ראש וחצי

הגיוני היה שהציונות הדתית תלך בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון.

בס"ד

כ' בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

יום רביעי בערב, ליל הגשת הרשימות לכנסת ה-23, ייזכר לדיראון עולם בפוליטיקה הציונית דתית. שום במאי לא היה מתכנן טוב יותר את שיאו של הפיאסקו המוסרי והפוליטי שעבר על הפוליטיקה הציונית דתית בשבועות האחרונים. זה היה פינאלה מושלם, שבא אחרי שבועות ארוכים בהם הבוקה והמבולקה הפוליטית והערכית הלכה והתעצמה בקצב מסחרר. הבמאי תכנן כל פרט בהצגה הזו. הדברים לא הופיעו בבת אחת; הם הלכו והתפתחו, הלכו והתדרדרו, כשכמות הטיפשות והסירחון הולכת ועולה בהדרגה משלב לשלב.

זה התחיל בהסכם של הרב רפי פרץ עם איתמר בן גביר, טעות פוליטית וערכית ממדרגה ראשונה. אבל זו הייתה רק פצצת הסירחון הראשונה ששתל הבמאי בדרמה. הפיאסקו המשיך עם התגובה של סמוטריץ שהרגיש נבגד ובצדק, אבל הבגידה הזו עדיין לא הייתה סיבה מספקת לתגובה הילדותית שלו. במשך שבועות אחדים נותרה עדיין החרפה ממוסגרת ליחסים שבין השניים האלה בלבד, אבל אז בא יום שני האחרון והעלה גם את הימין החדש על בימת המחזה המרהיב הזה, ודווקא למרכזה.

אבל לפני שנגיע ליום שני האחרון, ראוי לשים לב לרקע המוקפד שיצר הבמאי לעלילה ההולכת ומתפתחת. הוא דאג להציג בהבלטה את מה שהתרחש בשמאל הישראלי. שם דווקא התגלו האנשים כמבוגרים ואחראים. עמיר פרץ מחל על כבודו והצטרף למר"צ והמחנה הדמוקרטי. אפילו סתיו שפיר ידעה לקחת אחריות ולפרוש.

עד יום שני האחרון בו יצאו בנט ושקד בהצהרה על הליכה עצמאית של הימין החדש, הם נראו מצוין ורבב לא דבק בהם. ההתנהלות שלהם הייתה עקבית, והיו בה הגיון פוליטי והגיון מוסרי. בנט הלך אחר ליבו ונראה נחוש בהחלטתו שהציונות הדתית תלך בשני ראשים: הוא ושקד מזה, וסמוטריץ' הרב פרץ ובן גביר מזה. זו נראתה אסטרטגיה הגיונית. מהלך כזה היה ממצה את כול הקולות באגף התורני מחד גיסא, ומאפשר לבנט ושקד להביא קולות ממעגלים נוספים מאידך גיסא. מהלך נועז אמנם, פורץ דרך ולא נטול סכנות, אבל גם עתיר סיכויים. סביר ששני הראשים היו עוברים את אחוז החסימה. הייתה במהלך הזה גם ישרות מוסרית; אתה לא רוצה ללכת עם בן גביר? זכותך, אך לפחות השארת לו אופציה פוליטית סבירה.

אבל בליל יום שני, אחרי ההצהרה ההיא, קיבל בנט משום מה רגליים קרות, שינה את האסטרטגיה והחליט לצרף אליו את סמוטריץ. התוצאה הפוליטית ההכרחית של המהלך הייתה שבנט כבר לא יוכל להביא קולות ממעגלים נוספים, שכן סמוטריץ, שלא בצדק, מבריח אותם – ומנגד, פרץ ובן גביר יתקשו לצלוח את אחוז החסימה.

היה היגיון בהחלטתו של בנט לשנות את האסטרטגיה וללכת בראש אחד, אבל היה עליו ללכת עם ההיגיון הזה עד הסוף. אי אפשר לעצור באמצע הדרך. ממה נפשך, סמוטריץ כבר מבריח את עיקר המעגלים הנוספים. לבן גביר כבר לא נותר את מי להבריח. אבל גם את המתחייב מהאסטרטגיה הזו בהיבט הערכי והמוסרי בנט היה צריך להסיק. החכם עיניו בראשו. נכון שבן גביר בעייתי מכמה סיבות אבל הוא לא פסול. אם החליט בנט ללכת בדרך הזו, היה עליו לצרף את בן גביר לא רק כי הרב פרץ התחייב, אלא כי הוא היה כלול בהכרח בחבילה הזו, הן פוליטית והן מוסרית.  

הגיוני היה ללכת בשני ראשים. הגיוני היה גם ללכת בראש אחד. אבל אי אפשר היה ללכת על ראש וחצי – ודווקא באפשרות הזו בחר בנט. זה הגורם העיקרי לפינאלה הלא יישכח שראינו ביום רביעי האחרון. סחר מכר פוליטי מהסוג הירוד ביותר; מעבר מהיר של כל מיני מועמדים מכאן לשם; לחץ פאניקה והיסטריה של הרגע האחרון. אבל עיקר הביזיון היה בכך שהרב רפי פרץ, רב בישראל ושר החינוך, אולץ שלא לעמוד בדבריו בריש גלי ולהלבין פני חברו ברבים. בן גביר נותר נכלם מבוזה ונבגד. הכתם המוסרי והערכי שהיה כביכול בהליכה עם בן גביר ושממנו חשש כל כך בנט, היה כאין ואפס לעומת הביזיון המוסרי שבהתנהלות הזו. היה זה סיום מושלם להתדרדרות המוסרית והפוליטית של נציגי הציבור הדתי בפוליטיקה הישראלית. בושה וחרפה.

אבל לא אלמן ישראל. גם לא הבמאי. נתניהו כבר לא צריך לשתות קולות לימינה שכן לאור הפיאסקו הזה רבים וטובים עלולים להתרחק מימינה. גם בן גביר יכול להיות רגוע. בנט שקד הרב פרץ וסמוטריץ עשו לו את העבודה. הם לא יכלו לבנות לו קמפיין צודק ואפקטיבי יותר. כנראה לראשונה תוכל עוצמה יהודית לעבור את אחוז החסימה ולהיכנס לכנסת בזכות עצמה ובלי טובות. מי יודע, יכול להיות שזה באמת מה שיציל בסופו של דבר את הימין.

  

שטן גדול, שטן קטן

טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. במובן זה הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם פוסט מודרני.

בס"ד

י"ג בטבת, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

"אתה לא יכול לעשות דבר לאיראן", התרברב המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי כלפי נשיא ארה"ב דונלנד טראמפ, יום לפני חיסולו המפתיע של מפקד כוח קודס האיראני קאסם סולימאני. אבל טראמפ הוכיח לו שהוא דווקא כן יכול. חמינאי לא התכוון כמובן לאי יכולת צבאית; הוא יודע מצוין שמבחינה צבאית, ארה"ב יכולה להחזיר את איראן מאה שנה לאחור בתוך ימים ספורים. חמינאי התכוון ליכולת נפשית-מוסרית.

