ובחרת בחיים

תופעת ההומולסביות היא מנגנון הרס עצמי מתוחכם של הטבע שתפקידו להביא את הקץ על תרבות שאיבדה את רצון החיים שלה. חברה שנותנת לגיטימציה לתופעה, כל שכן שיוצרת סביבה אידיאליזציה, היא חברה שלא יהיה לה דור המשך. כשתורתנו מזהירה אותנו מפני התופעה, היא מושיטה לנו עוגן הצלה על מנת לשמור את עצמנו, כיחידים וכחברה, מלהיסחף במערבולת ההרס העצמי הזו. עלינו לשלול את התופעה אבל לחבק את קורבנותיה, שכן "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא".

בס"ד

ח' בסיון, תשע"ה

"הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע

שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ

שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר (ישעיהו, ה', כ' )".

נושא הקהילה הלהט"בית הפך בשנים האחרונות למרכזי בשיח הציבורי. העלאתו החוזרת ונשנית של הנושא ולהט המחלוקת סביבו אינם משקפים רק רצון לתקוף ולנגח, אלא גם ציפייה ותקווה – לא תמיד מודעות כנראה – להשמעתה של עמדה שפויה בסוגיה.

בכדי להתמודד כראוי עם הסוגיה יש צורך, קודם כל, להבחין היטב בין התופעה כשלעצמה, לבין קורבנותיה, הלהט"בים ותומכיהם.  

תורת ישראל מגדירה את התופעה באופן ברור וחד משמעי כ"תועבה" והגמרא מרככת ומסבירה – "תועה אתה בה". זו איננה עמדה חשוכה, פרימיטיבית או הומופובית. זוהי קודם כל נורת אזהרה אדומה ובוהקת, בדיוק כמו אותם אורות שפוגש נהג במחסום במפגש הכביש עם פסי רכבת הבאים להתריע על סכנת החיים שבחציית המסילה. התופעה עצמה היא מנגנון של הרס והשמדה עצמיים; מנגנון התאבדות אינדיבידואלי וקולקטיבי. הגדרתה כתועבה איננה טאבו, קללה או שנאת האחר. היא קודם כל חסד גדול; חסד עם החיים, עם האומה, עם החברה, עם האנשים שנפלו ברשתו של מנגנון ההרס העצמי המתוחכם הזה, ובעיקר עם אלו שמועדים להצטרף אליהם.

הגדרת התופעה כתועבה היא עוגן הצלה שמושיטה לנו תורת ישראל על מנת לשמור את עצמנו, כיחידים וכחברה, מלהיסחף במערבולת ההרס העצמי הזו. מטחנות ההיסטוריה טחנו הרבה תרבויות ואימפריות. סוגים שונים של מנגנוני הרס עצמי מחסלים תרבויות מתנוונות שתם זמנן. נצח ישראל מתאפשר אודות לדבקותנו בתורת ישראל, שהאמיתות שלה מאפשרת לנו לנצח את התהליכים ההיסטוריים, התודעתיים והתרבותיים הללו, במקום להיכנע להם.  

כשל מוסרי

גם במושגים דארוויניסטים תופעת ההומולסביות איננה יכולה להיות מובנת אלא ככשל מוסרי – בחירה בקץ החיים במקום בהמשכתם לנצח. קדושת החיים נבחנת בין היתר, ברצון להמשיכם ובנכונות להעניק אותם לדור הבא. ההומולסביות היא דרך מתוחכמת של מנגנוני הטבע והבריאה להביא את הקץ על תרבות שאיבדה את רצון החיים שלה. חברה שנותנת לגיטימציה לתופעה, כל שכן שיוצרת סביבה אידיאליזציה, היא חברה שלא יהיה לה דור המשך ושגוזרת על עצמה מיתה (ופתרונות של אימוץ ופונדקאות אינם משנים את העובדה הזו באופן מהותי).

