לחדש את הברית ההיסטורית

לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.

בס"ד

י' באדר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

אף שמבחינה אלקטוראלית ניצחון נתניהו וגוש הימין אינו מובהק, ונתניהו יתקשה להרכיב אתו ממשלה, מבחינה פסיכולוגית הוא הכה את השמאל בהלם. השמאל לא צפה לו ולא מבין מהיכן הוא הגיע, אבל חש שנפל דבר בישראל. אכן, מערכת הבחירות הביאה להכרעה בשני מעגלים היסטוריים שנובעים משכבות העומק של תהליכי התחייה הישראלית. בשניהם הגיע הברור ההיסטורי לשיאו וייתכן שגם לסיומו. בהנחה שנתניהו וגוש הימין בכל זאת יצליחו להרכיב ממשלה, כדי שהניצחון יושלם חסרים עדיין שני דברים: ראשית, שהמחנה שהפסיד יפנים את ההפסד, ישלים עמו, יבין את סיבתו ומשמעותו, ויהיה מוכן לשתף פעולה עם המחנה המנצח; ושנית, שהמחנה המנצח יבין שבלי שיתוף הפעולה הפוליטי עם המפסידים, לא נוכל להמשיך את מהלך התחייה. אחרת הניצחון יישאר אולי ניצחונו של הימין, אבל לא של עם ישראל.

מעגל ההכרעה האחד הוא שאלת ארץ ישראל. לפרסום "עסקת המאה" של טראמפ היה תפקיד מרכזי במערכת הבחירות הזו. כשהציבור בחר בגוש הימין הוא הכריע באופן מובהק גם בעד החלת הריבונות. לפני כחמישים שנה, במלחמת ששת הימים הנסית והפלאית, נתן לנו רבש"ע את כל ארץ ישראל עד נהר הירדן. עד כה עם ישראל לא ידע להגיד "כן" למתנה הזאת. מעולם לא הייתה קואליציה רצינית שהציעה לעם ישראל את החלת ריבונותו על ארצו. כל מיני היסוסים, בלבולים, קלקולים שכחה והתכחשות עצמית עיכבו אותנו. רק השבוע, לאחר שישה ימים שהתארכו לחמישים שנה, הגענו ליום השביעי. השמאל חייב להפנים שבמערכת הבחירות הזו אמר הרוב היהודי "כן" לארץ ישראל ובזה הכריע וסגר מעגל היסטורי של חמישים שנה.

לכאורה "המתנחלים" ניצחו, כפי שהודו אנשי שמאל הגונים בעת פרסום תכנית טראמפ, אבל באמת לא לניצחון בו נכפה על עם ישראל את ארץ ישראל ברוב פוליטי דחוק ייחלנו. יצאנו חלוצים לפני המחנה בכדי שהוא יבוא אחרינו מתוך הכרה ובחירה. תוכנית טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת, אבל חיוני שיהיה לה קונצנזוס ישראלי רחב ככול האפשר, ושלפחות חלק מהשמאל הישראלי ישתתף בהגשמתה. זה יהיה ניצחונם האמתי של המתנחלים. זה איננו תנאי אלא עדיפות.

המעגל ההיסטורי השני שנסגר השבוע, והוא פנימיותו ושרשו של המעגל הראשון, עלה לתודעה רק בשנות התשעים בעקבות תהליך אוסלו וניצחון הליכוד בבחירות של שנת 96. "היהודים ניצחו את הישראלים", הצהיר אז כזכור שמעון פרס וחשף במדויק את שורש המחלוקת בין הכוחות שאנחנו עדיין מכנים ברשלנות הימין והשמאל. השבוע זה קרה שוב, וגם את זאת על "הישראלים" להפנים. "הישראלים" הם נושאי האתוס הישראלי שעיצבה הציונות. "יהדות חילונית" מגדיר זאת יאיר לפיד, אבל ההגדרה הראויה היא "האדם שביהדות". האתוס הזה לא רק פרץ את הדרך לתחייה הישראלית, אפשר והגשים אותה; ולא רק שהוא יקר ערך מצד עצמו, אלא שבלעדיו לא נוכל להמשיך. לא תהיה גאולה בישראל בלי ש"האדם" בישראל יעמוד במלוא שיעור קומתו.

"הישראלים", נושאי האתוס הציוני, חשים איום נוכח עליית כוחם של "היהודים" בחברה הישראלית ומתמלאים חרדה, כפי שראינו גם במערכת הבחירות. הביטוי הוולגרי שלה הוא קמפיין "ההדתה" ההיסטרי, אבל בעומקה היא נובעת מחשש מוצדק לגורלם של האתוס הציוני והאדם בישראל. אבל לא "היהודים" הם הסיבה לחולשתו של האתוס הציוני. הם רק ממלאים חלל ריק שנוצר בעקבות ערעורו ושקיעתו, ואלה התרחשו על ידי הכוחות הפוסט מודרניים והפוסט ציוניים בישראל. הם שפרקו את האתוס הציוני. לא הרב פרץ הוא אויבו של יאיר לפיד, אלא הסביבה הפוסט מודרנית שבה הוא שקוע עד צוואר. להפך, הרב פרץ, סמוטריץ' והציבור האמוני הם היחידים שיכולים לתת משמעות אקטואלית לאתוס הציוני, להחזיר אותו לשורשו ולהפיח בו רוח חדשה.

המסקנה הפוליטית של הניתוח הזה היא שחיוני לצרף לקואליציה הצרה, שנקווה שנתניהו יצליח להקים, לפחות חלק מכחול לבן. ממשלת מיעוט, קומבינות ועריקים יכולים לעזור רק לשם ביסוס קואליציה צרה, אבל אחרי שהיתכנותה הפוליטית תוכח, ורק על בסיס זה, חיוני להרחיבה ולשתף בה מסגרות פוליטיות לגיטימיות של "הישראלים".

לא מדובר על ממשלת אחדות משתקת ואנמית שבה יהיו שני שותפים שווים בגודלם ובהשפעתם, וודאי לא על רוטציה. מדובר על קואליציה "יהודית" שבראשה נתניהו, אבל שיש בה מקום מרכזי משמעותי ומשפיע גם לנציגי "הישראליות". זהו חידוש הברית ההיסטורית שהייתה בזמנו בין הדתיים למפא"י, אלא שהפעם מתוך חילופי מקומות ותפקידים. זו ההכרעה ההיסטורית שעל שני הצדדים להפנים. לא אחדות רק לשם אחדות, ריפוי פצעים ואיחוי קרעים, אלא בעיקר לשם יצירת סינתזה חדשה בין שני המחנות הניצים ששניהם חשובים להמשך התחייה.

אני מאמין שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות (שתקבור ממילא את "המדינה הפלסטינית") ושהוא מודע לצורך בקונצנזוס ישראלי רחב לשם כך. ייתכן שהציונות הדתית תשלם על כך מחירים פוליטיים, אבל אצלנו, כידוע, ישראל באמת לפני הכול.

שנאה עם ברק בעיניים

השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית  לבנימין נתניהו היא תופעה פסיכולוגית המוכרת בשם "השלכה" או "פרוייקציה"; מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים.

