ההומניזם האמוני

את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את אדנותנו עליה ואיננו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

י

בס"ד

ז' באייר, תשע"ה. (26.4.15)

"במקום לעסוק במי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו, אנחנו עסוקים בסוגיה המדממת והכאובה של יחסינו לפלשתינים", אמר הסופר חיים באר בראיון ל"שבת", "מקור ראשון" (13.6.14). " גם אני חש תחושה איומה על היחס בעמדנו מול הזולת בקרב הזה שנמשך זה למעלה ממאה שנה, אבל השאלות הדרמטיות הן לא מה יחסנו לאדם הפלשתיני.... אלא מה אנחנו רוצים מעצמנו", אמר.

אם רוצים אנו להתייחס למה שבאמת מטריד את השמאל הישראלי, החילוני, ההומני, ההגון – לא זה הפרובוקטיבי, הפוסט-ציוני, אכול-השנאה-העצמית – הרי שדבריו של חיים באר הם נקודת מוצא טובה. ראוי שנקשיב לו.

החברה הישראלית אולי לא אמורה לחוש "תחושה איומה על היחס בעומדנו מול הזולת", אבל כן להיות לפחות מוטרדת מאופן התייחסותנו לערבי המתגורר ביהודה ושומרון ואיננו מורד בנו. גם אם האוכלוסין הערבים המתגוררים בשטח אינם עם, כפי שאנחנו סבורים, הם עדיין בני אדם. ולצערנו לא כולנו מתייחסים אליהם ככאלה.

שורש הבעיה הוא אמנם בחוסר היכולת של החברה הישראלית להכיל את ריבונותה של מדינת ישראל על שטחי יהודה ושומרון למחרת ששת הימים. לו כך עשינו בזמנו, לו הכרענו, היו התושבים הערבים מקבלים זאת בטבעיות, ומשלימים עם אדנותנו על הארץ. אבל בעיות זהות ואידיאולוגיות זרות ש"ייבאנו" עמנו בשובנו מן הגלות, מנעו זאת מאתנו. "הוואקום" שנוצר – המצב המעורפל, הזמני והבלתי יציב של "לא לבלוע ולא להקיא" – מוכרח היה להתמלא ביומרת "הלאומיות הפלשתינית" ובשאיפתם המופרכת למדינה עצמאית, מה שהזמין התקוממות כנגדנו וגרר בהמשך באופן הכרחי תסכול וסבל מיותר משני הצדדים. במובן זה "הפלשתינאים" הם קורבנות סיבוכי הזהות שלנו עם עצמנו.

אבל גם אם הכיבוש של 67 היה באמת שחרור – כפי שאנחנו סבורים – עדיין הוא חייב את החברה הישראלית למדרגה מוסרית למופת ולגדלות נפש לא מצויה. רק הן עשויות היו ליצור הד של ההערכה ויראת כבוד אמיתית של ערביי יהודה ושומרון כלפינו, דבר שהיה חיוני על מנת שישלימו עם המצב ויקבלו את אדנותנו. מיותר לציין שהחברה הישראלית לא התרוממה למדרגת חיים שכזו, וממילא האוכלוסין הערביים ביהודה ושומרון התקוממו כנגדה.

פתרונות טכניים

היום, עשרים שנה אחרי הסכמי אוסלו וכל מה שהתפתח בעקבותיהם ובמיוחד אחרי "צוק איתן", כשהרעיון המופרך של "שתי מדינות" מתחיל לרדת מן הפרק, השאלה מחריפה: כיצד נוכל להמשיך לשלוט באוכלוסין הערבים שביהודה ושומרון. 

במצב הבלתי נסבל שנוצר נוטה האדם המערבי לחפש פתרונות פוליטיים לסוגיה. בדיוק כפי שסוגיית הפערים החברתיים גורמת לו לחפש שיטה כלכלית-חברתית טובה יותר – בדרך כלל במנעד שבין קפיטליזם לסוציאליזם – כך גם בסוגיה שלפנינו. השמאל הישראלי הקיצוני, הפוסט-ציוני, מציע את "מדינת כל אזרחיה". השמאל הישראלי העדיין-ציוני, עדיין מציע היפרדות והקמת "מדינה פלשתינית"; הוא בטוח שרק הגדרה עצמית מדינית מלאה תוכל ליצור מצב בו יזכה הערבי לזכויות אדם מלאות וליחס אנושי הולם וראוי. בימין יש המציעים לגרש את הערבים, ובכך לפתור את הבעיה מכל וכל. אחרים מציעים החלת הריבונות הישראלית על כל שטחי יהודה ושומרון תוך מתן אזרחות מלאה לתושבים הערבים, או לחילופין מעמד של "תושב קבע". בכל מקרה, מדובר בחיפוש פתרון פוליטי, טכני, פורמלי, ביורוקרטי.