החיים האורגניים – הביולוגיים, הפיזיולוגיים, הפסיכולוגיים, החברתיים התרבותיים והלאומיים – מלאים במנגנוני הרס עצמי. בדרך כלל הם "בארון". לטנטיים, רדומים, נעלמים, מצויים ברקע, לא מפורשים. הם אורבים אי שם, בדרך כלל במינון נמוך שלא מזיק לאורגניזם. הם ממתינים לשעת הכושר. ככל שהאורגניזם בריא, הוא מתמודד עם יצרי ההרס הללו, דוחה אותם, מתחסן, ובזכות קיומם הוא מפתח נוגדנים ומשפר את בריאותו. תפקידם בבריאה הוא ממש כמו אותו חיסון שאנו מקבלים במרפאה, שתפקידו להשתיל בנו את המחלה, על מנת שהגוף יתמודד עמה ויתחזק.

אבל ברגע שהאורגניזם – הפרט, החברה, התרבות או האומה – מתחיל להתנוון, לאבד את חיוניותו ואת רצון החיים שלו, יצרי ההרס הללו יוצאים מן הארון ומתחילים לתקוף. תפקידם הוא לסלק מן החיים אורגניזמים חלשים ומנוונים, על מנת להצמיח במקומם חיים חדשים ובריאים. 

שלושה מעגלים

כשעוברים אנו מברור התופעה כשלעצמה, לברור היחס לאינדיבידואלים שנכשלו בה, יש גם לעבור מרוח של שלילה נחרצת, לרוח של חמלה, רחמים, אמפטיה ורגישות.

הכשל המוסרי ההומולסבי מתפשט בשלושה מעגלים עיקריים הבנויים זה על גבי זה. ישנם כאלה שנוצרו כך מטבע ברייתם. מדובר כנראה במעטים מאד, בשברירי אחוזים מן האוכלוסייה. הם אלה שנבחרו בהשגחה פרטית, בגזירת גורל, לשאת את יסודות המנגנון, לטובת בריאותה וחוסנה של החברה כולה. בדיוק כפי ש"לא יחדל אביון מקרב הארץ", שכן לתופעת העוני ולמציאותם של עניים בחברה ישנו תפקיד מוסרי חשוב (הרב קוק), כך נפל בגורלם של אותם יחידים תפקיד נורא וכפוי טובה זה. אנשים אלה ראויים לכל הבנה חמלה ואמפטיה אפשריים. אפשר ש"טיפולי המרה" יכולים לעזור לסוג זה של אנשים; אפשר שהם אמורים לקבל על עצמם את המציאות המרה הזו ולהתמודד עמה במישור המוסרי. בדיוק כפי שלא ראוי להעניק לגיטימציה מוסרית לקלפטומניה, למרות שגם גורמים ביולוגיים עשויים לחולל אותה, כך גם באשר למעגל זה של תופעת ההומולסביות, ובכל זאת – קשה לבוא בדרישות לכלולים בו. אבל לא הם עיקר הבעיה. הבעיה היא בשני המעגלים הנוספים.

מעגל שני, רחב קצת יותר בהיקפו, הוא מעגלם של אנשים מושחתים מבחינה מוסרית. אנשים אלה איבדו את קנה המידה המוסרי, וכל פריצות שהיא נראית להם לגיטימית, מפתה ומושכת. נוח לו לעבד בהפקרות, אומרת הגמרא. באומות העולם הפקרות כזו היא דבר מצוי; בישראל, תודה לא-ל, בימים כתיקונם היא מצויה הרבה פחות.

המעגל השלישי, והוא הרחב בהיקפו והחשוב יותר לענייננו, הוא מעגל הקורבנות התמימים של מנגנון ההרס העצמי הזה – אנשים שזהותם המינית רופפת. בתרבות בת זמננו, על כל תופעותיה הידועות, לא פלא שצעירים רבים מהססים, חסרי בטחון ומבולבלים ביחס להגדרתם העצמית בכלל וביחס לזהותם המינית בפרט. לא פלא שאצל רבים, רבים מידי, התהפכו היוצרות, כתוצאה מהתעמולה הלהט"בית והלגיטימציה התרבותית שהיא מקבלת בחברה המערבית. שני המעגלים האחרונים הם קורבנותיה של תעמולה זו, שמנסה לשכנע אותם, ואת החברה כולה, שמדובר בגזירת גורל ולא בבחירה חופשית או בהכרעה מוסרית. בכך מחזקת תעמולה זו את בלבולם של בני הדור הצעיר ומפילה אותם במלכודת.