בס"ד

ג' באדר, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

החידה הגדולה של הפוליטיקה שלנו בעשורים האחרונים היא השנאה הלא רציונלית של חוגים מסוימים בחברה הישראלית לבנימין נתניהו. אפשר להבין מדוע הוא מעורר התנגדות פוליטית משמאל, אצל מי שרואים בו את מי שגנז את חלום השלום שלהם. אפשר גם להבין את אלה שגדלו על ברכי תנועת העבודה ההיסטורית, שרואים בו את הגורם הישיר לקבורתה הפוליטית. הגיוני שישנם טהרנים שמבחינתם ראש הממשלה חייב להיות מלאך שאפילו כתם קל של נהנתנות או חוסר יושרה פוסל אותו מלהמשיך בכהונתו. סביר שיש מי שחשים כלפיו חוסר אמון עמוק, נוכח התחכום המדיני והפוליטי שלו, שיוצר תחושה שפיו וליבו אינם שווים. גם התנגדות בימין, שרואה בו את מי שעלול לייסד בארצנו מדינה פלסטינית, מובנת. מה שלא מובן הוא השנאה האובססיבית והפתולוגית, מצד אנשים שרואים בו את שורש כל השחיתות והרוע בעולם.

קחו למשל את אהוד ברק. לא בדיוק העיפרון הכי ישר והכי מוסרי בקלמר. כמה וכמה פרשיות בתחומים שונים של חייו, הן הפרטיים והן והציבוריים, מעלים ריח רע של ריקבון מוסרי עמוק וחשש כבד שמה שפורסם עליו הוא רק קצה הקרחון. והנה, דווקא הוא לא יכול להעביר יום בחייו בלי לעסוק באובססיביות בשחיתות של נתניהו. לא מדובר בביקורת רציונלית, קרה ושקולה; אצלו זו שנאה חמה ותוססת. שנאה מהבטן. מעומק הלב. שנאה עם קצף על השפתיים. שנאה עם ברק בעיניים.

אהוד ברק הוא רק משל. את התופעה ניתן למצוא במינונים שונים בחוגים נוספים בחברה הישראלית ובמיוחד באליטות מסוימות. כך בתקשורת, כך במערכת המשפט בכלל ובפרקליטות בפרט, וכך גם באליטה הביטחונית, בקרב "לשעברים" של מערכות הביטחון למיניהן, שלאחרונה גם הקימה לעצמה מפלגה רשמית, (תופעה שבארצות דרום אמריקה נוהגים לכנות "החונטה הצבאית").

השנאה הלא רציונלית הזו היא תופעה פסיכולוגית מוכרת ויש לה הסבר מדעי. היא מכונה "השלכה" או "פרוייקציה". בוויקיפדיה היא מוגדרת כך: "בפסיכואנליזה,  השלכה (פרוייקציה) היא מנגנון הגנה אישי, בו משליך האדם את הצדדים השליליים באישיותו אל עבר העולם שמחוצה לו, מייחס אותם לאנשים אחרים, וכך יכול להתעלם מראיית תכונותיו ודחפיו השליליים". מעין מה שלימדונו חז"ל: "כול הפוסל במומו הוא פוסל".

בתקשורת למשל יושבים פרשנים ומגישי יומני אקטואליה שמקבלים מיקרופון חופשי ומשתמשים בקביעות ובלי למצמץ במשאבי הציבור לשם שטיפת מוחו. אוזן רגישה אינה יכולה שלא לזהות את המניפולציות, את האינטונציות, את השאלות המתחכמות שנשאלות, ואת אלה שלא, את הקולות שמוזמנים בקביעות להביע דעתם ואת אלה שלא, וכדומה. גם אם הם אינם מודעים להתנהלותם השערורייתית, המושחתת מוסרית, באיזה שהוא מקום במעמקי הנפש רגשי האשמה המודחקים מצטברים והופכים למועקה המבקשת פורקן.

כך גם במערכת המשפט. גם שם יש מי שמתקשים להודות, אפילו בינם לבין עצמם, שהכוח העצום שבידם השחית אותם מוסרית, ושיש פער עצום בין הדימוי העצמי שלהם, דימוי של סרגל יושרה אידאלי, לבין ההטיה הפוליטית, ההתנשאות, היוהרה ושיכרון הכוח. גם שם מצטברים המתחים שיוצר הפער הזה, ומחפשים מישהו להטיל עליו את האשמה שלא מניחה לנפש המיוסרת לישון טוב בלילה.

פרשת הצוללות ופרשת הממד החמישי גילו לנו רק את קצה הקרחון של השחיתות העמוקה של לא מעט מיוצאי מערכות הביטחון. ככול שמתגלות פרשיות השחיתות של ראשי כחול לבן, ובעיקר של המושכים בחוטיהם מאחור ומריצים אותם, כל מיני "לשעברים" שמרופדים במשכורות עתק, בפנסיות מנופחות ובקשרים מסועפים, הופכת השנאה האובססיבית שלהם לנתניהו ליותר ויותר מובנת. מי שהיו פעם יפי הבלורית והתואר, אידאליסטים שמסרו נפשם על בטחון ישראל, לא יכולים להביט לעצמם בעיניים ולהודות שכבר במהלך השרות הם התמקדו בקידום ובקריירה, ושהדבר העיקרי שמעסיק אותם מאז השתחררו הוא מה שנקרא בלשון נקייה "לעשות לביתם". קשה להם להודות שהפכו ממלח הארץ לנהנתנים ומושחתים שקשרים מסועפים עם חבריהם במערכות השונות פותחים בפניהם דלתות למכרזים, חוזים ועסקאות מפוקפקות. גם אצלם המתח הנפשי שיוצר הפער הזה לא נותן מנוח ומחפש כתובת. אין הסבר סביר אחר לשנאה העמוקה, הלוהטת, הבלתי רציונלית, של האנשים הללו לנתניהו.

ביני לבין עצמי, זה הפך לאחרונה לנוהל קבוע. כשאני רואה את השנאה הפתולוגית הזו לנתניהו מופיעה ממישהו בתקשורת או ברשתות החברתיות, לא פעם גם אצל אנשים שאני מכיר באופן אישי, אני מתחיל לחשוד ולבדוק מה בדיוק הם מסתירים שם. לא פעם מתגלה שם שחיתות, נהנתנות, או סתם תסכול, מרירות וייאוש עמוק מחיים חסרי משמעות, שגם הם כשל מוסרי מובהק. תבדקו בעצמכם. זה עובד מצוין.

טראמפ טוב לזוגות הצעירים

החלת הריבונות על מערב השומרון תפתח מרחבים חדשים לבניה, אכלוס והתיישבות. מאות אלפים רבים ואף מיליונים לבנות להם בית פרטי צנוע, ובמחיר סביר, במרחק של כחצי שעת נסיעה מלב הארץ. כך גם באשר לעוטף ירושלים.

בס"ד

כ"ו בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

תכנית טראמפ איננה הצעה להסכם שלום המונחת בפני שני הצדדים בצפייה שיקבלוה; היא לא תוכנית שלום במובן השגור של המושג; נכון יותר להגדיר אותה כתוכנית פעולה או כמפת דרכים. כך או כך היא משנה את מציאות כבר בעצם פרסומה, ותעשה זאת באופן מובהק הרבה יותר עם תחילת הגשמתה. היא תתברר כקפיצה קוואנטית בתהליך התחיה הישראלית.