הערכת המצב הזו של מנהיג איראן הייתה הגיונית לחלוטין. שני העשורים האחרונים הוכיחו שלמערב אין יכולת נפשית-מוסרית להתמודד עם המופרעים של העולם והם יכולים לעשות בו כרצונם. עברו חלפו להם הימים של מלחמת העולם השנייה, שבהם הגדירה ארה"ב את היטלר וגרמניה הנאצית כהתגלמות הרוע, ויצאה למלחמת הכרעה והשמדה נגדם. היום התודעה המערבית איננה מסוגלת להתמודד עם שום איום. אירופה נכנעת מול האסלם הקיצוני שמאיים עליה מבית ומחוץ. ארה"ב של אובמה לא רק שלא התמודדה מול האיום האיראני אלא הושיטה לו את הלחי השנייה, ניסתה לרצות אותו ואף טיפחה אותו. האחראי הישיר לכאוס המתחולל במזרח התיכון מזה קרוב לעשור הוא נשיא ארה"ב לשעבר ברק אובמה. הוא גם אחראי להפיכתו של קים ג'ונג-און המופרע הצפון קוראני לאיום ממשי על שלום העולם. המופרעים של העולם למדו שמול המערב רק המעז מנצח, והם אכן העזו – וניצחו. כששרת החוץ של האיחוד האירופי עולה לרגל לאיראן ומנשקת את ידי האייטולות כשהיא עוטה כיסוי ראש, זוהי בהחלט תמונת ניצחון.

אבל מה לנו להלין על אחרים. גם מדיניות ישראל התבססה בעבר על המחשבה שאם נרצה את הטרור ונעניק לו מדינה הוא יניח לנו, והסיסמה המופקרת של "שלום עושים עם אויבים" שלטה כאן שנים רבות. וגם אצלנו זוהי הנכות הנפשית-מוסרית ולא חוסר היכולת הצבאית, שאפשרה, ועדיין מאפשרת, לגידולים ממאירים כאלה למרר את חיינו. אנחנו מאכילים את הרשות הפלסטינית כבר קרוב לשנות דור בתקווה שהיא לא תינשך את היד המאכילה אותה, אף שהיא מקפידה לעשות זאת כל ארוחה מחדש.

אז מה יש בו בטראמפ, מעבר לכול אותן תכונות צבעוניות שהתקשורת עסוקה בהן לעייפה, שאפשר לו להפתיע את עלי חמינאי? התשובה ברורה: טראמפ הוא אדם ישיר ופשוט. הוא לא מבולבל. יש אצלו טוב ורע ויש טובים ורעים. יש אצלו מוסר וצדק מוחלטים. כוחו בפשטותו ובחוסר התחכום שלו. במובן הזה טראמפ הוא דינוזאור. הוא נותר בעל תודעה מודרנית בעולם שהוא כבר פוסט מודרני. לכן כל בלבולי המוח הנאורים המתוחכמים והמפולפלים של התודעה הפוסט מודרנית והתקינות הפוליטית, שסירסו ושיתקו את המערב, שהביאו אותו למצב שהוא כבר לא יודע להבחין בין טוב לרע, בין אמת לשקר בין אוהב לאויב, לא נגעו בטראמפ כהוא זה.   

ישנם כמובן אינטרסים פוליטיים גלובליים במדיניות של טראמפ, אבל שורשה הוא בבריאות המוסרית. טראמפ קורא לדברים בשמם. איראן היא השטן הגדול, היא התגלמות של הרוע העולמי, היא זורעת הרס, הרג וסבל במזה"ת, היא סכנה לשלום העולם, וצריך להוריד אותה על ברכיה. כך רואה טראמפ את העולם. בפשטות. מבחינתו חיסולו של סולימאני הוא לא רק פגיעה קשה בתדמית המתרברבת של איראן ובכוחות ייצוא המהפכה האיסלמית השיעית לכול רחבי המזה"ת; היא חיסולו של נחש. במדיניותו של טראמפ  חוזרים מושגי הטוב והרע, הצדק והעוול, האמת והשקר ו"ציר הרשע", לבימת הפוליטיקה העולמית.  

זוהי בדיוק הסיבה לכך שהשמאל העולמי הליברלי והפרוגרסיבי, במערב ואצלנו, הזדעזע כל כך מחיסולו של סולמינאי, גינה אותו ומתאבל. על עצמו הוא מתאבל. החיסול הזה ממוטט את עולמו ומציג אותו ככלי ריק. הוא מוריד את המסכה מעל פניו, את הכסות המוסרית שהוא עוטה על עצמו, את הפוזה של הנאורות שהוא מתהדר בה, וחושף את חולשת הדעת והבלבול שלו. והבלבול הזה הוא אסון מוסרי משום שהוא הביצה שמאפשרת לרע העולמי לפרוח.

איראן היא השטן הגדול, ובה עוסק לשמחתנו הנשיא דונלנד טראמפ. התגובה האיראנית המינורית והסמלית, לפחות בשלב זה, מעידה שטראמפ יודע את המלאכה. לנו יש שטן קטן משלנו, הטרור הפלסטיני. הרשות הפלסטינית, פרי יצירתו של הארכי טרוריסט יאסר ערפאת, היא התוצאה הישירה של החולשה והבלבול המוסריים שלנו. אי אפשר להמשיך להנשים אותה, ואסור לנו להשלות את עצמנו שהיא תשלים אתנו. ברוע לא מכירים ולא עושים אתו הסכמים; יש לקרוא לו בשמו ולהעביר אותו מן העולם.

   

בשורת הדת והמדינה

בימין החדש הבינו שיש להתמודד עם אתגר הזהות היהודית והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו.

בס"ד

ז' בטבת, תש"פ

(פורסם ב"מקור ראשון" בערב שבת)

היה כנראה צורך בשלוש מערכות בחירות רצופות ובהעלאת נושאי דת ומדינה לראש סדר יומן, כדי שהציונות הדתית תתחיל להבין מהו בדיוק התפקיד העיקרי שלה בחברה הישראלית בעת הזו, ותתעורר להתמודד עם האתגר. ההודעה של הימין החדש שבכוונתה לדרוש לעצמה בעתיד את תיק הדתות, והצהרה על כך שהגישה של המפלגה תהיה של יהדות מכילה שמתנגדת לכפיה דתית, היא בהחלט צעד חשוב בכיוון הנכון.

מתווה גביזון-מדן הוא המודל הראוי לפעול על פיו. מצד אחד הוא נשאר נאמן להלכה ואינו פורץ את גבולותיה, ומצד שני הוא יכול להיות מקובל על רוב הציבור שאיננו מגדיר את עצמו כדתי. אבל מעבר להבנה שיש צורך ביהדות שמכילה את כל מעגלי החברה הישראלית, ומעבר למציאת המתווה ההלכתי-טכני הראוי לכך, חשוב גם להגדיר את הכוונה המדויקת שעל פיה צריכה היוזמה הזו להתבצע, ואת הרוח שאמורה להניע אותה.

