מרים תפרוץ לנו דרך

מרים היא פריצת דרך; היא מעבירה את התודעה הציבורית הישראלית לשלב חדש. והיא לא עושה זאת באמצעות ספרים ומאמרים מלומדים, אלא בעצם אומר חייה.

בס"ד

י"ט בסיון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

יצחק הרצוג הוא מועמד טבעי לתפקיד נשיא המדינה; דמות ממלכתית, פוליטיקאי שלא קנה לו יותר מידי אויבים, מקושר היטב לכל המי ומי במדינה, חילוני ונאור כדבעי אבל לא מהסוג שפוחד להיכנס לבית הכנסת, וכמובן, בעל ייחוס. אבל יש בעיה אחת גדולה עם מה שמייצג הרצוג. לא, זו לא ישראל הראשונה שהוא אמנם מייצג מובהק שלה, אלא ישראל הישנה. הוא עוד מאותו דבר, עוד מהשלב הראשון של התחייה שהגיע בזמננו למבוי סתום. שום בשורה חדשה לא תהיה בנשיאותו. מה שהיה הוא שיהיה.

מרים פרץ לעומת זאת מייצגת משהו אחר לחלוטין. לא, זו לא ישראל השנייה, אף שהיא צור מחצבתה, אלא ישראל החדשה. ישראל של השלב הבא בתחייה. לא ישראל הדתית, אלא ישראל היהודית. ישראל שבה כבר אין דתיים וחילוניים. במובן הזה מרים היא פריצת דרך; היא מעבירה את התודעה הציבורית הישראלית לשלב חדש. והיא לא עושה זאת באמצעות ספרים ומאמרים מלומדים, אלא בעצם אומר חייה.

השסעים בחברה הישראלית אולי יירגעו קצת על ידי פשרות ונכונות לשיתוף פעולה בין הניצים, אבל לא יאוחו סופית. חילונים ודתיים, שמאלנים וימניים, ואפילו יהודים וערבים, לא יוכלו להשלים באמת אלה עם אלה, אלא מתוך גילוי של ממד חדש, גבוה מקודמיו, שבו ההפכים הללו מאוחדים מלכתחילה. ומרים פרץ באה מהמקום הזה.

היא לא דתיה במובן הצר של המילה. היא לא בודקת בציציות ולא עסוקה בפסילות ובמתן הכשרים. יהודי שהכיפה שלו קטנה יותר מאלו שחבשו בניה לא הופך אוטומטית לרפורמי בעיניה. כיפת שמיים מקובלת עליה ככיפה שחורה. היא לא גדלה בשטיבל, לא זה הדתי לאומי ובוודאי שלא החרדי. את אהבת ישראל שלה היא לא למדה מתוך כתבי הרב קוק, אלא מתוך נשמתה. לכן היא גם לא פוחדת מחילונים ואפילו לא, רחמנא ליצלן, משמאלניים. היא פשוט אוהבת כל יהודי וכל אדם באשר הם, תופעה נדירה בדורנו.

גם את האמונה הגדולה שלה היא לא למדה בשיעורי אמונה בישיבה. לכן האמונה שלה חיה כל כך, בריאה ואותנטית כל כך. זו לא האמונה "הדתית" אלא האמונה הישראלית, כפי שהיא נובעת בטבעיות ספונטנית מעומק הנשמה הישראלית. זהו החידוש הגדול, האמוני, שעם ישראל זקוק לו כל כך היום, ולכן בחירתה לנשיאות תהווה בשורה לחברה הישראלית.

