ביבי או בנט

בתנאים מסויימים בנט יעמיד בפני קואליציית "רק לא ביבי" תנאי ברור להצטרפותו אליהם: "רק בתנאי שאני מרכיב את הממשלה". "אם כל כך חשוב לכם להחליף את נתניהו, אז רק בראשותי", יאמר להם בנט. "אם זה בראשות לפיד או סער, אני מעדיף ללכת עם נתניהו".

 

בס"ד 

כ"ג בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

מדהים לראות מצביעי ימין כוססים ציפורניים מחשש שמא תקום בעקבות הבחירות הקרובות ממשלת שמאל, אבל כנראה קשה להיגמל מהרגלים ישנים. כך גם באשר לחבירה המבורכת בימין החרד"לי, שבניגוד להפחדות, גם בלעדיה לא הייתה קמה קואליציית שמאל או מתעוררת "סכנה לארץ ישראל". אכן, נתניהו מבקש להפחיד את מצביעי הימין ולעורר בהם את הפחדים הישנים ששימשו אותו מצוין במערכות הבחירות לאורך שנים ארוכות, אבל מי שמתבונן במערכת הנוכחית רואה מיד שהיא שונה מהותית ממה שהכרנו.

בשום מצב לא יכולה לקום כאן ממשלת שמאל. המצב של ראש בראש, ימין מול שמאל, לא קיים הפעם גם לו היה השמאל מתאחד כולו. "האסון" המרבי שעלול לקרות הוא ממשלה שיהיו בה גם רכיבי שמאל, אבל זה בדיוק מה שיש לנו גם עכשיו. נתניהו מזהיר שבנט וסער ילכו עם השמאל, בעודו יושב בקואליציה שלא רק מכילה אנשי שמאל אלה אף נותנת להם משקל שווה. "הסכנה" היחידה היא שנתניהו יפסיד את הבחירות ויאלץ לפנות את כסאו למישהו אחר שהוא לא פחות ימין ממנו. זו לא תהיה ממשלת שמאל וכדאי שבוחרי הימין יבינו זאת ויירגעו.

לפי רוב סקרי השבועות האחרונים, ובהנחה שהמצב לא ישתנה מיסודו, יש שני גושים שמונים פחות או יותר 50 מנדטים כל אחד. גוש אחד שתומך בנתניהו ומחויב לו וגוש אחר שחפץ להחליפו וליצור קואליציה בלעדיו. לא נכון למנות בגוש הזה את הרשימה המשותפת, שכן היא לא יכולה להשתלב בקואליציה שבה חברים מרכזיים הם ליברמן וסער, לא כל שכן בנט.

בנט נמצא בפוזיציה הטובה ביותר במערכת הזו. לא בכדי הוא נמנע מלפסול את נתניהו מכול וכל, כמו שאר אנשי "רק לא ביבי". הוא שומר על אופציה פתוחה לשני הכיוונים. הפוזיציה הזו שווה לו הרבה מנדטים ומציבה אותו במקום טוב הרבה יותר מאשר לשון המאזניים בלבד. "נפתלי בנט יקבע את עתיד הממשלה הבאה", אמר השבוע חה"כ מיקי לוי מ"יש עתיד". מיקי לוי אופטימי; הוא עדיין מקווה שיאיר לפיד יצא מהבחירות כראש ממשלה, אבל כדאי לו להקשיב למה שאמר השבוע חיים רמון: "אין סיכוי שנפתלי בנט יתמוך ביאיר לפיד לראשות הממשלה". חיים רמון צודק. אין סיכוי וגם אין סיבה פוליטית לכך, כפי שמראה ניתוח פשוט.

ממה נפשך; אם בנט יצליח לשמור על רמת המנדטים  שהסקרים נותנים לו כרגע, בסביבות 12 מנדטים, ובעקבות הבחירות תהייה אפשרות לשתי קואליציות, אחת של נתניהו ואחת של מתנגדיו, ובנט יהיה לשון המאזניים ביניהן, הוא יעמיד בפני קואליציית "רק לא ביבי" תנאי ברור להצטרפותו אליהם: "רק בתנאי שאני מרכיב את הממשלה". הוא יכול לעשות זאת גם אם יקבל פחות מנדטים מלפיד וסער; לא כתוב בשום מקום שראש הקואליציה חייב להיות בעל מספר המנדטים הגדול ביותר, וכבר היו דברים מעולם. "אם כל כך חשוב לכם להחליף את נתניהו, אז רק בראשותי", יאמר להם בנט. "אם זה בראשות לפיד או סער, אני מעדיף ללכת עם נתניהו".

לכן מפתיע להיווכח שהחבירה של סמוטריץ' לבן גביר מועילה מאוד לבנט. היא תקרב את גוש נתניהו ל-60 מנדטים ותשאיר אותו בתמונה. עם זאת היא כנראה לא תספיק לגוש נתניהו, מה שיותיר את בנט בפוזיציה של לשון מאזניים גם אם יזכה לפחות מנדטים. כל מנדט נוסף שלהם הוא בעצם גם מנדט לטובת בנט ובתנאי שלא יאפשר לנתניהו לעבור את ה-60, דבר שרחוק מלקרות. אם ייווצר גוש חוסם או לא תהיה אפשרות לקואליציה בראשות נתניהו אפילו בתמיכת בנט, סער ובנט יחברו ויהוו משקל נגד ללפיד. זו לא תהיה ממשלת שמאל.

ייתכן אמנם שבמצב המתואר יוכלו לפיד וסער לכפות על בנט רוטציה, אבל הוא יוכל להתעקש להיות הראשון ברוטציה הזו, וכולנו למדנו לאחרונה שאתה יודע איך רוטציה מתחילה אבל לעולם לא יכול לדעת איך היא תיגמר. מה עוד שאם תיתכן קואליציה חלופית לנתניהו, לא מופרך לחשוב שהוא יפנה את מקומו בראשות הליכוד, מרצון או מכורח, ותוכל לקום קואליציה המבוססת על הליכוד סער ובנט, ימין-ימין למהדרין.

הרבה דברים עדיין יכולים להשתנות כמובן וישנם עוד פרטים רבים שראויים להתייחסות, אבל בגדול, נכון לתמונת המצב של רוב הסקרים בשבועות האחרונים, כדאי לקחת בחשבון גם את האפשרות המתוארת כאן לפיה השאלה העיקרית שנותרה פתוחה לגבי מערכת הבחירות הנוכחית היא: בנט או ביבי?

 

בני ברק לא התבלבלה

רבני העיר החרדית הבינו שאידאליזם אינו תירוץ לפריקת עול, ומה מחוללת האלימות לנפשם של הנערים.

בס"ד

ט"ז בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

התמודדותם של תושבי בני ברק השבוע עם תופעת נוער השוליים שלהם יכולה לעורר קנאה. רבני בני ברק ופרנסיה לא התבלבלו לרגע. הם גינו בריש גלי ובלי לגמגם את תקיפת נהג האוטובוס, תקיפת השוטרים, הפגיעה ברכוש ובסמלי שלטון והעלאת האוטובוס באש. כן, גם לתושבי בני ברק יש בטן מלאה על הרשויות בכלל ועל המשטרה בפרט. כן, גם להם יש טענות מכאן ועד הודעה חדשה על יחס מפלה, על חוסר הבנה ועל אכיפה בררנית. אבל הם גם יודעים לשים גבולות ברורים לנוער שלהם.

ההתפרעות הזו של הנערים המוסתים בבני ברק נבעה לכאורה מאידאליזם טהור. היא נעשתה בשם אהבת התורה, לימודה ומסירות הנפש עליה, שמשטרת ישראל ו"שלטון הכופרים" ניסו לדעתם לפגוע בהם. אבל רבני בני ברק מתחו קו ברור בין אהבת התורה ולימודה ובין אלימות כלפי השלטונות.  "הפורעים בבני ברק הם נוער שוליים מחללי השם ויש להתנער מהם. דרכם אינה דרך התורה....אין שום הצדקה למעשי אלימות ויש לחדול מכך מיד", הבהיר הרב יצחק יוסף, הרב הראשי לישראל. למנהיגים החרדים ברור שאם יראת השמיים, אהבת התורה והאידאליזם של הנוער שלהם מביא אותם לאלימות, הם לא כל כך טהורים ומבוררים כפי שהם מתיימרים להיות.

הגדיל לעשות ראש עירית בני ברק, אברהם רובינשטיין, שהצהיר ש"כל מקרה של אלימות המתועד במצלמות החירום הגלויות והסמויות, יפורסם מעתה באופן מלא בהתאם להנחיות החוק ויטופל באופן ממוקד ומהיר. לא נרשה לגורמי שוליים להכתים את העיר ולפגוע במרקם החיים שלנו. בתיאום עם המשטרה, בנחישות אך ברגישות, נמנע אלימות ונשיב את הסדר לרחובות".

התגובה הזו לא נובעת רק מהחשש לתדמית של תושבי בני ברק. היא אפילו לא נובעת רק מהבנה שההתפרעויות האלה הן כפיות טובה ובבחינת נשיכת היד שמנסה להטיב עמך. זו בעיקר הבנה למה שהיחס הזה כלפי המדינה ואלימות כלפי נציגיה מחוללים בנפש הנערים, כיצד הם משחיתים אותה ואיך הם יוצרים דינמיקה שתביא אותם לשלם עליו מחיר כבד בעתיד.