צריך כוח דמיון מפותח, במובן החיובי של המושג, בכדי לשער מה תהיה השפעתה של החלת הריבונות הישראלית, ואפילו רק על חלק משטחי C. כיצד ישנה הדבר את המערכת הפוליטית הישראלית מיסודה ויוריד מסדר היום עמדות ואידאולוגיות שהורגלנו להן זה כחמישים שנה. כיצד הדבר יפגע פסיכולוגית בטענת הלאומיות הפלסטינית השקרית, יוציא ממפרשיה את הרוח ואף ימוטט אותה מיסודה, כי הרי לא הייאוש הוא הגורם לטרור אלא התקווה. כיצד מאות אלפים מהערביים היושבים ביהודה והשומרון יעזו להתחיל להביע את רצונם האמתי להשתחרר מעולה המושחת  של הרשות הפלסטינית ולקבל על עצמם את הריבונות הישראלית בהשלמה מהולה בלא מעט שמחה. כיצד היא תביא לא להגשמתו של רעיון המדינה הפלסטינית אלא קבורתו. כיצד החלת הריבונות רק בחלקים מסוימים בלבד ביו"ש תביא בהכרח ומעצם מהותה דינמיקה היסטורית של החלת הריבונות עד נהר הירדן. כל אלה עדיין לוטים בערפל ויתבהרו רק עם תחילת התהליכים.

אבל לפחות דבר אחד ברור כבר היום, והוא השפעתה המכריעה של תוכנית טראמפ על משבר הדיור בישראל. יוקר הדיור בישראל הוא בין היתר תוצאותיה של הביורוקרטיה הישראלית הידועה לשמצה אבל הסיבה העיקרית למשבר הדיור הרבה יותר פשוטה: כבר חמישים שנה השמאל הישראלי קושר את ידי החברה הישראלית ולא נותן לה להתפתח גאוגרפית וטריטוריאלית בצורה טבעית. מאז מלחמת ששת הימים גדל מספר תושבי המדינה כמעט פי ארבע, אבל השטח בו להתפתחות, בין חדרה לגדרה, נותר בעינו.

עד 1967 יכלו אבותינו לרכוש דירה משכר עבודתם לא רק כי חיו חיים צנועים הרבה יותר מאתנו ונהגו לחסוך. הסיבה העיקרית היא שהיה מרחב להתפתח ולבנות בו באופן טבעי. אבל מאז מלחמת ששת הימים הפכו השטחים המשוחררים לכבושים, והבניה וההתיישבות בהם הפכו לטאבו. בהתחלה נבע הדבר מהיסוסם של מנהיגי המדינה המפא"יניקים, שאבדו כבר אז את תנופת חלוציותם נחישותם והעזתם, אבל בהמשך הפך הטאבו על "השטחים הכבושים" לציפור נפשו האידאולוגית של השמאל בישראל. בדיוק כפי שעשה השמאל הישראלי במשך עשור שלם לתגליות הגז שלנו, כשתקע מקלות בגלגלים ולא אפשר לחברה הישראלית להוציא את הגז מקרקע הים, כך הוא עכב את ההתפתחות הגאוגרפית הטבעית של החברה הישראלית במשך חמישים שנה, והפך את היכולת של זוג צעיר בישראל לרכוש לעצמו דירה לחלום הולך ומתרחק.

עכשיו כל זה עומד להסתיים. החלת הריבונות על מערב השומרון ומערב יהודה תפתח מרחבים חדשים לבניה, אכלוס והתיישבות, וכל זה במרחק יריקה מגוש דן. עם מערכת כבישים מודרנית, יוכלו עוד מאות אלפים רבים ואף מיליונים לבנות להם בית פרטי צנוע, ובמחיר סביר, במרחק של כחצי שעת נסיעה מלב הארץ. כך גם באשר לעוטף ירושלים.

יכול להיות ששוק הנדל"ן עדיין חושש שלא נתניהו ינצח בבחירות אלא גנץ, ולא בטוח שתוכנית טראמפ תהפוך תוך שנה למציאות. לכן עדיין איננו רואים תגובה בדמות ירידת מחירי הקרקעות והדירות במרכז הישן של הארץ. אבל זה יבוא, ובמקביל לכך תהיינה גם התפתחויות דרמטיות בשוק הנדל"ן והקרקעות במרחבי יהודה והשומרון.

יתרה מזו, יש להביא בחשבון גם את גלי האנטישמיות באירופה ובארה"ב. גם מי שלא בטוח שהתגובה לאנטישמיות הזו תהיה גלי עלייה שלא ידענו כמותם מאז עליית יהדות רוסיה, מבין שנצטרך מקום בכדי ליישב את עשרות אם לא מאות אלפי העולים הצפויים להגיע.

עד היום לא העלו מפלגות גוש הימין את הנושא במערכת הבחירות, אף שמשבר הדיור בישראל מדאיג כל אחד ואחת מאתנו. בניגוד לכול הפתרונות המופרכים והמלאכותיים שהציעו בעבר שרים כמו לפיד וכחלון, כאן יש פתרון אמתי שעונה לסיבה השורשית של המשבר. תוכנית טראמפ טובה ליהודים, וטובה גם לזוגות הצעירים. היא באמת הסיכוי היחיד שלהם להגשים את החלום הטבעי של בית פרטי וצנוע, עם גינה קטנה, וכול זה במרחק של חצי שעת נסיעה מגוש דן או ירושלים.     

עוד מאמץ קטן אחד

עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה.  נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.

בס"ד

י"ט בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

את מסע הכומתה בסיירת אגוז עשינו בזמנו בליל חורף קפוא וגשום. יצאנו מצפון רמת הגולן והיעד היה צמח שמדרום לכנרת. צעדנו כתשעים קילומטר וכשראינו מולנו עם אור ראשון את צמח חשבנו שהגענו. אבל המפקד חשב אחרת. "צעדתם מצוין", אמר לנו בחיוך, "תמשיכו עוד עשרה קילומטרים עד טבריה". המשכנו. החוויה הזו נצרבה בי לכול חיי. מאז אני יודע שגם כשחושבים שמגיעים ליעד, לא בטוח שזה הסוף. עדיין אסור לפרוק את המתח ואת המחויבות. תמיד צריך להיות נכון לעוד מאמץ אחד קטן, ל"פוש" האחרון.

נזכרתי בחוויה הזאת נוכח ההתנהלות של חוגי ההתיישבות ומנהיגיה מאז פרסום תכנית טראמפ. ראשי מועצת יש"ע מנסים להפעיל לחץ על נתניהו להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות. לפי הדיווחים הם השתכנעו שנתניהו מתכוון באמת להחיל את הריבונות, אבל לא מוכן לעשות זאת לפני הבחירות בגלל ההתנגדות האמריקאית. לדעתם הבעיה היא שלא בטוח שנתניהו ינצח בבחירות ויהיה ראש הממשלה הבא. כך תוחמץ ההזדמנות ההיסטורית. מוזר, כי אם אנחנו משוכנעים בכוונותיהם של הנשיא טראמפ, צוותו המסור ובנימין נתניהו, לפחות בנושא החלת הריבונות, וכל הבעיה היא להבטיח את ניצחון גוש הימין ובחירת נתניהו, הרי הדבר בידינו – ובעיקר בידיהם של ראשי מועצת יש"ע. 

לפני כשבוע אמר חיים רמון, שמבין דבר או שניים בפוליטיקה הישראלית, שישנם 300 אלף מצביעי ימין בכלל וליכוד בפרט שלא יצאו לקלפי בבחירות האחרונות של ספטמבר. לדבריו אם יצליח נתניהו להוציא אפילו רק 100 אלף מהם לקלפיות, הוא ינצח בבחירות. פה קבור הכלב.