אבל במרים פרץ יש עוד משהו חשוב, והוא נמצא דווקא בטענת הציניקנים שהסיבה העיקרית למועמדותה לנשיאות היא השכול שחוותה. אז כן, זה גם בגלל השכול, אבל לא בגלל עצם השכול, אלא בגלל הדרך שבה היא התמודדה אתו. דווקא האופן שבו היא הפכה חושך לאור, מר למתוק ושכול לעוצמת חיים, יכול להפוך את נשיאותה לחיונית כל כך לחברה הישראלית. כי אם נשאל את עצמנו בכנות מדוע הפסקנו לנצח מלחמות בדור האחרון; מדוע מלחמת לבנון השנייה הייתה דשדוש מוחלט וביזיון לאומי; מדוע אנחנו מעדיפים לתת לאויבינו להתעצם מעבר לגדרות בעוד אנו משלבים את ידינו; ומדוע אנחנו לא באמת יכולים להיכנס לעזה ולחסל את החמאס שממרר את חיינו – הסיבה השורשית לכל החולשה הזו היא תודעת השכול המשובשת שלנו.

אחד הנזקים הגדולים של התודעה המערבית האינדיבידואליסטית שהפכה למרכזית כל כך בחיינו היא אובדן היכולת הנפשית לתת פשר, משמעות וערך לשכול, מה שהביא לאובדן יכולתנו להילחם על הארץ, או להגן על המדינה ועל עצם החיים. עיקר ההתמודדות שלנו בדור הזה, ובעיקר מול הטרור האסלאמי, היא התמודדות של שתי תודעות שכול זו מול זו. לא כאן המקום להעמיק בנושא אבל כל מי שעיניו בראשו יכול לראות שתודעת המוות של האסלאם הקיצוני היא מקור כוחו העיקרי, ותודעת השכול המשובשת שלנו היא מקור חולשתנו.

אצל מרים, בניגוד לחלק גדול מהחברה הישראלית, מופיעה תודעת השכול הישראלית המקורית, הבריאה, המאמינה, המחומשת בכול האיתנות של אהבת החיים הישראלית והכרת ערך קדושתם. עם ישראל זקוק היום לתודעת השכול האמונית הזו כאוויר לנשימה; בכך תלויה יכולתנו להמשיך להיאחז בארץ הזו ולהתקדם בתהליך התחיה. את התודעה הזו, שקשה להנחיל לעם ישראל באמצעות ספרים, מאמרים, בירורים הגותיים, וסדרות חינוך, תוכל להנחיל לנו מרים הנשיאה באומר חייה.  

עם ישראל זקוק היום למרים שתפרוץ לו את הדרך, שתביא לו את הקול של השלב הבא בתחייה, שתלמד אותו אהבת ישראל ואהבת כל האדם, שתנחיל לו את אמונת החיים, אהבתם וצהלתם; וכל אלה דווקא כפי שהם נובעים מעומק נשמתו, לאו דווקא מספריו.

יש"ע זה כאן

הציונות הדתית חייבת להתבגר; אין כוח אחר בחברה הישראלית שיכול להוציא את תהליך שיבת ציון מן המשבר.

בס"ד

י"ב בסיון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

בשנות התשעים, בתגובה לתהליך אוסלו, הפיצה מועצת יש"ע את הסלוגן "יש"ע זה כאן". הכוונה הייתה להסביר לציבור שמה שקורה ביש"ע קורה בכול המדינה, ושהבעיה של המתנחלים היא בעייתו של הציבור הישראלי כולו. המסר לא עבר. חוגי השמאל ענו למועצת יש"ע בסלוגן משלהם, "יש"ע זה שם", לאמר. הבעיה של מתיישבי יש"ע היא בעיה שלהם בלבד.

כל מי שחווה את האינתיפאדה השנייה בשנת אלפיים לא יכול היה שלא לחוש השבוע דז'ה-וו. שוב דרכים חסומות בסלעים ובצמיגים בוערים; שוב זריקות אבנים וירי בצירים; שוב נסיעה בשיירות; שוב תקיפת עוברי אורח יהודים. אלא שהפעם זה לא היה ביש"ע. הפעם זה היה "שם", בארץ ישראל הקטנה, זו שחשבה שאם תפקיר את מתיישבי יש"ע לגורלם תציל את עורה. קיצוניים בקרב ערביי ישראל, שהוסתו בידי גורמים לאומניים ואסלאמיים וכנופיות פשע, הבהירו לתושבי הגליל, הנגב והערים המעורבות את מה שמועצת יש"ע לא הצליחה להסביר להם: שיש"ע זה ממש כאן, אצלם בשכונה, ליד הבית.  

