השמאל השחור

על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.

בס"ד

ז' באייר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הברור ההיסטורי השורשי שעובר השמאל הישראלי נמשך בתחילת השבוע. מרכז מפלגת העבודה התכנס וירטואלית בכדי להכריע בשאלת ההצטרפות לקואליציה. רוב חברי המרכז גילו אחריות לאומית, הכירו במציאות, השלימו איתה, ואישרו לעמיר פרץ ואיציק שמולי להצטרף לממשלת נתניהו. אבל היו אחרים שהחליטו שהן מעדיפות להמשיך להתכחש למציאות, ושהן בוחרות ללכת בעקבות חה"כ מרב מיכאלי וללבוש גם הן שחור.

הצבע שאפיין את השמאל מאז ומתמיד היה הצבע האדום. כך בעולם כולו וכך גם אצלנו. אבל השמאל הישראלי הולך ומאמץ אט אט את הצבע השחור. השמאל השחור. בתת מודע, אנשיו מרגישים טוב ונוח יותר דווקא בשחור. תנועת נשים בשחור, בחרה בשחור ולבשה שחור. השמאל הקיצוני שלנו מעדיף לחשוב שחור ולראות הכול בשחור. ועכשיו הוא יוצא לרחובה של עיר במחאת הדגלים השחורים.

הסיפור שהשמאל הרדיקלי מספר לעצמו הוא שהדגלים השחורים באים לבטא את האבל על "קץ הדמוקרטיה", או להתריע עליו בבחינת דגל שחור. אבל אין לך הוכחה גדולה מעצם המחאה הזו בימים אלה לכך ששום סכנה לא נשקפת לדמוקרטיה אצלנו ושהיא נמצאת בשיאה. בתי כנסת ובתי מדרשות עדיין סגורים, עליות לקברי הנופלים ביום הזיכרון לחללי צה"ל נאסרו בהכשר הבג"ץ, והדבר היחיד שלשמו עדיין מותר להתכנס אצלנו הוא הפגנות למען הדמוקרטיה. העובדה שהפגנות מחאה על "קץ הדמוקרטיה" דוחות פיקוח נפש והן בבחינת ייהרג ולא ישתוק מעידות על כך שמעולם לא היה מצבה של הדמוקרטיה טוב יותר אצלנו.

על הצבע השחור שאימץ לו השמאל הקיצוני מתנוסס דגל שחור. לא על מותה של הדמוקרטיה אבל השמאל הרדיקלי אלא על מותו שלו. את עצמו הוא מבכה. על כישלונו הוא מתאבל. עם חוסר הרלוונטיות שלו הוא מתקשה להשלים.

אבל יותר מאשר תחושת אבל עמוקה, הצבע השחור שבחר לו השמאל בא לבטא תחושה של זעם, חרון אף, ייאוש עמוק, תסכול, אכזבה ואין אונים. השמאל הקיצוני לובש שחור וחש שחור, ומבטא בכך כעס נורא על שהמציאות של עם ישראל הולכת ומתקדמת, הולכת ומתעצמת. הוא מרגיש שחור נוכח העובדה שקשה להתכחש לה שההוויה הישראלית בורחת ממנו, ומשאירה אותו מאחור עם כל השנאה שהוא טיפח כלפיה. הוא מתחיל להבין שהוא נותר בשוליים והשיירה עוברת. על כך הוא זועם.

שנאה והסתה היו אצלנו בשנה האחרונה משני צדי המתרס הפוליטי. שום צד לא יכול להתיימר בניקיון כפיו בעניין. אבל בשמאל הישראלי זה היה הדגל, המנוע, הדרייב. הניסיון שלו לנצח סוף סוף את הימין היה מבוסס על האנרגיות האלה. זה התחיל ב"רק לא ביבי", עבר לשנאת החרדים, המשיך בהסתה כנגד החרד"לים המשיחיים, כנגד "ההדתה" וכדומה. בני גנץ ואנשי כחול לבן לא לקחו את השנאה הזו עמוק מידי לריאות. הם הבינו שהיא קמפיין בחירות וכשהיא לא הביאה את התוצאות המיוחלות הם ידעו להשתחרר ממנה.

אבל השמאל השחור באמת מאמין לסיפור שהוא מספר לעצמו. הוא באמת חושב שחוץ ממנו כולם מושחתים כאן. הוא מתקשה להבין שלמרות שנתניהו איננו טלית שכולה תכלת, קמפיין ה"רק לא ביבי" – כולל המאבק המשפטי נגדו, החקירות, כתבי האשמה, ההדלפות, התנהלות הפרקליטות והגיבוי התקשורתי – היו ניסיון לנצח את הימין באמצעים אנטי דמוקרטיים, וככזה הוא היה מושחת עשרות מונים מכול מה שבו נאשם נתניהו, אפילו אם ימצא אשם.

כמו ילד קטן שבועט ומשתולל, וכשאביו נאלץ לאחוז בו ולהרימו מן הרצפה, הוא עדיין ממשיך לבעוט באינטנסיביות באוויר, כך ממשיך השמאל הישראלי לבכות בשחור את צעצוע ה"רק לא ביבי" שנלקח ממנו. שגנץ לקח ממנו. הוא מעדיף עדיין להתלקק כחתול בפוזת הצדקנות המוסרית שלו. כמה כיף לו להיות המוסרי היחיד בשטח. לחוש שכולם מושחתים חוץ ממנו. תענוג. במקום להבין שהדרך הזו נכשלה ולהשלים עם הבחירה של רוב הציבור הישראלי, הוא מעדיף לצאת לרחבת הבימה בכדי להוציא אונו לשווא בסיסמאות ריקות מתוכן על קץ הדמוקרטיה.

כול מה שנותר מהשנאה הזו שהפכה לקמפיין מכוער בשנה האחרונה אוכל עכשיו את אנשי השמאל השחור מבפנים. השנאה מכלה את נושאיה. הם נותרו עם שנאה בתוך עצמם. שנאה אילמת וסתומה, לא מודעת, שהפכה לדגל. דגל שחור. שכר עבירה עבירה.

וחבל. יש בשמאל השחור כוחות חשובים וחיוניים לעם ישראל. חבל שהוא מתמכר להרס העצמי הזה ולבזבוז האנרגיות לשווא. לו רק היה בוחר להוריד את המשקפיים השחורים שלו ולהביט במציאות נכוחה, הוא היה מפסיק לכעוס כל כך, ומגלה שהמציאות של עם ישראל בארץ ישראל רחוקה מלהיות שחורה.

הקואליציה זקוקה לימינה

למרות שאלקטורלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כול מרכיביה מתלהבים מהעניין.

