כן, ויתורים כואבים

הפתרון המדיני של מתיישבי יו"ש מחייב "ויתורים כואבים" על מנת לשמור על מדינת הלאום היהודי, אבל לא על חבלי הארץ, אלא על הדמוקרטיה במובנה הפונדמנטליסטי. תגובה למאמרו של יאיר שלג ב"מקור ראשון"

בס"ד

ט"ז בתשרי, תשע"ה (10.10.14)

יאיר שלג דורש מתומכי ההתיישבות ביש"ע ("מקור ראשון", י"ד בתשרי, תשע"ה) הכרעה: "הארץ או המדינה. מה המטרה ומה האמצעי". "חזון השליטה בארץ ישראל שבין הים והירדן טומן בחובו סכנה ממשית וקיומית למדינת הלאום היהודית", הוא טוען.

ובכן, נראה כאילו שלג לא היה כאן בשני העשורים האחרונים ולא עבר איתנו את הניסויים של הסכמי אוסלו, ההתנתקות ובמיוחד לא את "צוק איתן". כל אלו הוכיחו חד משמעית – בלי הארץ, ודווקא עד הירדן, לא תהיה גם מדינה. אין מקום לשתי מדינות בין הים והירדן.

אבל אם להגדיר במדויק את מה שבאמת מטריד את שלג, הרי השאלה שהוא באמת שואל – והיא אכן ראויה להישאל – היא: האם מדינת ישראל היא מדינת מדינת לאום יהודית או דמוקרטיה? מה האמצעי ומה המטרה? בכל מקרה ברור היום, וגם שלג מתחיל להודות בכך, שמדינה זו חייבת להשתרע בין הים והירדן. אם הוא יסכים אתנו שזו באמת השאלה, יש לנו תשובה בשבילו.

כששלג מצטט את רוגל אלפר מעיתון "הארץ" ומזדהה עם דבריו שלפיהם "ישראל תהיה מדינה דו-לאומית, מה אתם מתכוונים לעשות בנידון?" הוא מסגיר את עמדתו: מבחינתו, הדמוקרטיה היא ערך מוחלט, לא אמצעי מקובל ויעיל לשלטון מדיני. אם המדינה חייבת אמנם להשתרע בין הים והירדן, היא חייבת לתת זכויות פוליטיות מלאות לתושביה הערבים ובכך להפוך למדינה דו-לאומית – קץ חזון מדינת הלאום היהודית.

אכן, מבחינת מי שרואה בדמוקרטיה ערך מוחלט ולא אמצעי, ועוד דמוקרטיה בפרושה העקבי, הפורמליסטי, היבש והטכני – פונדמנטליזם דמוקרטי – הרי שהמסקנה הזו הכרחית.

אבל אנחנו, תומכי ההתיישבות ביהודה ושומרון, רואים בדמוקרטיה אמצעי ולא ערך. מבחינתנו תחיית האומה העברית בארץ ישראל היא הערך. היחיד. מבחינתנו אין סתירה בין מדינת לאום יהודית, לבין ארץ ישראל השלמה – אדרבא, הוכח שאין אחת ללא האחרת. אלו שני צדדים של אותו מטבע.

בשבילנו דמוקרטיה היא אמצעי סביר ומקובל כטכניקת שלטון הוגן – לפחות עד שעם ישראל יפיק ממקורותיו את צורת השלטון הראויה לו באמת, מה שעשוי לקחת עוד שניים-שלושה דורות. לכן אנחנו מעדיפים להתאים את האמצעי לצורכי התחיה העברית בארץ ישראל: דמוקרטיה יהודית.

אכן, עמדה זו דורשת פשרות ואף "ויתורים כואבים", אבל לאו דווקא על חבלי ארצנו אלא על הדמוקרטיה – או לפחות על כמה אחוזים ממנה. הדמוקרטיה היהודית אולי איננה דמוקרטיה במובנה האידיאלי, המופשט, העקבי והפונדמנטליסטי, אבל באמת אין דמוקרטיה מושלמת כזו במציאות. כל אומה מתאימה לעצמה את האמצעי.

יתרה מכך, וזה העיקר: הוויתורים הכואבים נדרשים הפעם משלג, לא מאתנו. ומכיוון שהרעיון של "ויתורים כואבים" יצא מבית מדרשו, ומכיוון שמקובל עליו שלפעמים נדרשים חלקים מסוימים מהעם לוותר על מה שנראה להם כאידיאל, לצורך הבטחת הקיום הלאומי, הרי שהכפפה שביקש מאיתנו להרים חוזרת אליו כבומרנג: האם הוא נכון ל"וויתורים הכואבים" הנדרשים, במקרה זה על אחוזים בודדים מן האידיאל הדמוקרטי, על מנת שלא נהפוך למדינה דו-לאומית?