מומחים מדופלמים מילאו את האולפנים בניסיון להסביר מה הביא למרד הערבי הזה והציעו את אוסף הפתרונות השחוק והידוע. דובר על משילות, על תקציבים, על איסוף כלי נשק, על שוויון ועל אפליה, אבל על הסיבה האמתית למרד, שחובה לסייג ולציין שאיננו מקיף את כל ערביי ישראל, לא דובר.

המרד הזה פרץ מאותה סיבה שבגללה פרצה האינתיפאדה השנייה: שכחת הציונות את זכותנו וחובתנו על הארץ. אין וואקום במציאות. כשהתכחשנו לארץ ישראל התמלא החלל על ידי כוחות אחרים, ומכיוון ששכחנו לא עמדה בנו הרוח לעצור בעדם. באוסלו שכחנו למה יש"ע שלנו, ובשלב הנוכחי איבדנו את צדקת הדרך גם באשר לארץ ישראל הקטנה, הנגב והגליל. בשני המקרים החלל שהותרנו התמלא בכוחות אחרים, טעוני אנרגיות שאנחנו איבדנו.

משילות, תקציבים, איסוף כלי נשקים ושוויון הם חשובים, אבל יש תנאי הכרחי שבלעדיו הם יהיו חסרי תועלת: בטחון מוחלט בזכותנו וחובתנו על ארץ ישראל כולה. כל עוד אנחנו משדרים חולשה בעניין הזה, כל עוד הטיפול בפרטים לא מגובה בתחושת אדנות על הארץ הזו ומחויבות מוחלטת כלפיה, כול עוד הערבים לא חשים שאנחנו נחושים ויודעים מה ברצוננו, האירועים שראינו השבוע יחזרו על עצמם.

אבל הציונות החילונית, על שני אגפיה, שכחה מדוע ארץ ישראל שייכת לעם ישראל. על תנועת העבודה ההיסטורית אין צורך להרחיב את הדיבור. הסכמי אוסלו הוכיחו שלא שנותרה בה עוד רוח ושהיא סיימה את תפקידה ההיסטורי. אבל גם תנועת הליכוד התגלתה במערומיה. היא, ולא תנועת העבודה, הייתה זו שהרסה שני חבלי ארץ על יושביהם – חבל ימית וחבל עזה – גירשה את המתיישבים מביתם והפקירה אותם לידי האויב. ארץ ישראל מבחינת הליכוד כבר מזמן איננה ערך אלא נכס ביטחוני בלבד. לאורך כל תהליך התחייה, התנועה הזו הקימה ישובים ספורים בלבד, ולא במקרה. מאז מאבקה ההרואי נגד שלטון המנדט הבריטי, היא עסקה בעיקר במלל ובהפרחת סיסמאות. חולשת האידאולוגיה הלאומית החילונית שלה, שבאה לידי ביטוי באובדן תחושת האדנות על ארץ ישראל, הביאה אותנו לשבוע האחרון שהוכיח שגם תנועת הליכוד סיימה את תפקידה ההיסטורי.

את החלל שהותירו שתי תנועות הציונות החילונית, שאינן מסוגלות להמשיך להנהיג את שיבת ציון, איש אינו ממלא כרגע. המקור היחיד לחידוש הברית של עם ישראל עם ארצו הוא תורת ישראל. ותורת ישראל חיה, זו שרלוונטית לשאלות חיינו העכשוויים, שמסוגלת להוציא את הציונות מן המשבר העמוק שבו היא שרויה, נמצאת בקרב הציונות הדתית. אבל הציבור הזה עדיין לא מודע לתפקידו ההיסטורי.