בס"ד

ל' בניסן, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את חוסר האמון העמוק של רבים בחוגי הציונות הדתית כלפי בנימין נתניהו הוא הרוויח ביושר. אלה לא רק ההבטחות החוזרות ונשנות להחלת הריבונות שהוא הקפיד לפזר לפני כל מערכת בחירות ולשכוח מיד אחריהן, אלא גם הנוהל הרגיל שלו לשתות את הקולות של הציונות הדתית לפני הבחירות, להשתמש בה אחרי הבחירות לשם הקמת קואליציה, ואז לזרוק אותה בצדי הדרכים. אני עצמי כתבתי לא פעם, כולל בשנה האחרונה, על כך שלפני שימינה ממליצה עליו בפני הנשיא, כדאי לוודא שהוא לא ישתמש בהמלצה הזו נגדה.

למרות זאת, הפעם נראה המצב שונה, והוא מחייב חשיבה חדשה ויכולת להשתחרר מהעמדות הרגילות. אל לנו ליפול בשבי הסיסמאות שלנו. למי שלא השתכנע מתוך ההקשר הכללי של תוכנית טראמפ בכך שהפעם נתניהו באמת מתכוון להחיל ריבונות, באו המגעים הקואליציוניים עם כחול לבן והוכיחו זאת, ולמי שגם הם לא הספיקו, בא ההסכם הקואליציוני שנחתם איתה השבוע ולא השאיר מקום להרבה ספקות. החלת הריבונות מופיעה בהסכם הזה במלוא תפארתה והדרה, כולל תאריך יעד ברור וקרוב, ובנוסח שאיננו מותיר חשד שהדברים מופיעים שם רק כדי לצאת ידי חובה.  

בהנחה שמעבר למאבק בנגיף יעודה של הממשלה הבאה מבחינת נתניהו הוא החלת הריבונות, הרי שנראה שהפעם הוא לא מתכוון לזרוק את ימינה מתחת לגלגלים. זה לא עניין של סנטימנטים; הוא באמת זקוק לה לשם הגשמת המהלך ההיסטורי הזה. למרות שאלקטוראלית יש לנתניהו מספיק אצבעות לשם הקמת הממשלה הבאה, לצורך החלת הריבונות הוא עדיין זקוק למסה פוליטית קריטית בתוך הקואליציה עצמה מול חלקי השמאל שבה, שלא כול מרכיביה מתלהבים מהעניין.

שנית, ממש כפי שלצורך המאבק בנגיף יש צורך בהתגייסות לאומית רחבה ככול האפשר, כך גם בנושא החלת הריבונות. למרות שצפויה תמיכה בינלאומית וערבית מסוימת, ובעיקר אמריקאית, עדיין תהיה התנגדות עיקשת למהלך לפחות מצד חלק מהאיחוד האירופי, שלא לדבר על הרשות הפלסטינית. כך שהכתף האידאולוגית והפוליטית הנחושה והאיתנה שימינה מסוגלת לתרום למהלך חיונית מאוד לנתניהו.   

בנוסף לשיקולים האלה, יש לימינה סיבות משלה לתמוך במהלך מתוך הקואליציה. ראשית, חשוב שהיד האידאולוגית של ימינה תהיה על ההגה, תשפיע על פרטי התוכנית ועל יישומה, ובעיקר תוודא שהיא לא תוביל בשום מקרה להקמתה של מדינה פלסטינית. שנית, גוש מפלגות הימין שהלך והתגבש במהלך השנה האחרונה, שבזכותו התפרק השמאל, הוא נכס פוליטי ואידאולוגי חשוב מאין כמוהו בטווח של העשורים הבאים וצריך לטפח אותו, לתחזק אותו ולשמור עליו מכול משמר. הוא יהיה חיוני גם אחרי עידן נתניהו. הליכה של ימינה לאופוזיציה בשלב זה, עלולה לפגוע באחדות וביציבות הגוש הזה, שהוא חיוני להמשך הגשמת החזון האמוני של הציונות הדתית.

ראשי ימינה, שכבר הוכיחו שהם מהשורה הראשונה של הפוליטיקה הישראלית ומהמוכשרים והאידיאליסטים שבה, התרגלו בשנים האחרונות לזכות מן ההפקר. למרות כוחם הפוליטי הדל יחסית, הם הצליחו לזכות בתפקידים בכירים בממשלה. אבל לא לעולם חוסן, ולא תמיד הסיטואציה הפוליטית מאפשר פינוקים שכאלה. הפעם הם יצטרכו להסתפק בפחות תיקים ופחות בכירים, ולא בגלל שנתניהו כבר לא סופר אותם. היה ברור מראש שממשלה מהסוג שמוקמת עתה, שראשי ימינה פעלו בצדק להקמתה לשם יציאה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה, תחייב את ימינה לשלם במטבע הפוליטית הזו. תהיה זו טעות להיעלב מכך, או להרגיש ששוב נתניהו זרק את ימינה לצדי הדרכים. הפעם לא זה המקרה.

ראוי שלא לשכוח שלראשי ימינה יש אחריות לא קטנה לכך שכוחה הפוליטי של הציונות הדתית דל כל כך, ולכך שהיא צפויה לקבל פחות עמדות השפעה בממשלה הקרובה. מה שאירע בשנה האחרונה בפוליטיקה הציונית דתית, מחייב קודם כל אותם ואחרי כן את כולנו, כולל הציבור הדתי כולו, לחשבון נפש עמוק, לפני שאנו באים בטענות על קיפוח פוליטי מצד אחרים. קצרנו מה שזרענו.    

בין אם תצטרף ימינה לקואליציה ובין אם תלך לאופוזיציה, כדאי מאוד שראשיה יקדישו את החודשים הקרובים לתהליך שיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי של הציונות הדתית ושל אמון הציבור בהם. השנה האחרונה על מערכות הבחירות התכופות שלה לא אפשרה להקדיש זמן ותשומת לב לתהליך השיקום הזה, אבל עכשיו אי אפשר עוד לדחותו. מתווה התהליך ברור וכבר צוין על ידי רבים וטובים: חיסול כל המפלגות הפרטיות ויצירת מסגרת פוליטית אחת ויחידה; גיבוש עקרונות אידאולוגיים קצרים ותמציתיים שיספקו הן תוכן והן גבולות גזרה ומסגרת ראויים; עריכת מפקד רחב פתוח שקוף והוגן ולאחריו פריימריז לראשות המפלגה. עד שהשיקום הזה לא יתבצע, אל לנו לבוא בטענות לאף אחד על קיפוח פוליטי.

הארץ משנה את התודעה

כשנחיל ריבונות, המציאות החדשה הזו תשנה את החברה הישראלית מיסודה. כשהארץ משתנה, תודעת העם היושב עליה משתנה. כן, גם תודעת אלה היושבים היום בעמדות בכירות במערכת המשפט.