אבל המסורת הישראלית המקורית איננה סוברת שפתרון פוליטי כשלעצמו עשוי לתקן את המעוות ואיננה רואה בחסרונו את שורש הבעיה.

באשר לשאלת העוני והפערים החברתיים בחברה האנושית כותב הרב קוק: "הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם. על כן העיקר על פי זה [הוא] בחינוכו המוסרי של המין האנושי, להיטיב את לבו וטבעו על ידי לימוד והדרכה במוסרים ומעשים רבים הגונים, הכוללים חוקי צדק ויושר, עד שטבעו ייעתק מתכונתו הקבועה לבלע ולחבל ולפרע מוסר, אל דרך ישרה והגונה, ולא במקרים החיצוניים [חלוקה שונה של העושר, אפליה מתקנת, קצבאות, יצירת תנאי חיים שונים, שיטות מדיניות וכדומה] ייוושע האדם תשועה נפשית כי אם במערכה [חינוכית] הפועלת על טבע נפשו פנימה" (עין איה, ברכות ב', פאה ג'. בתוך "צדקה תרומם גוי", הרב צבי ישראל טאו, עמ' ס"א, וראו שם ביאורו הנרחב).

בדיוק כפי שפתרון העוני באנושות לא יבוא באמצעות יצירת שיטות כלכליות חדשניות ומשוכללות יותר, אלא מתוך תיקון האדם עצמו – רעיונותיו, מוסרו, אישיותו, מידותיו וטבעו – כך גם לענייננו. התפיסה הישראלית המקורית גורסת שתיקון הקלקולים בחברה האנושית תלוי, קודם כל, בתיקונו המוסרי של האדם. בנטייה לחיפוש פתרונות טכניים היא רואה בריחה מהאתגר האמיתי.

טעותנו היסודית

האם יש לנו, הציבור האמוני, תשובה רצינית למצוקתו האמיתית של חיים באר? נראה לנו שכן: "טעות יסודית היא החזרה מכל היתרון שלנו, החידלון מההכרה של "אתה בחרתנו"....אם נדע את גדולתנו אז יודעים אנו את עצמנו...ועם שישכח את עצמו בוודאי הוא קטן ושפל..." (הרב קוק, אורות, עמ' נ"ה).

הסופר חיים באר מנתק את הקשר שבין הכרת זהותנו – העיסוק "במי אנחנו ומה אנחנו רוצים מעצמנו" – לבין יחסנו לערביי יו"ש, אבל שני הדברים קשורים זה בזה. ייחסנו הלא-תמיד-ראוי לערבים, הוא סימפטום ותוצאה של שכחת עצמנו. חזרתנו לעצמנו, לזהותנו ולתרבותנו הישראלית ההיסטורית – לתודעת "אתה בחרתנו" – היא תנאי לתיקון המצב. לא רק במובן המדיני-פורמלי של החלת ריבונותנו על כל ארץ ישראל – דבר שכשלעצמו מחייב את הכרת זהותנו הישראלית ומתוך כך הכרת זכותנו ובעיקר חובתנו על הארץ – אלא בחזרה להבנת תפקידנו בין העמים, ומתוך כך ליחסנו לכל אדם, באשר הוא. למרבה הפרדוקס, שורש הבעיה שכל כך מטרידה את השמאל הישראלי ההגון, הוא דווקא בהתכחשות ל"אתה בחרתנו".

אהבת כל האדם

"אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד, ואהבת כל העמים כולם, חפץ עילויים ותקומתם הרוחנית והחומרית, והשנאה צריכה להיות רק על הרשעה והזוהמא שבעולם (הרב קוק, מידות הראיה, עמ' צ"ד)".