הלקח הברור של האירועים האחרונים הוא שמדינת ישראל ותהליך התחייה זקוקים למנהיגות אמונית. רק מנהיגות שמושרשת בתורת ישראל ושמבינה מתוכה את משמעות תהליך התחייה, מסוגלת להתמודד עם גודל המשבר. אבל הציונות הדתית, על שני אגפיה, עדיין מסוכסכת עם עצמה ואיננה בשלה למשימה. לאגף התורני שלה ישנה אמנם אידאולוגיה סדורה אבל הוא איננו חותר להנהגה, שבוי בסיסמאות של עצמו ומשועבד לליכוד ולנתניהו. האגף האחר אמנם חותר להנהגה, אבל לא יודע בשם מה, חסר את האידאולוגיה המגובשת הדרושה למהפכה כזו, ולכן התברבר בדרך אל היעד. המדינה בוערת אבל הציונות הדתית עדיין מעדיפה לרקוד "עוצו עצה ותופר" במקום לקבל עליה אחריות. במקום להפנות אצבע מאשימה כלפי אחרים, הציונות הדתית חייבת להתבגר; אין כוח אחר בחברה הישראלית שיכול להוציא את תהליך שיבת ציון מן המשבר.

 

 

 

 

 

 

 

התחמשות חמאס לא הייתה גזירה משמיים

מתקפת הטילים האחרונה לא יכולה בשום פנים ואופן לשמש נימוק להמשך שלטון נתניהו והליכוד. יש מי שאמור לקבל עליה אחריות ולשלם את המחיר.

 

בס"ד

ח' בסיון, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הסכמי אוסלו מעולם לא היו יתומים. הייתה להם אמא ידועה בציבור, מפלגת העבודה. היה להם גם אב מוכר, יצחק רבין. לאחר שנים ספורות, כשהתברר גודל האסון שהמיטו ההסכמים האלה על ישראל, ידע הציבור עם מי לבוא חשבון. התרסקותה של מפלגת העבודה בדור האחרון מעידה על כך שזיכרונו של הציבור הישראלי אינו תמיד קצר; את הסכמי אוסלו לפחות הוא לא שכח וידע לבוא חשבון עם האחראים להן. ההתנתקות, לעומת זאת, נותרה עד היום יתומה. איש כמעט לא טורח להזכיר לנו מי אחראי לה ומי אמור לקחת אחריות על תוצאותיה. שום מפלגה ישראלית לא קיבלה עליה אחריות ולא שילמה עליה מחיר.

גם האינתיפאדה השנייה, שפרצה בשנת 2000 בעת כהונתו של יו"ר העבודה אהוד ברק בראשות הממשלה, לא נותרה יתומה. קו ישר וברור חיבר בין תהליך אוסלו והתנהלותו המדינית של ברק לפי משנת מפלגת העבודה 0שכללה גם את הנסיגה המופקרת מדרום לבנון), לבין אותה האינתיפאדה. כשהיא פרצה הכתובת לגביית התשלום הייתה ברורה, וברק נאלץ לשלם את המחיר בכיסאו. לעומת זאת, מתקפת הטילים שעברנו השבוע נותרה יתומה. איש לא נתבע לקבל עליה אחריות; היא עדיין נתפסת כגזירה מן השמיים, תרתי משמע.

אבל גם אם רבים מבקשים לטשטש זאת, קו ישיר מתחיל מההתנתקות, עובר דרך מדיניותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו מאז, ומגיע עד למתקפת הטילים של השבוע. החטא הקדמון הוא כמובן ההתנתקות, אבל בניגוד לאוסלו במקרה זה לא נהוג להזכיר את בית הורתה: תנועת הליכוד. אמנם אריק שרון הוא שיזם תכנן וביצע אותה, אבל הוא עשה זאת כיו"ר התנועה. והתנועה הזו, הדמוקרטית כפי שאוהבים להזכיר לנו, לא עצרה בעדו. עוד דבר שלא נהוג להזכיר יותר מידי הוא שבנימין נתניהו, היחיד שהיה שיכול היה למנוע את האסון הזה מבחינה פוליטית, העדיף לזגזג, לגמגם ולהתחמק מן האתגר. מההתנהלות הפוליטית שלו באותה עת, כפי שהיא מתוארת לפרטי פרטים ב"סוד הכוח", ספרה של ענת רוט על ההתנתקות, עולה שהוא דאג לעתידו הפוליטי הרבה יותר מאשר לעתידם של גוש קטיף ומתיישביו, או לביטחון מדינת ישראל.   