בס"ד

כ"ו בניסן, תש"פ

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

מעבר לענייניו המשפטיים של נתניהו, שאינם "אישיים" כלל, חשף המשא והמתן להרכבת הקואליציה שני נושאים מרכזיים שהועמדו במחלוקת זה מול זה. משרד המשפטים הוא בבת עינה של חוסן לישראל, בעוד מבחינת הליכוד זו החלת הריבונות. בסופו של דבר הפערים נסגרו. בין אנשיו של בני גנץ יש מי שהריבונות חשובה להם לא פחות מלליכוד, כך שהפשרה שלו בנושא הזה לא הייתה קשה מידי. מאידך גיסא, ברור לימין שנכונותו של גנץ לפרק את כחול לבן ולאפשר הקמת ממשלה בראשותו של נתניהו תחייב תשלום כבד, והוא שולם בנושא המשפטי.

זעקות המחאה של אנשי הימין בכלל, ואנשי ימינה ואיילת שקד בפרט, על הפקרת הנושא המשפטי היו במקומן. אכן, לאחר פועלה המבורך של שקד במשרד המשפטים, צפויה עכשיו נסיגה לאחור ביחס למגמה החיובית שהיא הובילה. עם זה, חשוב לראות שמשקלם של הנושאים איננו שווה. החלת הריבונות משמעותית הרבה יותר מהמשך שיקום מערכת המשפט. לא רק שהחלת הריבונות היא הכרעה בקנה מידה היסטורי לעומת הנסיגה בתחום המשפטי שהיא זמנית, אלא שבמובן חשוב ומהותי החלת הריבונות תשנה בדרך ממילא גם את רוחה של מערכת המשפט בכלל ושל בג"ץ בפרט, גם אם בהדרגה.   

לראשוני הציונות היה ברור ערכה של ארץ ישראל. הם הבינו שהארץ משנה את האדם ושיש קשר מוחלט בין האדם והאדמה. הם הניחו שכשיחזור עם ישראל לארץ ישראל הוא ישתנה תודעתית ומנטלית ויתחיל לחזור לעצמו, כפי שאכן קורה קמעא קמעא.  למעלה משנות דור של שטיפת מוח פוסט מודרנית ופוסט ציונות, גרמו לנו לשכוח את משמעותן של ארץ ואדמה. עשורים שלמים בהם הוצגו המתנחלים בתקשורת כעובדי אלילים, מקדשי אדמה וכמי שהפכו אותה לעיקר היהדות והדת וכדומה, גרמה גם לנו, אנשי הימין, לשכוח מה משמעותן של ארץ ואדמה. תעמולת ההבל והשקר הזו של נביאי השקר הפוסט מודרניים של השמאל הישראלי, השפיעה גם עלינו, ולכן איננו מבינים כראוי את ערכה של החלת הריבונות.

האדמה היא הבסיס למציאות. כל המציאות מבוססת על הארץ. האדמה היא יסוד המציאות במובן הכי פשוט בסיסי וראשוני, והכי חומרי של המושג. הארץ היא המסגרת של המציאות, וכל שאר מרכיבי המציאות הם בבחינת פרטים ש"יושבים" עליה ותלויים בה. כשהארץ רועדת – כול המציאות, כל מערכות החיים, כל בני האדם – רועדים. שינוי בארץ פועל ישירות על האדם, על התודעה, על מערכות החיים והחברה, על הפוליטיקה וכדומה. הוא משנה סדרי עולם.

לא לשווא קיוו ראשוני הציונות שעם החזרה לארץ ישראל ישתנה גם האדם הישראלי, יחזור לעצמו, ויפתח תודעת חיים ישראלית ועצמאית זקופת קומה, במקום תודעה הגלות. הארץ פועלת בדרך ממילא על האדם, על החברה ועל התודעה. ראו איזה שינוי עברה החברה הישראלית בעקבות שחרור הארץ במלחמת ששת הימים. זו הייתה קפיצת מדרגה ששינתה את המציאות הישראלית מיסודה. פאזה חדשה לגמרי. תודעת החיים ומערכות החיים השתנו מיסודן. אפילו המושגים הפוליטיים עברו מהפך. עד שחרור הארץ המושגים "ימין ושמאל" בפוליטיקה הישראלית ייצגו עמדות חברתיות-כלכליות; מאז הם מייצגים עמדות מדיניות.

בספר "חסד לאברהם", שמצוטט לא פעם בין תלמידי הרב קוק, כתוב שכאשר יהודי עולה לארץ ישראל, כשהוא קם בבוקר הראשון הוא מקבל נשמה חדשה. כלומר, כל הווית החיים שלו, כל האיכות האנושית שלו, משתנה מיסודה בגלל המפגש עם ארץ ישראל, עם האדמה.

כשנחיל ריבונות – וכל החלה שהיא, אפילו חלקית, תוביל בדינמיקה הכרחית להחלת הריבונות על כל יהודה והשומרון בהמשך – המציאות החדשה הזו תשנה את החברה הישראלית מיסודה. כשהארץ משתנה, תודעת העם היושב עליה משתנה. כן, גם תודעת אלה היושבים היום בעמדות בכירות במערכת המשפט.

ההכרעה ההיסטורית של החלת הריבונות, שהיא סגירת מעגל של חמישים שנה מאז מלחמת ששת הימים, היא הכרעה בעד זהות לאומית ויהודית למדינה וכנגד מדינת כל אזרחיה. הכרעה כזו תביא בסופו של דבר את מרבית הכוחות בחברה הישראלית לעכל ולהפנים אותה, לצמצם רווחים, והיא תשנה אותם בהדרגה ללא היכר. ההכרעה הזו שמשמעותה היא שהחברה הישראלית בחרה באתוס היהודי, תגרום בהדרגה לכל שאר המערכות, כולל מערכת המשפט, לשנות את רוחן ואת האוריינטציה שלהן.

החשש שהבג"ץ לא יאשר את החלת הריבונות, איננו רק מוגזם מסיבות משפטיות, אלא גם מסיבות מהותיות. בסופו של דבר גם בית המשפט יושב בתוך עמו. כשהמחלוקות בחברה הישראלית חוצות אותה בדיוק באמצע, ההטיה המובהקת של הבג"ץ לשמאל גורמת לו לבחור צד. כשממשלה שמייצגת כמעט שני שלישים מהציבור הישראלי וקרוב לשלושה רבעים מהרוב היהודי תחליט על החלת הריבונות, גם הבג"ץ יאלץ להרכין ראש מפני הכרעת העם ולקבל אותה.

ממשלת הכרעה

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו.

