משטר כחול לבן

נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל.

בס"ד

ח' בכסלו, תש"פ

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הצורך הוא אבי ההמצאה, כידוע. כל עוד המציאות יציבה והמערכות מתפקדות כראוי, אף אחד לא מחפש פתרונות חדשים לבעיות שאינן. רק כאשר מתגלה משבר במציאות ומערכות החיים מפסיקות לתפקד, מתגלה ההכרח בשינוי יסודי שלהן. שום תשובה לא תתגלה בלי שאלה שקודמת לה. הקושיה, המשבר, הם המפתח להתגלותו של שלב חדש בחיי הפרט או האומה.

המשבר אותו אנו חווים בימים אלה איננו רק משבר פוליטי; זהו משבר משטרי. המשטר כשלעצמו מתגלה כבעייתי. המשבר הזה גם איננו מקומי; זהו משבר רוחבי הבא לידי ביטוי במספר רב של מערכות. זהו משבר של השיטה הדמוקרטית, של מערכת המשפט בישראל, של החוק והמשפט כשלעצמם, של היחס והאיזון שבין שלושת הרשויות העיקריות ועוד.

המשטר בישראל, כפי שגובש עם הקמת המדינה, איננו תוצרת כחול לבן, כידוע. הוא איננו מבוסס על מקורות ישראל, על התרבות הישראלית ההיסטורית, על האתוס והשאיפות שלה וגם לא על המגמות הערכים והתכליות המאפיינים אותה. המשטר הזה הוא ייבוא של הדגם המדיני המערבי, בהתאמות קלות להוויה הישראלית דאז. הציונות התפתחה מתוך תנועת ההשכלה ועל יסודותיה, ועל בסיס זה נוצק גם המשטר בישראל.

מאז תחילת הציונות היו ניסיונות לחדש את המשפט העברי ועלו הצעות שונות לביסוס המשטר בישראל על יסודות התרבות היהודית. אבל כל הניסיונות הללו הקדימו את זמנם והתגלו כבוסריים. כל עוד לא היה צורך אמתי בחלופה, כל עוד היא לא הייתה כורח המציאות, לא רק שלא היה לה סיכוי להתקבל, אלא שגם לא היה לה סיכוי להתפתח, להתבגר ולהפוך למשמעותית.

אבל נוכח המשבר הנוכחי ולאור ההכרה שזהו משבר עמוק, משטרי ולא רק פוליטי, הגיע הזמן להתחיל לדון בחלופה עברית, יהודית, ישראלית במובן המקורי של המושג, למשטר הנוכחי של מדינת ישראל. ישנן התחלות של דיון בכיוון הזה, ואחת מהן היא ספרו המאלף של הרב עדו רכניץ "מדינה כהלכה", אבל זוהי רק סנונית ראשונה המבשרת תהליך יצירה ארוך ויסודי. אכן, מדובר על חזון רחוק, אבל המשבר הנוכחי מתחיל לסמן לא רק את הצורך בהגשמתו, אלא גם את הכורח ההיסטורי בכך.

בצלאל סמוטריץ' דבר לפני חודשים מספר על "מדינת הלכה" והסביר שהוא היה חפץ בה, אבל הוא מבין שרוב הציבור בישראל לא נמצא באותו מקום, ושאין לו שום רצון לכפות אותה עליו. אבל הבעיה היא לא רוב הציבור בישראל, שאיננו רואה לפניו הצעה שרלוונטית למציאות חייו, אלא אותו ציבור תורני שממנו אמורה לצאת הבשורה ורובו עסוק בסוגיות שנטחנו כבר אלפי שנים, במקום בחידושה של התורה שבע"פ וביצירתיות תורנית מהסוג שאפיין את חז"ל. כזו שתהיה נאמנה למקור ולכוונתו הפנימית, ועם זאת אמיצה ופורצת דרך.

כל מה שאפשר כרגע להגדיר בנושא של מדינה יהודית הוא את הכיוון הכללי שאליו יש לחתור וכיצד באופן כללי היא אמורה להראות. ממהותו של העניין הוא שפרטי הדברים אמורים להתגלות רק תוך כדי תנועה, הגשמה והתחככות במציאות. אילולא כך היה, לא הייתה זו תורת חיים אותנטית. החזון של מדינת ישראל כמדינה יהודית מדבר על מדינה מודרנית, מפותחת, שכל מערכות חייה בנויות על פי הרוח הישראלית ועל מנת להביא אותה לידי ביטוי; מדינה רלוונטית לתקופתה וזמנה, המעורבת בין העמים, והמסוגלת לשלב במסגרתה את כל היקר והטוב מכל הישגי האנושות בכל תחומי החיים; מדינה שהמצע המשותף לכל אזרחיה הוא הזהות היהודית, ושנפטרה מהחלוקה הסוציולוגית המופרכת מעיקרה בין דתיים לחילוניים. מדינה המתנהלת על פי משטר שתואם את רוחה, יעדיה וצרכיה הייחודיים של האומה הישראלית.

לא מדובר על שליפה מהמותן, אלא על מאמץ יצירה לאומי שיארך כשנות דור. במסגרת יצירה זו יצטרכו להיות נדונות כל הסוגיות הקשורות למושגים של מלכות ישראל, סנהדרין, המשפט העברי וכדומה. זה איננו אתגר המונח לפתחו של הוגה בודד או אפילו קבוצה מצומצמת; הכוונה היא למהלך יצירה בהיקף לאומי, בו משתתפים מיטב הכוחות התורניים, הרוחניים, האקדמיים והאינטלקטואליים של האומה. מהלך זה צריך להיות פתוח, חופשי ומשוחרר, על מנת שיהיה אותנטי ויביא את התוצאות המיוחלות. את תהליך היצירה הזה ניתן אולי להשוות, אבל במהופך, לתהליך היצירה שריכז בזמנו רבי יוחנן בן זכאי ביבנה, עת הורגש הצורך לחדש את התורה שבעל פה על מנת שתוכל להורות לעם את דרכו בשנות הגלות הארוכות.

זהו האתגר שהמשבר הנוכחי מעמיד בפנינו. עם ישראל, שידע רק לפני דור או שניים ידע להקים מדינה, לקבץ גלויות, ולפתח צבא, חקלאות, התיישבות, מדע, תעשיה וטכנולוגיה, במאמץ לאומי משותף של חלק גדול מכוחותיו, ידע גם לעמוד במשימה הזאת.