בשנת 2007, בעקבות ההתנתקות, השתלט החמאס על רצועת עזה. שנתיים מאוחר יותר חזרו בנימין נתניהו ותנועת הליכוד להוביל את המדינה. כשהם עלו לשלטון חמאס היה עדיין קטן פרימיטיבי וחלש יחסית. באותה עת יכולנו עדיין לטפל בו בקלות. אבל היה מי שהעדיף לאורך כל השנים מאז, לזגזג, לגמגם ולהתחמק מן האתגר. היה מי שחשב שהוא יוכל לספוג, להכיל, לעצום עין, לדחות ולמרוח את העניין. היה מי שהתחכם להעביר לארגון מזוודות עם דולרים בתקווה שבינתיים הפריץ או הכלב ימותו והוא לא יצטרך להתמודד עם הבעיה. העובדה שארגון חמאס הפך מאז לצבא של ממש, מצויד בארסנל רחב המכיל מגוון איומים על ישראל, איננה גזירה משמים. יש מי שאחראי לכך. זוהי תוצאה ישירה של מדיניותו של בנימין נתניהו כלפי החמאס. למצב בו מדינת ישראל מותקפת במאות טילים ומוחזקת כבת ערובה על ידי ארגון טרור מלטנטי, יש הורים. לאב קוראים בנימין נתניהו, והאם ידועה בציבור כתנועת הליכוד.  

בעקבות אירועי השבוע היו במערכת הפוליטית ובתקשורת שמיהרו לטפוח לעצמם על הכתף ולומר "אמרתי לכם". אחרים היכו על החזה בטהרנות מעושה, הודו בטעותם והצדיקו אחרים. הכול פוזיציות. הקריאות שיצאו השבוע לצופף שורות סביב נתניהו בעקבות מתקפת הטילים, מעידות על חוסר יושרה ציבורית. בעניין הזה, לפחות, נתניהו הוא הבעיה לא הפתרון. אף אחד לא קרא לצופף שורות סביב אהוד ברק בעקבות פריצת האינתיפאדה השנייה. אחריותו להשתלשלות האירועים שהביאו לפריצתה הייתה ברורה, וברק נתבע לקבל אחריות ושלם את המחיר.

לבנימין נתניהו היו הישגים רבים בתקופת כהונתו; מדיניותו מול חמאס איננה אחד מהם. להיפך. לסיבות הטובות שהיו עד היום להעמיד לו חלופה מתוך הליכוד או גוש הימין או מחוצה להם, הצטרפה גם מתקפת הטילים של השבוע. המצב הפוליטי מורכב ומסובך וקשה לדעת מה ילד יום, אבל מתקפת הטילים האחרונה לא יכולה בשום פנים ואופן לשמש נימוק להמשך שלטון נתניהו והליכוד. היא איננה יתומה. יש לה אבא ואמא. יש מי שאמור לקבל עליה אחריות ולשלם את המחיר.

 

 

 

 

 

 

 

 

הגולם קם על יוצרו

הציונות הדתית על שני אגפיה מוצאת את עצמה במוקד הדרמה הפוליטית, אבל העצמאות שרכשה לה הציונות הדתית עדיין לא הבשילה לכדי הצבה חיובית, בהירה ומפורשת של החזון שהיא מציעה לחברה הישראלית.
 

בס"ד

כ"ה באייר, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

בנימין נתניהו לא העלה בדעתו איזו בעיה הוא יוצר לעצמו כשסכסך את הציונות הדתית בינה לבין עצמה ופילג אותה לשני מחנות. אמנם לא נתניהו יצר את המחלוקות הפוליטיות האידאולוגיות והתורניות שחוצות את הציונות הדתית, וגם לא את השאיפות האישיות הסותרות שמניעות אותה; הן היו שם גם בלעדיו. אבל הוא זיהה היטב את כל הסדקים והבקיעים האלה, העצים אותם, הנדס ובחש כהרגלו, ועשה את כל הדרוש בכדי שבצלאל סמוטריץ' יתפצל מימינה ויקים לציבור התורני מפלגה נפרדת. סכסך ומשול.