בס"ד

ערב חג הפסח, י"ד בניסן, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

העובדה שאחד מסלעי המחלוקת העיקריים בדרך להקמת הממשלה, אם לא העיקרי שבהם, הוא נושא החלת הריבונות, מעידה כאלף עדים על מחויבותו של נתניהו לנושא. גם ההסכמות הסופיות בין נתניהו לגנץ מוכיחות שמבחינת נתניהו, מעבר לטיפול במשבר הנגיף, תפקידה העיקרי של הממשלה הבאה הוא החלת הריבונות, שתהווה ממילא גם חיסול רעיון המדינה הפלשתינית. אכן היה צורך בנוסחה מעורפלת קמעה, אבל רק כדי לאפשר לאנשי "חוסן לישראל" ללכת עם ולהרגיש, ובעיקר להראות, בלי. היה ברור שנתניהו לא מתכוון לרגע לוותר לגנץ בנקודה זו; הוא רואה בצדק את ההזדמנות ההיסטורית שנוצרה, ומוכן לשלם כמעט כל מחיר פוליטי שיידרש כדי לממשה.  

ההזדמנות ההיסטורית הזו משולשת: ראשית, אפשרות סיומה של כהונת טראמפ וממשלו בסוף השנה האזרחית, ממשל שלא רק מגבה את החלת הריבונות, אלא ממש דוחף לביצועה. שנית, משבר הנגיף העולמי, כאשר העולם כולו ובמיוחד האיחוד האירופי עוסק בשקו ובתעניתו, והדבר האחרון שמעניין אותו כרגע הוא "הבעיה הפלסטינית". ושלישית, הסד של שנה וחצי בלבד בראשות הממשלה והרוטציה שכפתה "חוסן לישראל" על נתניהו, בתוספת המשפט שמחכה לו. העובדה שהסוף האפשרי לכהונתו נראה באופק, מחייבת את נתניהו לנקות את השולחן כבר עכשיו בכדי להשאיר את מורשתו ההיסטורית לדורות הבאים. נתניהו לא יעזוב את כהונתו בלי לסגור את המעגל ההיסטורי שפתח. הוא בלם את תהליך אוסלו ואת הקמת המדינה הפלסטינית, ועכשיו הוא הולך לקבור אותם לנצח נצחים. מבחינת נתניהו זו המטרה העיקרית של הממשלה הבאה.

כשמביטים מפרספקטיבה כזו על הקואליציה המתרקמת, ניתן להבין עד כמה המוצא הזה מהמשבר הפוליטי העמוק של השנה האחרונה הוא הטוב מכול האפשרויות שהיו. אפשר לראות עד כמה הוא פריו הבשל והמתוק של המשבר. אם נניח בצד את האפשרות הלא רצינית של ממשלת מיעוט של השמאל בחסות הרשימה המשותפת, הרי היו שלוש אפשריות ליציאה מן המשבר.

אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של כ-62 מנדטים. ממשלה כזו לא יכולה לעשות דבר, כי כשחצי מהציבור מתנגד לה, ועוד בתמיכה מסיבית של מפלגת הבג"ץ ומפלגת התקשורת, כל דבר שתנסה לעשות יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי משמעותי במערכת המשפט, ודאי שלא החלת ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך והוא חמוש בתותחים כבדים.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכחול לבן כולה, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, מה שכבר לא משנה עקרונית), ממשלת אחדות במובן המדויק של המושג. במצב כזה שני הצדדים שקולים, שווי כוח ומנטרלים זה את זה, ולכן שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. למבצע בעזה אולי ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. זו ממשלת תיקו נצחי ואינסוף מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מוצא כזה לא היה פותר את המשבר מיסודו וממילא לא ממצה אותו להולדת שלב חדש; הוא היה רק מרגיע את המשבר ומוריד קצת את המתח, אבל זו הייתה רק דחיית ההכרעה והמשך הקיבעון.

אפשרות ג', שהתרחשה בזכות הקשיית ליבם של לפיד ויעלון: הכרעה. השמאל נשבר, התפצל ועבר תהליך של בירור יסודי ועמוק. הבירור הוא לא רק בין הסיעות, אלא גם בתוכן. החלק האחראי, הציוני והלאומי שבו, הצטרף לגוש הימין, וחלקו האחר נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל הישראלי עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, שאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. זוהי ההכרעה שנוצרה והיא הכרעה היסטורית.

תוכנית טראמפ-נתניהו היא מלאכת מחשבת מדינית. לא רק תמיכה אמריקאית, שמשמעותה ממילא גם תמיכת רבות ממדינות העולם, אלא גם תמיכה ולו בשתיקה של רבות ממדינות ערב. אבל בפאזל המתוכנן היטב הזה עדיין הייתה חסרה חוליה אחת הכרחית: קונצנזוס פנים-ישראלי רחב ככול האפשר. אי אפשר לכפות על חצי מהעם, על אפו ועל חמתו, את המהלך ההיסטורי הזה של החלת הריבונות וסגירת המעגל שניפתח במלחמת ששת הימים. ממשלת ימין צרה לא הייתה מסוגלת לכך. עכשיו, עם הצטרפותו של חלק משמעותי מהשמאל הישראלי למהלך, נפתחה הדרך להכרעה ההיסטורית.

עד לפני שנים ספורות, מצב שבו ממשלת ישראל מחויבת להחלת הריבונות, ועוד בגיבוי אמריקאי ובינלאומי, ועוד בתמיכה של חלק גדול מהשמאל הישראלי, היה חלום באספמיה. עכשיו יד ההשגחה מחוללת אותו נוכח עינינו. כן, זה מחייב גם תשלום פוליטי משמעותי, כמו זה שמסתמן במערכת המשפט, אבל זהו תשלום זמני ושולי יחסית למען פריצת דרך היסטורית שאין ממנה חזרה. מי שמבין את גודל השעה מבין שאין כמעט שום מחיר פוליטי, כולל זה שהציונות הדתית נאלצת לשלם, שהוא יקר מידי תמורתה.

הכרעה פוליטית היסטורית

היו שלוש אפשרויות ליציאה מן המשבר הפוליטי, וזו שהתממשה היא הטובה מכולן

בס"ד

ז' בניסן, תש"פ

מומלץ מאוד לא להתרגש מרעשי הרקע הפוליטיים המאפיינים תהליך של יצירת קואליציה. כל הדיבורים האלה סביב התיקים, ועל "ממשלת שמאל" ועל "מכירת חיסול" של נתניהו, וזעקות השבר מתוך הליכוד ו"מימינה", עלולים להשפיע על מי שנוטה להתרגש, אבל לא כצעקתה. צריך להסתכל על התמונה הרחבה, כי היא המשמעותית, והיא תישאר כאן גם אחרי שתורכב הממשלה, והיא תורכב.