כדאי להיזכר במשאל מתפקדי הליכוד ערב ההתנתקות שנערך ביוזמתו של שרון. הסקרים שהחזיק שרון בידו הראו שכ-70% מחברי הליכוד – היו אז בין 200 אלף ל-300 אלף כאלה – תומכים בהתנתקות. שרון יזם את המשאל כי היה בטוח בניצחונו. אלא שמועצת יש"ע ארגנה בתוך כשלושה שבועות מהלך מנצח. ערב ערב יצאו אוטובוסים מכול רחבי ההתיישבות, ובהם מתנדבים מסורים שכול אחד מהם תרם שניים-שלושה ערבים בשבוע. הם עבדו לפי רשימות שמיות מסודרות, דפקו על דלתות עם כתובות ספציפיות, פגשו את חברי הליכוד פנים אל פנים, דברו עם האנשים מהלב, ושכנעו אותם להצביע נגד ההתנתקות.

רוב מתפקדי הליכוד דאז היו אוהדי ארץ ישראל. כל הנדרש היה להוציא אהדה זו מעומק הלב, מהכוח אל הפועל, ולתת לה ביטוי בקלפי. מפגש אישי מלב אל לב, שבו נוכחו חברי הליכוד במסירות הנפש של אלא שבאו אליהם, בכנות, באכפתיות ובאידאליזם שלהם, הספיק בכדי לשכנע אותם ללכת עם הלב. התוצאה: מתנגדי ההתנתקות היו כ-70 אחוזים ורק כ-30 אחוזים מחברי הליכוד תמכו בה. מהפך מושלם.

מאז הוכפל מספר המתיישבים ומספר אוהדיהם ברחבי הארץ. מה אם מועצת יש"ע תארגן שוב מבצע כזה בשבועיים שנותרו עד הבחירות ובמיוחד ביום הבחירות עצמו? אם יש מניעות משפטיות, יוכלו לעשות זאת מטות פעולה אחרים. בידנו להוציא לקלפי מאות אלפי מצביעי ליכוד וגוש הימין, ולנצח בבחירות האלה. זה חייב להיות, כמו אז, מבצע מסודר, והוא חייב לעבוד על פי רשימות שמיות ממוקדות ומפגשי פנים אל פנים. זהו המתכון המובטח לניצחון בבחירות ולהחלת הריבונות בעקבותיו.

מעבר למספר המנדטים שאפשר להביא לקלפי, יתרונו של מהלך כזה הוא ביצירת האווירה, בהערת והדלקת השטח, בהפחת רוח וביצירת תקווה. הוא משנה את השטח מיסודו והוא משפיע על הפעילים עצמם, ומהם על עוד ועוד מעגלים מתפשטים. הפעם ישנם גם הגרעינים התורניים המפוזרים בערים ובשכונות, והם יכולים להשתלב במשימה.

בניגוד למשאל מתפקדי הליכוד, שבו היה צורך לשנות את דעתם של האנשים, הפעם מדובר רק בשכנועם לצאת מהבית ולהקדיש שעה אחת לארץ ישראל, דבר פשוט הרבה יותר. אין צורך לדבר על מפלגה ספציפית, אלא על בחירה באחת המפלגות שמזוהה עם גוש הימין. דבר זה גם מעביר מסר אידאליסטי ולא פוליטי-מפלגתי. כול מפלגות גוש הימין יזכו במנדטים כתוצאה מהמהלך.

עשרות שנים של מסירות נפש השקענו במפעל ההתיישבות ובחזון של ארץ ישראל. גם לא מעט דם הקזנו למענו. נדרשנו לאין סוף הפגנות, מחאות, צעדות, חוגי בית ושאר פעילויות. עכשיו אנחנו בישורת האחרונה. לא רק של הבחירות אלא בעיקר של מפעל ההתיישבות. מעבר לפינה עומדת הכרה בינלאומית במפעל ההתיישבות ובזכותו של עם ישראל על כל חבלי הארץ. כמו באותו מסע כומתה בסיירת, עדיין לא הגענו, אבל אפשר כבר לראות את סופו האופטימי של המסע הארוך הזה. נדרש מאתנו עוד מאמץ קטן, אחרון, בכדי שנגיע ליעד. בידי מועצת יש"ע ובידינו הדבר.

 

חברים, קצת סבלנות בבקשה

היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקנית, אבל אם אפשר לגייס אותה, שווה להתאפק.

בס"ד

י"ג בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מרתק לעקוב אחרי התגובות מהימין ומהשמאל לתוכנית המאה של טראמפ ולראות עד כמה הן משקפות רפלקסים מותנים ודפוסי מחשבה מיושנים שהתקבעו אצלנו בעשורים האחרונים. אפשר להבין ללבם של אנשי הימין האידאולוגי. אנחנו למודי אכזבות, סקפטיים, רואי שחורות. כשאנחנו שומעים את המילים "תכנית שלום", אנחנו מקבלים פריחה, נכנסים אוטומטית למגננה, ומוציאים ממחסני החרום את הסרטים הכתומים.

גם בשמאל הישראלי יש תופעה דומה. דפוס הקיבעון הוא הנוסחאות "שטחים תמורת שלום" ו"שתי המדינות", שהן קנה המידה לניתוח, להערכה ולשיפוט של תוכנית טראמפ. הם לא יכולים להשתחרר מהתבנית של הסכמי אוסלו, ועוסקים בחיפוש ההתאמה והדמיון בינם לבין עסקת המאה.

אלה כמו אלה טוענים שתוכנית טראמפ היא פחות או יותר אוסלו. סיפוח גושי ההתיישבות מחד גיסא, מדינה פלסטינית מאידך גיסא. לכאורה יש לטענה זו על מה לסמוך, גם אם ישנם הבדלים משמעותיים בין התוכניות. הבעיה היא שרוב האנשים רואים סיטואציות היסטוריות כתמונות סטילס, כתמונה בודדת, ולא רואים אותן כחלק מסרט, מתהליך. הם רואים רק את הפרטים, ולא את הכיוון ואת המגמה. הם לא רואים את הרצף; מאיפה באה הסיטואציה ולאן היא מובילה. אבל רק מפרספקטיבה של ראיית הדברים כחלק מתהליך יכולים הפרטים להיות מובנים.

כשנוסעים מתל אביב לירושלים רואים את אותו נוף בדיוק שרואים כשנוסעים מירושלים לתל אביב. כשעוצרים לרגע באמצע הדרך בשער הגיא, בלי קשר לכיוון הנסיעה, רואים את אותם עצים. אבל יש הבדל בכיוון ובמגמה של הנסיעה. מירושלים לתל אביב יורדים. מתל אביב לירושלים עולים. אוסלו היה תהליך של כניעה. תכנית טראמפ היא תהליך הכרעה. היא ההפך הגמור מאוסלו; היא המסקנה מכישלון אוסלו, וכישלון זה הוא ההיגיון, המניע וכוח הדחף שלה.  