מה שנתניהו לא יכול היה לצפות הוא שהפרדתו בין שני אגפים של הציונות הדתית תתהפך עליו עצמו; שהיא תהפוך אותן לשתי זרועות שמאיימות על המשך שלטונו כלפיתת צבת משני כיוונים שונים. הגולם קם על יוצרו. מחד, האגף של נפתלי בנט ואילת שקד, שהוא פרגמטי, משוחרר ועצמאי מבחינה פוליטית ביחס לנתניהו. מאידך, האגף של בצלאל סמוטריץ', שאמנם כפוף לנתניהו ומחויב לו פוליטית, אבל הרבה יותר מכך נאמן לתפיסתו התורנית.     

כל עוד שני היסודות האלה היו שותפים במפלגה אחת, הם מיתנו ונטרלו זה את זה. עם סמוטריץ' כשותף, בנט לא היה מסוגל להביא את הציונות הדתית לשחרור מהכפיפות הפוליטית לנתניהו ולניהול סדר יום פוליטי עצמאי משלה; גם קריאת התיגר שלו על נתניהו והצבת הציונות הדתית כחלופה לשלטונו הייתה בלתי אפשרית במצב כזה. מהצד השני, עם נפתלי בנט ואילת שקד כשותפים מובילים, ייתכן שסמוטריץ' לא היה יכול להציב ווטו נוקשה כל כך בעניין ההסתמכות על רע"ם; גם הם יודעים לדבר עם רבנים.

בעקבות הפיצול, שני האגפים של הציונות הדתית מצאו עצמם משוחררים להביע את סדר היום שלהם במלואו, ומשני הכיוונים התברר שהוא לא עולה בקנה אחד עם זה של נתניהו. למגינת לבם של תומכי נתניהו והליכוד הסתבר שהציונות הדתית משוחררת. הם התרגלו למפד"ל הישנה שתפקדה מאז שנות השבעים כמפלגה צמיתה של הליכוד ולכן רואים בעצמאות הזו בגידה. הציונות הדתית מתה, הצהיר אחד מהם, אבל ייתכן שהידיעות על מותה מוקדמות מידי. היא בסך הכול בגרה, השתחררה ועומדת על דעתה.

בלי שהתכוונה לכך מוצאת עצמה הציונות הדתית על שני אגפיה במוקד הדרמה הפוליטית. מכוח שולי בפוליטיקה הישראלית היא הפכה לכוח עצמאי ומכריע. מסיבות שונות, בין השאר בגלל הפיצול בתוכה,  העצמאות שרכשה לה הציונות הדתית עדיין לא הבשילה לכדי הצבה חיובית, בהירה ומפורשת של החזון שהיא מציעה לחברה הישראלית. בינתיים היא מתגלה רק ככוח מפרק. היא מונעת מהמבנה הנוכחי של ימין-שמאל המאפיין את הפוליטיקה הישראלית להמשיך את האינרציה שלו, אבל עדיין לא מצליחה להציע במקומו מבנה אחר. היא מאיימת, משני אגפיה, על המשך שלטונו של נתניהו, אבל עדיין לא מצליחה להציב מולו חלופה פוליטית יציבה, מבוססת וברת קיימא.

מהאגף התורני שלה, מבצלאל סמוטריץ', שמענו עד עכשיו בעיקר מה לא. הוא דוחה ממשלה עם השמאל גם אם היא ברירת מחדל. גם ממשלה בחסות רע"ם הוא דחה על הסף. אמת, ממשלה כזו היא בבחינת חילול השם, שכן היא עדות לכך שעם ישראל לא מצליח להקים ממשלה שתביא לידי ביטוי את ריבונותו המדינית בלי שיתוף עמים אחרים. אבל העובדה שעם ישראל לא מצליח להקים לעצמו ממשלה בכלל, ומזה שנתיים שלמות ולאורך ארבע מערכות בחירות, היא לא פחות חילול השם מכך. האם העובדה שהעולם מביט עלינו ורואה שעם ישראל לא מצליח לנהל פוליטית את המדינה שלו, אינה חילול השם? האם השנאה ההדדית, הפסילה הגורפת משני הצדדים וחוסר הנכונות לשיתוף פעולה ביניהם, אינם חילול השם? האם ההשלמה עם הליכה לבחירות חמישיות כגזירה משמיים איננה חילול השם?