כידוע, כל ניסיון להתריע מפני הלגיטימציה החברתית-תרבותית-ציבורית של התופעה, הוא יעד לתוקפנות ארסית של חברי "הקהילה הגאה". התוקפנות הזו היא כיסוי לרגשות אשמה, לחוסר ביטחון ולחולשה מוסרית. היא חושפת את רדידותם של אינטלקטואלים אנשי תקשורת ופוליטיקה רבים, ואת חוסר האחריות שהם מגלים בכניעתם לה. אסור שתוקפנות זו תרתיע גם אותנו. אנו חייבים למחות ולהתריע. לא משנאת ההומולסבים או רדיפתם חלילה, ולא מהומופוביה או שנאת האחר. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם, לעם ישראל ולנצח ישראל – לבריאות החיים הישראליים – כמו גם לקורבנות הלגיטימציה הזו עצמם.

שיח הזכויות

היהדות איננה כופה על הפרט את אורח חייו, את בחירותיו המוסריות או את העדפותיו המיניות, לא בגלל ליברליות או "זכויות הפרט" ולא משום שזכותו לעשות ככל העולה על רוחו, כפי שטוענת המחשבה המערבית. אין לו באמת זכות מוסרית כזו. היהדות לא כופה עליו את חובותיו המוסריות משום שהעיקרון של חופש הבחירה הוא עיקרון יסוד ביהדות. האידיאל הישראלי של תפארת האדם מחייב חירות וחופש בחירה. אי אפשר להיות ישראלי שלם בכוח ובכפיה.

התופעה הלהט"בית, המשקפת כאמור יצר הרס אינדיבידואלי וקולקטיבי – פגיעה בדור הזה בדורות הבאים ובדורות שעברו – איננה זכאית ללגיטימציה ציבורית. קורבנותיה גם לא זכאים לזכויות יתר, כמו הטבות כלכליות הניתנות למשפחה המסורתית. את אלה מעניקה מדינת הלאום היהודי למשפחה המסורתית מתוך ראייתה כאבן פינה בבניין האומה. היהדות כן מגינה על זכויותיהם הפרטיות של הלהט"בים ועל חופש בחירה שלהם לעשות בביתם (!) ככל העולה על רוחם. לא משום שזוהי זכותם, אלא משום שהיא מותירה להם את חופש הבחירה.

לחזור לארון

התופעה הלהט"בית חייבת "לחזור לארון", למצבה הלטנטי, הרדום. אנו, שדבקים בתורת ישראל, אחראיים בפני ההיסטוריה הישראלית להדליק את כל נורות האזהרה האפשריות. לא להסס ולא לשתוק. גם לא לשנוא או לרדוף כמובן. יש לנו עיגולי הצלה עבור האומה כולה ואם אנחנו לא נושיט אותם לקורבנות – ברגישות ובנחישות – אף אחד אחר לא יוכל לעשות זאת.

הרוב היהודי במדינה חפץ חיים, בריא ובעל אינסטינקטים טבעיים איתנים והוא מבחין היטב בין חושך לאור ובין אמת ושקר. אבל אין לו לגיטימציה לתחושותיו הבריאות והטרור הלהט"בי לא מאפשר לו לבטא אותן. הרוב היהודי יודע שהתופעה הלהט"בית פסולה, אלא שאין לו הצדקה והסברה לידיעה זו במקורותיו התרבותיים העכשוויים. הבסיס היחידי שיכול להצדיק את תחושותיו הבריאות ולהעניק להן לגיטימציה הוא תורת ישראל והדבקים בה. לכן אסור לנו לשתוק. חובתנו המוסרית היא להתריע – ברגישות אבל בנחישות.

עלינו לשלול את התופעה אבל לחבק את קורבנותיה, שכן "ישראל, אף על פי שחטא – ישראל הוא".