ראשי ישיבות בעיר הודיעו לתלמידיהם ולהוריהם שכל תלמיד שיתקרב להפגנות האלימות האלה נגד המשטרה, ולו רק מתוך סקרנות, יסולק מיד ממוסד הלימודים. בחורי ישיבות סיפרו שקיבלו הוראה שלא להתקרב להפגנות: "אמרו לנו שלא יתקבלו תירוצים, מי שצריך ללכת ממקום למקום ונתקל בהפגנה נדרש ללכת מרחוב אחר. הרב אליהו פרידלנדר, מנהל תלמוד תורה "תורת אמת" בעיר, הודיע להורים ש"הפגנות אלו אינן.... אלא התרסה נגד הממסד ונגד המחוקק ומשם זה גולש להתנגדות למשטרה הממונה על שמירת החוק.... וכך זה מתדרדר לממדים מכוערים, וחילול ה' הנגרם מכך ה' ישמרנו".

אפשר להתקנא בעומק ההבנה הזו של דרכה החינוכית של תורה וביכולת לראות למרחוק מה עתיד לקרות לנערים יקרים וטהורים שגדלים בסביבה ששלטת בה בלי מיצרים אידאולוגיית "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים". לאן יגיעו הילדים שיתבגרו תחת השפעה של הפגנות אלימות כנגד המשטרה, ואילו אסונות עלולים לקרות להם: "אני פונה בתחנונים; הרבה מהמשתתפים גם ילדים טהורים שלנו שבאים מתוך סקרנות ושעמום שמביא איתו הסגר. גם אם ילדנו אינם שותפים להרס, עצם ההצצה למראות ההרס חורצים חריצים עמוק בנפשם ומשחיתים את נפשם", הודיע הרב פרידלנדר להורים. הרב יהודה סילמן מרבני העיר הזהיר: "תברחו משם כמו מאש. הבחור מסתכן בחוץ, גם מתרגל ליהנות מאלימות וגם מתרגל לחברה של אנשים אלימים. ...מתלהב מאותם אינשי דלא מעלי שרבים עם המשטרה".

לאנשי בני ברק ברור ששום אידאליזם איננו תרוץ לפריקת עול. דיבורים על קדושה ואהבת התורה שמובילים להתפרקות יצרים, לשנאה, לזריקת אבנים ולפגיעה בשוטרים ובסמלי שלטון, מעידים שאהבת התורה הזו פגומה. הם מבינים שכשנערים צעירים ותמימים מוסתים לכל אלה בשם כל האידאלים הקדושים, המבוגרים האחראיים חייבים לשים לדבר סוף, כי אם בעקבות החיכוך עם המשטרה יגרם אסון לאחד הנערים, חקירת התנהלות המשטרה לא תספיק. גם הם, הרבנים המחנכים ופרנסי הציבור שאפשרו לאווירת ההסתה הזו לשרור ברחובות ולחדור לליבות של הנערים הצעירים והטהורים, יצטרכו לתת על כך את הדין.

 

המגזר הערבי משתחרר מהשמאל

לחדירה הפוליטית של נתניהו למגזר הערבי שורשים היסטוריים עמוקים

בס"ד

ט' בשבט, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אחת התופעות המעניינות במערכת הבחירות הנוכחית היא החדירה של נתניהו למגזר הערבי. המהלך הפוליטי הזה מבוסס על תהליכי עומק שמתחוללים בחברה הערבית והם הופכים אותו להרבה יותר מאשר סתם תרגיל פוליטי לצורכי בחירות. לתהליך זה שורשים גם בממד ההיסטורי.

הכל התחיל, כמו דברים רבים בהווייתנו, במלחמת ששת הימים. השמאל הישראלי דאז נותר משותק נוכח שחרור שטחי יהודה והשומרון; לא לבלוע ולא להקיא. החלל שנותר התמלא בכוחות אחרים – הליכוד בראשות מנחם בגין והמתנחלים – שראו בשחרור המשך טבעי של תהליך שיבת ציון. בתחילת שנות השבעים עדיין הצהירה גולדה מאיר, ראש הממשלה מטעם מפא"י, שאין עם פלסטיני, אבל הדור הצעיר של השמאל היה כבר במקום אחר. הוא בחר לאמץ את הנרטיב של הלאומיות הפלסטינית שעד אז היה בשולי השוליים; הוא אפשר לו להתכחש לאובדן הרוח והאידאליזם הציוני ולשיתוק שאחז בו, ולחסום את הכוחות החדשים העולים בחברה הישראלית שסיכנו את ההגמוניה ההיסטורית של השמאל. כך הפך השמאל הישראלי את אורי אבנרי ויאסר ערפאת לגיבוריו.

שיאו של התהליך בסכמי אוסלו, שבסיסם הכרה בלאומיות הפלסטינית. ערביי ישראל לא יכלו להישאר מאחור. הם לא יכלו להרשות לעצמם להיות פחות קדושים מהאפיפיור יוסי שריד. הם אימצו את הנרטיב והחלו לפתח רגשי ניכור זרות ועויינות כלפי מדינת ישראל. יום הנכבה ויום האדמה הפכו לימי זעם. לאומנים ערבים כמו עזמי בישארה ואחמד טיבי, שהפכו בעיני השמאל ללוחמי חרות וחופש, הפכו מתוך כך גם בעיני ערביי ישראל לגיבורים ולמיצגיהם האותנטיים. תסיסה, חוסר שקט, אי נחת, תסכול, תחושות קיפוח וקורבנות, זעם ושנאה כלפי ישראל, השתלטו על הרחוב הערבי.

השמאל הישראלי גרם לערביי ישראל לראות ברמאללה את בירתם, וביאסר ערפאת את מנהיגם. מנהיגי הציבור הערבי רכבו על הגל הזה. כל הקצנה לאומנית שלהם זכתה לעידוד מצד השמאל הישראלי וחוגי התקשורת האומנות והאקדמיה שבשליטתו, ולכן גם מצד הרחוב הערבי. הכפרים הערביים בגליל במשולש ובנגב הפכו אט אט למובלעות ולשטחי הפקר. יהודים רבים חשו עוינות בכניסה אליהם, כל שכן כוחות צה"ל והמשטרה.

את החלל שהותירה מדינת ישראל בחוסר יכולתה למשול במובלעות האלה נוכח עוינות תושביהן, מלאו באופן טבעי כוחות אחרים. ארגוני הפשע הערביים מצאו קרקע פורייה להתפתח באין מפריע, מה שהפך את תרבות הרצח והזלזול בחיי אדם לנורמה נפוצה במגזר הערבי. רק עכשיו, נוכח הטרור והרצחנות שהתהפכו עליהם, מתחילים ערביי ישראל להבין את מחיר היגררותם אחרי השמאל.

אט אט מתחיל הציבור הערבי להבין שהשמאל הישראלי השתמש בו לצרכיו. ההזדהות עם אינטרסים זרים של רמאללה ושל רחוב שוקן, ועם מאבק לאומי לא להם, שהרי לרעיון הלאומי האירופי אין בסיס אמתי בתרבות הערבית, הביאו אותם לתסכול מיותר, לחוסר שקט, ללאומנות קיצונית, לתרבות פשע ורצח, והשליטו עליהם הנהגה מתלהמת שאיננה עוסקת בצרכיהם.

גם חוק הלאום תרם את חלקו להתפכחות. לא במקרה השמאל הישראלי כל כך התנגד לו. הוא הבהיר לערביי ישראל שכול עוד הם מכירים במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מצטרפים אליה על בסיס אינדיבידואלי ומזדהים עמה, הם ימשיכו לזכות לברכה, בריאות, פרנסה כבוד וזכויות אדם ששום ערבי במזרח התיכון לא יכול לחלום עליהם. מנגד, הוא שכנע אותם שהמשך טיפוח חלומות שווא לאומניים ועויינות למדינת ישראל רק יזיקו להם.  

מלבד זאת, השמאל הפרוגרסיבי של היום, במתירנותו ובהפקרותו המוסרית, מעורר סלידה ודחיה בחברה הערבית, שהיא מסורתית ודתית במהותה. מבחינה זו הם הרבה יותר קרובים לדתיים ולמחנה הלאומי המסורתי מאשר לשמאל. החיבור שלהם אליו מתבקש וטבעי הרבה יותר.

תהליך היסטורי זה הוא הבסיס העמוק לחדירה הפוליטית של נתניהו לציבור הערבי בישראל ולניסיונות הקמתן של מפלגות ציוניות בקרבו. אבל ההשלכות שלו מרחיקות לכת גם מעבר למעגל של ערביי מדינת ישראל. במקום שנצרת תושפע מרמאללה וחברון, הן יושפעו ממנה. התהליך שעובר על ערביי ישראל עתיד לזלוג גם לערביי יהודה והשומרון. גם הם יכירו בברכה הצפויה להם מהכרתם בישראל ובריבונותה על ארץ ישראל. אמנם מדינת ישראל לא תוכל לתת להם מעמד אזרחי פורמלי כפי שזכו לו אחיהם מנצרת, אבל אין להם שום צורך בכך. זהו צורך של השמאל הישראלי בלבד ומנוגד לאינטרסים שלהם. הם חפצים בכבוד, בביטחון כלכלי, בשמירת התרבות, הדת, השפה והמסורת שלהם, ואת זה הם עתידים להבין שיקבלו בשפע, כמו אחיהם ערביי ישראל, דווקא מתוך השלמה עם הריבונות הישראלית, ולא מתוך התנגדות לה.

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

פחד גבהים

הפיצול יאפשר לסמוטריץ' להקים מפלגה עצמאית על טהרת התפיסה התורנית,אבל זו תהיה מפלגת חסות של נתניהו והליכוד, מפלגת לווין, מנותקת מהציבור, "אגודת ישראל הסרוגה". 

בס"ד

ב' בשבט, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

נפתלי בנט לא יכול לבוא בטענות לבצלאל סמוטריץ' על התרגיל שעשה לו. ברגע האחרון, בלי הודעה מוקדמת ובמהלך מתוכנן מראש, התפצל סמוטריץ' מבנט ונתן לו לחוות את הטעם אותו הטעים את אנשי הבית היהודי כשנטש אותם בעבר. נכון לרגע כתיבת שורות אלה נראה שהפיצול בימינה בלתי נמנע.