גם עמדתו של בנט, כמו זו של סמוטריץ והאגף התורני, מבוססת כרגע בעיקר על מה לא: לא להמשך הכאוס של מערכות בחירות חוזרות ונשנות. בנט ואנשי ימינה משלמים כרגע מחיר כבד על האומץ שלהם לומר שחוסר היציבות הפוליטית הזו איננה גזירה משמיים; שלמרות גדולתו והישגיו של נתניהו, התנהלותו האישית עם שותפיו היא שגרמה לה; ושאם הליכוד בפרט והימין בכלל היו מסיקים את המסקנות ומעמידים לו מחליף, כמתבקש אחרי כישלונו להעמיד ממשלה יציבה כבר ארבע פעמים, כל הכאוס הפוליטי הזה היה מסתיים בתוך 24 שעות.

כרגע המצב הפוליטי מעורפל וכאוטי לחלוטין. השקרים, הספינים והמניפולציות, המופצים באופן חופשי מכול עבר, לא מאפשרים להעריך מה ילד יום. בימים ובשבועות הקרובים נוכל לדעת אם החלופה של קואליציית בנט-לפיד תהפוך למציאות.

 

 

דרוש טיפול בהלם לימין

ממשלת בנט-לפיד רחוקה מלהיות ממשלה אידאלית; גם ממשלת ימין מלא תהיה גרועה, אבל שתיהן עדיפות על לא כלום ועל הכאוס והאנרכיה הנוכחיים. 

בס"ד

כ"א באייר, תשפ"א

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

הפילוסוף הצרפתי רנה דקארט ידוע בניסיונו למצוא בסיס מוצק לחקירה המדעית. דקארט חיפש ידיעה אחת ודאית ומוחלטת, בסיס הגיוני שאפשר לגזור ממנו היקשים באופן לוגי כדי לבנות עליהם את מערכת הידע. לשם כך הוא פיתח את מתודת הספקנות; הטלת ספק בכול, כדי למצוא נקודת אחיזה אחת מוחלטת שלא יכולה להיות מוטלת בספק. כך הגיע דקארט ל"אני חושב, משמע אני קיים", המפורסם שלו.

בבוקה והמבולקה הפוליטית שלנו, נוכח כל הספינים, השקרים, ההכפשות, הפסילות והאשמות ההדדיות, האינטרסים המנוגדים והשאיפות האישיות הסותרות, כבר אי אפשר להאמין לשום דבר ולאף אחד. הכול מתערפל ומסתחרר. כול אמירה או הצהרת כוונות של פוליטיקאי זה או אחר חייבות לעורר בנו חשד ולהיות מוטלות בספק. טרוף המערכות שאנו נתונים בו מחייב אותנו לאמץ את המתודה של דקארט כדי למצוא נקודת אחיזה אחת וודאית ממנה נוכל להתחיל לגזור מסקנות פוליטיות באופן רציונלי ושיטתי.

נראה שהתובנה היחידה שמסוגלת לשמש בתור הבסיס הזה היא ההכרה שלא יעלה על הדעת ללכת לבחירות חמישיות, לא כאלה ולא אחרות. זוהי הנחת היסוד הברורה היחידה שמספקת נקודת אחיזה ודאית בסחרחורת המתרחשת לנגד עיננו. הפארסה בישיבת הממשלה שעסקה במינוי שר המשפטים היא עדות מובהקת לכאוס בו אנו נמצאים, והוכחה מספקת לכך שאי אפשר להמשיך בלי ממשלה מתפקדת.