המשמעות האסטרטגית של עמדתי היא שמדינת ישראל תחיל את ריבונותה על כל חלקי ארץ ישראל המשוחררים, בין אם לפי תוכנית בנט – שטחי C  תחילה, ובין אם לפי תוכנית פייגלין – מיד עד הירדן. התושבים הערבים של האזורים המדוברים יזכו למעמד של "תושב קבע", המקובל ומוכר בכל מדינה דמוקרטית מודרנית, שיעניק להם זכויות אדם – כפרטים – אבל לא זכויות פוליטיות בישראל. הם יכולים מבחינתנו לבחור לפרלמנט הירדני, לפחות עד שגם הממלכה הזו תיעלם מן המפה, מה שכנראה עומד להתרחש בקרוב.

ובאשר לשאלתו "כיצד תמומש האפשרות הזו בלי ששני הצדדים, הפלשתינאים והירדנים, מסכימים לקיומה" הרי שהתשובה נמצאת בעצם השאלה. וכי הפלשתינאים מסכימים לעצם קיומה של מדינת ישראל או הסכימו לכך אי פעם? האם הסכימו לתוכנית החלוקה? האם אי פעם הסכימו למשהו? האם הם מסוגלים בכלל להסכים למשהו? הגענו לכל השיגינו כיום למרות אי-הסכמתם וכך גם נמשיך לעשות.

האירועים האחרונים במזה"ת הוכיחו שאין אומה סורית, וגם לא עיראקית, ירדנית או לבנונית. כל שכן הדברים נכונים לגבי הפלשתינים. ישנם תושבים ערבים – פרטיים – שכל רצונם הוא לחיות בכבוד ובפרנסה. בתוכנית המנוסחת כאן הם יזכו לכך יותר מאשר בכל מקום אחר במזה"ת, והם יודעים זאת היטב. כרגע השתלטו עליהם – לא מעט תודות לשמאל הישראלי – קבוצות שליטה אינטרסנטיות כאלו ואחרות, הפועלות בשם אג'נדות שונות ומשונות, אבל רובם ינשקו לנו את הידיים אחרי שנחלץ אותם משליטתן. סירובם המבוהל של ערביי ואדי ערה להסתפח על אדמותיהם ובתיהם ל"מדינה הפלסטינאית", כפי שהציע אביגדור ליברמן – יוכיח.

הנה, ידידי יאיר שלג, זו התשובה שלנו. היא דורשת ממך כאמור את מה שאתה דרשת עד עכשיו מאתנו – וויתורים כואבים. "נדרשת כאן הכרעה – כבדה וקשה, מהפכת קרביים והרת גורל", כתבת במאמר. אכן. האם אתה נכון לה? 

 

ואכלת, ולא שבעת

הבסיס למנגנון הקפיטליסטי הוא יצירת אנשים שאינם שמחים במה שיש להם, אלא מתוסכלים ממוצרים מיותרים שאין להם – מילקי לדוגמה – או שאין להם בתדירות גבוהה, או שאינם מהמותג הנכון 

בס"ד

כ"ז בתשרי, תשע"ה (21.10.14)

מחאת המילקי המפורסמת איננה טלית שכולה תכלת; יש בה הרבה פרובוקציה, אינטרסים, יחסי ציבור משומנים וגם פוסט-ציונות אופיינית. אבל כמו כל שקר, יש בה גם ניצוץ של אמת, שאם לא כן היא לא היתה יוצרת הד רחב כל כך, ואותו ראוי לברר.

מחאת המילקי איננה מודעת לעצמה ולשורשיה; היא מכוונת לכאורה כנגד הממשלה או יוקר המחיה, אבל באמת יעדה הוא הקפיטליזם המערבי. השיטה. עגל הזהב לו סוגד הקפיטליזם הזה מכונה במקומותינו – הצמיחה. הצמיחה הכלכלית היא חזות הכל. היא מדד-העל לבדיקת מצבה של חברה. ובכדי שהיא לא תרד או תיעצר כליל חלילה, צריך לפרנס אותה בתמידיות – בצריכה. הצריכה היא המנוף של הצמיחה.

תרבות הצרכנות איננה מקרית אם כן; היא מעוגנת בעומק הקפיטליזם. היא מבוססת על יצירת ביקוש מלאכותי מתמיד למוצרים, כתנאי לצמיחה כלכלית. ומכיוון שביקוש כזה איננו צורך אובייקטיבי, פועלת מכונת התרבות הקפיטליסטית ליצירת תחושה פסיכולוגית של חסר חומרי מתמיד, בניגוד לצרכים האובייקטיביים.

ייעדו של המנגנון הפסיכולוגי הזה אינו אלה הנצרכים באמת – השכבות החלשות, אלא דווקא אלה שיש להם ושיש בכוחם לקנות עוד, שיש להם מה שמכונה "כוח קניה" – שכבות הביניים. לכן דווקא הם המתוסכלים.

מכונת הקפיטליזם דואגת ליצור אצלם תחושה מתמידה של חוסר סיפוק מהקיים, ממה שכבר יש להם – ממה שבדרך כלל אמור להספיק להם מבחינה חומרית-אובייקטיבית. כך יוצר המנגנון הקפיטליסטי אנשים נאורים ורציונלים לכאורה, שאינם שמחים במה שיש להם, אלא מתוסכלים ממוצרים מיותרים שאין להם – מילקי לדוגמה – או שאין להם בתדירות גבוהה, או שאינם מהמותג הנכון.