לפיצול של סמוטריץ' יש בסיס אידאולוגי מוצק. הוא ביטוי לתביעה אמתית, שזוכה גם לגיבוי ציבורי ורבני, לבטא בקול רם וצלול את הערכים של הזרם התורני של הציונות הדתית. יש לו גם נימוק פוליטי איתן: הוא נובע מהחשש שבנט ייקח את הקולות שסמוטריץ' יביא לו וישתמש בהם להקמת קואליציה עם לפיד או אפילו מר"ץ, רק כדי להגשים את מה שנראה לחוגים התורניים כחלומו הפרטי להיות ראש הממשלה.

מי שערכי האגף התורני של הכיפות הסרוגות יקרים לו, לא יכול לבטל את הטענות האלה. אבל גם אם מסכימים עליהן, עדיין נותרת השאלה מה עושים איתן. לאיזו מסקנה מעשית הן צריכות להוביל? האם הפיצול הוא שיקדם את העמדות והנושאים החשובים לסמוטריץ', או דווקא המשך ההליכה המשותפת? כדי לענות על כך ראוי לבחון את שתי האפשרויות.

הפיצול יאפשר לסמוטריץ' להקים מפלגה עצמאית על טהרת התפיסה התורנית והאינטרסים הפוליטיים שלה. זו תהיה מפלגה קטנה אבל ברורה בתוכנה, והיא תניף בגאון את הדגל של הציונות הדתית, לפחות התורנית. אם נשתחרר לרגע מהמילים הגבוהות, מדובר בסופו של דבר במפלגה במתכונת "אגודת ישראל הסרוגה"; מפלגה מגזרית שמתרכזת באינטרסים, בעמדות ובנושאים החשובים לה, שלא שואפת לראשות הממשלה ואפילו לא להיות כוח מרכזי ומשפיע בציבוריות הישראלית. היא תוכל לדבוק בעמדותיה בלי פשרות אבל תהיה זרה לכלל הציבור ומנותקת ממנו. כמו המפלגות החרדיות היא תהיה מפלגת חסות של הליכוד, מפלגת לוויין. נתניהו ייתן לה לעסוק בנושאים הקרובים לליבה, אבל ינטרל אותה מכול השפעה בנושאים המרכזיים כמו חוץ, משפטים ביטחון וכדומה. הוא יאפשר לסמוטריץ' לסלול כבישים ביו"ש, אבל לא להחיל ריבונות או לחולל שינויים משמעותיים במערכת המשפט.

בסופו של דבר מפלגה כזו גם לא תוכל להשמיע קול צלול. כי לבדה, בטהרתה, וגם אם תכלול את תנועת נעם ואת מה שנותר מהבית היהודי, היא לא תעבור בביטחון את אחוז החסימה. היא תהיה חייבת לחבור לאיתמר בן גביר. אז אמנם ישמע קולה מסוף העולם ועד סופו, אבל יפסיק להיות צלול ומדויק, לפחות לשיטתה.

מנגד, מתוך אותה ביקורת של האגף התורני על בנט, ניתן היה להגיע למסקנה הפוכה, שדווקא המשך הליכה עם ימינה ישרת את מטרותיו. ימינה במצבה קודם הפיצול עמדה להיות כוח מרכזי בכל קואליציה אפשרית. לא רק שבאמצעותה ניתן היה להביא למרכז הציבוריות הישראלית את הקול של האגף התורני, אלא שהיא גם הייתה מאפשרת לו השפעה עמוקה על מדיניות הממשלה הבאה. שיתוף פעולה חברי ופורה, כפי שידעו הנפשות הפועלות ליצור ביניהם בעבר, היה מאפשר לסמוטריץ' להשפיע לא רק על החלטותיו הפוליטיות של בנט, אלא גם על דרכו. בהקשבה צנועה סמוטריץ' היה גם יכול ללמוד ממנו ומנקודת מבטו דבר או שניים. אמת, זהו מצב מורכב יותר שמחייב מחירים ופשרות, אבל הוא מלא אפשרויות ופותח אופקים חדשים. הסיכוי להביא את אורו של הרב קוק ללב הציבוריות הישראלית, להפוך את הציונות הדתית לחלק מרכזי בשלטון, אם לא לתנועת שלטון ממש, הוא הנפת הדגל האמונית האמתית.

אבל הבעיה של סמוטריץ' ותומכיו היא שאיפתו של בנט להגיע לראשות הממשלה; הם רואים בה גחמה פרטית. אי אפשר לדחות בקש טענה זו, אבל אפשר לראות בשאיפה זו דווקא מעלה, להצטרף אליה, לתמוך בה, לברר ולדייק אותה, ולמנף אותה. אם הציבור הישראלי יבחר להנהגה חובש כיפה סרוגה, ודווקא דתי מסוגו של נפתלי בנט שאתו הוא יכול להזדהות, ישרה הדבר רוח ואווירה חדשים בציבוריות הישראלית, יקרב אותה למסורת, לאתוס הישראלי המקורי ולזהותה היהודית.

בכול מקרה, גם אם סמוטריץ מתנגד לשאיפות האישיות של בנט, רואה סכנה בחבירה לשמאל ומעדיף את מנהיגותו של נתניהו, הוא תמיד יכול לקחת את המנדטים שלו, לפרוש מימינה ולפעול לטרפוד המהלכים של בנט. סביר להניח שעם בנט הוא היה משיג יותר מנדטים עצמאיים מאשר עם בן גביר. המהלכים שסמוטריץ' חושש מהם הם בבחינת שמא, ואף מותנים בתוצאת הבחירות; היתרונות של ההליכה המשותפת הם בבחינת ברי. היא פותחת אופקים רחבים ואפשרויות חדשות. אבל ייתכן שדווקא זה מה שמפחיד את סמוטריץ' ותומכיו. אפשר שהם נתקפו בפחד גבהים. הם מעדיפים את הפינה החמה המדויקת והבטוחה שלהם תחת כנפי נתניהו והליכוד, מאשר להביא את ערכיהם למרכז ההוויה הישראלית.

פיוס לאומי

ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם לבין השמאל הציוני ההיסטורי. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, ניתן לחדש את הברית ההיסטורית ואת האידאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.

בס"ד

כ"ד בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

על אף ההכחשות משני הצדדים, השמועות על חבירה אפשרית של כחול לבן לימינה מסרבות לגווע. למי שרגיל להתבצר בפוליטיקה של ימין-שמאל, רעיון כזה הוא בבחינת לא יעלה על הדעת, אבל לא בטוח שנכון לדחות אותו על הסף. כל זאת בתנאי שמדובר על הצטרפות של כחול לבן לימינה כגוף ולא כאוסף פליטים, לימינה כולה כולל סמוטריץ' (בהנחה שהקולות העצמאיים שהוא משמיע כרגע הם חלק מהמשא ומתן על מקומות ברשימה), ושבראש הרשימה יעמוד נפתלי בנט.

הבשורה הגדולה של מהלך כזה היא פיוס לאומי. הציבור הישראלי מאס בשנאה בין ימין ושמאל, בהסתה ובפסילות ההדדיות. רבים בציבור מייחלים לשיתוף פעולה אמתי בין הצדדים. בניגוד לנתניהו, הן בנט שקד וסמוטריץ', והן בני גנץ, הם אנשים של שיתוף פעולה המבוסס על חברות, הקשבה וכבוד הדדי. רשימה שהבשורה הגדולה שלה היא עצם ההליכה המשותפת של השמאל הציוני עם תנועת ימין מובהקת היא דבר שרבים מצפים לו.

אבל במהלך כזה יש הרבה יותר מפיוס לאומי פוליטי גרידא. יש בו גם תיקון השבר העמוק שמאפיין את החברה הישראלית כבר כחמישים שנה. השבר הזה נעוץ במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון שהובילו גוש אמונים והציונות הדתית, ובהתנגדות שהוא עורר בחוגי השמאל. הרקע לא היה רק חילוקי דעות מדיניים; השמאל דאז, צאצאי הדור החלוצי, חש היטב שגוש אמונים לא רק ממשיך את החלוציות של אבותיו אלא גם נוטל ממנו את שרביט הובלת התחייה ומסכן את ההגמוניה שלו. זה היה הרקע לשנאה והדמוניזציה של "שלום עכשיו" ותנועת העבודה כלפי המתנחלים.

במבט היסטורי מפעל ההתנחלות ניצח, גם אם טרם הושלם. שלום עכשיו איננה. גם מפלגת העבודה גוססת. חבירה של כוח משמעותי מתוך השמאל הציוני לימינה מהווה הודאה בניצחון ההיסטורי הזה. היא תביא לסיומו את מסע הדה לגיטימציה למתנחלים, ותהווה הכרה במפעל ההתנחלות כהמשך ההיסטורי הטבעי של דור התקומה. לא שהציבור האמוני זקוק ללגיטימציה מהשמאל; ההתנגדות הזו רק בנתה אותו ואת תודעתו העצמית, אבל את החברה הישראלית היא תקעה. אם בני גנץ מכפר אחים וההתיישבות העובדת, איש המרכז-שמאל והממסד הביטחוני יצטרף לבנט הסרוג, הוא יעביר בכך את מקל ההנהגה מהשמאל הציוני ההיסטורי למתנחלים והכיפות הסרוגות ויסגור מעגל של מאבק היסטורי.    