חוסר היכולת לראות עד כמה תוכנית טראמפ מושרשת בעומק התהליכים ההיסטוריים והשינויים הגיאופוליטיים גם יצר את האכזבה המיותרת בימין כשנשמעו דבריו של ג'ארד קושנר על דחיית החלת הריבונות עד אחרי הבחירות. אבל גישתו של קושנר מעוגנת היטב ביסודות התכנית הזו, כי היא אינה מיועדת רק להכרעת הרשות הפלסטינית בגיבוי אמריקאי. חלק יסודי שלה הוא גם מעטפת גיבוי והסכמה בין לאומיים לתוכנית. גם חלק ממדינות האיחוד האירופי ומדינות ערב אמורות לתמוך בה. תורף התוכנית והמפתח להבנתה ופרשנותה הוא הקביעה שהחלת הריבונות הישראלית איננה מותנית בהסכמת הפלסטינים לתוכנית. גם אם עיקרון זה לא מופיע בתכנית בכתב, הוא נאמר במפורש בתורה שבעל פה שצמודה לה. כשקושנר תומך במפורש בעיקרון, ורק דוחה את יישומו בחודשים אחדים, הוא דואג לנראות של התכנית ומוודא שהתכנית לא תיראה כמחטף חד צדדי, בכדי שהמעטפת הבינלאומית הנדרשת תוכל לתמוך בה.

כשקושנר מנסה לגייס את העולם לתמיכה בתוכנית, לפחות בשתיקה, הוא מגייס אותו להסכמה להחלת הריבונות הישראלית בלי קשר להסכמה פלסטינית. הוא מגייס אותו גם לתמיכה בלוח הזמנים ובתנאים הבלתי אפשריים שמציבה התוכנית לפלסטינים, ובראשם התנאי לפרוק החמאס מנשקו ופירוז רצועת עזה. התנאי הזה נועד להבטיח שגם אם אבו מאזן יתחכם ויסכים בקריצה לשאר התנאים, את התנאי הזה הוא לא יוכל למלא לעולם. מי שרואה בעסקת המאה תוכנית הכרעה מבין איזה יתרון אדיר יש בתמיכה של הקהילה הבינלאומית בתוכנית.

בהיבט הפוליטי הפנים ישראלי, הדחייה "לאחר הבחירות" נועדה לאפשר הקמת ממשלת אחדות שתיצור קונצנזוס ישראלי רחב שחיוני לביצוע התוכנית. עם זאת, קושנר יודע היטב עד כמה חשוב שנתניהו יהיה זה שיוביל ליישום התוכנית ולא גנץ, ולכן גם מבין את הצורך הפוליטי של נתניהו להתחיל בהחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, לפחות באופן מצומצם וסמלי. לא יהיה מפתיע אם בסופו של דבר, למרות השיקולים החשובים של קושנר לעיכוב יישום החלת הריבונות, הוא ישחרר קצת את החבל כדי לסייע לנתניהו לנצח בבחירות.

ראשי מועצת יש"ע ואנשי ימינה מפעילים על נתניהו לחץ כבד להחלת הריבונות עוד לפני הבחירות, כדי להניע אותו ללחוץ על קושנר וטראמפ שיאשרו זאת. משיכת החבל הזו של אנשי הימין חשובה, אבל צריך גם להיזהר שהחבל לא ייקרע. אין מקום לאמירות נמהרות כמו "ללכת לטראמפ על הראש". אכן, בעיקרון היינו אמורים להחיל את הריבונות גם בלי הסכמה אמריקאית, אבל אם אפשר לגייס אותה, ואיתה גם הסכמה בינלאומית, אין ספק שיש בכך יתרון ששווה את ההתאפקות. תוכנית המאה של טראמפ היא מלאכת מחשבת מדינית מתוחכמת. לימין האידאולוגי אסור לחבל בה.

תוכנית ההכרעה

עסקת המאה איננה "תכנית שלום"; זוהי מכבסת מילים. היא תכנית הכרעה. זוהי תכנית להכרעה חד צדדית של יומרת הלאומית הפלסטינית השקרית ושל הרשות הפלסטינית שמייצגת אותה. זוהי תכנית להחלת הריבונות הישראלית, אמנם בשלבים, והיא אכן הדרך היחידה להביא לרגיעה בארץ ישראל והשלום האפשרי היחיד.

בס"ד

ה' בשבט, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

המילים "עלה נעלה" מפרשת המרגלים, שהיו הסיסמה ההיסטורית של חלוצי גוש אמונים, אינן מבטאות רק אמונה שורשית ורוח איתנה אלא גם תפיסה היסטוריוסופית אמונית עמוקה. כלב ויהושע מלמדים אותנו שלא נכון להסתכל רק על הפרטים, אלא יש לראותם בהקשרם הכללי, לראות באיזו סיטואציה היסטורית הם מופיעים, לאיזו זרימת אירועים הם משתייכים ומה כיוונה, ולשפוט אותם גם לפי המסגרת ולא רק כשלעצמם.

כשכלב ויהושע מנסים לשכנע את העם שאין מה לחשוש מהכניסה לארץ ושהכנענים היושבים בה לא יוכלו לעמוד בפני ישראל, הם אומרים לו: "ואתם אל תיראו את עם הארץ, כי לחמנו הם; סר צילם מעליהם....". גם הם רואים את הקשיים האובייקטיבים שבתכנית, את הסכנות הבעיות והסיכונים, אבל הם גם רואים את יד ה' שפועלת בהיסטוריה, את כיוונה ואת מגמתה.  "כי לחמנו הם" – בלשוננו היום: נאכל אותם בלי מלח. אבל הביטוי החשוב הוא "סר צילם". הצל כאן איננו במובן של הצל שמטיל אדם על הקרקע שבצדו, אלא במובן של "צל סוכה", אור אלוקי שסוכך על האדם מגן ושומר עליו, ונותן לו ברכה במעשיו.

ישנו רשע, שכדברי חז"ל, "משחקת לו השעה". נוצרת קונסטלציה פוליטית, מדינית וגאו-פוליטית, שמאפשרת לו הישגים פנטסטיים, שכל מי שעיניו בראשו מבין שהם זמניים וחסרי בסיס אובייקטיבי. לפלסטינים ולרשות הפלסטינית שחקה השעה במשך כמה עשורים. למרות שהם עלה נידף, מציאות דמיונית, אפס היסטורי אחד גדול, "לא עם" במובן המקראי הקלאסי, הם זכו להישגים מדיניים יוצאי דופן. ואצלנו, כמובן, היו מי שהתרשמו מכוחם, נתבהלו, וחשו שאין ברירה אלא להתפשר עם השקר הזה.

אבל עכשיו סר צילם. הכוח האלוקי שנתן להם לזמן קצוב מקום בהיסטוריה ותפקיד חשוב כמי שמתנגדים לתחיית ישראל בארצו – על מנת לאתגר אותנו ולהוציא מאתנו את הדבר העצמי שאין בכוחנו להוציא מעצמנו בלי מתנגד מאתגר – הכוח הזה שסכך עליהם, סר עכשיו. זהו, עד כאן. תפקידם כמעורר ההיסטורי של ישראל הסתיים. "מערך הכוכבים", הקונסטלציה הגאו-פוליטית שנתנה ברכה במעשיהם, השתנה. "סר צילם"; ומעתה – "לחמנו הם". זהו הרקע וההקשר הראויים לבחינתה של תכנית טראמפ.