יהדות פתוחה ומכילה איננה בהכרח יהדות ליברלית. לתורת ישראל אין שום צורך בליברליות בכדי לדגול ביהדות ללא כפיה. הבחירה החופשית וההכרה שהיא תנאי הכרחי ליצירת תודעה דתית שלמה, היא יסוד מוסד בתורת ישראל, ובלעדיהן לא תיכון האמונה הישראלית. לא רק שבליברליות הפרוגרסיבית של ימינו יסוד הבחירה והחופש מעוות לחלוטין, והחרות הפכה להפקרות, אלא שהחופש והחרות שלה באים במסגרת של מכלול ערכים שלם, שהוא ההפך הגמור מצו היסוד של תורתנו, "ובחרת בחיים". שומר נפשו ירחק מליברליות כזו. יהדות פתוחה ומכילה לא זקוקה לעלה התאנה של הליברליות; היא נאורה ממנה עשרות מונים.

היוזמה הזו גם איננה צריכה להיעשות ברוח של פשרה בין דתיים לחילוניים. לא העקרונות של "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" צריכים להנחות אותה. החלוקה של החברה הישראלית לדתיים וחילוניים, שלפיה עוצבה החברה הישראלית בשניים-שלושה הדורות האחרונים, הייתה צורך העבר והיא שייכת לעבר. עד הופעת ההשכלה ובעקבותיה הציונות, מעולם לא הייתה חלוקה כזו בעם ישראל. גם בדורות האלה היא מאפיינת בעיקר את עדות אשכנז; בעדות ספרד והמזרח מעולם לא נוצרה חומה המפרידה בין דתיים לחילוניים. היהדות המקורית היא יהדות של רצף. גרעינה הוא שומרי קלה כחמורה, ובזכותם יכולים כל השאר להגשים את היהדות שלהם כל אחד על פי מידתו ומדרגתו.

לפיכך היוזמה האמורה צריכה לצאת מתוך הנחה שאין כבר דתיים וחילוניים, אלא כולנו יהודים. לא הפשרה היא עניינה אלא אידאל משותף של כול חלקי החברה הישראלית, חזון יהודי כלל ישראלי מאחד שכולם יהיו שותפים ביצירתו. חזון שלא רק שכולם יוכלו להזדהות עמו, אלא שכולם גם יראו בו את הגשמת חלומם.

היוזמה הזו איננה פשרה גם במובן נוסף. היא איננה פשרה על חשבון התורה וההלכה. היא עומק כוונת התורה. היא איננה פשרנות, ודאי לא רפורמיות, אלא גדלות תורנית; היא באה מתוך הכרה שתורת ישראל היא תורת חיים עבור העם כולו. 

ועם כל זאת, עדיין העיקר חסר מן הספר. כי לא די במתווה ההלכתי הראוי, וגם לא בכוונה המדויקת שלפיה צריך להגשים אותו. חשובה גם רוח הדברים. בימין החדש הבינו שיש צורך להתמודד עם האתגר הזה והרימו את הכפפה, אבל עדיין עושים זאת בדחילו ורחימו. עדיין לא מבינים שם את הצורך להניף את הנושא כדגל, להכריז אותו כבשורה, להציג אותו כמהפכה. לא הליברליות הכלכלית, לא מדיניות ביטחונית תקיפה יותר, וגם לא מדיניות של החלת הריבונות – לא אלה הם החידוש הגדול שעם ישראל מצפה לו. את הדגלים האלה מניפים גם אחרים, והם כבר מוסכמים פחות או יותר על חלק גדול מהחברה הישראלית. הסיכוי להביא מנדטים מלפיד ומליברמן לא מצוי בדגלים אלה, אלא בבשורת הזהות היהודית.

השאלות של הליכה בראש אחד או שניים, אחוז החסימה, מי בראש, פריימריז או לא, אחודים כאלו או אחרים – אלה שאלות חשובות אבל רק ברמה הטקטית-פוליטית, ברמה הטכנית בלבד. השאלה החשובה באמת היא מה תפקידה האידאולוגי של הציונות הדתית בחברה הישראלית לעת הזו, ומהי הבשורה אותה היא חייבת לחברה הישראלית ושאותה היא אמורה להביא לפוליטיקה הישראלית.

החברה הישראלית מחכה לעיצוב מחודש של זהותה, לבשורה של הזהות היהודית, ורק הציונות הדתית יכולה לבשר אותה בצורה מתוקנת. אין די בהנחת היוזמה על השולחן והצהרה על הכוונה לעסוק בה ולקדמה בקדנציה הבאה. זה לא יכול להיות נושא משני. זה חייב להיות אחד הנושאים העיקריים של הפוליטיקה הציונית דתית, אם לא הראשון והמוביל שבהם. עם ישראל צמא לשמוע קול שופר, אבל התקיעה הגדולה עדיין לא מושמעת. 

עת פירוק

מה שחולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

בס"ד

ב' בטבת, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

החלטתו של בג"ץ השבוע לבחון האם ראש הממשלה בנימין נתניהו יכול לקבל את המנדט להרכבת ממשלה, לנוכח מצבו המשפטי, מעידה על כך שאין כבר כללי משחק מוסכמים בין הכוחות השונים בחברה הישראלית. מצב זה הוא תוצאה ישירה של המהפכה השיפוטית שחולל השופט אהרון ברק במערכת המשפט בישראל.

היו מי שהגדירו את אהרון ברק "שודד הדמוקרטיה הפרלמנטרית" (חיים רמון) או "פיראט שיפוטי" (המשפטן האמריקאי הבכיר ריצ'רד פוזנר), אבל הגדרות אינן מצליחות לאחוז את השור בקרניו. את מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית אפשר להגדיר במושגי הפוסט מודרניזם כתהליך של פירוק, דקונסטרוקציה. אהרון ברק יישם את תהליך הפרוק הפוסט מודרני במערכת המשפט בישראל.

התודעה הפוסט מודרנית היא תודעה מפרקת. היא מפרקת את האומה, את המשפחה, את היחיד וזהותו, וגם את השפה והלשון (וממילא את האמון בין בני האדם ואת יכולת שיתוף הפעולה ביניהם). מה שעשה ברק במהפכה השיפוטית שלו הוא תהליך פירוק פוסט מודרני מובהק, ומכיוון שמערכת המשפט – בניגוד לתרבות, לאמנות, לביקורת הספרות וכדומה – היא הבסיס לקיומה של החברה, מה שבסופו של דבר חולל אהרון ברק הוא דקונסטרוקציה של החברה בישראל. אהרון ברק הוא המפרק הרשמי של החברה הישראלית.

כי מהו המשפט המערבי? אף אחד לא טוען שהוא משפט של אמת וצדק. בניגוד למשפט התורה, שטוען שהוא נובע ממקור של אמת וצדק מוחלטים, מהאלוהים, המשפט המערבי אינו מתיימר אלא ליצור הסכמה חברתית סביב חוקי משחק ברורים, בהירים ופשוטים ככל האפשר, שיאפשרו לחברה לתפקד באופן תקין. הוא בא לקבוע חוקי משחק לפתרון סכסוכים בחברה, בלי להתיימר לצדק או מוסר מוחלטים. מעמדם המהותי של החוקים במשפט המערבי הוא בדיוק כמו זה של חוקי התנועה: הם באו לעשות סדר. אלמלא מוראה של מלכות, איש את רעהו חיים בלעו.