אבל לסגירת המעגל הזו ישנה משמעות היסטורית עמוקה גם ביחס לעתיד. היא יוצרת בסיס משותף בין ימין ושמאל שהוא תנאי ליצירת הקומה השנייה של תהליך התחייה. החזון שאמורה להציב הציונות הדתית לחברה הישראלית איננו "ישראל דתית" אבל בהחלט "ישראל יהודית". וישראל לא תהיה יהודית בלי שיעמוד בראשה כוח ציבורי מרכזי כמו הציונות הדתית ושכבת תלמידי החכמים של ארץ ישראל שהיא הולכת ויוצרת. כבסיס הפוליטי לבניית השלב הבא של שיבת ציון חייבת הציונות הדתית להיפתח למעגלים נוספים שחפצים לחבור אליה ולהכיל אותם. חבירה לכחול לבן יכולה להיות תחילת הפריצה החיונית של הכיפות הסרוגות למרכז-שמאל וללב הציבוריות הישראלית.

לא רק בגלל המצוקה הפוליטית העלה בני גנץ את האפשרות הזו; הוא ורוב אלה שנותרו בכחול לבן אינם זרים למסורת היהודית, וחבירה שלהם לכיפות הסרוגות טבעית. דווקא דמויות כאלה, שהן לא "דתיות" אבל מחוברות היטב למסורת, חיוניות לבנייה משותפת של החזון של ישראל יהודית והוצאתו אל הפועל.

גם במובן הפוליטי יש ערך לחבירה הזו. בנט מנסה עדיין לסחוט טיפות אחרונות מנושא המגיפה והפרנסה, אבל נראה שהלימון הזה סחוט עד תום. דגל הפיוס הלאומי, לא בדיבורים וסיסמאות אלא במעשים, עשוי להעניק לימינה תנופה חדשה, לסגור את הפער בסקרים בין בנט לבין סער, וליצור מומנטום שעשוי להחזיר אותו לעמדה של חלופה ראשית לנתניהו, שממנה דברים רבים יכולים להתפתח.

בכול מקרה, אסור שהחבירה הזו תביא להיפרדות מסמוטריץ', כפי שלכאורה התנה גנץ. אם מפסיקים באמת את הפוליטיקה של הפסילות זה חייב לכלול את סמוטריץ' ואת הציבור שהוא מייצג. לבנט גם אסור לאבד את הבסיס האידאולוגי והסוציו-פוליטי שלו. אבל החשוב ביותר הוא שסמוטריץ', כמו גם אנשי הבית היהודי שנקווה שיצטרפו בקרוב לימינה, ייתנו גיבוי למהלך הזה. זהו מהלך מהפכני, והוא יעורר הרבה מחלוקות והתנגדות בין תומכי ימינה. לבנט אין כרגע אשראי ציבורי למהלכים פורצי דרך כאלה; הוא בזבז אותו על ההרפתקה של נטישת הבית היהודי. עכשיו הוא זקוק לשם החבירה הזו לגיבוי ציבורי רחב ככל האפשר.

ראשוני המתנחלים מעולם לא ראו ניגוד בינם לבין השמאל הציוני ההיסטורי; הם תמיד ראו בעצמם המשך טבעי שלו ושל מפעלו. "את אחי אנוכי מבקש", קרא חנן פורת לספרו. הנסיבות הן שהביאו לקרע ההיסטורי בין הכיפות הסרוגות לשמאל הציוני ולפרימת הברית ההיסטורית ביניהם. עכשיו, אמנם תוך חילופי מקומות ותפקידים, ניתן לחדש אותה ואת האידאליזם שעמד בשורשה, ולהתחיל לבנות יחד את הקומה השנייה של התחייה הישראלית.

 

  

 

כנסת בלי שליחי ציבור

האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה אטרקטיבית כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות האלה אבל היא פועלת נגדם

בס"ד

י"ז בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אחת הסיבות להתפרקותה המדהימה של כחול לבן נעוצה באופן הרכבה רשימתה לכנסת. בני גנץ והמושכים בחוטים מאחורי הקלעים לא יכולים לבוא בטענות לחברי הכנסת שלה על כך שהם ערקו בזמן אמת; הפניית העורף הזו מובנית בעצם השיטה. חברי הכנסת שלה לא היו שלוחי ציבור; הם היו חלק מעסקה ביניהם למעצבי הרשימה. "אתן לך מקום בכנסת ואתה תמשוך למעני בוחרים", היה ההסכם הלא כתוב ביניהם. וכשזה הדיל, וחברי הכנסת אינם חייבים דבר לציבור וחבים מעט מאוד לראש הרשימה, לא פלא שהיא מתפרקת בקלות כזו ברגעי המבחן.

אין מה לקנא בגדעון סער ובנפתלי בנט. עליהם למצוא עכשיו כעשרים שמות נוצצים כדי שיביאו להם בוחרים. לא משימה קלה. אבל עיקר הבעיה שלהם תהיה דווקא בהמשך הדרך, בכנסת. אם לרשימת המועמדים אין שום מחויבות לדרך, לחזון ולאידאולוגיה, גם לא לציבור ששלח אותם כי אין כזה, ואפילו לא ראש הרשימה – מה בדיוק מונע מהם לערוק ברגע האמת, או אפילו סתם נוכח הצעה אטרקטיבית יותר שיציע להם ראש רשימה מתחרה? ככה לא בונים תנועה פוליטית ובוודאי שלא הנהגה לאומה.

האופנה שפשטה אצלנו בדור האחרון, של מפלגות פרטיות של אדם אחד שממלא את השורות כרצונו ברשימה אטרקטיבית כביכול, אולי נוחה לראשי המפלגות האלה אבל היא פועלת נגדם. היא גם אחת הסיבות להזניית הפוליטיקה הישראלית. הכנסת מלאה היום באנשים שאינם שלוחי ציבור ולא חייבים לו דבר. לא הציבור בחר בהם לרשימה. הוא אמנם בחר ברשימה שהם חלק ממנה, אבל רק משום שלא הותירו לו ברירה. הפוליטיקה הזו עושה שם רע לפוליטיקה. היא מלאכותית, פופוליסטית, בנויה על יסודות רעועים וחולות נודדים, על אווירה חולפת ומשימות "אד-הוק". שום דבר יציב ושום פתרון לבעיות הלאומיות האמתיות לא יכול לצמוח מפוליטיקה לא אורגנית שכזו.

יש הסבורים שפתרונות טכניים יבריאו את הפוליטיקה הישראלית; שיש לה בעיות מבניות שקשורות לשיטת הבחירות. על רקע זה הועבר בזמנו החוק לבחירה ישירה לראשות הממשלה, וכאלה הן ההצעות לבחירות אזוריות וכדומה. אבל אלה אשליות. הפוליטיקה הישראלית סובלת מבעיות תוכן. באין חזון יפרע עם.

כדי להחזיר את הפוליטיקה למעמדה המכובד והראוי צריך להבין את מקומה. מנהיגות אמת לא מתחילה מהממד הפוליטי; היא מסתיימת בו. סוף מעשה במחשבה תחילה. היא מתחילה מחזון, מרעיון, מאידיאולוגיה. אם למפלגה אין כאלה, והיא מציעה רק משימה של "אד-הוק" או סתם אישיות כזו או אחרת, שום דבר בעל ערך לא יכול לצאת ממנה. "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".

והאידיאולוגיה חייבת להיות מבוררת; לא כל אוסף אקלקטי של רעיונות נוצצים שמחוברים באופן מקרי ואסוציאטיבי יכולה להתיימר בתואר אידיאולוגיה. כל שכן באשר לכמה סיסמאות. האידיאולוגיה חייבת להתבסס על התהליכים ההיסטוריים ולהיות מסקנתם, כי החיים בכלל וחיי אומות בפרט נמצאים כל הזמן בזרימה והתפתחות מתמדת. ואם בישראל עסקינן, ובמיוחד בדור הזו, שבו התודעה המערבית מפורקת ואין לה דבר רציני להציע, וודאי לא דבר לאומי, כל אידאולוגיה שמוצעת לציבור הישראלי חייבת להיות מבוססת על קומת-על – תורת ישראל. אם היא לא מבוססת על תורה, לפחות על אחד משבעים הפנים שלה, אין בה מזור ממשי.

מתחת לשתי הקומות האלה, תורה ואידאולוגיה, באה הקומה הציבורית. רעיונות אינם מרחפים בחלל; הם באים לידי ביטוי בממד הציבורי ומרכזים סביבם ציבור. לא אוסף מזדמן של מתפקדים באינטרנט, אלא ציבור אורגני כגרעין וליבת התנועה. ההתיישבות העובדת הייתה כזו. הציבור האמוני הוא דוגמה נוספת. אפילו כשליכודניק אומר שהוא מצביע ליכוד כי ככה זה אצלו במשפחה, הוא מעיד שהליכוד היא תנועה פוליטית שיש לה שורשיות ציבורית. בלי הממד הסוציו-פוליטי, שמהווה לבוש וכלי הגשמה לאידאולוגיה, שום תנועה פוליטית לא תאריך ימים.

רק כאן, בקומה הרביעית והתחתונה, מגיע הממד הפוליטי. תנועה פוליטית בריאה, אורגנית, כשמה כן היא: תנועה בהיסטוריה. היא מזהה קווי התפתחות היסטורית, מנסחת לפיהם חזון ואידאולוגיה, מתבססת על ציבור רחב ומגובש שחי את החזון ומאמין בו, ומקבלת על עצמה שליחות: להוציא אותו אל הפועל. חברי הכנסת שלה מחויבים לרעיון לציבור ולתנועה.

הקומה השלימה הזו של הפוליטיקה היא תנאי הכרחי לחיוניותה. היא גם הדרך היחידה להגיע למנהיגות וההצדקה היחידה לשאיפה אליה. זו לכאורה דרך ארוכה אבל היא הדרך הקצרה. טועה מי שמחפש קיצורי דרך וחושב לבנות פוליטיקה על שמות נוצצים או נושאים מזדמנים כמו "רק לא ביבי". הוא הולך בדרך שנראית קצרה אבל לא רק שאין ארוכה ממנה, היא גם לעולם לא תביא אותו ליעד. תשאלו את בני גנץ.