אתייחס כאן רק למישור הפוליטי והסוציו-פוליטי, למרות שניתוח של מה שקרה במישור האידאי, הרבה יותר חשוב, מרתק, משמעותי ומהפכני, אבל אתייחס אליו ב"נ במאמר נפרד.

רעשי הרקע האמורים לעיל מסתירים את העובדה שיצאנו ממשבר פוליטי עמוק של תיקו מתמשך של שנה. כל כך מהר שכחנו. עכשיו, מי שחי בעולם שבו הכול מקרי, כמובן לא יכול להבין כלום. בשבילו משבר זו סתם צרה שצריך איכשהוא לעבור. אבל בעולם שבו מבינים שלהיסטוריה יש תכלית וכיוון, ושמשבר הוא תהליך חיובי, שהוא מבשיל דבר מה, שיש לו תכלית וייעוד, שהוא מביא אותנו לפאזה חדשה, שמשבר פירושו לידה – אפשר גם להבין שהמשבר הזה יצר כאן משהו חדש. מי שכך חושב יכול להבין שהיו 3 אפשרויות למוצא מן המשבר (אם נזניח את האפשרות של ממשלת מיעוט בחסות המושפת), וזכינו למוצא הטוב מכולן.

שלוש האפשרויות שהיו הן:

אפשרות א': ניצחון של גוש הימין במנדט או שניים והרכבת ממשלת ימין צרה של 62. במצב כזה הממשלה הזו לא יכולה לעשות כלום, כי חצי מהציבור + מפלגת הבג"ץ + מפלגת התקשורת, נגד הממשלה, וכל דבר שהיא תעשה יתקל בהתנגדות קשה. לא שינוי במערכת המשפט. וודאי שלא ריבונות. אפילו לא יציאה למבצע בעזה. כלום. אי אפשר לפעול כשחצי מהציבור נגדך ויש לו תותחים כבדים נגדך. מקסימום קצת תחזוקת המצב הקיים פלוס מינוס. קיבעון.

אפשרות ב': ממשלה שמורכבת מכול(!) כחול לבן, עם הליכוד (עם או בלי שאר גוש הימין, זה כבר לא משנה עקרונית). זה מה שנקראה ממשלת אחדות. במצב כזה שני הצדדים שקולים ושווי כוח ומנטרלים זה את זה. שום דבר משמעותי לא יכול לצאת ממנה. אולי למבצע בעזה ניתן לצאת עם ממשלה כזו, אבל לא מעבר לכך. היא ממשלת תיקו נצחי של מריבות וסכסוכים מתוקשרים. מצב כזה היה אולי יותר טוב מאשר המשבר המתמשך של תיקו מתמשך של שנה, או מערכת בחירות רביעית, אבל זה לא היה פותר את המשבר ולא מניב את הפרי שהוא הבשיל, וממילא לא היה ממצה את המשבר להולדת שלב חדש. זה היה רק מרגיע בלבד את המשבר ומוריד קצת את המתח. כן, אולי פחות שנאה בתקשורת וברשתות, אבל העובדה ששום דבר לא הוכרע באמת, היא בסיס המצב, והיא נמצאת ברקע כל הזמן וממילא מחייבת משבר נוסף. רק דחיית ההכרעה. ועד אז – קיבעון.

אפשרות ג' והיא שהתרחשה: הכרעה. "גוש" השמאל נשבר התפצל ועבר תהליך של בירור. חלקו מצטרף לגוש הימין, וחלקו נותר באופוזיציה. המצב הזה משקף השלמה של חלקים מרכזיים בשמאל עם המציאות ועם העובדה שנוצר רוב יהודי מוצק ובלתי מנוצח, ושאין ברירה אלא להצטרף אליו ולשתף עמו פעולה. השלמה עם המציאות. גוש הימין, שהוא רוב בציבור היהודי, הוא גוש הומוגני מוצק איתן ויציב (כפי שהוכח לאורך כל השנה). יש לו דרך ברורה.

זו לא "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זה גם לא העדתיות. גם זה מאחורינו. וזה גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות. אפילו לא זה. זה לא גוש של נגד, אלא גוש של בעד.

ניצחון גוש הימין הוא ניצחון של חזון. של תוכן חיובי. ניצחונה של הזהות היהודית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שלו שעושה אותו כל כך הומוגני. החרדים, הדתיים-לאומיים, המסורתיים, והלאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

אבל בלי הצטרפות של חלקים משמעותיים של השמאל, אלה שיש להם אחריות לאומית, אלה שאצלם באמת ישראל לפני הכול, הגוש הזה לא יכול לעשות שום דבר משמעותי. שום פריצת דרך היסטורית. לכן חשובה כל כך התוצאה של המשבר ומה שהוא הוליד: הרוב היהודי מוליך את המדינה בדרכו כשהכוח הבריא והאחראי מהשמאל – מצטרף אליו !! לא תיקו. הכרעה!

זה שווה הכול. מי שמסתכל עכשיו על חלוקת תיקים, מספר לשכת, חלוקת תפקידים, לא מבין את גודל השעה וההכרעה.

תנו לפוליטיקאים להתקוטט על תפקידים. גם זה חשוב, אבל אלה פרטים בתמונה הכוללת. והם פרטים בתמונה שמצייר גוש הימין. המסגרת השתנתה. הרקע השתנה. בסיס המציאות השתנה. אותם פרטים – חלוקת תיקים וכו', כולל תיק המשפטים – נמצאים כרגע במסגרת שונה לחלוטין, מסגרת של התמונה שעיצב גוש הימין, לא של האמצע ולא של "אחדות". מסגרת שהשמאל ההגון קיבל אותה.

זו הכרעה פוליטית היסטורית. מהפכנית. שווה כול מחיר. לכן נתניהו נותן להם עד חצי המלכות. הוא מבין מה באמת חשוב. הוא נותן להם משרות, תיקים וכיבודים (הוא מבין היטב שהם צריכים אותם גם בתור עלי תאנה) אבל הוא מכתיב את רוח המפקד, ואת עיצוב העתיד וההיסטוריה הוא משאיר אצלו.

ועדיין, הממד הפוליטי הזה הוא רק ביטוי חיצוני לממד עומק רעיוני, אידאי. ההכרעה הפוליטית הזו היא גלוי על פני השטח של הכרעה אידאית היסטורית עמוקה באשר להמשך הכיוון של תחיית עם ישראל בארצו. אבל זה במאמר בפני עצמו. 