"אהבת ישראל מחייבת אהבת כל האדם, וכשהיא מטביעה שנאה לאיזה חלק מן האדם הוא סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה" (הרב קוק, אורות, עמוד קמ"ט). מי שהלאומיות הישראלית גורמת לו שנאה לאדם, באשר הוא, איננו מבין את עומק הווייתה של האומה הישראלית.

את הכבוד האנושי ושמירת זכויות האדם, הראויות לכל אדם כולל לשכננו הערבי, אפילו הוא יושב בארצנו (בתנאי שהוא מקבל את אדנותנו עליה ואיננו מורד בה), איננו חייבים לערבי. אנו חייבים זאת קודם כל לעצמנו. אנו חייבים זאת לריבונו של עולם.

אם מופיעים גם אצלנו חוסר כבוד אנושי ושנאה לערבים, אין זה מתוך דבקותנו בארץ ישראל, באומה הישראלית, בתורתה ובכל שאר האידיאלים שלה, אלא להיפך – מתוך נטישתם. דבקותנו ב"עם ככל העמים", בלאומיות האירופית, החילונית, היא מקור היחס הכושל.

חלק אינטגרלי מהלאומיות האירופית הוא שנאת זרים; מכיוון שאין לה תוכן פנימי עצמי, היא זקוקה לזרים, לאויבים, ל"אחרים", בכדי ליצור את הסולידריות ו"היחד" הלאומי. בצדק כופרת היום אירופה ברעיון הלאומי שלה; היא הכירה בשטחיותו ובאסונות שהוא הביא עליה. 

הלאומיות שלנו, לעומת זאת, היא אידיאל מלא תוכן. היא איננה זקוקה לשנאת זרים לשם פרנסתה. נהפוך הוא, כל כולה מיועדת לתיקון האנושות כולה. תחיית האומה הישראלית בארץ ישראל איננה עניין לאומי פרטיקולרי אלא שלב הכרחי בתיקון האדם כולו. "לאומיותנו היא לאומיות-קוסמופוליטית ומתאחדות הן הלאומיות והקוסמופוליטיות בעם הגדול...(הרב צבי יהודה קוק, לנתיבות ישראל, א, עמ' י"ז)". אם זקוק מישהו לשנאת זרים לשם הגדרת, ביטוי או פרנסת הלאומיות הישראלית שלו – ויאה דתי או חילוני – "סימן שלא נטהרה עדיין הנשמה מזוהמתה"; אות הוא שגם אהבת ישראל שבו משובשת.

הערבים הם אויבנו; אנו נאבקים עמם על ארץ ישראל. את המלחמה הזו יש לנהל בעוצמה, בגבורה, בתקיפות, בנחישות, בביטחון מלא בצדקתנו, במסירות נפש ובאמונה שלמה. לא מתוך זלזול באויב (בכל המובנים) ולא מתוך שנאה. השנאה היא חולשתם של אלה שאינם מסוגלים לבנות את הדבקות הלאומית הישראלית שלהם על התוכן החיובי שלה. 

יכולתנו לשלוט בארצנו ובאוכלוסין הקיימים בה – מה שכפי הנראה נגזר עלינו, נרצה או לא – תלויה ביכולתנו לכבד אותם באמת. ויכולת זו תלויה בחזרתנו ל"אתה בחרתנו" ולאיכות המוסרית הישראלית המקורית.

 אתם קרואים אדם

החזון הישראלי השלם איננו מסתכם בהעמדת אדם "דתי"; היעוד שלנו הוא בהעמדת אדם ישראלי, במובן המקורי של המושג. זה אשר עליו נאמר "ישראל אשר בך אתפאר" ו"אתם קרואים אדם". זה אשר מקבל עליו עול מלכות שמים, באמת, בגדלות. האידיאל הישראלי שאנו שוקדים עתה על הגשמתו – בין ביודעין ובין שלא – הוא ביצירת חברת מופת מוסרית שבעצם מדרגת החיים שלה, בעצם הווייתה, מאשרת את החיים. 