 

הפרחים לדגלים השחורים

עכשיו, כשתומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי איימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות.

בס"ד

י' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אנשי הליכוד וכחול לבן אמנם מאשימים אלה את אלה בהפלת הקואליציה, אבל הקרדיט העיקרי על כך מגיע לאנשי מחאת הדגלים השחורים. הם הגורם העיקרי לפירוק הממשלה. בני גנץ היה נכון לעשות הכול בכדי לדחות את הקץ הפוליטי של הממשלה, של מפלגתו ושלו, אבל הלחץ שהפעילה מחאת הדגלים השחורים לא אפשר לו זאת. הכתובת הרשמית למחאה הייתה אמנם נתניהו, אבל עליו היא לא השפיעה בכהוא זה. את כחול לבן, לעומת זאת, היא פירקה. מרגע הקמת הממשלה כפרו אנשי המחאה השחורה בלגיטימיות שלה, הפעילו בגיבוי התקשורת לחץ כבד על אנשי גנץ, ואט אט החלשים שבהם נכנעו. כחול לבן קרסה מבפנים. בני גנץ עצמו תמך במחאות ולא הבין שהן תחסלנה אותו. בסופו של דבר, ברגע שהזדקק לחברי הכנסת שלו, הם העדיפו להיראות יפה בעיני אנשי המחאה והתקשורת מאשר לשמור לו אמונים, והותירו אותו לבד.  

אבל הניצחון אנשי השמאל של הדגלים השחורים הוא ניצחון פירוס. כשריסקו את כחול לבן הם חיסלו את האפשרות היחידה של השמאל הישראלי להכריע את הימין, או לפחות להתמודד אתו ראש בראש, כמו שהיה בשלושת מערכות הבחירות האחרונות. כחול לבן הייתה התרמית הגדולה שאפשרה לשמאל "לתת פייט" לימין. זו מעולם לא הייתה מפלגה; לא היה לה סדר יום אידאולוגי מינימלי, וגם לא שום שורשים ציבוריים. היא הייתה אוסף מזדמן של שמות, אפילו לא נוצצים, שהיה שמאל שהתחפש לימין. בראשה הושם גנרל יפה בלורית ותואר, אדם טוב וישר אבל חסר יכולות פוליטיות, שהושם בראש רק כדי להטעות כעשרים מנדטים של אנשי ימין להצביע לשמאל. וזה עבד להם לא רע. מרכז שמאל קראו לאופרציה הזו אנשי התקשורת כחלק מהתרמית.  

אבל בעקבות הלחץ של מחאת הדגלים השחורים כחול לבן קרסה, התרמית נחשפה, ועשרים המנדטים האלה חזרו למקומם הטבעי ונמצאים עכשיו אצל בנט ובעיקר אצל גדעון סער, שניהם הרבה יותר ימין מנתניהו. האמת יצאה לאור; השמאל הישראלי לא זוכה אפילו לשליש מהאלקטורט הישראלי. רחוק מכך. מפלגת יש עתיד, השמאל הציוני, מקבלת עכשיו כ-15 מנדטים בסקרים; מר"ץ שטרם החליטה אם היא ציונית או לא, ועדיין מתלבטת בין ברלין לירושלים, עוד 5-6 מנדטים, וזהו. גם אם כחול לבן תעבור את אחוז החסימה, וגם אם יופיעו מושיעים כניסנקורן, רון חולדאי, עופר שלח או אפילו אהוד ברק, הם לא ישנו עקרונית את הנתון הזה אלא רק את החלוקה הפנימית שלו. השמאל הישראלי, במובן שהיכרנו, הוא כיום לא הרבה יותר מ-20 מנדטים. ששית מהכנסת. כל השאר – ימין אחד גדול. האובססיה של אנשי מחאת הדגלים השחורים, הטהרנות, השנאה, הקיצוניות, חוסר הפרגמטיות וההיסחפות אחרי הסיסמאות של עצמם – כל אלה ניצחו טקטית, אבל אסטרטגית הם חיסלו את השמאל הישראלי.

בינתיים הצלחת המחאה השחורה לא הביאה לנפילת נתניהו, אבל היא בהחלט מקרבת את קיצו. כי מה היה כוחו הגדול של נתניהו? מה היה סוד הקסם? מה גרם לו להוסיף תמיד כמה מנדטים טובים בישורת האחרונה ולהישאר על הבמה? איך הוא הצליח לשתות תמיד את סביבתו, ובעיקר את הקולות של הציבור הדתי לאומי? שום קסמים לא היו כאן. כשהשמאל הצליח "לתת פייט" לימין, כשהתעמת ראש בראש מול נתניהו, נזעק האלקטורט הימיני להצטופף ברגע האחרון סביב נתניהו, רק משום שאימת עלייתו של השמאל לשלטון נראתה לו ובצדק כסוף העולם. עכשיו, כשהשמאל כבר לא מסכן את הימין, ותומכי הימין חופשיים לבחור ימין כטעמם בלי אימת עליית השמאל, נתניהו כבר לא ישתה קולות בקלות כזו. מערכת הבחירות הקרובה תהיה שונה מהותית מכול קודמותיה. ייתכן עדיין שהליכוד יצא ממערכת הבחירות הקרובה כמפלגה הגדולה ביותר, אבל אין ספק שנוצרה אפשרות ריאלית לחלופה ימנית להנהגתו.

גם אם בנט וסער, שרק בעתיד נדע מי מהם יזכה בבכורה, יחברו ללפיד ולליברמן אחרי הבחירות, זו לא תהיה ממשלת שמאל. גם נתניהו הקפיד ככול שהתאפשר לו לצרף אלמנט של השמאל לממשלותיו. אבל לא יהיה צורך אפילו בכך. אם תיווצר אפשרות תיאורטית של ממשלת ימין ללא הליכוד, אפילו בסיוע לפיד, לא יהיה צורך להוציאה אל הפועל. מסיבות משפטיות יאלץ נתניהו לפנות את מקומו, והליכוד ישוחרר להצטרף לבנט, סער וליברמן, להקמת ממשלת ימין-ימין חזקה יציבה ומבוססת, כפי שלא הייתה כאן מעולם, ועדיין לא הזכרנו את החרדים. אם יתרחשו חילופי הדורות המתבקשים הללו בהנהגת הימין, זר פרחים יצטרך להישלח לאנשי מחאת הדגלים השחורים.

 

 

 

לא יהדות - לא מעניין

אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון שיאחד אותה, וזו חייבת להיות השאלה, אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין.  

בס"ד

ד' בטבת, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

הצטרפותו המהירה של גדעון סער למקהלת "רק לא ביבי" מעידה שאין באמתחתו לא תקווה חדשה וגם לא חזון חדש לחברה הישראלית. גם ימינה של בנט לא מציעה חזון משמעותי. אמנם בניגוד לסער הביקורת שלה עניינית; היא לא ממוקדת בנתניהו אישית אלא בהתנהלות הממשלה במשבר המגפה. קמפיין ה"לא פרנסה – לא מעניין" שלה בהחלט במקומו, אבל זו אינה יותר מהוראת שעה שתוקפה יפוג בקרוב. השאלה היא בשם אילו חזון ובשורה באים אלה שמערערים על שלטון הליכוד ונתניהו ומבקשים להחליפו.

לליכוד ולנתניהו אין חזון ערכי מקיף להוויה הישראלית. הם לא מציעים לה אידיאל חדש או משמעות חדשה. כל שהם מציעים הוא את תחזוקת ההווה. מבחינת הליכוד התחייה הלאומית כבר השיגה את מטרותיה וכל שנותר הוא רק לתחזק ולנהל את מצבנו הנוכחי. תחזוקת ההווה כוללת גם את שיפורו, וכאלה הם הישגיו הכלכליים והמדיניים המרשימים של נתניהו; הם אינם פורצים את המסגרת של השלב הנוכחי של התחייה, ואין בהם בשורה אידיאולוגית שמובילה את שיבת ציון לשלב הבא.

במסגרת תחזוקת ההווה כלולה גם שמירה על הישגי העבר, בעיקר מול אויבים חיצוניים, אבל גם מול חולשות פנימיות. השמאל הישראלי ההיסטורי היה כוח עיקרי בתקומת המדינה וביסוסה, אבל אחרי דור או שניים חולשותיו הביאוהו לעמדות שמסכנות את זהותה ואת עצם קיומה. הליכוד ונתניהו הם שמשכילים לשמור על המדינה כנגד מגמה זו של הרס הישגי הציונות. המצב בו הליכוד נאלץ לשמור על המדינה מפני חולשות השמאל, הוא אחת הסיבות למצב הלעומתי שבין שמאל וימין בפוליטיקה הישראלית, אבל יש לו גם סיבות סוציולוגיות. הליכוד נוסד בידי יוצאי אצ"ל ולח"י, והניגוד האידאולוגי ההיסטורי ביניהם לבין אנשי השמאל עדיין קיים ברקע. את הניגוד העצימו עולי ארצות המזרח בשנות החמישים, שהצטרפו לליכוד על רקע הקיפוח וההדרה שחשו מידי השמאל הישראלי דאז.