     

   

הגנום הישראלי ומעמד הר סיני

הגילויים האחרונים במדע הגנטיקה מעידים על כך שאירוע טראומתי מסוגו של נפילת מגדלי התאומים מותיר את רישומו הגנטי, לא רק בנוכחים בו, אלא גם בצאצאיהם והדורות הבאים. האם ייתכן שהחוויה הדרמטית של מעמד הר סיני ומתן התורה לא הייתה רק חוויה חד פעמית של אלה שנכחו בה, אלא הותירה את רישומה הגנטי גם בדורות הבאים? שהיא "נארזה" וקודדה בגנום הישראלי לעד ולנצח נצחים? שהיא "חקוקה בעצמותינו"? האם יש בכך להסביר את המסורת הישראלית המלמדת אותנו שכולנו עמדנו בהר סיני במעמד מתן תורה; שכולנו יצאנו ממצרים ואף שכולנו נכחנו באירוע הדרמטי של קריעת ים סוף?

בס"ד

(פורסם במוסף "עולם קטן" בערב שבועות תשע"ה)

"ותהי עוונותם חקוקה על עצמותם" (יחזקאל ל"ב)

"מלאה היא הנשמה אותיות מלאות חיים,

מלאות דעה ורצון, מלאות רוח-הבטה ומציאות מלאה.

מזוהר האותיות החיות הללו מתמלאות זיו חיים כל יתר הדרגות אשר לבניין החיים

(הרב קוק, אורות, ארץ ישראל, ז', עמ' י"א)".

על הפסוקים המתארים את מעמד הר סיני וקבלת התורה, "ולא אתכם לבדכם אנכי כרת את הברית הזאת ואת האלה הזאת. כי את אשר ישנו פה עמנו עומד לפני ה' אלוקינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. (דברים, כ"ט, י"ג-י"ד)", אומרים חז"ל: "ולא אתכם לבדכם, אלא אף הדורות העתידין לבא, היו שם באותה שעה, שנאמר, "כי את אשר ישנו פה" (מדרש תנחומא לפרשת ניצבים, סימן ג')".

החוויה הפלאית של מעמד הר סיני ומתן תורה, דעת אלוקים העילאית שקלטה אז הנשמת הישראלית, תובנות החיים העמוקות שנחקקו בלבותם של אבותינו באותו מעמד, לא נחקקו רק בהם אלא בכל הדורות כולם, עד קץ הימים. לפי המסורת הישראלית אנחנו מקבלים את התורה מדי שנה בשנה בחג השבועות. זו איננה רק תזכורת, זיכרון לחוויה משותפת; זו איננה רק ההעברה מדור לדור של המטען הנשמתי שנגלה אז לאבותינו. לפי המסורת הישראלית המטען הזה חקוק בעצמותינו. אנחנו "יודעים" אותו עוד לפני יציאתנו לאוויר העולם. הוא טמון בעל-מודע שלנו. קבלת התורה מידי חג שבועות איננה רק העברת מסורת. היא "היזכרות" במובן של חשיפה והבאה אל התודעה של חוויה ואמת שמצויות בנו תמיד.

ובעצם לא רק אחת לשנה אלא בכל יום ויום. לימוד התורה הוא היזכרות, חשיפת הידע הלא-מודע שכבר מצוי בנו. דברי התורה שאנו לומדים אינם אינפורמציה הבאה מבחוץ שעלינו להבין להפנים ולאמץ. דברי התורה שאנו פוגשים מעוררים בנו דבר-מה שאנו כבר "יודעים" וחושפים אותו לתודעה ומכאן גם הוודאות הגדולה באמיתתם.

פרושים והסברים רבים ניתנו במשך הדורות לתהליך הזה. פרושים נוספים יינתנו לו מן הסתם גם בדורות הבאים. אנחנו מצווים להבין את האמיתות הנצחיות של התורה בכל דור ודור מחדש. התודעה האנושית הולכת ומתפתחת, הולכת ומתעלה. גם במישור האינדיבידואלי וגם במובן הכלל-אנושי. המושגים, תפיסות העולם, התובנות, הולכות ומשתכללות ואנו מצווים להבין מחדש את האמיתות הנצחיות של תורת ישראל בהתאם לכלים המשתכללים וההתפתחות התודעתית הספציפית של כל דור ודור.