אבל כשמערערים את פשט מובנם של החוקים האלה; כשהופכים את הפרשנות של החוקים לחופשית, אבסטרקטית ואוורירית; כשהחוקים הופכים לסובייקטיביים מעצם מהותם והגדרתם הרשמית; כשפרשנותם הופכת לתלוית בשופט כזה או אחר, מצב רוחו, דעותיו, גחמותיו, יומרותיו, יהירותו והאינטרסים הפוליטיים שלו – מפרקים את ההסכמה שעליה בנויה החברה וממילא מערערים את יציבותה. וזה בדיוק מה שחולל אהרון ברק בחברה הישראלית. כולנו מכירים את המושגים שהפכו את המשפט הישראלי לערטילאי: סבירות, מידתיות, מתחם הסבירות, סבירות מהותית ודומיהם. הבעיה בשפה המעורפלת הזו אינה רק שתכליתה להסתיר את כוונותיהן האמתיות של המשתמשים בה, אלא בכך שהיא הופכת את כללי המשחק לאמורפיים, ובכך משליטה בחברה תוהו ובוהו.  

מי שהביא את החברה הישראלית לסכסוך העמוק אותו אנחנו חווים בימים אלה, לניגודים הקשים, לפילוג הנוכחי, למחלוקות החריפות, לאובדן האמון ההדדי, להרס הבסיס המוסכם לשיתוף פעולה, וכן, גם למשבר הפוליטי הנוכחי – הוא אהרון ברק, באמצעות המהפכה השיפוטית שלו. עיקר הבעיה איננה בכך שמערכת המשפט שהוא עיצב משקפת ערכים של מיעוט אריסטוקרטי יהיר כוחני ומתנשא; הבעיה במהפכה השיפוטית היא שהיא טשטוש כללי המשחק המוסכמים. ברוח משל חוקי התנועה האמור, אפשר לומר שברק יצר מצב שבו לא ברור לכולם ולא מוסכם על כולם האם כשמגיעים למעגל תנועה פונים לימין או לשמאל. זה הכול.

ברק איננו לבד, כמובן, ואינו הגורם היחיד למצב שנוצר. הוא רק זה שמייצג בתמציתם את רוח הזמן ותודעת התקופה הפוסט מודרנית, והוא זה שהוציא אותה אל הפועל במערכת המשפט. הפוסט מודרניזם הוא ביקורת התודעה המודרנית. הוא צמח מתוכה, הוא פריה והוא המסקנה הסופית שלה. מסקנת הביקורת הפוסט-מודרנית היא שהתודעה המודרנית חסרת בסיס רציונלי. בכך הוא שומט את הבסיס מתחת רגליה, ומפרק אותה ואת מבני המחשבה והערכים שעמדו ביסודה.

"עת לפרוץ ועת לבנות", ודווקא בסדר הזה. כשמגיע הזמן להתחדשות, כשבאה העת להופעתו של שלב חדש בתודעה, באומה, בחברה ובהיסטוריה, ההרס והפירוק הם שלב הכרחי. החדש לא יוכל להופיע אם הישן ימשיך להתעקש על מעמדו ולא יאפשר לחדש להיבנות על גביו.

בלי שהתכוון לכך הוכיח אהרון ברק שחברה הבנויה על יסוד משפט המבוסס על הסכמה אנושית, ותהיה מלאת רצון טוב וכוונות טהורות כאשר תהיה, היא חברה שלא יכולה להימלט מהגורל של "איש את רעהו חיים בלעו". שלא בטובתו אישר ברק את דברי הרב קוק  "מקום מנוחתנו הוא רק באלוהים", המקור היחיד למשפטי אמת וצדק, והדרך היחידה להבטחת איתנותה וליציבותה של החברה בישראל.

  

סער כבר ניצח

למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו של גדעון סער ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 

בס"ד

כ"ג בכסלו, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

ה-2 בנובמבר 1953 היה יום קשה לציבור בישראל. דוד בן גוריון, ראש הממשלה ושר הביטחון, הודיע לנשיא המדינה על פרישתו מהחיים הפוליטיים. אמנם היו סימנים מוקדמים לפרישה, אבל לציבור באה ההודעה כרעם ביום בהיר. בן גוריון, האב המייסד של מדינת ישראל, נטש את הציבור ועזב אותו לאנחות. תחושת אבל ויתמות השתררה בציבור. רבים חשו שהלכה המדינה. אבל ראו זה פלא, מדינת ישראל המשיכה להתקיים, ואף לפרוח ולהתעצם, גם בלי בן גוריון.

חילופי דורות בהנהגה הם תמיד טראומה קשה, ולא רק לציבור. גם מנהיגים מתקשים לפנות את כיסאם, לא פעם מחשש כן שהמציאות לא תוכל בלעדיהם. בן גוריון עצמו חזר לכ-8 שנים נוספות, עד שהפך לנטל על מפלגתו והיא נפטרה ממנו. דור מייסדי המדינה של מפא"י נותר בשלטון עד 1973 ורק המשבר הנורא של מלחמת יום הכיפורים לימד אותו שעבר זמנו.

גם אם לא בטוח שאנחנו נמצאים היום בסוף עידן נתניהו, את תחילת סוף העידן הזה כבר ניתן לראות באופק. לכן טוב וראוי עשה גדעון סער כשהתייצב מול נתניהו למאבק על ראשות הליכוד. התייצבותו להתמודדות איננה רק לגיטימית מבחינה ציבורית ודמוקרטית, אלא גם חיונית; היא תנאי להעברה מסודרת של ההנהגה ללא משברים מיותרים. היא מסמנת את היורש וממשיך הדרך, דבר שנתניהו לא רק שלא טרח לעשות, ויותר מכך – הקפיד למנוע את צמיחתם של יורשים אפשריים. רבים מחברי הליכוד לא מסוגלים לתאר לעצמם ליכוד או מחנה ימין שנתניהו איננו מנהיגו, וחשים שהתמודדותו של סער היא בבחינת בגידה. בעתיד, כשההתמודדות הזו תתברר כדבר חיוני שהקל על תהליך חילופי ההנהגה, הם יוכלו להעריך את סער ואת מעשהו.

לא פעם המוטיבציה של טוענים לכתר באה מתוך יומרת שווא ודמיונות כוזבים; פעמים שהיא מוצדקת, אבל נכשלת משום שהיא מקדימה את זמנה. במקרה של סער נראה שהתמודדות שלו על ראשות הליכוד ומחנה הימין באה מהמקום הנכון ובזמן הנכון, ולפחות משלוש  סיבות.