הניגוד המהותי הזה בין השמאל לימין מקבע היום את ההוויה הישראלית, והוא הגיע לשיאו בחוסר יכולתה של הממשלה הנוכחית לתפקד, מה שמעיד שהשלב הבא של תהליך התחייה הפך כבר לכורח המציאות. מהקיבעון הזה לא ניחלץ ללא חזון מקיף ומאחד שימצא במישור גבוה מהניגודים שיוצרים אותו ויכיל אותם. אם השאלה היא איך מנצחים בבחירות הקרובות, ייתכן שהסיסמאות של יאיר לפיד וסער או בנט יכולות לעבוד, אבל אם השאלה היא איך יוצרים קונצנזוס חדש בחברה הישראלית, חזון חדש שיכול לאחד אותה, אידאל שייתן משמעות לאתגרי קיומנו כאן; בסיס רעיוני לשלב הבא של שיבת ציון; חזון שירווה את הנפש הישראלית שצימאונה מאז ולתמיד הוא לאידאליזם אמתי; אם זאת השאלה – וזו חייבת להיות השאלה – אזי התשובה ברורה: יהדות. לא יהדות – לא מעניין. גם לא באמת חשוב.  

עם ישראל זקוק לנשמה, לערך, למשמעות, לתוכן לאידיאלים; אי אפשר להמשיך להשקות אותו בחומץ. המהלך ההיסטורי המתבקש, שאותו צריך להוביל מי שרוצה להנהיג את האומה, ורק בשמו ראוי להחליף את הליכוד ונתניהו, הוא יצירת תרבות יהודית אידיאליסטית שרוב גווני החברה הישראלית יוכלו להזדהות אתה ושתוכל לתת פשר משמעות וטעם לקיומנו כאן.

הציבור היחיד שיכול להציב בפני החברה הישראלית את החזון האמור הוא הציבור הדתי לאומי. התפיסה שמדינת ישראל היא "ראשית צמיחת גאולתנו" חולקת על גישת הליכוד לפחות בשני דברים עקרוניים: הראשון, היא טוענת שעדיין לא הגענו. אנחנו רק בראשית צמיחת תהליכי התחייה ובלי חזון להמשך הדרך, לבניית הקומה השנייה, לא נצליח אפילו לשמור על הקיים. שנית, היא מציעה חזון: תודעה חדשה ומבט אמוני על תהליך שיבת ציון. לא עוד תנועה לאומית בת המאה ה-19 ששואפת להיות עם ככול העמים, אלא הגשמת כל התקוות הערכים והאידאלים של עם ישראל מאז היותו לעם בהר סיני. רק מבט כזה, שמעוגן בעומק התודעה ההיסטורית הישראלית ומבוסס על התרבות, המסורת, הלאומיות והייחוד הישראליים, הוא שיכול לתת משמעות חדשה להוויה הישראלית העכשווית. לא מדובר על ישראל דתית, אבל בהחלט על ישראל יהודית.

ציבור הכיפות הסרוגות מהווה סינתזה מלאה ובשלה בין תורה לציונות, בין מסורת למודרנה, בין ימין לשמאל, ובכך מבשר את השלב הבא. בניגוד לליכוד ואנשיו הוא לא רוצה לבוא חשבון עם תנועת העבודה ההיסטורית על טעויותיה ושגיאותיה, אלא להמשיך את מפעלה. הוא שואף להפיח רוח חדשה באידאליזם הציוני שהיא הובילה, אלא שהפעם על בסיס תורת ישראל. אם ימינה רואה עצמה כביטוי הפוליטי של הציונות הדתית, ואם זה החזון שהיא מביאה לפוליטיקה הישראלית, אזי שאיפתה לרשת את הליכוד ונתניהו בהנהגת המדינה אינה רק מוצדקת; היא גם צו השעה.

 

 

סער יגלה: קר בחוץ

החזית מול נתניהו מתפוררת לכמה כוחות מתחרים. הוא יוכל לפרק אותה בקלות.

בס"ד

כ"ו בכסלו, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

פרישתו של גדעון סער מהליכוד והקמת מפלגתו החדשה אינה בדיוק "פיהוק אחד גדול" כפי שהגדיר אותן מסיבות מובנות אחד מאנשי נתניהו, אבל גם לא בטוח שהן "אירוע דרמטי" כל כך, כפי שהגדירו אותה ערוצי הטלוויזיה ביום שלישי בערב. את סקרי היום שאחרי, שבהם קיבל סער בין 15 ל-18 מנדטים, צריך לקחת בערבון מוגבל. אנחנו כבר מכירים את הריטואל הזה. אבי גבאי קיבל 24 מנדטים בסקרים בבוקר שלמחרת, מה שנגמר בסופו של דבר כ"תאונת עבודה" של 6 מנדטים. בנט ושקד קיבלו למחרת פרישתם מהבית היהודי כ-12 מנדטים, וסיימו את המרוץ מתחת לאחוז החסימה. לא בטוח שפרישת סער תסתיים בהרבה יותר מזה.

"בנט ושקד גילו שקר בחוץ", צייץ בצלאל סמוטריץ' כשלושה שבועות אחרי שהם הקימו את "הימין החדש", והתכוון לעובדה שמהר מאוד נעלמה התמיכה הראשונית שזכו לה, והם חשו על בשרם את משמעות אובדן בסיס התמיכה הסוציו-פוליטי הטבעי ושל טשטוש הזיהוי האידאולוגי שלהם. סער עומד גם הוא לגלות תוך מספר שבועות כמה קר בחוץ.

לסער משקל סגולי אישי גבוה, אך משקל סגולי סוציו-פוליטי נמוך. הוא אדם ראוי, שקול, עקבי ואידאולוגי, בעל ניסיון פוליטי רב, היה שר בכיר בעבר, והוא ההפך הגמור מדמות הפוליטיקאי המתקוטט והצעקן האופיינית לזמננו. אבל אין לו בסיס תמיכה סוציו-פוליטי מובהק. הוא נכנס עכשיו לגוב האריות, בין הליכוד, ימינה, וכחול לבן, והקולות שהוא בונה עליהם הם בבחינת חולות נודדים ברוח הסקרים. יועז הנדל וצבי האוזר שחברו אליו הם אנשים לאומיים ואיכותיים, אבל גם הם באים משום מקום וחסרים בסיס פוליטי מובהק.   

סער לא יזנב בליכוד עמוק מידי. רוב תומכי הליכוד שאינם אנשי "רק ביבי" כבר נטשו אותו ועברו בעיקר לימינה. סער יאיץ את התפרקות כחול לבן, אבל האיום המידי שלו הוא דווקא על ימינה. המנדטים שחונים עכשיו אצל בנט הם המועמדים הראשונים לעבור לסער. אבל לבנט כמה יתרונות משמעותיים על פני סער. ראשית, הבסיס הפוליטי. עכשיו אפשר לראות עד כמה נבון היה מצדו לא להיפרד מסמוטריץ' ולשמור בכך על הזיהוי שלו עם הציונות הדתית. שנית, בשנה האחרונה על רקע משבר הקורונה הפגין בנט נוכחות בולטת והוכיח מנהיגות. הוא כבש לבבות בעת כהונתו כשר הביטחון והמשיך לצבור אהדה גם בהמשך. על סער פשוט לא שמענו לאורך כל המשבר. מן הסתם הוא היה בארץ בשנה האחרונה, אבל לא הותיר שום רושם. ועוד, בנט התגלה ככריזמטי, חרוץ, ענייני, מחובר לציבור, חם ועממי. סער לעומת זאת קר, רשמי, אפרורי ויבש, והוא יתקשה לסחוף אחריו את הציבור. הסקרים העכשוויים עתידים להשתנות במהרה.

נזקי פרישת סער לנתניהו שוליים בהשוואה לתועלת שהיא מביאה לו. בשלב זה, לפחות, סער מוריד את ימינה בסקרים אל מתחת לעשרים המנדטים ומחסל עבור נתניהו את האיום המידי והעיקרי מכיוונו של בנט. בנט סחף מנדטים בסקרים בעיקר משום שהסתמן כאפשרות הריאלית ביותר להחלפת נתניהו. העובדה הזו הייתה מביאה לו עוד מנדטים רבים מהמרכז-שמאל אם זה היה המצב גם בישורת האחרונה של הבחירות, וסביר להניח שהוא היה מגיע למצב של ראש בראש מול נתניהו. אבל כניסתו של סער מוציאה את העוקץ מימינה, הכוח היחיד שיכול היה לסכן את נתניהו. עכשיו החזית מול נתניהו מפוררת לכמה כוחות שאינם רק בינוניים אלא גם מתחרים ביניהם: סער, בנט, לפיד ומה שנותר מכחול לבן. נתניהו יוכל לפרק את החזית המפורדת הזאת בקלות בשיטות של הפרד ומשול. לכן יכול להיות שהפרישה של סער לא תדחה את הבחירות אלא דווקא תזרז אותן, לפחות מבחינת נתניהו.

אם באמת מאמין סער כדבריו שהגיע הזמן להחליף את השלטון, הוא יצטרך לחבור עם מפלגתו לבנט וימינה. אילו היה מודיע על כך מיד עם פרישתו היא הייתה הופכת באמת ל"אירוע דרמטי"; יחד הם היו מגיעים כבר השבוע למצב של לפחות ראש בראש מול נתניהו ומסתמנים בברור ככוח שמסוגל להחליף את השלטון. החיבור ביניהם טבעי. סער התחיל בתחיה, איש המחנה הלאומי, איש ארץ ישראל השלמה ובשנים האחרונות אף התקרב ליהדות. גם צבי האוזר ויועז הנדל עשויים מחומרים דומים. לא מאוחר ליצור את החיבור המתבקש הזה. שאלת השאלות, מי בראש, תיפתר בשבועות הבאים, כשהאבק והרושם של פרישת סער ישקעו, מחוגי הסקרים יחזרו לאיפוס, ויתברר מה כוחם האמתי של השניים זה ביחס לזה.  