הבעיה בבחירות חמישיות איננה רק ממשלה לא מתפקדת, בזבוז עוד מיליארדי שקלים, שנאת החינם והמתחים שיתגברו, והייאוש שיעמיק בחברה; הבעיה במוצא של בחירות נוספות היא בחוסר הנכונות להתמודד עם המציאות. לא יעלה על הדעת שאחרי ארבע מערכות בחירות בהן הליכוד ונתניהו לא הצליחו להקים ממשלה יציבה, יחשוב מישהו שמערכת חמישית תביא לכך. זוהי בושה לאינטליגנציה ולעג לשכל הישר. אין "ראש בקיר" מובהק יותר.

אבל מחנה הימין משותק; הפתרון היחיד שלו למצב הוא בחירות חמישיות. נתניהו לא מסוגל להקים ממשלה ומאשים את כל העולם בכישלונו. הוא גם לא מסוגל לעשות את הוויתורים הכרחיים לגדעון סער כדי שתוכל לקום ממשלת ימין. אחרי כל שנות שלטון נתניהו, הליכוד מנוון, מפוחד ומשועבד, ואף אחד שם לא מעז לקום ולהעמיד את נתניהו על מקומו ולומר לו "עד כאן". גם מפלגות הלוויין של הציונות הדתית והחרדים, פיתחו תלות מוחלטת בנתניהו ולא מסוגלות להסיק את המסקנה המתבקשת. וכך, אף שממשלת ימין נמצאת בהישג יד דרך העמדת בכיר אחר מהליכוד או באפשרויות כאלה ואחרות של רוטציה, ימים ספורים לפני תום המנדט שניתן לנתניהו להרכבת הממשלה, כולם בימין עדיין עסוקים בהכפשות והאשמות, במקום לקדם פתרונות אפשריים.

אבל השיתוק שאחז בנתניהו ובליכוד עדיין לא מחייב שתוקם ממשלת שמאל. אין שום סיבה לכך שראשי מפלגות הלוויין של הליכוד לא ייקחו אחריות. אם הם לא מסוגלים לשכנע את נתניהו להתפשר עם סער, מוטל עליהם להצטרף לבנט סער ולפיד להקמת ממשלת אחדות לאומית. הנטייה שלהם לאחוז בסינר של נתניהו, להתחמק מהאחריות המוטלת עליהם, להמשיך להתחפר בפתרון של בחירות חמישיות ולהאשים אחרים בכישלונם, היא מה שיגרום לכך שהפתרון האחרון יהיה ממשלה של בנט וסער עם כל השמאל.    

מנהיגי מפלגות הימין מתגלים היום במלוא עליבותם. אדם בוגר, אחראי ורציונלי לא אמור להציע את הפתרון הכאוטי של בחירות נוספות. על מי שלא מסוגל להתמודד עם המציאות באופן עצמאי, חופשי ומשוחרר תוטל מלוא האחריות להקמת ממשלת השמאל, אם היא תהיה האפשרות האחרונה לשחרור מהקיבעון הנוכחי.

ממשלת בנט-לפיד שמסתמנת רחוקה מלהיות ממשלה אידאלית. לא רק מהסיבות הידועות והברורות, אלא בעיקר מכיוון שהיא תותיר חצי מהציבור עם התחושה שהדירו אותו ו"גנבו לו את המדינה". גם ממשלת ימין מלא תהיה גרועה ומאותה סיבה; החצי השני של הציבור הישראלי ירגיש כך. אבל שתיהן עדיפות על לא כלום ועל הכאוס והאנרכיה הנוכחיים. כפי שנראים הדברים כעת, ייתכן שהימין חייב לשבת לתקופה מסוימת באופוזיציה כדי להשתקם, להתרענן ולהבריא.

במקום שאין אנשים, ובימין של היום אין כנראה אנשים, מוטל על בנט וסער להיות לאנשים. מוטל עליהם לנסות להקים למדינת ישראל ממשלה מתפקדת, גם אם לא בכול מחיר. כן, זה יהיה כואב, מסובך, קשה ואפילו מסוכן, אבל כנראה אין ברירה. הימין הישראלי היה שנים רבות מידי בשלטון ורק טיפול בהלם יחזיר אותו לעצמו.