ראשית, עצם תעוזתו של גדעון סער להתייצב להתמודדות מעידה שהוא עשוי מחומר של מנהיגים ולא של עסקנים. סער חותר למגע, יודע שרק המעז מנצח ומוכן להסתכן, וזהו תנאי ראשון לכול מנהיגות ראויה. סער גם עושה זאת באופן ממלכתי, ענייני ונקי, למרות אווירת הביבים הפוליטית שמסביבנו. גם לתזמון ראוי לשים לב. סער פרש לכמה שנים, הכין עצמו, חיכה לרגע המתאים לשם חזרה לליכוד, וחיכה גם לרגע המתאים, לעניות דעתו לפחות, לשם התייצבות אל מול נתניהו. איך אמר פעם מישהו בליכוד: איפוק זה כוח. הן ההכרה בחשיבות התזמון הנכון, והן האיפוק להמתין לו, הם תנאי למנהיגות ראויה.

שנית, האידאולוגיה. בניגוד לנתניהו מבין סער שהכרעת הרשות הפלסטינית ותחילת החלת הריבונות ביהודה והשומרון היא צו השעה. מי שעקב אחריו בשנים האחרונות יודע היטב שעמדותיו ביחס לארץ ישראל היו לאורך כל הדרך הרבה יותר נחושות ונחרצות מאלה של נתניהו. כך גם בנושא המשפטי; סער מבין היטב את הצורך בתוכנית הבראה כוללת למערכת המשפט בישראל ובהחזרתה למקומה הראוי.

שלישית, הנקודה היהודית. בניגוד לנתניהו שהוא עדיין תוצר של התודעה הציונית החילונית, סער הרבה יותר מתקדם ועדכני ממנו מבחינת התודעה. סער כבר לא רק ישראלי אלא גם יהודי. לפי מה שפורסם למד סער תורה במשך שנים עם אחד מגדולי עולם התורה החרדי. בברית המילה של בנו הצעיר הוא קיבל על עצמו לשמור שבת. סוג של חובש כיפה שקופה. במובן זה הוא שייך לליבת התהליכים התודעתיים המתרחשים היום בחברה הישראלית, תהליכים שנתניהו זר להם לחלוטין. העובדה הזאת, הנקודה היהודית, משמעותה היא שימניותו של גדעון סער וזיקתו לארץ ישראל באות ממקום הרבה יותר עמוק ושורשי מאשר אלה של נתניהו. אם וכאשר הוא יהיה בראשות הליכוד, לברית ההיסטורית שבין הליכוד למפלגות החרדיות והדתיות יהיה לא רק בסיס של אינטרסים משותפים, אלא גם בסיס של הזדהות רעיונית וסנטימנט משותף, מה שעשוי להעמיק אותה הרבה יותר.

סער כנראה לא ינצח בבחירות המוקדמות בליכוד בשבוע הבא. הזמן קצר מידי וגם המציאות עדיין איננה בשלה לכך. אבל למרות ההפסד הצפוי, התייצבותו ראשון למאבק על ראשות הליכוד איננה רק הקדמה משמעותית של מתחריו על הירושה בליכוד, אלא הרבה יותר מכך; גם אם יפסיד סער לנתניהו, ובתנאי שלא יהיה זה הפסד מביך, הוא כבר ניצח. 

  

הפעם הולכים בשני ראשים

הבלוק הטכני של ימינה נכפה בלחץ הציבור. התוצאות של החיבור מלמדות שלא ראוי לכפות אותו עכשיו שוב על הצדדים.

בס"ד

ט"ו בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

מערכת הבחירות השלישית ברציפות, שנגזרה עלינו השבוע, מחזירה לסדר היום את שאלת ההיערכות הפוליטית הראויה של הציונות הדתית. אידאולוגית ועקרונית רצוי שהציונות הדתית תלך בראש אחד, אבל לשם כך יש צורך בשיקום עמוק ויסודי של הייצוג הפוליטי שלה. בימים אלה עולות קריאות ויוזמות המבקשות לעשות זאת כבר לקראת מערכת הבחירות הקרובה, אבל נראה שהן אינן מתחשבות בנסיבות המיוחדות שאנחנו ניצבים בפניהן.

ראשית, לוח הזמנים. תהליך השיקום הנדרש צריך להיות יסודי ושורשי, ואי אפשר לעשות אותו בחודשיים-שלושה. הוא מחייב, קודם כל, התפקדות פתוחה ורחבה של כל מי שמזדהה עם ערכי הציונות הדתית, לשם בניית גוף פוליטי אחד. זהו תנאי לעריכת בחירות מקדימות לראשות הרשימה ולפחות לחלק מהרשימה עצמה. שיקום מחייב גם ניסוח עקרונות אידיאולוגיים מוסכמים, לפחות כלליים ועקרוניים. תהליך כזה מחייב זמן.

שנית, הנפשות הפועלות. לא סוד הוא שהבלוק הטכני של רשימת ימינה היה אילוץ שנכפה על שני הצדדים בלחץ הציבור. הן בבית היהודי והן בימין החדש, לא כולם הרגישו נוח בהליכה המשותפת הזאת. לזכותם יאמר שהם קיבלו עליהם את הדין. התוצאות המאכזבות יחסית של החיבור המאולץ הזה, והעובדה שמעצם מהותו הוא הותיר שתיים-שלוש רשימות בחוץ והביא לאובדן מנדטים, מלמדים שלא ראוי לכפות אותו עכשיו שוב על הצדדים. מעל לכל, הנסיבות הפוליטיות שהשתנו באופן יסודי, והופכות להגיונית מאד את ההליכה בשני ראשים – הימין החדש בצרוף פייגלין מזה, והבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה עוצמה ונעם מזה.

החשש הגדול שהביא להקמת ימינה היה שהימין החדש שוב לא יעבור את אחוז החסימה, חשש מוצדק מאוד בזמנו. במצב העכשווי החשש הזה פחות מוצדק. נתניהו מבין היום ש"שתיית" קולות הימין החדש בבחירות של אפריל והורדתו מתחת לאחוז החסימה הייתה בעוכריו. הוא לא יחזור על הטעות הזו. גם אם ינסה לא יעלה הדבר בידו; מעמדו הציבורי נחלש ורוב הציבור למד שהגוש הוא שחשוב, כפי שטענה שקד לאורך כל הדרך. נתניהו גם מבין שרבים הושפעו מתעמולת "רק לא ביבי" ולא יצביעו לליכוד רק בגללו, דבר המחייב אותו לאפשר חלופה בימין שאיננה מזוהה איתו ישירות, שתקלוט את הקולות הללו ותותיר אותם בימין.

יותר מכך, הליכוד בראשות נתניהו התקשה בשתי מערכות הבחירות האחרונות להביא קולות מהמרכז. הימין החדש בראשות בנט ושקד יוכלו לחצות את הקווים ולפנות לקולות שהצביעו בעבר לכחלון, לליברמן ואפילו לכחול לבן. במצב שנוצר רק לימין החדש יש סיכוי להיות שובר שוויון, להביא קולות מהמרכז ולשנות את התיקו המתמשך. הפעם יש לנתניהו אינטרס מובהק, אסטרטגי, לחזק את בנט ושקד. נוסף לכך, מינויו של נפתלי בנט לשר הביטחון חיזק את מעמדו הציבורי, מה שנותן רוח גבית נוספת לימין החדש.  