בשנות התשעים של המאה הקודמת "הכוכבים הסתדרו" לפלסטינים אבל בעשור האחרון מזלם סר והוא הולך ושוקע. המצב הגיאופוליטי במזרח התיכון השתנה לחלוטין, איראן מאיימת, הטרור האסלמי מכה בעולם כולו, הפלסטינים כבר אינם מעניינים אף אחד והפכו למטרד אפילו עבור חלק גדול מהעולם הערבי. עליית טראמפ לנשיאות הביאה את התהליך הזה לתכליתו; תכנית המאה שלו היא תכנית לחיסול יומרת הלאומיות הפלסטינית.  

ישנם הרבה פרטים בעייתיים בתכנית טראמפ ובראשם הנכונות לכאורה להקים מדינה פלסטינית, אבל היא הוכנסה לתוכנית רק מסיבות טקטיות. ראשית, כצפוי, הרשות הפלסטינית מסרבת לתוכנית ולא מתכוונת להגיע כלל בכדי לקבל את חלקה. גם אם ייענו לה הפלסטינים, אין שום סיכוי שבעולם שהם יוכלו לעמוד בתנאים הנדרשים מהם. בכול מקרה, חלקם איננו יכול להיות מוגדר באמת כמדינה בשום צורה שהיא. שנית, ומה שחשוב יותר, תכנית המאה של טראמפ מבוססת על כך שהפלסטינים יסרבו. זו הנחת היסוד של התכנית. ההתנהלות של טראמפ מול הרשות הפלסטינית לאורך כל הדרך מעידה על כך בברור. הוא אפילו לא הואיל להזמינם להשקת התכנית.

עסקת המאה איננה "תכנית שלום"; זוהי מכבסת מילים. היא תכנית הכרעה. זוהי תכנית להכרעה חד צדדית של יומרת הלאומית הפלסטינית השקרית ושל הרשות הפלסטינית שמייצגת אותה. זוהי תכנית להחלת הריבונות הישראלית, אמנם בשלבים, והיא אכן הדרך היחידה להביא לרגיעה בארץ ישראל והשלום האפשרי היחיד. עסקת המאה גם איננה "הסכם שלום"; אין בה שני צדדים. היא אפילו לא "הסכם" משום שאפילו אנחנו – הן ממשלת ישראל והן הציבור האמוני – לא נדרשים או אמורים כלל להסכים לה, לאשר אותה, לחתום עליה או להתחייב על כל מרכיביה. כל שנדרש מנתניהו הוא רק להנהן בראשו ולהפטיר כמה מילים. עסקת המאה של טראמפ היא דבר אחד בלבד: מתן אור ירוק לישראל – יותר מכך, דרישה מישראל – להחיל את ריבונותה על כל שטחי ארץ ישראל ולפתור בכך אחת ולתמיד את "הבעיה הפלסטינית". אפילו אם נניח לרגע שלא כך הם פני הדברים, ברגע שתהליך החלת הריבונות יתחיל – אפילו רק על בקעת הירדן או רק במעלה אדומים, לא כל שכן על היישובים וחלק משטחי C – אף אחד כבר לא יוכל לעצור אותו. זהו סוף הסיפור של המדינה הפלסטינית. היא כבר לא תקום לעולם.

בשנים האחרונות ביקרתי רבות את נתניהו על שאינו מסוגל לעבור מבלימת אוסלו להכרעה. עכשיו אני חייב להוריד בפניו את הכובע. תכנית ההכרעה הזו איננה באמת של טראמפ, היא של נתניהו. אבל עכשיו הוא צריך אותנו לידו, את הציבור האמוני ואת נציגיו הפוליטיים. עלינו להיות כרגע בצדו, הן בכדי לתמוך בו, והוא זקוק לתמיכה, אבל בעיקר בכדי לזר את קביעת העובדות בשטח בהקדם האפשרי, וכדי לשים יד בטוחה על ההגה, לפקח שביצוע המהלך לא יצא משליטה ולוודא שהוא יגיע לייעדו הראוי.

אסור לנו להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית הזו, אבל גם אם ננסה כנראה לא נצליח. מי ש"מסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע, כרצונו", לא ייתן לנו להחמיץ אותה, בדיוק כפי שלא ייתן לשאר השחקנים בדרמה הזו לחרוג מתפקידם. את מה שמתחולל בימים אלה בתולדות התחייה הישראלית אפשר לסכם רק בשתי המילים הללו: היינו כחולמים.

מחאה כן, התאבדות לא

חטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו והתגובה הראשונית של רבים מאתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתר אותו ולהגדיר אותו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.

בס"ד

כ"ז בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הביזיון של הפוליטיקה הציונית דתית, שהגיע לשיאו בעת הגשת הרשימות לכנסת ה-23, גרם לציבור שלנו להגיב בכמה אופנים. ממש כמו מול ים סוף בעת יציאת מצרים, גם לאירועים האלה התחלקה התגובה לכמה כתות.

כת אחת טוענת שאין מה להתרגש; הפוליטיקה היא עניין מלוכלך, ומי שמפתח ציפיות שהיא תהיה ערכית ומוסרית חי באשליות. אבל הפוליטיקה אינה מלוכלכת מעצם מהותה; אלה הפוליטיקאים שעושים אותה למלוכלכת. נכון אמנם שהשיטה הדמוקרטית לא מקלה עליהם, והיא טומנת בחובה מעצם מהותה את הדמגוגיה, השטחיות האינטרסנטיות והאגו, אבל זה עדיין איננו פוטר את הפוליטיקאים מאחריותם. "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבוא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות", מלמד אותנו הרב קוק בפסקה הידועה מספר אורות. לא, הפוליטיקה איננה מושחתת מעצם מהותה, לא העולמית ולא הלאומית. לא חזרנו לארץ ישראל בשביל לנהל פוליטיקה מהסוג שמנהלות אלה שנקראות בטעות "המתוקנות שבאומות". השדה הפוליטי מוגדר אצלנו במושג "מלכות ישראל", והמושג הזה עצמו מורה על הדרה תפארתה ומלכותיותה של הפוליטיקה הישראלית מעצם מהותה.

כת שניה שהתגלתה על רקע המשבר האחרון היא תמונת ראי לכת הראשונה. גם היא מניחה שהפוליטיקה מלוכלכת מעצם מהותה, אבל בניגוד לכת הראשונה, היא מסיקה מכך שעדיף להשאיר אותה לאחרים. הכת הזו טוענת שאין שום צורך שלציונות הדתית יהיה בכלל כוח פוליטי שמייצג אותה ושאת השפעתה הרחבה בחברה הישראלית היא אמורה לתרום בדרכים אחרות. מן גישה נוצרית טהרנית שכזו, שאיננה מבינה שהייעוד הישראלי הוא גילוי הקדושה, המוסר והערכיות, בחיים עצמם, ודווקא במקום הכי גשמי של חיי האומה, בפוליטיקה, במלחמה, במשא ומתן העסקי וכדומה. בדיוק כפי שעם אינו יכול למלא את תפקידו ולבוא לידי ביטוי מלא בהיסטוריה ללא מדינה והגדרה עצמית פוליטית – בניגוד לשיטתם של החרדים והרפורמים – כך גם שבט איננו יכול למלא את תפקידו בחיי האומה ללא הגדרה פוליטית עצמאית. בריחה מהממד הפוליטי כי הוא קשה ומסובך והפקרתו בידי כוחות שאינם באים מן הקודש – איננה גישה ישראלית.