ישראל מחכה לגנץ

את המאמר הרצ"ב, שהתפרסם ביום ששי ב"מקור ראשון", כתבתי ביום רביעי, ושלחתי למערכת ביום חמישי על הבוקר, הרבה לפני שהתחילה הדרמה הפוליטית של יום חמישי. בדיעבד הוא מסביר מצוין מה הביא את בני גנץ להחלטה הדרמטית שלו:

בס"ד

ב' בניסן, תש"פ

המפגש הקטלני בין המשבר הפוליטי המתמשך לבין משבר הקורונה המתפשט והולך, הופך את שניהם יחד לאחד המשברים החמורים שנקלענו אליהם מאז קום המדינה. שני המשברים האלה משפיעים זה על זה; המשבר הפוליטי איננו מאפשר התמודדות מיטבית עם התפשטות הנגיף שכן גם אם הממשלה מתפקדת והמערכות מתמודדות בנחישות עם האתגר, המחלוקת הפוליטית פוגעת אנושות ברוח האומה ובסולידריות הלאומית, ובכך מעצימה את נזקי הנגיף. בריאות הגוף, הן הפרטי והן הלאומי, קשורה בקשר הדוק לבריאות הרוח ולמצב הרוח, וכשרוח האומה מפולגת ומסוכסכת, גם גופה של האומה ומערכות חייה נפגעים קשות.

מאידך, משבר הנגיף מקרין עמוקות על המשבר הפוליטי, וכאן דווקא עשויה להיות לו ההשפעה חיובית. משבר הנגיף מעצים ומאיץ את המשבר הפוליטי, מרתיח אותו לטמפרטורות גבוהות, וממילא מזרז את הבשלת פירותיו ומקרב את פתרונו. מה שיכול היה להימשך חודשים ארוכים עשוי להיפתר בתנאים אלה בימים ספורים.

פתרונו של המשבר הפוליטי די ברור והוא תלוי באדם אחד בלבד: בני גנץ, ראש כחול לבן. גם אם כחול לבן יכולה לגייס רוב פרלמנטרי של 62 חברי כנסת, היא לא יכולה להקים ממשלה. זו עובדה ואפשר שכחול לבן מתחילה להשלים עמה. כול מה שכחול לבן יכולה לעשות עם הרוב הפרלמנטרי הזה הוא לחבל, לעורר שנאה ומדנים, ולתקוע מקלות בגלגלים, כפי שראינו השבוע בנושא בחירת יו"ר חדש לכנסת. היא יכולה למנוע הקמת ממשלה, אבל לא להקים אחת כזו בעצמה. "מטרת העל שלנו היא לסלק את נתניהו", אמר בוגי יעלון, ונראה שזה עדיין הדבר היחיד שמעניין אותו ואת יאיר לפיד. לולא משבר הנגיף ייתכן שהמשחק הפוליטי הזה היה יכול להמשך עוד חודשים רבים, ואולי אפילו מביא להשגת המטרה, אבל הלחץ שיוצר המשבר הבריאותי מחייב את כחול לבן להשלים עם העובדה שכחצי מאזרחי הישראלי ורוב הציבור היהודי במדינה בחרו דווקא בנתניהו וממשיכים לתמוך בו לראשות הממשלה. משבר הנגיף מחייב את כחול לבן לדחות את השגת מטרת העל האמורה לימים טובים יותר.

העדיפות הטבעית היא כמובן לממשלת אחדות מאוזנת, אבל לא בטוח שלפיד ויעלון יכולים להשלים עם אפשרות כזו. בוגי יעלון מלא רגשי נקמה ויאיר לפיד מלא יומרות פוליטיות מופרכות לרשת את נתניהו ויהיה מה, כך שייתכן ששניהם לא יצטרפו לממשלת אחדות בשלב המידי. הכפפה עוברת אם כן לבנימין גנץ שיצטרך לקבל החלטה מנהיגותית אמתית: אחדות המפלגה או אחדות האומה.

זו יכולה להיות שעתו היפה של בנימין גנץ. זו לא תהיה רק הוכחה שאצלו באמת "ישראל לפני הכול", אפילו לפני "רק לא ביבי", אלא גם הוכחה שהוא ניחן בכושר החלטה עצמאי וביכולת הכרעה ונטילת אחריות. אם כך יעשה גנץ זו תהיה הפעם הראשונה שיתגלה בו פוטנציאל למנהיגות ברמה הלאומית, מה שעשוי להפוך את טענתו לכתר להרבה יותר רצינית.

גם אם כחול לבן תבוא כולה לממשלת אחדות או לפחות לממשלת חירום, יש לגנץ עוד משוכה גבוהה לעבור. גנץ לא מאמין לנתניהו. חוסר האמון העמוק הזה של אנשי כחול לבן לנתניהו הוא שמשחק לידי יאיר לפיד ומאפשר לו להוביל את כחול לבן להמשיך במשחקי הפוליטיקה הפרלמנטרית חסרת האחריות שלו, ולעכב את הפתרון הפוליטי היחיד האפשרי למשבר. גנץ מחפש ערבות מוחלטת לכך שנתניהו יקיים את הבטחתו לפנות את מקומו בבוא הזמן, אבל האמת היא שאין ערבות כזו ולא יכולה להיות. גם אם באמת מתכוון נתניהו לקיים את הרוטציה, וגם אם כל ראשי מפלגות הימין ישבעו בנקיטת חפץ שהם ערבים לקיומה, למציאות ולא לפוליטיקאים שמורה זכות המילה האחרונה. והמציאות, כפי שאנו נוכחים בימים אלה בצורה כואבת, תמיד מפתיעה, משתנה, זורמת ובלתי צפויה, ואף אחד לא יכול להתחייב באמת למה שיילד יום. לכן, מעצם מהותו של העניין, אין בכוחו של אף אחד לתת לגנץ ערובה מוחלטת שהוא יהיה ראש ממשלה בעקבות הרוטציה. גנץ יצטרך לגלות אחריות ובגרות וללכת עם נתניהו למרות זאת.

הצטרפות לממשלה בראשות נתניהו, יכולה לשמש לגנץ מנוף לבניית מנהיגות שהוא כל כך זקוק לה. היא תאפשר לו להיות במוקד קבלת ההחלטות המדיניות, להוכיח את יכולתו, אם היא קיימת, לצבור ניסיון, ולגלות את כישורי המנהיגות שלו. האומה כולה תוכל לצפות בהתנהלותו ולבחון את יכולותיו. מהלך כזה יאפשר לו להגיע לעמדת ההנהגה לא מכוח תככים פוליטיים פלגניים נוסח יאיר לפיד, אלא בזכות אישיותו והאמון שהציבור יגלה כלפיו. הליכתו של גנץ לממשלה עם נתניהו למרות שהבטחת הרוטציה איננה חלוטה, יכולה להפוך את מה שכנראה יראה בעיני חלק מבוחריו בשמאל ככניעה פוליטית או לפחות כהימור פרוע, למנוף לבניית מנהיגות. האחריות כולה מוטלת בימים אלה על בני גנץ. ישראל מחכה לו.     