האם יש לתהליך הזה של הקבלה המתמדת של התורה גם הסבר מדעי. האם ישנו הסבר מדעי עכשווי שיכול לתת פשר רציונלי לאמת האמונית שמעמד מתן התורה חקוק בעצמותנו באופן שעובר מדור לדור לא רק באופן נרכש באמצעים חינוכיים לימודיים והעברת מסורת תרבותית.

ובכן, אפשר שהחידושים האחרונים בתורת הגנטיקה, יכולים להסביר לנו את התהליך האמור ועוד אמיתות נצחיות אחרות נוספות שתורת ישראל ומסורת ישראל נטעו בנו. אם כן, חידושים אלה יכולים לשמש אותנו להעשרת והעמקת הבנתנו את האמיתות האלה.

מהם שינויים אפיגנטיים?  

על ספרו של דר' שרון מועלם, מדען אמריקאי ממוצא ישראלי, "ממי ירשת את זה", קראתי לראשונה בראיון שערך עמו אהוד מקסימוב בעיתון "מקור ראשון" (דיוקן, 6.2.15). "דר' מועלם הוא מדען ורופא מומחה למחלות נדירות", כותב מקסימוב. "מועלם, שיסד שני מיזמים ביו-טכנולוגיים ושעל שמו רשומים עשרות פטנטים רפואיים, [ובנוסף לספר זה כתב כבר שני ספרי מדע פופולרי מצליחים אחרים], טוען בספרו שהידע החדש בגנטיקה ואפיגנטיקה מחייב את החוקרים למבט שונה על כל נושא התורשה. לדבריו הדנ"א, אותו סליל המכיל את המפרט הטכני המלא של כל יצור חי וכל צמח, אינו גורם סטטי שנותר כפי שקיבלנו אותו מהורינו ברגע העיבור; הוא מושפע ללא הרף מהתרחשויות שונות בחיינו – טראומות, תזונה, לחץ, ושינויים גדולים וקטנים שעוברים עלינו. וההשפעה הזו, כך מתברר, עוברת גם לדור הבא, ולאלה שאחריו (שם)".

כתבה זו גרמה לי לקנות את הספר, לקרוא אותו ולנסות להעמיק בו. הספר מפרט ומנתח מחקרים רבים שנעשו בכדי לנסות לבסס את ההשערה הזו. אחד מהם מתאר ניסוי בעכברים במחקר שבדק אם "טראומת ילדות" משפיעה על הגנים של בעלי חיים: "המדענים ניתקו גורי עכברים מאמותיהם למשך שלוש שעות ביום, ובשאר היום החזירו אותם לחיק אמם. לאחר שהגורים בגרו, התברר שהם פיתחו קשיי הסתגלות מובהקים. הממצא המדהים ביותר במחקר היה שהעכברים העבירו את ההתנהגות הזאת לצאצאיהם ולצאצאי צאצאיהם – בלי שהיו מעורבים כלל בגידול שלהם. את עקבותיה של הטראומה בדור הראשון, ניתן היה למצוא גם בשני הדורות שאחריו (שם)".

"אנחנו כבר יודעים שזה [ תהליך השינוי האפיגנטי – מ.ק.] קורה בצמחים ובבעלי חיים, וכעת מתחילים להבין שזה יכול לקרות גם בבני אדם. אבל ייקח אולי עשרים שנה כדי לוודא מבחינה מדעית שהשפעה אפיגנטית בדור אנושי אחד באמת יכולה לעבור לדור הבא – למשל, הורים שחווים טראומה מסוימת שמשפיעה על הגנים שלהם, יעבירו את השנוי לצאצאיהם (שם)". 