 

 

כיפת ברזל

 ההמלצה להיפרד מבצלאל סמוטריץ' היא עצת אחיתופל שלנפתלי בנט אסור להקשיב לה

בס"ד

י"ח בכסלו, תשפ"א

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון", ביומן)

השאלה האם נפתלי בנט צריך להיפרד מבצלאל סמוטריץ' הפכה לאקטואלית השבוע עם התקרבותו של תרחיש בחירות. נכון עושה בנט כשהוא דוחה את ההמלצות ומכריז שוב ושוב שאין בדעתו לפרק את השותפות, וראוי להבין היטב מדוע. קודם כל, כפי שכל מאמן כדורגל יודע, הרכב מנצח לא מחליפים. אתה אף פעם לא יכול לדעת למה ההרכב הזה מצליח, ואם למרות בצלאל סמוטריץ ימינה מקבלת למעלה מעשרים מנדטים בסקרים – הוא נראה לא מהווה בעיה.

העצות שמשיאים לבנט השכם והערב להיפרד מסמוטריץ' הן בבחינת עצות אחיתופל שמבקשות להכשילו. היום ממליצים לבנט להיפטר ממנו; אם יעשה זאת ימליצו לו מחר לרדת עקרונית מנושא החלת הריבונות, אח"כ גם להוריד את הכיפה, ולבסוף רק עוד המלצה אחת קטנה, לקרוא ל"ימינה" "מרכזה" ואז הוא יהיה בעיניהם גלאט כשר. המתכון הזה הוא הדרך הבטוחה של בנט לאבד את אמון הציבור, שרואה בו עד עכשיו מנהיג עקבי, אמין וענייני, ולא כזה שפוזל שמאלה ומשנה את דעתו לפי מצב הרוח והסקרים המתחלפים.

יתר על כן, אסור לבנט לנטוש את הבסיס הפוליטי שלו בציונות הדתית. בפעם האחרונה שהוא עשה זאת, הוא נותר כמו שמשון שנגזזו מחלפותיו, מרחף באוויר בלי זהות ברורה ובלי בסיס פוליטי מגובש. נראה שהוא למד את הלקח ולא עומד לחזור שוב על הטעות הזו.

אבל העניין איננו רק במישור הפוליטי אלא במישור עמוק יותר, אידאולוגי, שהפוליטיקה מהווה רק לבוש חיצוני שלו. פרידה מסמוטריץ' תהיה גם פרידה מהאידאולוגיה הציונית-דתית. סמוטריץ' אמנם מייצג רק את האגף התורני והמתנחלי של האידאולוגיה הזו, אבל בלעדי הצד התורני שלה היא מאבדת את עוצמתה ואת נשמתה. יש ערך אידיאולוגי חשוב גם לאגף הפתוח והמכיל של הציונות הדתית, אבל הוא לא יכול לעמוד בפני עצמו.   

בנט לא רואה את הכיפה שעל ראשו. הוא אמנם לא מסתיר אותה ולא מתבייש בה, אבל מרגיש כלל ישראלי, רואה בה עניין אישי ולא מייחס לה חשיבות פוליטית. אבל הציבור הרחב, ובעיקר למעלה מעשרים המנדטים שמקבלת ימינה בסקרים, רואה גם רואה את הכיפה שעל ראשו של בנט. מבחינתו היא הרקע, הסביבה, ההקשר הרחב אותו מייצג בנט וממנו הוא בא. הוא לא תומך בבנט למרות הכיפה אלא גם בגללה. אחרי שנים של רצח אופי שבוצע לכיפה הסרוגה על ידי השמאל הישראלי היא הפכה היום למותג מוערך.

הציונות הדתית איננה מפלגת אווירה שקמה ונופלת על אדם אחד, יהיה מוכשר ככול שיהיה. זוהי תנועה בעלת שורשים היסטוריים של כמאה שנים שנטלה חלק משמעותי במעש הציוני ובהקמת המדינה. זו התנועה החלוצית שהקימה את ההתיישבות ביש"ע ובניה מובלים היום במיטב יחידות ההתנדבות של צה"ל. זו תנועה של מאות מוסדות חינוך, ישיבות, מכינות, אולפנות ומדרשיות. יש לה רבנים שהם הוגי דעות גדולים, מקוריים, רלוונטיים ובעלי חזון, ובראשם הרב קוק. יש לה אידאולוגיה משלה, גם אם לא מגובשת ומנוסחת בצורה מספקת. יש לה ציבור מגוון, מעורב, השייך לכול המנעד של החברה הישראלית; ציבור חלוצי, אידאליסטי, מוסרי, תורם, ערכי, שהוכיח עצמו במבחנים קשים מבית ומחוץ. הציונות הדתית היא זו שנותנת את הנשמה למדינה, כפי שנאמר בסלוגן מוצלח בעבר. הציבור שתומך כרגע בסקרים רואה לא רק את בנט, אלא גם את הכיפה שעל ראשו, ובעיניו הכיפה הקטנה הזו גדולה ומשמעותית לא פחות מבנט עצמו.

יש לקוות שבנט לא יחשוב לרגע שרק כוחו ועוצם ידו עשו לו את החיל הזה של למעלה מעשרים המנדטים האלה. כולם רואים לו את הכיפה, והיא נותנת להם ביטחון שלא מדובר בעוד בעל יומרות שווא, אלא במנהיג שבא מרקע אידאולוגי מבוסס ובא בשם עולם ערכים שלם. אכן, בלי המנהיגות, הענייניות, ואכפתיות שגילה בנט במשבר הנגיף הוא לא היה זוכה לתמיכה הזו. כל זה הוא תנאי הכרחי, אבל לא מספיק. הציבור שבע מגנרלים, מקופצים בראש מטעם עצמם ומתנועות אווירה אופנתיות. הוא רוצה שינוי אמתי ויסודי בהנהגה. כשהוא בוחר היום בימינה הוא תומך בתנועה מושרשת בעלת חזון ושורשים ציבוריים, ולא בתנועה של איש אחד.

אם ייפרד בנט מסמוטריץ' הוא ייפרד גם מכול הרקע הזה, שהוא עיקר כוחו. כשאיילת שקד הצהירה לאחרונה "לא נחליף ערכים בדרך להנהגה. אנו מפלגה כלל ישראלית, עם סט ערכי הציונות הדתית", היא התכוונה לכול האמור לעיל. לפחות פעם אחת בעבר לא הקשיב בנט לאינטואיציה הנשית הרגישה של שקד, וגרר אותה אתו למהלך הכושל של פירוק הציונות הדתית. הפעם נראה שהוא משכיל לאמץ את המלצה שקיבל כבר אברהם אבינו בזמנו: כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה.

 

 

מי גנב ליאיר גולן את המדינה?

אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ" וחיים בתחושה שגנבו להם את המדינה.

בס"ד

י"ז בכסלו, תשפ"א

"אני וחברי, אלה שבאמת בנו את הארץ הזו, ואלה שבאמת נלחמים עליה ובונים אותה גם כיום, לא ניתן למשיחיים כמוך להשתלט על סדר היום", צייץ לאחרונה ח"כ יאיר גולן לעמית סגל וזכה בצדק לקיתונות של בוז ולעג. אבל אפשר לשמוע בדבריו של גולן לא רק התנשאות, ניתוק, חוסר דיוק היסטורי וחוסר הבנת המציאות ותהליכיה, אלא גם מצוקה קשה עמוקה וכואבת. יאיר גולן משמיע כאן את קולם של לא מעט מאלה שעד לפני כמה עשורים כונו בחברה הישראלית "מלח הארץ". חלק מהם מהווה את ליבת ההפגנות בבלפור והם שמעניקים להן את הנופך של כנות, ישרות, אכפתיות ודאגה אותנטית לגורלה של מדינת ישראל והחברה הישראלית. ישנם שם מעגלים נוספים, אבל את התוקף המוסרי להפגנות אלה נותנים בני הדור שלחם בגבורה ובמסירות נפש במלחמת יום הכיפורים, וחי בתחושה קשה שגנבו לו את המדינה.  

ההפגנות בבלפור אינן באמת נגד נתניהו. גם לא כנגד השחיתות. נתניהו הוא רק הכתובת היחידה לתסכול העמוק שמניע את ההפגנות האלה. מתחת לשכבת המודעות הגלויה של המפגינים, הצטבר בהם זעם קיומי עמוק, אילם, סתום, שהכתובת היחידה אליה הם מעלים בדעתם שניתן להפנות אותו היא נתניהו. אבל לא נתניהו, גם אם איננו מלאך, הוא הגורם לתסכול העמוק שמניע את המפגינים.

האנשים האלה, שיאיר גולן מדבר בשמם, גדלו כאן על האתוס של ארץ ישראל הקטנה והיפה. הם התחנכו כדור שני על האידאליזם הציוני של דור התקומה שקדם להם. הם זוכרים חברה ישראלית צנועה, חרוצה, מסורה, ערכית, מוסרית, אידאליסטית ובעיקר מאוחדת. התסכול המניע אותם, הייאוש העמוק, הזעם המצטבר ופורץ, הוא על אובדן הנורמות ההן, על ההוויה ההיא של ארץ ישראל הקטנה והיפה שחלפה בלי שוב. חלום שהוגשם ולפתע התאדה ונעלם, והותיר אותם בעולם אחר, שונה ואפילו זר. על כך הם מוחים בבלפור, והם עושים זאת מול נתניהו רק מכיוון שהוא מהווה עבורם את ההסבר היחיד שהם מסוגלים להעלות בדעתם לשינוי העמוק שהתחולל בחברה הישראלית שהפך את עולמם לדבר שחלף.

אבל הדבר שהאנשים היקרים האלה אינם רואים, הוא את הפער שבין תודעתם לבין הווייתם. הם לא רואים כמה הם עצמם השתנו במהלך חמישים השנים מאז הם היו, והם באמת היו, גיבורי מלחמת יום הכיפורים. לו היו יאיר גולן וחבריו מסתכלים בראי הם היו רואים איזה תהליך עברה מאז החברה הישראלית, וכמה הם עצמם רחוקים מאותם אידאלים ציוניים ערכיים עליהם התחנכו, שהם בטוחים שהם עדיין מיצגיהם.