מי שאינו מחובר למסורת ישראל, או איננו חי את האידיאלים שלה, לא יכול להאמין "שיש חיה כזו". הוא גם לא יכול להעלות בדעתו מצב בו יקבלו ערביי יהודה ושומרון את אדנותנו מרצונם וישלימו איתה. אבל לא כך חשבו חז"ל (משפטים רבה, פרשה לב, אות א ) והרב קוק בעקבותיהם: " לוּלֵא חֵטְא הָעֵגֶל הָיוּ הָאֻמּוֹת יוֹשְׁבוֹת אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל מַשְׁלִימוֹת עִם יִשְׂרָאֵל וּמוֹדוֹת לָהֶם, כִּי שֵׁם ד' הַנִּקְרָא עֲלֵיהֶם הָיָה מְעוֹרֵר בָּהֶן יִרְאַת הָרוֹמְמוּת, וְלֹא הָיְתָה שׁוּם שִׁיטַת מִלְחָמָה נוֹהֶגֶת, וְהַהַשְׁפָּעָה הָיְתָה הוֹלֶכֶת בְּדַרְכֵי שָׁלוֹם כְּבִימוֹת הַמָּשִׁיחַ (אורות, המלחמה, ד')".

מי שמאמין באידיאל הישראלי וחי אותו, יודע עד כמה די בעצם האיכות האנושית המרוממת הזאת – "אתם  קרואים אדם" – בכדי להקרין סביבותיה הערכה ויראת כבוד ספונטניות לעוצמתה המוסרית. הוא גם יודע בוודאות עד כמה היא עתידה לעורר בגויי הארץ, השלמה עם ריבונותנו מתוך יראת כבוד וחפץ לב אמיתי.

אתגר זה של הוצאתה של הצורה הישראלית השלמה אל הפועל מוטל קודם כל עלינו, "הדתיים". לא נוכל להמשיך להסתפק בלהיות "דתיים"; עלינו לשאוף לגדלות הישראלית השלמה, להיות ישראלים במלוא מובן המילה.

"אהבת כל האדם" קשה אולי, אבל היכולת לכבדו לפחות, אפילו עם הוא הערבי החי לידנו ובינתיים עוין אותנו, היא תנאי לישראליותנו. כמי שמצווים לכבד כל אדם, באשר הוא, מצווים אנו גם להכיר באיכותו ולהאמין בו: הערבי יכבד אותנו – ויקבל את אדנותנו – אם נהיה מכובדים באמת, אם נהיה בבחינת "ישראל אשר בך אתפאר", אם נגשים את הצורה הישראלית השלמה שלנו.

האפשרות של הערבים תושבי יהודה ושומרון לחיות בכבוד אנושי, להתפרנס בכבוד ולזכות ליחס ראוי, לא תצא לפועל מתוך ריבונות עצמית שלהם – ראו את המתרחש במזה"ת החדש – ואיננה תלויה ביסודו של דבר (רק) בפתרונות פוליטיים. היא תלויה בתיקון מוסרי פנימי של האיש הישראלי, תיקון שיבוא מתוך הכרת עצמנו, מתוך חזרה ל"אתה בחרתנו", האמיתי, המחייב, הבוגר, האחראי – לא זה הריק, השחצני – באמצעות תורתנו. אין לנו בעיה עם הערבים אלא רק עם עצמנו.

לקואליציה או לאופוזיציה?

בכדי למלא את ייעודו ההיסטורי, על הבית היהודי "לבדל" עצמו מן הליכוד. המקום הטבעי לעשות זאת הוא מן האופוזיציה למרות שבתנאים מסוימים ניתן לעשות זאת גם מן הקואליציה. 

בס"ד

כ"ח בניסן, תשע"ה  

       

"בידול המוצר" הוא מושג יסודי בתורת השיווק. אם הצרכן שמגיע למדף המרכול רואה לנגד עיניו עשרה מוצרים זהים ואיננו מבחין בהבדל בין המוצר שלך לבין המוצרים המתחרים אין שום סיבה שהוא יעדיף את שלך. במיוחד אם אחד המוצרים המתחרים הוא מותג ידוע או וותיק יותר על המדף, גם אם בעבר הוא קצת אכזב. 

העובדה שכעשרה מנדטים פוטנציאלים של הבית היהודי – שהזדהו בסקרים של תחילת מערכת הבחירות כתומכיו – בחרו לבסוף בליכוד, מעידה שההבדל בין שתי התנועות לא היה ברור ונהיר להם דיו. גם העובדה שלאורך תקופה ארוכה עולה השאלה האם הבית היהודי הוא לא ליכוד ב' למעשה, מעידה על כך, כמו גם האפשרות שעלתה שוב ושוב במהלך מערכת הבחירות על איחוד פוליטי או בלוק טכני בין שתי התנועות. גם החיבוק האיתן שמצא עצמו בנט נאלץ לתת לנתניהו לאורך כל מערכת הבחירות, לא טרם לבירור וחידוד ההבדל.  