מכל הסיבות הללו עדיף ששקד ובנט לא יצטרפו עכשיו לליכוד, גם אם תפתח בפניהם הדלת; הם ייעלמו שם בצילו של נתניהו ולא יביאו שום ערך מוסף אלקטוראלי, בדיוק כפי שקרה עם כחלון ופייגלין. גם אם גדעון סער יעמוד בראש הליכוד יהיה צורך בימין החדש כחלופה שתותיר בימין את אנשי "רק ביבי" שיתקשו לסלוח לו ולתמוך בו. אין סכנה שסער "ישתה" את הימין החדש; הוא עדיין לא נתניהו.

אבל כל זה הוא רק צד אחד של החשבון. בצדו השני עומדת "זהות", שהיא הסיבה העיקרית לכך שהימין החדש לא עבר את אחוז החסימה בבחירות של אפריל. שתי המפלגות האלה בנו על אותו פלח סוציו-פוליטי של הצעירים והליברלים הסרוגים, פלח שהביא יחדיו כשבעה-שמונה מנדטים, אבל בחלוקה ביניהן הותיר את שתיהן מתחת לאחוז החסימה. מאז השתנו הנסיבות ללא היכר. "זהות" התפרקה מבפנים (כצפוי, יש לומר), והטרמפיסטים נטשו אותה ונפוצו לכל עבר. מה שנותר היום מ"זהות" הוא המותג, וכמובן, משה פייגלין.

שריון מקום ראוי לפייגלין בימין החדש יהיה בנסיבות אלה הגיוני לחלוטין. כתנועה, "זהות" על כל מרכיביה הייתה בעייתית מאוד, כפי שהסברתי בעבר וכפי שהוכיחה המציאות. אבל לפייגלין כשלעצמו דין אחר. הוא יוכל להביא אתו קהל גדול הדבק בו, את האיכויות המיוחדות שלו, ואת בשורת הזהות היהודית. מצד שני כחבר ברשימה ולא כמי שעומד בראשה, הוא ילמד לקצץ מעט את ה"שפיצים" האידיאולוגיים שלו, לשתף פעולה, ולהפנים ש"רק אני" איננה פוליטיקה. בנט שקד מצאו בעבר לשון משותפת עם פייגלין והחיבור ביניהם יהיה די קל וטבעי, במיוחד לאור העובדה שאין לפייגלין חלופה.

הראש השני של הציונות הדתית, חיבור בין הבית היהודי, האיחוד הלאומי-תקומה, עוצמה ואולי גם נעם, גם הוא טבעי יחסית. הוא כבר התממש ברובו בבחירות של אפריל, ולא תהיה בעיה לחדשו. כל אחד משלושת הגופים המרכיבים אותו מביא כשני מנדטים, ויחד סביר מאד שהם עוברים את אחוז החסימה.

בנסיבות הנוכחיות ולאור לוח הזמנים הקצר, נראה שזו תהיה ההערכות הנכונה לקראת מערכת הבחירות השלישית העומדת בפנינו.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

משטר כחול לבן

נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל.

בס"ד

ח' בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצורך הוא אבי ההמצאה, כידוע. כל עוד המציאות יציבה והמערכות מתפקדות כראוי, אף אחד לא מחפש פתרונות חדשים לבעיות שאינן. רק כאשר מתגלה משבר במציאות ומערכות החיים מפסיקות לתפקד, מתגלה ההכרח בשינוי יסודי שלהן. שום תשובה לא תתגלה בלי שאלה שקודמת לה. הקושיה, המשבר, הם המפתח להתגלותו של שלב חדש בחיי הפרט או האומה.

המשבר אותו אנו חווים בימים אלה איננו רק משבר פוליטי; זהו משבר משטרי. המשטר כשלעצמו מתגלה כבעייתי. המשבר הזה גם איננו מקומי; זהו משבר רוחבי הבא לידי ביטוי במספר רב של מערכות. זהו משבר של השיטה הדמוקרטית, של מערכת המשפט בישראל, של החוק והמשפט כשלעצמם, של היחס והאיזון שבין שלושת הרשויות העיקריות ועוד.

המשטר בישראל, כפי שגובש עם הקמת המדינה, איננו תוצרת כחול לבן, כידוע. הוא איננו מבוסס על מקורות ישראל, על התרבות הישראלית ההיסטורית, על האתוס והשאיפות שלה וגם לא על המגמות הערכים והתכליות המאפיינים אותה. המשטר הזה הוא ייבוא של הדגם המדיני המערבי, בהתאמות קלות להוויה הישראלית דאז. הציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה ועל יסודותיה, ועל בסיס זה נוצק גם המשטר בישראל.

מאז תחילת הציונות היו ניסיונות לחדש את המשפט העברי ועלו הצעות שונות לביסוס המשטר בישראל על יסודות התרבות היהודית. אבל כל הניסיונות הללו הקדימו את זמנם והתגלו כבוסריים. כל עוד לא היה צורך אמתי בחלופה, כל עוד היא לא הייתה כורח המציאות, לא רק שלא היה לה סיכוי להתקבל, אלא שגם לא היה לה סיכוי להתפתח, להתבגר ולהפוך למשמעותית.

אבל נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל. ישנן התחלות של דיון בכיוון הזה, ואחת מהן היא ספרו המאלף של הרב עדו רכניץ "מדינה כהלכה", אבל זוהי רק סנונית ראשונה המבשרת תהליך יצירה ארוך ויסודי. אכן, מדובר על חזון רחוק, אבל המשבר הנוכחי מתחיל לסמן לא רק את הצורך בהגשמתו, אלא גם את הכורח ההיסטורי בכך.

בצלאל סמוטריץ' דבר לפני חודשים מספר על "מדינת הלכה" והסביר שהוא היה חפץ בה, אבל הוא מבין שרוב הציבור בישראל לא נמצא באותו מקום, ושאין לו שום רצון לכפות אותה עליו. אבל הבעיה היא לא רוב הציבור בישראל, שאיננו רואה לפניו הצעה שרלוונטית למציאות חייו, אלא אותו ציבור תורני שממנו אמורה לצאת הבשורה ורובו עסוק בסוגיות שנטחנו כבר אלפי שנים, במקום בחידושה של התורה שבע"פ וביצירתיות תורנית מהסוג שאפיין את חז"ל. כזו שתהיה נאמנה למקור ולכוונתו הפנימית, ועם זאת אמיצה ופורצת דרך.

כל מה שאפשר כרגע להגדיר בנושא של מדינה יהודית הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור וכיצד באופן כללי היא אמורה להראות. ממהותו של העניין הוא שפרטי הדברים אמורים להתגלות רק תוך כדי תנועה, הגשמה והתחככות במציאות. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. החזון של מדינת ישראל כמדינה יהודית מדבר על מדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית ועל מנת להביא אותה לידי ביטוי; מדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, המעורבת בין העמים, והמסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, ושנפטרה מהחלוקה הסוציולוגית המופרכת מעיקרה בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.

