.

אבל בעומקו של עניין, המקום בו מוצאת עצמה ישראל איננו תלוי באישיות כזו או אחרת; הא נובע מעצם מקומו של עם ישראל בין העמים. טועה מי שחושב שיש "צד נכון" להיסטוריה. צד, באשר הוא צד, איננו יכול להיות נכון. וודאי לא מוסרית. ההיסטוריה מתפתחת מתוך מאבק בין כוחות, ולכן שום צד, באשר הוא צד בלבד, איננו "נכון". המקום הנכון הוא הנקודה המרכזית שנושאת את שני ההפכים הנאבקים ביניהם. היא גם תהיה התוצאה של ההתנגשות ביניהם: השלב הבא של ההיסטוריה.

הנקודה האמצעית איננה הפשרה ביניהם. היא לא אמצע במובן של קצת מזה וקצת מזה. היא המקום שנושא את שני ההפכים. המקום שבו הם אחד. לכן צריך לדבר על "המקום" הנכון בהיסטוריה. לא רק בסיטואציה בינלאומית כזו או אחרת, אלא לאורך ההיסטוריה כולה. ועם ישראל נמצא בדיוק במקום הזה.

"ישראל בין האומות, כלב בין האברים", לימד אותנו רבי יהודה הלוי. עם ישראל לא נחשב בין העמים. הוא שייך לחשבון אחר. הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" איננו מדבר על ניתוק. להפך. הוא מדבר על שייכות לכולם, שנוצרת דווקא בגלל שעם ישראל "לא נחשב" באותו מישור. הוא נמצא במישור אחר, כנקודה מרכזית בהיסטוריה, שמחברת את ההפכים, שנושאת את כל הריבוי, המגוון והשונות של כל העמים כולם. אם כן לא במקרה מוצאת עצמה היום מדינת ישראל כמתווכת בסכסוך; המקום הזה קשור לעומק סגולתה. זהו ניצן ראשון המעיד על כך שמתוך שיבת ישראל לארצו, הוא מתחיל לחזור גם למקום המיועד לו בין העמים.

מיד עם קום המדינה קבל דוד בן גוריון הכרעה אסטרטגית ובחר צד; בין שני הגושים ששלטו אז בכיפה, המערב והמזרח, הוא בחר בצדק בהצטרפות ישראל לגוש המערבי. היום מוצאת עצמה ישראל במקום חדש, בתווך. ימים יגידו אם הבחירה הזמנית הזו, שממש כפתה עצמה עלינו, תהפוך לאסטרטגיה מדינית קבועה שתביא לידי ביטוי את מקומו המיועד של ישראל בין האומות.