העובדה הזו, שההבדל המהותי בין שתי התנועות לא בהיר דיו, מחייבת ברור יסודי: אם ישנו הבדל כזה, והוא לא רק פוליטי, אלא מהותי, אידיאולוגי ושורשי – אזי יש צורך להעלות אותו לתודעה, לברר ולנסח אותו. במקרה כזה גם הופך הצורך הפוליטי בהבדלה בין התנועות למוצדק וחיוני להגשמת יעודה של התנועה.

אם, מאידך, ההבדל איננו מהותי, אלא הבדל פוליטי, כלומר, הבית היהודי והליכוד הנן שתיהן תנועות ימין-מדיני בעלות תפיסה ציונית דומה, אלא שלבית היהודי ישנם דגשים מדיניים שונים וגם אינטרסים מגזריים ספציפיים – הרי שהמסקנה הפוליטית היא שאין צורך חיוני בהבדלה פוליטית, והגישה המדינית כמו גם האינטרסים המגזריים, יוכלו לקבל מענה גם בתוך הליכוד, או מתוך שיתוף פעולה פוליטי כזה או אחר של שתי התנועות.

רק לא הבית היהודי

את התשובה לשאלה שהצבנו, האם ישנו הבדל מהותי בין שתי התנועות, אנחנו מקבלים כבר שנות דור, שוב ושוב, אבל לאחרונה, על רקע המגעים הקואליציוניים, היא מתחדדת.

כשהמחנה הציוני מודיע שהוא יהיה מוכן לשקול ממשלת אחדות, אבל בלי הבית היהודי, זו איננה סתם גחמה או עלה תאנה לתירוץ נכונותו לחבירה לליכוד. מאחורי הדברים מסתתרת הנחה, גם אם איננה מפורשת, שיש הבדל מהותי בין הליכוד לבין הבית היהודי.  

כשנתניהו שואף שוב ושוב להותיר את הבית היהודי מחוץ לקואליציה שלו, או להחזיר אותו למקומו המגזרי, דתות וחינוך, זו איננה גחמה פוליטית, חשבון אישי או עצתה של שרה. גם נתניהו מבין שיש הבדל מהותי בין שתי התנועות.

אצל נתניהו קל יותר לראות מדוע הוא מעדיף להותיר את הבית היהודי קטן, מגזרי או בכלל בחוץ. עמדנו בעבר על המטרה המדינית שלו – בלימת ההתאבדות של אוסלו. היא מחייב לדעתו עלה תאנה שמאלי בממשלתו, והרחקת יסודות "מתנחליים". כזכור, נתניהו "קרקס" ב-2009 את כצל'ה אל מחוץ לממשלתו, לאחר שהאחרון היה הראשון להמליץ עליו, המלצה שהיה לה אז תפקיד חשוב ביכולתו של נתניהו להקים ממשלה. כך בדיוק ניסה נתניהו לעשות גם ב-2013, אלא שאז "ברית האחים" המפורסמת כפתה עליו קואליציה משלה. וגם היום, נתניהו הרים את הטלפון הראשון לבנט, כפי שהתחייב, אבל מאז כנראה נגמרה לו הסוללה.

נתניהו מבין היטב את ההבדל המדיני בינו לבין הבית היהודי. הוא מסוגל לבלימה מול הפלשתינאים והעולם אבל לא להכרעה. מפלגות הכיפות הסרוגות, לדורותיהן, ובמיוחד הבית היהודי, שואפות להכרעה.

ההבדל המדיני הזה נובע מהבדל עמוק יותר, אידיאולוגי. הבית היהודי מבטא את עלייתה של אידיאולוגיה ציונית חדשה: ציונות-מבוססת-אמונה. זרם היסטורי ואידיאולוגי זה, המבוסס על תורתו של הרב קוק, היה בעיבור מאז תחילת תנופת ההתנחלות, ולא הצליח לבוא לידי ביטוי פוליטי משמעותי עד הופעתו של בנט. עתה, כשבשלו התנאים והושלמה ההבשלה ההיסטורית, עולה הזרם על בימת הפוליטיקה הישראלית כאלטרנטיבה היסטורית-אידיאולוגית לשמאל ולימין כאחד.