ארץ ישראל הקטנה והיפה כבר איננה, ובמידה רבה גם בגלל גולן וחבריו. תהליכים היסטוריים ותודעתיים הביאו בהכרח לשקיעתה. היום גולן וחבריו מחזיקים – כמובן מאליו, באופן טבעי לחלוטין ובלי להיות מודעים לכך כלל – בעמדות שהן פרי חשיבה ליברלית פרוגרסיבית, פוסט מודרנית, פוסט ציונית ולפעמים אפילו אנטי ציונית, רחוקות כמרחק השמיים מן הארץ מהעמדות הערכיות של אבותיהם וגם מאורח חייהם והנורמות המוסריות שלהם.

גולן וחבריו מפגינים את תסכולם ממצבם שלהם, את אכזבתם מעצמם ומנטישתם שלהם את עולם נעוריהם, אבל מעדיפים להשליך את האשמה החוצה, במקום להביט בראי. הם זועמים על עולמם שחרב, על יופי בלוריתם ותוארם שנעלמו ועל ארץ ישראל היפה והקטנה ההיא שחלפה ועברה מן העולם ללא שוב. אבל לא בגלל ביבי היא חלפה. לא בגלל אנשי ישראל השנייה והפריפריה. גם לא בגלל עמית סגל, הדתיים או המתנחלים. אפילו לא לגמרי בגללם עצמם, למרות חשבון הנפש הנוקב המתבקש גם מהם. ארץ ישראל ההיא, שבאמת הייתה יפה ואידאליסטית, כבר לא תחזור בצביון ההוא. זהו תהליך שקיעה הכרחי שהיה כתוב מאז ומתמיד על מצחה מאז התנתקה ממסורת ישראל ותורתו.

יאיר גולן לא מצליח לראות שהאידיאליזם הישראלי ההוא, שהוא כל כך כואב את שקיעתו, מופיע בדורנו בלבוש חדש. ישנם גם היום חלוצים ומתיישבים שמוסרים נפשם על הארץ יישובה ובניינה. גם בניהם מתנדבים לסיירות בצה"ל, בדיוק כפי שעשו בעבר בני ההתיישבות העובדת. כן, הם משיחיים, אבל רק באותו מובן מתוקן וחיובי שדור התקומה היה משיחי. לו היה יאיר גולן מעמיק קצת ולא נותן לכיפה הסרוגה שלהם להסתיר לו, הוא יכול היה לראות את ההופעה החדשה של אותו אידאליזם ישראלי שכל כך יקר לו. אמת, הפעם הוא מבוסס על תורת ישראל, אבל זוהי רק החזרתו ההכרחית של האידאליזם הציוני ההוא לשורשיו המקוריים. גולן וחבריו יצטרכו להתחיל לזהות את התהליכים ההיסטוריים הממשיים, במקום לדמיין כאלה, להשלים עם דין ההיסטוריה וליטול חלק בהתחדשות הזו; רק זה ירפא את פצעם ותסכולם. 

 

 

 

 

מה מטריד את יאיר לפיד

אפי איתם, בכיפתו הסרוגה הגדולה, הוא עדות חיה וניצחת לכך שהמתנחלים הם ההמשך ההיסטורי הטבעי של דור המייסדים והחלוצים של המדינה, ולא לפיד. על כך לפיד לא מוכן לסלוח לו.

בס"ד

י"ג בכסלו, תשפ"א

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

אין ספק שח"כ יאיר לפיד מתעלה על עצמו שוב ושוב. הוא לא נח לרגע, והצביעות שהוא מפגין הולכת וגדלה מיום ליום. בעת האחרונה לפיד לא מסוגל לישון בלילה. הוא מוטרד ממינויו הצפוי של תא"ל במיל' אפי איתם ליו"ר יד ושם. זה שבועות הוא יוצא בשצף קצף נגד המנוי הצפוי ועושה הכול כדי להכשילו.

 "אין שום סיבה למנות לתפקיד אדם שיהפוך גם את הקונצנזוס האחרון בחיינו לשנוי במחלוקת", אמר לפיד, ובעצם התנגדותו הוא עצמו יוצר את המחלוקת והורס את "הקונצנזוס האחרון". "המנוי ישחק לידי אותם אנטישמיים מה-B.D.S.", הזהיר לפיד, ובכך הוא לא רק משסה את האנטישמיים האלה במדינת ישראל, אלא גם מספק להם חומר להסתה. עכשיו הם יוכלו לטעון שגם הישראלים מודים שישראל גזענית, ויצטטו את לפיד. הצביעות בהתגלמותה.

 ממה מוטרד כל כך אדון לפיד? "ההתנגדות שלי למינויו של אפי איתם נובעת בעיקר מעברו, מהתבטאויותיו, מהנזיפות שקיבל ממפקדיו". אין טעם לרדת לפרטים. כל התיק הזה שייך לתקופה של האינתיפאדה הראשונה שבמהלכה רדף יוסי שריד בקנאות את אפי איתם רק בגלל כיפתו הגדולה, כדי למנוע את קידומו לרמות הקצונה הבכירה ביותר. לפיד מכיר מצוין את הרקע הזה ל"חטאיו" של איתם, יודע שנעשה לו עוול נורא, ובכל זאת לא רק מסתמך על הרדיפות האובססיביות ההן אלא אף ממשיך אותן.

 מסתבר שהזיכרון של יאיר לפיד סלקטיבי מאוד. לא זכור שהוא עמד על רגליו האחוריות כדי למנוע מיצחק רבין להיות ראש הממשלה נוכח הוראותיו והתבטאויותיו שלו באותה אינתיפאדה בנוגע לערבים, "לשבור להם את הידיים והרגליים". לא שמענו מלפיד שחלק ממורשת רבין גזענית ועלולה לשרת את תומכי ה-B.D.S..

 חמור מזה. אם כבר מעלים התבטאויות בעייתיות מהעבר הרחוק, פלא שלפיד שוכח את התבטאויותיו שלו מאז, ואת ההצדקה הנבזית והשערורייתית שלו להתנתקות. במאמרו "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות", הודה לפיד שההצדקה היחידה בעיניו לגירוש הייתה "ללמד את המתנחלים צניעות". "זה לא היה למרות המתנחלים, אלא בגללם. זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום, לתשישותו היחסית של צה"ל", כתב אז לפיד בלי למצמץ. ההתיימרות של המומחה לצביעות ללמד אותנו צניעות היא הבעיה הקטנה בדברים. לב העניין הוא שללפיד אין שום בעיה שמי שתמך בהתנתקות וקדם אותה בזמנו במלוא המרץ רק מהסיבה הזאת, ואף הודה בכך בפירוש, מתיימר להיות כאן לא רק יו"ר "יד ושם", אלא אפילו ראש הממשלה. האם לדעתו של לפיד ראוי שיהודי שתמך בהתלהבות בגירוש יהודים מהבית רק בכדי ללמד אותם צניעות יהיה ראש הממשלה במדינת היהודים?

 השאלה המעניינת היא מדוע הקנאות של יוסי שריד והצביעות של יאיר לפיד מתמקדות דווקא באפי איתם. מה הם מריחים בו שלא מאפשר להם הם להפסיק לרדוף אותו? – אפי איתם הוא בעל תשובה ומייצג באישיותו באופן מובהק את מלוא עומקו של תהליך התשובה של דורנו. זה הדבר שמדיר שינה מעיני שני האדונים הנכבדים האלו. כמי שגדל והתחנך בקיבוץ עין גב, שירת  ביחידות המובחרות של צה"ל והגיע בו לדרגה בכירה, איתם מסמל את התמצית של כול הטוב היפה והאידיאלי שהיו בציונות בכלל ובהתיישבות העובדת ובקיבוצים בפרט. כמי שחזר בתשובה הוא מביא עמו את התמצית הזו כשהיא מבוררת ומטוהרת, מחזיר אותה למקורותיה בתורת ישראל ומבסס אותה עליהם. בעצם הווייתו ואישיותו מבשר איתם את המהפכה השקטה שעוברת ההוויה הישראלית בדורות האלה. הוא מסמל את הקומה השנייה, האמונית, שהולכת ונוצרת כאן בתהליכים תודעתיים תת-קרקעיים. הוא עדות לכך שהציונות ששקעה והתנוונה מצאה את השורשים ומעיינות החיים שיאפשרו לה לשוב לתחייה.  

 בניגוד לתהליכי ההרס העצמי של הציונות ששני האדונים האלה הם מהמייצגים המובהקים שלהן, שריד בשמאלניותו הקנאית ולפיד בשטחיותו הרדודה, אפי איתם מייצג את חידוש האידאליזם הישראלי, זה שהאיר באור יקרות בהתיישבות העובדת בדור התקומה, החשיך ושקע תחת ההגמוניה של שני האדונים הללו וחבריהם, ומוצא עכשיו, דווקא במקורות ישראל ובתורת ארץ ישראל, את היכולת לשוב להתחדש ולפרוח ביתר שאת וביתר עוז. העובדה שחידוש תנופת האידאליזם הישראלי בהופעתו המתחדשת נובע דווקא מתוך תורת ישראל, הוא הדבר שמטריד כל כך את יאיר לפיד. אפי איתם, בכיפתו הסרוגה הגדולה, הוא עדות חיה וניצחת לכך שהמתנחלים הם ההמשך ההיסטורי הטבעי של דור המייסדים והחלוצים של המדינה, ולא לפיד, ושלפיד הוא שזקוק לשיעור בצניעות, ולא הם. על כך לפיד לא מוכן לסלוח לו.