מהו שינוי אפיגנטי? בניגוד לשינוי גנטי, שהמדע סובר שהוא יכול להתחולל רק באמצעות מוטציה שמוגדרת כשינוי אקראי או לא מוסבר, השינוי האפיגנטי איננו בדנ"א עצמו, אלא באופן בו הקוד הגנטי בא לידי ביטוי, מתפקד, או מתגלה. דר' מועלם מביא באותו ראיון משל לתופעה: "אפשר גם להסביר את זה כך: ניתן לנגן תווים מוזיקליים בצורות שונות – בעוצמה, ברכות, במהירות, או באיטיות. היום מתברר לנו שאפשר לרשת לא רק את הקוד הגנטי, אלא גם את ההשפעות החלות עליו (שם)". כלומר, האפיגנטיקה עוסקת באופן בו אנו "מנגנים" על או את הגנום היסודי שלנו.

מחקר על דבורים הראה שהשינויים העצומים בהתנהגות ובמאפיינים הפיזיים והאנטומיים של "המלכות" לעומת אלה של "הפועלות" איננו נובע מהבדל גנטי. הן יכולות להיות צאצאיות של אותם הורים והדנ"א שלהם יכול להיות זהה לחלוטין. "המזון שהן אוכלות משנה את ההתבטאות הגנטית שלהן – במקרה זה מדובר בהפעלה וכיבוי של גנים מסוימים, מנגנון שמכונה אפגנטיקה" (עמ' 60 בספר).  

"יותר מתשעים שנה עברו מאז מותו של גרגורי מנדל [מייסד הגנטיקה –מ.ק.] ועד 1975, השנה שבה הגנטיקאים ארתור ריגס ורובין הולידיי, שעבדו בנפרד זה בארצות הברית וזה בבריטניה, הגיעו כמעט בעת ובעונה אחת לאותה מסקנה: הגנים אמנם קבועים, אך הם יכולים להתבטא בצורה שונה בתגובה למערך שלם של גירויים. בדרך זו הם יכולים להפיק קשת רחבה של מאפיינים ולא מספר מצומצם של תכונות קבועות, כפי שהיה נהוג לחשוב בהקשר זה (בספר, עמ' 63)". "פתאום הרעיון הבלתי מעורער שרק תהליכי מוטציות אטיים במיוחד יכולים לשנות את צורת הורשתם של הגנים התחיל להיות שנוי במחלוקת (שם)".

לסיכום, "אפגנטיקה היא חקר השינויים שחלים בהתבטאויות הגנטיות בהשפעת התנאים הסביבתיים ללא שינוי מקביל ברצף הדנ"א....אחד התחומים המרגשים ביותר והמתפתחים במהירות הגדולה ביותר באפיגנטיקה הוא התורשתיות, כלומר חקר הדרכים שבהן משפיעים השינויים הללו על הדור הבא ועל הדורות שיבואו אחריו (שם, עמ' 64)".  

נפילת מגדלי התאומים

מיד נעבר למעמד הר סיני ולמשמעות האמונית של הדברים, אבל לפני כן נחזור לרגע לפיגוע הטרור המפורסם בעולם – נפילת מגדלי התאומים בספטמבר 2001.

חוקרת מהמרכז הרפואי מאונט סיני, בדקה דגימות רוק שנאספו מנשים ששהו במגדלי התאומים או בקרבתם ב-11 בספטמבר, והיו אז בהריון. "אצל הנשים שפיתחו בסופו של דבר PTSD נמצאו רמות קורטיזול [הורמון המופרש במצבי דחק] נמוכות משמעותית מהרגיל, וכך גם אצל התינוקות שנולדו להן – בפרט אצל אלה מהם שהיו בשליש האחרון של התפתחותם בשעת ההתקפה". "הילדים הללו הם ילדים גדולים עכשיו והחוקרים עדיין בודקים את  השפעות ההתקפה עליהם. הם כבר הגיעו למסקנה שילדיהן של האימהות נפגעות ההלם והחרדה ייכנסו למצוקה נפשית בקלות רבה יותר מילדים אחרים (בספר, עמ' 70)". ישנה "סבירות גבוהה שבשנים הקרובות יתקבלו ראיות חד-משמעותיות לכך שבני אדם אינם מחוסנים מפני הורשה אפיגנטית של טראומה (שם, עמ' 71)".