ציונות-מבוססת-אמונה מהווה כבר סיפור שונה לחלוטין מזה של הציונות הישנה, ולו רק בגלל ביסוסה על הזהות היהודית, על שיבה לתודעה ההיסטורית הישראלית המקורית ועל הייעוד הישראלי. עידן חדש בציונות.

זהו עומק המניע להדרה ורצח האופי שנעשה למתנחלים זה כארבעים שנה. זוהי גם הסיבה לכך שהבית היהודי וציבור הכיפות הסרוגות מוצא עצמו שוב ושוב כ"ברוזון המכוער" במערכת הפוליטית, למרות שהוא הוא ש"סוחב את האלונקה" בהרבה מאד מובנים.

אבל מה שלא מבינים מהראש, לומדים דרך הרגליים. כפי שהיינו זקוקים דווקא לכוח המנגד, השולל, הלעומתי, ליאיר גרבוז, בכדי להבין על מה בדיוק היו הבחירות האחרונות, כך גם בסוגיה שלנו. הכוחות המנגדים, ובעיקר בנימין נתניהו, "מסבירים" לנו את הווייתנו, מהותנו, תפקידנו ושליחותנו.   

התנגדותם של הכוחות האחרים, השמאל והליכוד כאחד, לציונות-מבוססת-האמונה, מעידה על תפקידה חשוב של האחרונה בהיסטוריה הישראלית. השמאל הישראלי כבר שקע לחלוטין בזרם הקוסמופוליטי ונסחף בדמיונותיו לעולם שכולו טוב. גם הימין ההיסטורי – חירות ויורשתה תנועת הליכוד – כבר איננו מסוגל לשאת את האלונקה. הוא עדיין, איכשהו, מצליח לבלום את המתקפה הערבית והבינלאומית השוללת את זכותה של מדינת ישראל להתקיים, אבל הוא איננו מוצא כוחות אפילו להעלות בדעתו להכריעה. לשם כך יש צורך בשורשיות ישראלית מבוססת אמונה. האידיאולוגיה של הליכוד, לאומית מהזן האירופאי, שהפכה לגרוטאה רעיונית בעולם הפוסט-מודרני, כבר איננה יכולה לעמוד במשימה. הנמקה ביטחונית בלבד לביסוסו של המפעל הציוני, הנמקה נטולת צדק חזון ותנופה, אין בה את יכולת גיוס משאבי האנוש הלאומיים המתחייבים מעצם המשימה.

חשיבות ההבדלה

ההבדלה הפוליטית בין הליכוד לבית היהודי חיונית אם כן מאין-כמוה. היא איננה עניין של תיקים, אינטרסים תקציבים או כבוד. היא חיונית לשם עמידתה של הציונות-מבוססת-האמונה בתפקידה ההיסטורי. נכון שיש צורך בשמירת וקידום המפעלים שלה – ההתיישבות, הגרעינים התורניים, החינוך וכדומה – אבל אם כל אלה לא יינזקו באופן בלתי הפיך, בהנחה כאמור שנתניהו אכן מתכוון לבלימה וימשיך לעמוד במשימתו, נכון לשקול גם את ההיבט הרחב יותר, ההיסטורי. מההיבט הזה ישנה חשיבות עליונה דווקא לתיקים "לא מגזריים" – כמו החוץ או המשפטים, לדוגמה – במקרה של נטילת חלק בקואליציה.

בהיבט הזה האחרון יש גם ערך מיוחד לישיבה באופוזיציה. בסופו של דבר הלקח העיקרי של הבית היהודי מהבחירות האחרונות הוא הסיטואציה שנוצרה שבה הליכוד "שתה" אותו. כל עוד לא יחודד ההבדל בין שתי התנועות, כל עוד הבית היהודי לא ימתג את עצמו כאלטרנטיבה לליכוד, כל עוד לא יוכל הבית היהודי לצאת כנגדו – הסיטואציה הזו תחזור על עצמה. לחידוד ההבדל בין שתי התנועות ישנה חשיבות היסטורית.