כך נוצרת תרבות שלימה שיש לה כמעט הכל, בוודאי יותר מכל תרבות אנושית קודמת. יש לה מה לאכול, והיא אוכלת, ואפילו משמינה – אבל איננה שבעה. ואגב, מנגנון זה מוודא היטב שצרכניו לא יחסכו חלילה, לא ישמרו לעצמם את כוח הקניה העודף שלהם ולא ישלטו בו. הצרכים המידיים – ולא חסכון ארוך טווח לדירה למשל – הופכים לאובססיביים. הדור שעבר, שבנה את המדינה, יכול היה לקנות דירה בין היתר משום שהוא יכול היה לחסוך ולשלוט בצרכיו.

"ואכלת ושבעת וברכת" מורה תורת ישראל. לא רק על האכילה יש לברך; תחושת השובע לא פחות משמעותית ממנה. ואלה שני עניינים שונים. אבל אם אין "שבעת" – והמנגנון הקפיטליסטי מגויס כולו לשם כך – אין גם "ברכת". והחיים הופכים למקוללים.

הצורך בהתחדשות מתמדת

המנגנון הקפיטליסטי מבוסס על אחת העובדות הפסיכולוגיות הבסיסיות ביותר במבנה הבריאה בכלל ובנפש האדם בפרט – הצורך בחידוש. הבריאה כולה מתחדשת בכל יום, בכל רגע, באופן מתמיד. ריבונו של עולם, חי החיים, מזרים לבריאה כולה זרמי חיים וברכה מתרבים והולכים בכל רגע ורגע, ובכדי שהיא תוכל לקלוט אותם, מוטבע בה הצורך בחידוש. הצורך האנושי בהתחדשות מתמדת הוא ברכה אלוקית שאין כדוגמתה. בחברה מתוקנת, נאורה – מאמינה – הצורך הזה מכוון למקומו הנכון: להתחדשות תודעתית ורוחנית מתמדת של החיים. "חדשים לבקרים רבה אמונתך" (איכה, ג, כ"ג). האדם הנאור באמת מקדיש לממד החומרי של החיים, לצרכי הקיום הרציונאליים, את מקומם הנכון – והמוגבל – ושולט בהם; את ההתחדשות המתמדת, שהוא זקוק לה כאוויר לנשימה – הוא מגשים בממד הרוחני. אבל בחברה הקפיטליסטית, שעובדת לעגל הזהב של הצמיחה, ושמקדשיה הם ה"קניון" על כל אביזריו, ההתחדשות היחידה הידועה והמוכרת היא ב"שופינג".

הקפיטליזם הצרכני מבוסס על הזניית הרצון האנושי להתחדשות מתמדת, רצון המוטבע בו בהטבעה אלוקית, בדיוק כדרך שתרבות הפורנוגרפיה בנויה כולה על הזניית יצר חיובי וקדוש אחר של האדם – היצר המוטבע בו להעניק חיים ולהמשיכם לנצח.

והעבדים, אנחנו כולנו, זועקים תחת עול העבודה ורוחנו קצרה מלשמוע את הקול הפנימי שלנו המורה לנו לצאת לחרות.

זעקת המילקי, אם כן, היא ביטוי לתסכול עמוק, לא רק מניפולציה. היא איננה מכוונת למקום הנכון, וממילא איננה יודעת את פתרונה. פתרונה איננו באיזה שיטה חברתית- סוציאלית חדשה ומתוחכמת שעדיין לא נודעה ושתביא לחלוקה ראויה יותר של העושר. הוא וודאי גם איננו בכל מיני פוליטיקאים – שרלטנים, תמימים, טיפשים או ציניים – שמנסים גם הם "לרכב על הגל" ולגזור קופון על חשבון התסכול. "באים מחנכים מלומדים, מסתכלים בחיצוניות, מסיחים דעה גם הם מן האני, ומוסיפים תבן למדורה, משקים את הצמאים בחומץ, מפטמים את המוחות והלבבות בכל מה שהוא חוץ מהם, והאני הולך ומשתכח.." (הרב קוק, אורות הקודש, חלק ג', עמוד ק"מ).

התשובה היא במודעות לשימוש הנלוז שעושה הקפיטליזם המערבי בצורך האמיתי שלנו להתחדשות מתמדת, בהכרה עד כמה הצורך הזה יקר וחשוב, ובהבנה היכן הוא באמת יכול לבוא על סיפוקו.

התשובה היא בחזרה לעצמנו; האישי והלאומי. לישראליות.

(לצד החיובי של הקפיטליזם – היוזמה, היצרתיות, החדשנות, ההתפתחות המתמדת  – ניתן להגיע גם בדרכים ישרות, אלא שזה כבר עניין למאמר נפרד)