הנה כי כן, מעמד טראומתי מסוגו של נפילת מגדלי התאומים מותיר את רישומו הגנטי, או לפחות האפיגנטי, לא רק בנוכחים בו, אלא גם בצאצאיהם והדורות הבאים.

אבל לא מדובר רק בטראומות שליליות. "גם מחשבותיכם משפיעות בקביעות על הגנים שלכם, הם חייבים לזוז ולהשתנות עם הזמן כדי שהמנגנון התאי שלכם יישר קו עם הציפיות שפיתחתם ועם ניסיון החיים שצברתם. אתם מייצרים זיכרונות. רגשות. ציפיות. כל הדברים הללו מקודדים בכל תא מתאי גופינו, כמו הערות בשוליו של ספר ישן (שם עמ' 51)".

אם כן, גם חוויות, מחשבות, תובנות, וכדומה נחקקות עמוק בעצמותנו ועוברות מאתנו באופן סמוי – ולא רק בחינוך, לימוד ומסורת – לדורות הבאים.

כל ההיסטוריה מטבעת בנו

מעמד הר סיני ומתן התורה היו חוויה בלתי נשכחת עבור אלה שהשתתפו בהם. כל מי שמאמין בתורת ישראל ובמסורת הישראלית, יודע את המקום המרכזי שלהם בבניית הזהות הישראלית שלנו. מה שנגלה אז, מה שקלטו, הבינו, הפנימו, הכירו אותם אנשים, לא נותר כחוויה חד פעמית. הוא נחקק בהם ובגנים שלהם ומהם הועבר הלאה – עד סוף כל הדורות כולם. הוא "נארז", קודד, בגנום הישראלי לעד ולנצח נצחים. הוא, כפי שאומרים הפסוקים, "חקוק בעצמותינו".

בעצם כל ההיסטוריה הישראלית, כל המסע הארוך ורב העלילה של העם הישראלי, איננו אלא הוצאה אל הפועל של החקיקה הזו. מה שהוטבע בנו, הוא רק "הבכוח" שבתוכנו, האידיאל הישראלי. המשימה הלאומית שלנו, הייעוד הישראלי, הוא להגשים בחיים הממשיים את האידיאל הזה, לחיות את המטען הזה – מעמד הר סיני – בפועל. הן כל אחד מאתנו בחייו האישיים והמשפחתיים, והן כולנו יחד, כעם המנהל את חייו הלאומיים על כל ממדיהם, במסגרת מדינה שנמצאת "בעולם הזה", במציאות הממשית, ומתנהלת על פי הקוד הגנטי המוטבע בנו – תורת ישראל. מצוות התורה לפי תובנה זו הן ביטויי החיים הטבעיים של המטען הזה המוטבע בנו.

המסורת הישראלית מלמדת אותנו שכולנו עמדנו בהר סיני במעמד מתן תורה; שכולנו יצאנו ממצרים ואף שכולנו נכחנו באירוע הדרמטי של קריעת ים סוף. לא רק האירוע הדרמטי של מתן תורה נחקק בעצמותנו, אלא גם קריעת ים סוף ויציאת מצרים. אם נצעד במסלול שמתווה לנו האפיגנטיקה, הדבר נכון גם לגבי אירועים רבים נוספים –חנוכה ופורים למשל – ובעצם לכל ההיסטוריה הישראלית לפרטיה ופרטי פרטיה. כולנו היינו שם.

ואם נחזור לפיגוע התאומים, ולהשפעת הטרואמה שחוו נשים הרות, ועקבות החוויה גם על עובריהן, נוכל אולי להבין טוב יותר את דברי חז"ל על החוויה של קריעת ים סוף: "ר' מאיר אמר אף עוברין שבמעי אמן פתחו פיהן ואמרו שירה לפני המקום שנ' במקהלות ברכו אלהים ה' ממקור ישראל (תהלים סח( (מכילתא על ס' שמות, א,ב,)".