הליכה לאופוזיציה, אם כן, איננה סתם בכדי "לשרת את העם" במובן הבנלי והמשומש של המושג. היא באמת שלב חיוני בבניין האלטרנטיבה ההיסטורית של הציונות-מבוססת-האמונה, למען העם ולמען השלמת תהליך תחייתו. מיצובו ומיתוגו של הבית היהודי כאלטרנטיבה לשמאל ולימין כאחד חיונית כאמור, ובסופו של דבר איננה יכולה להיעשות בשלמות שלא מתוך האופוזיציה.

גם אם הליכה לכתחילה לאופוזיציה היא צעד נועז מידי, ישנם סיכויים לא קטנים שהדינמיקה הפוליטית שמתהווה עשויה לשלוח לשם את הבית היהודי גם בעל כורחו. מהסיבות השורשיות שפירטנו. במקרה שכך יקרה, ראוי להבין את הרקע העמוק של "הגזירה", לקבל אותה בשמחה ובאהבה, ולראות בה אתגר ומשימה לכתחילה: הצבת חלופה ישראלית שורשית לקיבעון ההיסטורי אליו נקלעה הציונות הישנה.         

   

  

     

אולטימטום לנתניהו

נתניהו יצטרך לבחור: קואליציה עם הבית היהודי וחימושו ב"ארגז כלים" שיאפשר לו לעמוד בהתחייבותו לבוחריו או יציאה להרפתקה שעתידה מעורפל עם הרצוג. אם יבחר בכל זאת בהרצוג, יוכח שזו הייתה מגמתו הראשונה ושיציאתו של הבית היהודי לאופוזיציה הייתה גזר דין ידוע מראש 

כצפוי טמן נתניהו מלכודת לבנט. הוא מותיר אותו לסוף המשא ומתן הקואליציוני, ואז יאשים אותו בדרישות בלתי אפשריות שמחייבות אותו ללכת לממשלה עם העבודה.  

כרגע לפחות, הבית היהודי לא מגיב למלכודת, מה שאמור להוביל לאחת משתיים: או שנתניהו יסגור עם החרדים ועם כחלון, יפנה לעבודה ויותיר את הבית היהודי באופוזיציה, או שנתניהו יקים בכל זאת ממשלת ימין ידחה את קווי היסוד שדורש הבית היהודי ויותיר לו תיקים משניים.

אבל בנט יכול עדיין להשתחרר מן המלכודת הזו.

כל הסימנים מורים שנתניהו שואף לממשלה עם הרצוג. אבל זה מחייב אותו לבוא להרצוג עם ממשלת ימין "בכיס" בכדי להכתיב להרצוג את התנאים. כל עוד הבית היהודי "בכיס" של נתניהו הוא מאפשר לו את המהלך הזה. אבל עם בנט יסיר מיד את תמיכתו מנתניהו, לא תהיה לנתניהו ממשלה והוא יהיה תלוי (!) בהרצוג. על זה הוא כבר יידרש לשלם מחיר שונה לחלוטין, ואולי ברוטציה, מה שנתניהו כמובן לא יוכל להרשות לעצמו.

אם כן, הפוך על הפוך: רק הסרת התמיכה של בנט מנתניהו ומידית (!)תביא את נתניהו לחזר אחריו ולהקים, בעל כורחו, ממשלת ימין.

אבל אליה וקוץ בה. נתניהו כמובן יאשים את בנט בטרפוד ממשלת ימין ובאחריות לאילוץ שמחייב אותו לפנות לעבודה. לא בטוח שלא ניתן להתמודד הסברתית עם הטיעון הזה, אבל אם יש צורך, ניתן גם לעקוף אותו. ניתן "להלביש" את המהלך האמור בלבוש שיקל על הסברתו לציבור הרחב וכדלקמן:

הבית היהודי יכול להציב לנתניהו אולטימטום, שכל תוכנו הוא הבטחתה של מדיניות ימין-לאומית אמתית בקואליציה הבאה, ויכלול, פחות או יותר, את הדרישות הבאות: שר החוץ, שר המשפטים, ו3-4 קווי יסוד מהותיים, כמו חוק ההסדרה למשל. כל הדרישות חייבות לבטא תוכן לאומי ולאו דווקא דרישות מגזריות או אישיות, בבחינת "ארגז כלים" מתחייב לשם הגשמת מדיניות לאומית שהייתה האג'נדה של הבית היהודי בבחירות והובטחה על ידו לבוחריו (בדומה להסברה המצליחה של כחלון).