ועוד כת, שלישית, היא הכת הראליסטית, שמשלבת בתוכה גם שמרנות וגם ענווה גדולה. גדולה מידי. אנחנו לא כאלה גדולים, היא טוענת; סך הכול שבעה מנדטים. מי שמצפה להישג גדול יותר, או חושב על השפעה פוליטית גדולה יותר של הציונות הדתית בחברה הישראלית – כל שכן על הנהגה, ה' ישמרנו – אינו מבין את התפקיד הצנוע שמיועד לנו בציבוריות הישראלית. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להמשיך להיות שומרי הכשרות בקרון המסעדה של הרכבת ולא לשגות בדמיונות שעלינו להיות נהגי הקטר. הכת הזו מעדיפה לא לחלום חלומות גדולים. היא לא אוהבת את יוסף בעל החלומות. גם לא את משה רבנו, שאמר "כי אתם המעט מכול העמים" ובכך לימד אותנו שהנהגה איננה קשורה לכמויות ומספרים אלא לאיכויות, ושמושג ההנהגה והאידאליזם המתחייב ממנו, קשורים בהכרח ובאופן מהותי למיעוט מספרי וכמותי. אגב, גם החלוציות הציונית לימדה אותנו שמיעוט איכותי ואידאליסטי הוא שמחולל את פריצות הדרך בחיי האומה והעמים. הראליסטים, אלה שלא שגו בחלומות, אלה שלא הגאולה הייתה משאת נפשם, והם היו הרוב הגדול, לא באו לבנות את ארץ ישראל בעקבות מצוקת האנטישמיות באירופה; הם העדיפו את מצרים של אמריקה. 

התיקון להסתאבות של הפוליטיקה שלנו אינו טמון בעמדת הכתות האלה. הוא מתחיל בהכרה שחטא חטאה ההנהגה הפוליטית שלנו ושהתגובה הראשונית של רבים מאתנו – מיאוס, זעזוע וסלידה – הייתה במקומה. אין לכסות על הערווה. המחאה הגדולה הייתה חייבת לבוא, והפוליטיקאים שלנו שמעו אותה היטב. אבל אחרי שהכרנו שהיה כאן חטא, חייבים גם לאתר אותו ולהגדיר אותו במדויק, ובעקבות כך להציע דרכים לתיקונו, שהרי לא נוכל להרשות לעצמנו פשוט לשרוף את המועדון.

חובה עלינו לשקם את האמון בהנהגה הפוליטית שלנו, וזה מתחיל דווקא מאתנו, לא ממנה. הוא לא יקרה כל עוד אנחנו, הציבור הרחב, לא נגדיר במדויק את הבעיה של הנהגתנו הפוליטית, דבר שהיא כנראה איננה מסוגלת לעשות בעצמה. הטחת האשמות כלליות וההנאה מהגירוד הפצעים לא יעזרו כאן. גם הרס עצמי לא נוכל להרשות לעצמנו. אנחנו, הציבור, חייבים לבוא להנהגה בדרישות ובתביעות ברורות, ולהסביר לראשיה ברחל בתך הקטנה מה מוטל עליהם לעשות אם הם חפצים לשוב ולזכות באמוננו לקראת הבחירות הקרובות.

ראש וחצי

הגיוני היה שהציונות הדתית תלך בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון.

בס"ד

כ' בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יום רביעי בערב, ליל הגשת הרשימות לכנסת ה-23, ייזכר לדיראון עולם בפוליטיקה הציונית דתית. שום במאי לא היה מתכנן טוב יותר את שיאו של הפיאסקו המוסרי והפוליטי שעבר על הפוליטיקה הציונית דתית בשבועות האחרונים. זה היה פינאלה מושלם, שבא אחרי שבועות ארוכים בהם הבוקה והמבולקה הפוליטית והערכית הלכה והתעצמה בקצב מסחרר. הבמאי תכנן כל פרט בהצגה הזו. הדברים לא הופיעו בבת אחת; הם הלכו והתפתחו, הלכו והתדרדרו, כשכמות הטיפשות והסירחון הולכת ועולה בהדרגה משלב לשלב.

זה התחיל בהסכם של הרב רפי פרץ עם איתמר בן גביר, טעות פוליטית וערכית ממדרגה ראשונה. אבל זו הייתה רק פצצת הסירחון הראשונה ששתל הבמאי בדרמה. הפיאסקו המשיך עם התגובה של סמוטריץ שהרגיש נבגד ובצדק, אבל הבגידה הזו עדיין לא הייתה סיבה מספקת לתגובה הילדותית שלו. במשך שבועות אחדים נותרה עדיין החרפה ממוסגרת ליחסים שבין השניים האלה בלבד, אבל אז בא יום שני האחרון והעלה גם את הימין החדש על בימת המחזה המרהיב הזה, ודווקא למרכזה.

אבל לפני שנגיע ליום שני האחרון, ראוי לשים לב לרקע המוקפד שיצר הבמאי לעלילה ההולכת ומתפתחת. הוא דאג להציג בהבלטה את מה שהתרחש בשמאל הישראלי. שם דווקא התגלו האנשים כמבוגרים ואחראים. עמיר פרץ מחל על כבודו והצטרף למר"צ והמחנה הדמוקרטי. אפילו סתיו שפיר ידעה לקחת אחריות ולפרוש.

עד יום שני האחרון בו יצאו בנט ושקד בהצהרה על הליכה עצמאית של הימין החדש, הם נראו מצוין ורבב לא דבק בהם. ההתנהלות שלהם הייתה עקבית, והיו בה הגיון פוליטי והגיון מוסרי. בנט הלך אחר ליבו ונראה נחוש בהחלטתו שהציונות הדתית תלך בשני ראשים: הוא ושקד מזה, וסמוטריץ' הרב פרץ ובן גביר מזה. זו נראתה אסטרטגיה הגיונית. מהלך כזה היה ממצה את כול הקולות באגף התורני מחד גיסא, ומאפשר לבנט ושקד להביא קולות ממעגלים נוספים מאידך גיסא. מהלך נועז אמנם, פורץ דרך ולא נטול סכנות, אבל גם עתיר סיכויים. סביר ששני הראשים היו עוברים את אחוז החסימה. הייתה במהלך הזה גם ישרות מוסרית; אתה לא רוצה ללכת עם בן גביר? זכותך, אך לפחות השארת לו אופציה פוליטית סבירה.

אבל בליל יום שני, אחרי ההצהרה ההיא, קיבל בנט משום מה רגליים קרות, שינה את האסטרטגיה והחליט לצרף אליו את סמוטריץ. התוצאה הפוליטית ההכרחית של המהלך הייתה שבנט כבר לא יוכל להביא קולות ממעגלים נוספים, שכן סמוטריץ, שלא בצדק, מבריח אותם – ומנגד, פרץ ובן גביר יתקשו לצלוח את אחוז החסימה.

היה היגיון בהחלטתו של בנט לשנות את האסטרטגיה וללכת בראש אחד, אבל היה עליו ללכת עם ההיגיון הזה עד הסוף. אי אפשר לעצור באמצע הדרך. ממה נפשך, סמוטריץ כבר מבריח את עיקר המעגלים הנוספים. לבן גביר כבר לא נותר את מי להבריח. אבל גם את המתחייב מהאסטרטגיה הזו בהיבט הערכי והמוסרי בנט היה צריך להסיק. החכם עיניו בראשו. נכון שבן גביר בעייתי מכמה סיבות אבל הוא לא פסול. אם החליט בנט ללכת בדרך הזו, היה עליו לצרף את בן גביר לא רק כי הרב פרץ התחייב, אלא כי הוא היה כלול בהכרח בחבילה הזו, הן פוליטית והן מוסרית.  