  

מחאת הקורונה

הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון.

בס"ד

כ"ד באדר, תש"פ

את המגפה שמרעישה בימים אלה את עולמנו ראוי להגדיר גלובלית לא רק בגלל היקף התפשטותה, אלא גם נוכח אופייה ומשמעותה. הקורונה היא מחלת הגלובליזציה. כולנו מכירים את המצב של מחלה או שפעת רגילה מניסיונו האישי. כשאנחנו "משגעים" את הגוף שלנו באורח חיים בלתי אפשרי, הוא מוחה כנגדנו ומכריח אותנו להישאר שבוע בבית; משכיב אותנו, משבית אותנו וכופה עלינו לחזור לשפיות. כך קורה היום לגופו של "האדם העולמי".

אורח החיים המטורף שסיגלה לה האנושות בעשורים האחרונים גרם לגופה לצאת במחאה, ולהשבית את החיים הלא נורמליים שלנו. העולם הפוסט מודרני מעוצב במושגים כמו  "עולם ללא גבולות", "עיר ללא הפסקה", "כפר גלובלי", "24/7", "תרבות השופינג" וכדומה. מושגים אלה מאפיינים אורח חיים ומחשבה שלא הכרנו בעבר. ואת אורח החיים הזה משבית היום נגיף הקורונה, ומראה לנו בדיוק במה חטאנו.

ניכר שמגפת הקורונה קשורה בקשר ישיר לגלובליזציה, לתרבות ולאורח החיים הפוסט מודרניים. לולא הגלובליזציה היא לא הייתה מתפתחת ומתפשטת בקצב ובהיקף כאלה. כולנו עדים להעברתה המהירה באמצעות עולם התעופה והתיירות מיבשת ליבשת במהירות הבזק. המטוסים ושדות התעופה עצמם הפכו לחממת דגירה והדבקה. גם לשפעת "הספרדית", שתקפה את העולם בשנות מלחמת העולם הראשונה, היה אופי בינלאומי. עצם המלחמה ההיא הייתה סוג של "טירוף גלובלי", מה עוד שאירופה הייתה אז "כפר גלובלי" שבו צבאותיהם של רוב האומות התרבות באותו עידן היו מעורבים זה בזה בתנאים שהיוו כר פורה להפצת המחלה.

גם הנזק הכלכלי המידי ומערכות החיים המושבתות מעידים על משמעות המגפה הנוכחית. הנזק החמור ביותר שנגרם עד עתה הוא לתעשיות הבינלאומיות: טיסות, תיירות, מלונאות, קשרים בינלאומיים, קניונים וכדומה. "העונש" מעיד על "החטא" כפי שהתוצאה מצביעה על הסיבה.

הקורונה היא מחאה. מחאת גופו של האדם העולמי על שיגיונות החיים הפוסט מודרניים. וכמו כול שפעת, גם הקורונה משביתה אותנו ומחייבת אותנו לחזור לשפיות. האדם כבר לא יכול להמשיך להתרוצץ ולברוח מעצמו, ונאלץ להיכנס לבידוד שהוא גם התבודדות. האדם של זמננו, שחי בתודעה של "אני ואפסי עוד", שבטוח שהוא ברא את עצמו ושאין עוד מלבדו, נחשף פתאום לאמת קיומו הזמני, הרעוע, הרופף והחולף. מחאת הקורונה פורצת את התודעה העכשווית ומחייבת אותנו להתחבר לרבדים עמוקים יותר של הקיום. אנשים נאלצים לעצור את שטף ומרוצת חיי היום יום, ולהתחיל לשאול את עצמם שאלות מהותיות על החיים, על משמעותם ועל מצבו של האדם. האדם מקבל הזדמנות להתבודד בינו לבין עצמו ולגלות את קונו.

וכמובן, הפחד, החרדה, החששות שחודרים לכל לב, חוסר הוודאות. המציאות (כולל היבטיה הכלכליים) שנראתה עד אתמול יציבה, מבוססת, ובטוחה כל כך, מתחילה עכשיו להתנדנד. האדמה, התודעה הרגילה שמקנה לנו יציבות, מתחילה לרעוד. הארץ מתערערת והאדם מתחיל לגלות שישנם גם שמיים, ומתחיל להיפתח אליהם ואל הנשמה, להאזין לקולה. האדם מתחיל לגלות מתוך עצמו, ובעצמו, שיש אלוהים. המצוקה, החרדה והפחדים, מגלים לו את חולשתו וארעיותו, וממילא פותחים אותו למודעות למציאות האלוקית. לתפילה ולאמונה.

גם המשפחה חוזרת להיות נורמלית. כבר אי אפשר לזרוק בבוקר את התינוקות לפעוטונים ואת הילדים לבית הספר, ולטוס בלחץ לעבודה. המשפחה חוזרת הביתה, מתכנסת, ושגרת היומיום הופכת למה שקראנו בזמנים אחרים "זמן איכות". יושבים בבית, פוגשים סוף סוף את האישה ואת הילדים, סועדים יחד, מתראים. משפחה נורמלית.

גם העולם ללא גבולות שניסינו ליצור כאן משנה לפתע את פניו. המדינות הלאומיות חוזרות לעצמן, ואיתן תחושת השייכות הלאומית והסולידריות. לפתע ברור עד כמה אנחנו תלויים אלה באלה ואחראים אלה לאלה. יש ויש גבולות, ואדרבה, עכשיו הם סגורים ומסוגרים. כל מדינת לאום דואגת קודם כל לעצמה. הכפר הגלובאלי נסגר, לפחות לפי שעה. גם תרבות השופינג ההזויה יצאה לחופשה.

לא הכול יחזור לקדמותו אחרי שמשבר הקורונה יחלוף. האדם לא יחזור לנהל אורח חיים של טירוף והתרוצצות כפי שעשה עד עתה. אין שום תובנה, חוויה או רגש במציאות של האדם שלא נרשם ונצרב בעומק העל-מודע שלו, בעומק נשמתו, ומשם הוא ממשיך להשפיע. את השיעור הזה, העולם לא יישכח כל כך מהר.

הקורונה מאלצת אותנו בימים אלה לסגל אורח חיים מוזר ומשונה, מטורף ניתן לומר, אבל זוהי רק תגובת נגד קיצונית לאורח החיים הלא פחות מטורף שלו הורגלנו בעשורים האחרונים. הקורונה היא מחאה על יציאתנו מאיזון. מי ייתן שהיא תהיה קצרה וכמה שפחות כואבת.  