לא מדובר על שליפה מהמותן, אלא על מאמץ יצירה לאומי שיארך כשנות דור. במסגרת יצירה זו יצטרכו להיות נדונות כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה. זה איננו אתגר המונח לפתחו של הוגה בודד או אפילו קבוצה מצומצמת; הכוונה היא למהלך יצירה בהיקף לאומי, בו משתתפים מיטב הכוחות התורניים, הרוחניים, האקדמיים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר, על מנת שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה ניתן אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה על מנת שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.

זהו האתגר שהמשבר הנוכחי מעמיד בפנינו. עם ישראל, שידע רק לפני דור או שניים ידע להקים מדינה, לקבץ גלויות, ולפתח צבא, חקלאות, התיישבות, מדע, תעשיה וטכנולוגיה, במאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע גם לעמוד במשימה הזאת.

עורמת ההיסטוריה בפעולה

מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסו ההיסטוריה ומי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מלוי המשימה.

בס"ד

ב' בכסלו, תש"פ

(פורסם בערב שבת ב"מקור ראשון")

כולם עסוקים בפרטי הפרטים של המשבר הפוליטי, ביחסי הכוחות בין ימין לשמאל, במתחולל בליכוד ובסיכוי למערכת בחירות שלשית. גם בפרטי המערכה המשפטית אנחנו בקיאים ועוקבים בדריכות אחרי החקירות, פרטי כתבי האישום והפרשנות המשפטית המגוונת. רבים מעורבים באופן רגשי בנעשה, מגבשים עמדה, תופסים צד, מזדהים, תוקפים מגנים ומגוננים. אבל מרוב עצים אנחנו לא רואים את היער, את התמונה הרחבה. אפילו לא מנסים לראות. בסופו של דבר מתחולל כאן תהליך מרתק ורב משמעות, שמחייב לנסות לפחות להתבונן בו גם ממבט-על ומפרספקטיבה רחבה ולהציע לו פשר.  

נכתב כאן בעבר לא פעם שרוה"מ בנימין נתניהו לא היה מסוגל לעבור מבלימה להכרעה. נתניהו התגלה כשחקן בונקר מוכשר, אבל לא הצליח לעלות להתקפה כשהגיע הזמן. הוא בלם את הסכמי אוסלו והדף את הלחצים של הנשיא אובמה להקמת מדינה פלסטינית בכישרון ומיומנות מפליגים, אבל כשהגיע העת להכרעה בסוגיה הפלסטינית באמצעות החלת ריבונות, לפחות חלקית בשלב ראשון, הוא התבצר במקום. אפילו ממשל טראמפ נאלץ לנשוף בעורפו. גם בחזית המשפטית הוא נמנע מליזום ולהכריע. כל הניסיונות ליצר שינוי משמעותי במערכת המשפט, כגון העברת פיסקת ההתגברות או מיתון כוחם של הפרקליטות ושל היועצים המשפטיים, נבלמו על ידו. את השידור הציבורי הוא נרתע מלהפוך לציבורי באמת וגם מדיניותו מול החמאס בעזה התאפיינה בשב ואל תעשה.

אבל המציאות מתפתחת ומתקדמת ונתניהו הפך אט אט לפקק שלא מאפשר להיסטוריה הישראלית להמשיך לזרום ולהגשים את מגמתה. להיסטוריה, שלא כבני אדם, אין סנטימנטים; כשמגיע הזמן להתקדם ומישהו תוקע אותה, היא מסלקת אותו מעל דרכה, ויש לה דרכים משלה לעשות זאת. מכיוון שלא היה בכוחו של הימין הישראלי להשתחרר מהקיבעון של נתניהו, גייסו ההיסטוריה ומי שמנהיגה את השמאל הישראלי לשם מלוי המשימה.

השמאל שם לעצמו כמטרה להפיל את נתניהו והוא עושה זאת בלפיתה של שלוש זרועות – הפוליטית המשפטית והתקשורתית. הוא עושה זאת כמובן בכדי לרשת את נתניהו ולבוא במקומו. לא עולה בדעתו לרגע שהוא בסך הכול עושה עבור הימין את מה שהימין עצמו לא היה מסוגל לעשות: חילופי דורות בהנהגת הימין, בכדי להקים לאומה דור חדש של מנהיגים, מאמינים בוטחים ואקטיביים הרבה יותר מנתניהו, שיוכלו להכריע את ההכרעות ההיסטוריות המתבקשות. אנשי השמאל בטוחים שנתניהו הוא הבעיה שלהם ולא התהליכים ההיסטוריים, ואם רק יפטרו ממנו יוכלו להחזיר את גלגלי ההיסטוריה לאחור. אבל הם שכחו את עורמת ההיסטוריה ואת החוקיות הדיאלקטית שלה. בעשורים האחרונים מתגלה שוב ושוב שהתנגדות השמאל לימין היא שמעצימה את הימין.

כך היה באוסלו. מפלגת העבודה הייתה בטוחה שבאמצעות ההסכם המופקר היא תנציח את ההגמוניה שלה בחברה הישראלית לדורות, אבל הוא הביא לקבורתה. כך גם היה דינו של האתרוג שסיפק השמאל לאריאל שרון בהתנתקות. השמאל היה בטוח שזהו צעד ראשון לקראת נסיגות נוספות והקמת מדינה פלסטינית ותמך בו, אבל תוצאות ההתנתקות קברו את רעיון שתי המדינות, ונקווה שלעד. 

קשה לדעת כמובן כיצד יצאו הדברים לפועל בפרטיהם. ייתכן שהשמאל יעלה לשלטון לתקופה קצרה בעקבות המשבר הפוליטי הנוכחי, אבל יהיה זה שלב זמני בלבד. בין אם יעלה לשלטון, ובוודאי אם לא, מה שהמשבר הפוליטי הנוכחי שיביא בכנפיו בסופו של דבר הוא עלייתה של מנהיגות חדשה בימין. השמאל עוד יתגעגע לנתניהו, ולא רק מכיוון שבלעדיו כבר לא יהיה לו מה למכור לציבור.

גם המערכת המשפטית שמעורבת בתהליך הפוליטי עד צוואר עלולה לגלות שהיא פעלה כבורמנג כנגד עצמה. שיכרון הכוח, הן של הפרקליטות והן של הבג"ץ, עלולים להתגלות כצעד אחד יותר מידי. יש הסבורים שהפוטש הפוליטי שמחוללת המערכת המשפטית כנגד שלטון הימין יחייב כל מנהיג עתידי בימין ליישר קו עם גחמותיה ולהיכנע לה ללא קרב. יש בכך הגיון כמובן, אבל יש לא פחות הגיון גם במסקנה ההפוכה: כל מנהיג שיעלה בימין ילמד את הלקח שנתניהו סרב ללמוד, ויעשה מהרגע הראשון כול שביכולתו כדי להבריא את המערכת המשפטית ולהחזירה לגודלה ולמקומה הטבעיים.