מה ישיג אולטימטום שכזה:

א. אם אכן מתכוון נתניהו לממשלה עם השמאל הוא יאלץ לדחות את האולטימטום ולהיות הוא זה שדוחה את הבית היהודי (כפי שאכן הדבר) – וכל זאת עוד לפני שיש לו ממשלה "בכיס".

ב. אם ידחה נתניהו את האולטימטום הוא יאלץ להודות בכך שאין לו כוונה להקים קואליציה בעלת מדיניות לאומית-ימנית (בניגוד לקואליציה שהרכבה המפלגתי הוא "ימני"), כלומר לחשוף שבכוונתו למעול בהכרעת הציבור שבחר ימין ומדיניות לאומית, וממילא להתכחש להבטחותיו ולכל קמפיין הבחירות שלו ("או אנחנו או הם").  

ג. אם, לחלופין, יקבל נתניהו את האולטימטום, או לפחות לא ידחה אותו על הסף וייכנס למגעים קואליציוניים רציניים עם הבית היהודי, ראוי למשוך את המגעים עד לרגע האחרון, בכדי שלא לאפשר לנתניהו את התמרון שהיה בכוונתו לבצע.

ד. הבית היהודי יהיה זה שיסתמן בציבור כמי שמגן על הכרעתו בבחירות, שהייתה, כזכור, ממשלת ימין ומדיניות ימנית-לאומית.

ה. הבית היהודי יבדל עצמו מהליכוד. הבעיה האסטרטגית של הבית היהודי בבחירות האחרונות, מה שגרם, בין היתר, לכעשרה מנדטים פוטנציאליים לבחור בסופו של דבר בליכוד, הייתה חוסר הבהירות של ההבדל בין שתי התנועות. עמידתו הנחושה של הבית היהודי על עקרונות מדיניים ימניים-לאומיים ויהודיים, בניגוד לשאיפתו של נתניהו לחבור לשמאל ולדחייתו את דרישותיו המבוססות על אג'נדה ימינית של הבית היהודי, תמצב ותמתג את הבית היהודי כימין האמתי, תבדל אותו בבהירות מהליכוד, ותאפשר לו להתייצב כאלטרנטיבה לאחרון.

אינני מקנא בנתניהו, אם ידחה את האולטימטום, וימצא עצמו תלוי (!) בהרצוג. ראשית, זה כמובן יהפוך את נצחונו הגדול לתיקו מביך. שנית, צירופו של הרצוג בתנאים כאלה יעלה לו במחיר פוליטי כפול ומכופל מזה שאיננו מוכן "לשלם" לבית היהודי ואולי אפילו ברוטציה.

מהלך כזה של הבית היהודי טורף את הקלפים הפוליטיים לחלוטין. הסיכויים להקמת ממשלת ליכוד-העבודה בתנאים כאלה אינם גדולים. גם האופציה של ממשלת חרדים-לפיד איננה משאת חייו של נתניהו וכנראה גם היא בלתי אפשרית. לא בלתי אפשרי שמהלך כזה יביא לבחירות חדשות.

נתניהו יצטרך לבחור: קואליציה עם הבית היהודי וחימושו ב"ארגז כלים" שיאפשר לו לעמוד בהתחייבותו לבוחריו או יציאה להרפתקה שעתידה מעורפל עם הרצוג. אם יבחר בכל זאת בהרצוג, יוכח שזו הייתה מגמתו הראשונה ושיציאתו של הבית היהודי לאופוזיציה הייתה גזר דין קבוע מראש.  

יציאה כזו לאופוזיציה, בראש מורם וכאלטרנטיבה לליכוד, תבנה את הבית היהודי להמשך הדרך ותיטיב עמו. לעומת זאת, יציאה לאופוזיציה כמי שגם לקה וגם אכל את הדגים המסריחים – מתוך עמידה בחיבוק ידיים מול ההתנהלות הפוליטית של נתניהו – תחזיר אותו חבוט לשולי המפה הפוליטית.

מה אם כן מונע מבנט לבצע מהלך "נועז" שכזה? ציבור בוחריו כנראה, ודי לחכימא ברמיזא.