חייבים להתקדם

אין לכחול לבן אופציה פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.  

בס"ד

י"ח באדר, תש"פ

מהפכות לא מתרחשות ביום אחד. בדרך כלל הן תוצאה של תהליכים תודעתיים וחברתיים ארוכים שעולים על פני השטח ובאים לידי ביטוי פוליטי רק אחרי תקופת הבשלה ארוכה. גם הממד הפוליטי שלהם אינו מסתיים ביום אחד; לא אחת הוא נמשך חודשים ארוכים ולפעמים גם שנים.

כשנסתכל בעתיד על השנה הפוליטית הסוערת שלנו, על שלושת מערכות הבחירות שלה (בינתיים), נראה אותה כשיאה של מהפכה בישראל. זהו גם ההקשר הראוי להבנת הניסיון של כחול לבן ליצור ממשלת מיעוט בחסות הרשימה המשותפת. תהליכים היסטוריים ותודעתיים ארוכים הביאו לשקיעתו של האתוס הציוני החילוני, ולעלייתו של אתוס חדש, יהודי, או אמוני. במערכות הבחירות של השנה האחרונה החלופה הזו התעצמה והפכה לכוח פוליטי מגובש. הכוח הזה איננו "ישראל השנייה"; עברנו את זה מזמן. זו גם לא העדתיות; גם היא כבר מאחורינו. גם לא חשבונות של איבה ונקמה על מה שנעשה לעליות בשנות החמישים. זו אפילו לא קואליציה של המודרים והמקופחים נגד האליטות המפלות ומתנשאות.

זהו כוח חיובי, נושא חזון ובשורה עצמאיים, גם אם הוא עדיין לא מודע להם בשלמות ולא יודע לקרוא בשמם. זהו כוח של בעד, לא של נגד. כוח המבשר את עלייתה של הזהות היהודית כזהות המרכזית של החברה הישראלית. זה מה שמחבר את גוש הימין, זה הדבק האיתן שעושה אותו לכל כך הומוגני, מחויב ויציב. הלאומיים, המסורתיים, החרדים והדתיים-לאומיים – לכולם יש חזון משותף אחד והוא החזון של זהות יהודית ומדינה יהודית. כן, גם דמוקרטית, אבל קודם כל יהודית.

מולו ניצב אוסף של כוחות שלמעט "הנגד", אין להם הרבה מן המשותף. הם "רק לא ביבי", אבל בעיקר כי הוא המנהיג הבלתי מעורער של הגוש היהודי, שהם מנסים בכל דרך אפשרית למנוע את עלייתו הסופית בחברה הישראלית. במרכזו של "כוח הנגד" הזה עומדת היום כחול לבן כמייצגת את "הישראלים" נושאי האתוס הציוני החילוני. המאבק של "הישראלים" נגד הכוחות העולים בחברה הישראלית לא התחיל היום. הם חשים היטב את האיום על ההגמוניה שלהם, ועשו הכול בעשורים האחרונים בכדי לעכב את התהליך ולמנוע מן "היהודים" להחליף אותם ולבסס הגמוניה חדשה בחברה. לשם כך הופעלו בעשורים האחרונים כל מוקדי הכוח שנותרו בידיהם: התקשורת, מערכת המשפט, האקדמיה ועוד. לניסיון כזה לעכב התפתחות היסטורית הכרחית יש הגדרה ידועה במחשבה המדינית. קוראים לכך "ריאקציה". פעולת נגד. הכוחות שמנסים להחזיר את ההיסטוריה לאחור מכונים כוחות ריאקציוניים. כחול לבן מייצגת ריאקציה.

למרות שיש למאבק הזה שורשים קודמים, אפשר להצביע על תחילתו בהופעתה של "שלום עכשיו". היא קמה בעקבות גוש אמונים וכנגדו, כדי להיאבק במתנחלים, שבחיוניות שלהם, באידאליזם הישראלי שלהם, בעוצמת הפריצה והתנופה ההיסטורית שלהם וביכולת ההגשמה שלהם, בישרו תהליכי עומק של חילופי דורות והנהגה בהתפתחות התחייה הישראלית. גם הסכמי אוסלו היו חלק מהמאבק הזה. רון פונדק, מאדריכלי הסכם אוסלו, הסביר כעבור שנים מה הייתה מטרתו: "אני רוצה שלום כדי שתהיה "ישראליות". השלום איננו מטרה בפני עצמה. זהו אמצעי להעביר את ישראל מעידן אחד לעידן אחר, לעידן של מה שאני מחשיב כמדינה נורמלית. "ישראליזציה" של החברה במקום "ייהוד" שלה".

הסכמי אוסלו נועדו לחסום את הכוחות העולים בחברה הישראלית ולהבטיח את ההגמוניה של "הישראלים" ומפלגת העבודה, אבל בפועל הובילו לקבורתה. עורמת ההיסטוריה. אי אפשר להילחם בהיסטוריה ולהישאר בחיים. היא אינה סולחת למי שאינו מוכן לקבל את דינה ומנסה לעכבה או ללכת נגדה.

כאז, בהסכמי אוסלו, כן עתה, בפוליטיקה של כחול לבן, מנסים "הישראלים" להשתמש בציבור הערבי כנגד הרוב היהודי במאבק ההיסטורי הזה. הבלוק החוסם שהביא להקמת ממשלת אוסלו של רבין, התבסס על תמיכה מבחוץ של ערביי ישראל. גם הסכמי אוסלו עצמם היו ניסיון להשתמש בערבים לצורך המאבק הזה. זו הייתה מטרת הבאתו של הארכי-טרוריסט יאסר ערפאת מתוניס לארץ ישראל, כפי שהעיד רון פונדק.

היום אנחנו בשיאה של המהפכה האמונית הזאת ושוב, בצר להם, מנסים "הישראלים" למנוע את עלייתו של הרוב היהודי בעזרת ערביי ישראל. אבל אי אפשר לנצח את ההיסטוריה. זהו קרב אבוד מראש. ההיסטוריה חזקה ממי שמנסה להכניס לה מקלות בגלגלים. שום קוניוקטורה פוליטית לא תעזור בזה. גם ברית עם הערבים נגד הרוב היהודי לא תועיל פה. לכן היוזמה הזו נתקלת כרגע בקשיים פוליטיים משמעותיים. אין לכחול לבן אופציה פוליטית מבוססת ובת קיימא, ללכת נגד הרוב היהודי ונגד ההיסטוריה. יהיה עליה, או לפחות על חלקים ממנה, להשלים עם המציאות, לשתף פעולה עם "הגוש היהודי", ולהפנים את הצו האולטימטיבי של ההיסטוריה: חייבים להתקדם.