אי אפשר לעצור את ההיסטוריה את כיוונה ואת מגמתה. מי שמנהיג אותנו לא אדם הוא להנחם. לא נתניהו הוא הבעיה של השמאל אלה המציאות. הערבים לא עומדים להשלים עם קיומנו, ועם ישראל הולך והופך ליהודי יותר, ומתוך כך גם למפוכח וימיני יותר. שום מניפולציות פוליטיות ומשפטיות לא תוכלנה לתהליך הזה. נראה שמה שמתחולל לנגד עינינו המודאגות הוא משבר שעומד להוליד לעם ישראל הנהגה חדשה, יהודית יותר, ימנית יותר, אקטיביסטית יותר, ומחוברת הרבה יותר למוסיקה, לקצב ולניגון הפנימי של ההתפתחות ההיסטורית של התחייה.

גנץ צוללן, לא מנהיג

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר.

בס"ד

כ"ד בחשוון, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

התנהלותו של בני גנץ בשבועות שבהם היה בידו המנדט להרכבת הממשלה, ובימים האחרונים במיוחד, הזכירה לי את ימי בקורס קצינים בבה"ד 1. בקורס היו צוערים שכינינו אותם "צוללנים". התואר הזה ניתן לאלה שאף אחד לא ראה אותם, לא ידע מהם ולא הכיר אותם בשמם, עד כשבוע לפני סוף הקורס. פתאום גילינו שהם היו אתנו שם לאורך כל הדרך, ואנחנו לא ידענו. הם הקפידו תמיד להיות ברקע, לא לבלוט ולא לעורר תשומת לב. לא להתנדב לכלום ולא להסתבך, לא ליזום ולא להצטיין, לא להסתכן ולא להיכשל. שאף אחד לא ידע מהם. הם לא קנו להם מתחרים או אויבים. לנגד עיניהם עמדה רק מטרה אחת: לעבור את הקורס בשלום.

בסוף הקורס הם קיבלו את דרגות הקצונה שלהם במסדר הסיום פשוט משום שהם היו שם, במקום הנכון ובזמן הנכון. בתקופה ההיא בצה"ל, לקצינים כאלה היה קשה להגיע לדרגות בכירות. רוח צה"ל הייתה אז שרק המעז מנצח. אבל בעשורים האחרונים אופי כזה הוא דווקא ערובה לקידום בהיררכיה הצבאית. לא ליזום, לא להסתכן, לא להסתבך, לא לריב אם אף אחד ולא להיות דעתן גדול מידי. רק לחתום קבע בזמן. כך הגיע גנץ להיכן שהגיע.

עקבתי אחרי בני גנץ כבר בימים בהם היה מפקד אוגדת איו"ש, וכבר אז שמתי לב שהוא לא מתכוון לנצח אף אחד ולא לחסל את הטרור. כל מבוקשו, כך התרשמתי, היה לחזור הביתה בשלום. גם אחרי כן, כשהוא מונה לרמטכ"ל, היה זה רק כברירת מחדל, אחרי שהטהרנות סילקה את יואב גלנט מהתפקיד. גנץ פשוט היה שם ברקע, במקום הנכון ובזמן הנכון, כפקק מתאים למלא את המשבצת שנותרה פנויה. בצוק איתן, כרמטכ"ל, התכונה הזו בלטה מאוד. גנץ מאוד לא אהב שנפתלי בנט דפק על השולחן בקבינט ועורר מהומות על נושא המנהרות. הוא היה מעדיף לשמור על שקט תעשייתי ולהעביר את כאב הראש זה הלאה לרמטכ"ל הבא.

וכך, בדיוק בגלל שהוא ידע לא ליזום יותר מידי, לא לחרוג, לא להסתכן, ולא לקנות לו אויבים ושונאים, הוא התאים כל כך לאלה שדחפו והריצו אותו לעמוד בראש השמאל מתוך מטרה להפיל פעם אחת ולתמיד את נתניהו. בחור טוב, חביב ונחמד, מלח הארץ, מיפי הבלורית והתואר, שקשה לפתח כנגדו אנטגוניזם. אבל בשבועות האחרונים התגלה שכל התכונות הללו אולי יפות לקמפיין, אבל כשיש צורך לגלות מנהיגות, לקבל הכרעות קשות, לחתוך כיוון, לנתק קשרים ובריתות, להסתכן, להיכנס למצב של צל"ש או טר"ש, אז הטיפוס הזה של "צוללן" לא מסוגל לספק את הסחורה. הוא טוב אולי לקמפיין, אבל חלש ברגעים של הכרעה.

בני גנץ לא עשוי מהחומרים של מנהיגות בכלל ואפילו לא של מנהיגות פוליטית. מהפוזיציה שהוא היה בה בשבועות האחרונים, אנשים כמו נתניהו, ליברמן, ובנט היו עושים זהב. לא גנץ. הוא החליט שלא להחליט, לא לחתוך ולא להכריע, ומסמס במו ידיו את ההזדמנות להיות ראש ממשלה בתוך חודשים מספר. גנץ הפך לימונדה למיץ לימון.

נכון, עמדו בפניו כמה וכמה אפשרויות שאף אחת מהן לא מושלמת. כל אחת מהן הייתה מסוכנת ואם היה בוחר בה היה עלול לשלם מחיר כבד. אבל זה בדיוק ההבדל בין מנהיגות לבין צוללנות – היכולת ליזום, לחתוך, לפרוץ ולהסתכן, יחד עם הנכונות לשלם את המחיר אם יהיה צורך; השאיפה לשנות את המציאות ולא רק "להסתדר" איתה איכשהו. בסופו של דבר מתברר שאנשי השמאל השכילו להעמיד בראשם פלקט שמביא קולות, אבל לא מנהיג שמסוגל לקבל הכרעות קשות ברגע האמת.

אבל היה דבר נוסף שלא אפשר לאנשי כחול לבן לקטוף את הפירות. הם נפלו שבי בסיסמאות של עצמם. חודשים ארוכים הם הקפידו לשכנע את הציבור שבנימין נתניהו הוא מושחת, שורש הרע, סכנה לדמוקרטיה ושאסור להאמין לאף מילה שלו. אחרי קמפיין כזה, קצת קשה להסביר לציבור שבחר בהם שאין להם ברירה אלה להקים ממשלה עם נתניהו. אבל יותר מכך, הם עצמם התחילו להאמין לתעמולה השקרית של עצמם. כשהתברר שממשלת אחדות מחייבת מתן אמון בנתניהו ושיתוף פעולה אתו, השנאה והחשדנות שבהן הם טענו את עצמם כלפיו לא אפשרה להם לקבל החלטות מציאותיות. "בור כרה ויחפרהו ויפול בשחת יפעל". 

אחרי שהחזיר את המנדט לנשיא, עדיין לא נסתם הגולל על בני גנץ, למרות שהאפשרויות שלו עכשיו אכן מצומצמות הרבה יותר, אבל אם הוא ייקח על עצמו סיכון, ייפרד מלפיד ויצטרף לגוש הימין לממשלת אחדות, הוא יוכל ליהנות מפרי ניצחונו, ולהפוך לראש ממשלה תוך פחות משנה. אחר כך "אלוהים גדול". הבחירה שלו לוותר על הציפור השמנה שהייתה לו ביד בשביל שתי ציפורים על העץ בדמות ניצחון מוחלט במערכת בחירות שלישית, היא מבחינתו הימור הרבה יותר מסוכן.