הגיוני היה ללכת בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון. סחר מכר פוליטי מהסוג הירוד ביותר; מעבר מהיר של כל מיני מועמדים מכאן לשם; לחץ פאניקה והיסטריה של הרגע האחרון. אבל עיקר הביזיון היה בכך שהרב רפי פרץ, רב בישראל ושר החינוך, אולץ שלא לעמוד בדבריו בריש גלי ולהלבין פני חברו ברבים. בן גביר נותר נכלם מבוזה ונבגד. הכתם המוסרי והערכי שהיה כביכול בהליכה עם בן גביר ושממנו חשש כל כך בנט, היה כאין ואפס לעומת הביזיון המוסרי שבהתנהלות הזו. היה זה סיום מושלם להתדרדרות המוסרית והפוליטית של נציגי הציבור הדתי בפוליטיקה הישראלית. בושה וחרפה.

אבל לא אלמן ישראל. גם לא הבמאי. נתניהו כבר לא צריך לשתות קולות לימינה שכן לאור הפיאסקו הזה רבים וטובים עלולים להתרחק מימינה. גם בן גביר יכול להיות רגוע. בנט שקד הרב פרץ וסמוטריץ עשו לו את העבודה. הם לא יכלו לבנות לו קמפיין צודק ואפקטיבי יותר. כנראה לראשונה תוכל עוצמה יהודית לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בזכות עצמה ובלי טובות. מי יודע, יכול להיות שזה באמת מה שיציל בסופו של דבר את הימין.

  

שטן גדול, שטן קטן

טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. במובן זה הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם פוסט מודרני.

בס"ד

י"ג בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

"אתה לא יכול לעשות דבר לאיראן", התרברב המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי כלפי נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, יום לפני חיסולו המפתיע של מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני. אבל טראמפ הוכיח לו שהוא דווקא כן יכול. חמינאי לא התכוון כמובן לאי יכולת צבאית; הוא יודע מצוין שמבחינה צבאית, ארה"ב יכולה להחזיר את איראן מאה שנה לאחור בתוך ימים ספורים. חמינאי התכוון ליכולת נפשית-מוסרית.

הערכת המצב הזו של מנהיג איראן הייתה הגיונית לחלוטין. שני העשורים האחרונים הוכיחו שלמערב אין יכולת נפשית-מוסרית להתמודד עם המופרעים של העולם והם יכולים לעשות בו כרצונם. עברו חלפו להם הימים של מלחמת העולם השנייה, שבהם הגדירה ארה"ב את היטלר וגרמניה הנאצית כהתגלמות הרוע, ויצאה למלחמת הכרעה והשמדה נגדם. היום התודעה המערבית איננה מסוגלת להתמודד עם שום איום. אירופה נכנעת מול האסלם הקיצוני שמאיים עליה מבית ומחוץ. ארה"ב של אובמה לא רק שלא התמודדה מול האיום האיראני אלא הושיטה לו את הלחי השנייה, ניסתה לרצות אותו ואף טיפחה אותו. האחראי הישיר לכאוס המתחולל במזרח התיכון מזה קרוב לעשור הוא נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה. הוא גם אחראי להפיכתו של קים ג'ונג-און המופרע הצפון קוראני לאיום ממשי על שלום העולם. המופרעים של העולם למדו שמול המערב רק המעז מנצח, והם אכן העזו – וניצחו. כששרת החוץ של האיחוד האירופי עולה לרגל לאיראן ומנשקת את ידי האייטולות כשהיא עוטה כיסוי ראש, זוהי בהחלט תמונת ניצחון.

אבל מה לנו להלין על אחרים. גם מדיניות ישראל התבססה בעבר על המחשבה שאם נרצה את הטרור ונעניק לו מדינה הוא יניח לנו, והסיסמה המופקרת של "שלום עושים עם אויבים" שלטה כאן שנים רבות. וגם אצלנו זוהי הנכות הנפשית-מוסרית ולא חוסר היכולת הצבאית, שאפשרה, ועדיין מאפשרת, לגידולים ממאירים כאלה למרר את חיינו. אנחנו מאכילים את הרשות הפלסטינית כבר קרוב לשנות דור בתקווה שהיא לא תינשך את היד המאכילה אותה, אף שהיא מקפידה לעשות זאת כל ארוחה מחדש.

אז מה יש בו בטראמפ, מעבר לכול אותן תכונות צבעוניות שהתקשורת עסוקה בהן לעייפה, שאפשר לו להפתיע את עלי חמינאי? התשובה ברורה: טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. הוא לא מבולבל. יש אצלו טוב ורע ויש טובים ורעים. יש אצלו מוסר וצדק מוחלטים. כוחו בפשטותו ובחוסר התחכום שלו. במובן הזה טראמפ הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם שהוא כבר פוסט מודרני. לכן כל בלבולי המוח הנאורים המתוחכמים והמפולפלים של התודעה הפוסט מודרנית והתקינות הפוליטית, שסירסו ושיתקו את המערב, שהביאו אותו למצב שהוא כבר לא יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר בין אוהב לאויב, לא נגעו בטראמפ כהוא זה.   

ישנם כמובן אינטרסים פוליטיים גלובליים במדיניות של טראמפ, אבל שורשה הוא בבריאות המוסרית. טראמפ קורא לדברים בשמם. איראן היא השטן הגדול, היא התגלמות של הרוע העולמי, היא זורעת הרס, הרג וסבל במזה"ת, היא סכנה לשלום העולם, וצריך להוריד אותה על ברכיה. כך רואה טראמפ את העולם. בפשטות. מבחינתו חיסולו של סולימאני הוא לא רק פגיעה קשה בתדמית המתרברבת של איראן ובכוחות ייצוא המהפכה האיסלמית השיעית לכול רחבי המזה"ת; היא חיסולו של נחש. במדיניותו של טראמפ  חוזרים מושגי הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר ו"ציר הרשע", לבימת הפוליטיקה העולמית.  

זוהי בדיוק הסיבה לכך שהשמאל העולמי הליברלי והפרוגרסיבי, במערב ואצלנו, הזדעזע כל כך מחיסולו של סולמינאי, גינה אותו ומתאבל. על עצמו הוא מתאבל. החיסול הזה ממוטט את עולמו ומציג אותו ככלי ריק. הוא מוריד את המסכה מעל פניו, את הכסות המוסרית שהוא עוטה על עצמו, את הפוזה של הנאורות שהוא מתהדר בה, וחושף את חולשת הדעת והבלבול שלו. והבלבול הזה הוא אסון מוסרי משום שהוא הביצה שמאפשרת לרע העולמי לפרוח.

איראן היא השטן הגדול, ובה עוסק לשמחתנו הנשיא דונלנד טראמפ. התגובה האיראנית המינורית והסמלית, לפחות בשלב זה, מעידה שטראמפ יודע את המלאכה. לנו יש שטן קטן משלנו, הטרור הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, פרי יצירתו של הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, היא התוצאה הישירה של החולשה והבלבול המוסריים שלנו. אי אפשר להמשיך להנשים אותה, ואסור לנו להשלות את עצמנו שהיא תשלים אתנו. ברוע לא מכירים ולא עושים אתו הסכמים; יש לקרוא לו בשמו ולהעביר אותו מן העולם.