אימא יש רק אחת

התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך היא מגוחכת. האח הגדול אינו יכול לעשת את העבודה המוטלת עלינו. 

בס"ד

ט' בתמוז, תשע"ט

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")

הזעזוע הרב והחרדה הגדולה שגרמו מעשי המטפלת מהמעון בראש העין מובנים מאליהם, והיו במקומם. לא היה זה המקרה הראשון של התעללות בפעוטות; את התופעה המדאיגה הזו כבר ראינו לאחרונה לא פעם, אבל המקרה בראש הביא אותה לשיא חדש, כך שלא בכדי הוא עורר זעם גדול כל כך. מה שלא ברור הוא מדוע התעוררה בעקבותיו מחאה נרחבת בצורה של הפגנת אימהות במחלף עזריאלי. במיוחד מעוררת תמיהה ההפגנה מול ביתו של ראש הממשלה. כנגד מי ומה בדיוק יצאו המפגינים והמוחים הללו?! ממי הם מצפים לקחת אחריות על הפעוטות שלהם?! מדוע חושבים המפגינים שהממשלה היא הכתובת למחאה הזו?! מדוע הם רואים בה את אחראית לתופעה?!

מה בדיוק חשבנו לעצמנו שיקרה כשהחלטנו שישנם דברים חשובים יותר מאשר גידול הפעוטות בבית, כמו קריירה לדוגמה?! מה חשבנו שיקרה, אנחנו האבות והאימהות גם יחד, כשהחלטנו לזנוח את מבנה המשפחה המסורתית – על כל הניסיון וחוכמת החיים שטמונים בה, על כל הברכה, ובריאות החיים ואושרם שהיא מביאה – וקיבלנו על עצמנו את העונש והשיגעון של משפחה מודרנית ונאורה?!  

לא כאן המקום למנות את כל הסיבות שבגללן אנחנו מעדיפים להפקיד את עוללנו בידיים זרות, אבל לפחות את מקצתן אפשר לציין: אליל הצריכה, שתובע מאתנו באופן קבוע לצאת לעבודה – הן הגברים והן הנשים – בכדי לגייס את הכסף הרב הדרוש לנו כדי לקנות עוד ועוד מוצרים שבדרך כלל אין לנו בהם שום צורך, ועל כל פנים בקצת מאמץ אנחנו יכולים להסתדר גם בלעדיהם. אליל הצמיחה, שדוחף את המדינה להוציא מן הבית כל יד עובדת אפשרית רק בכדי שנוכל לטפס למקום גבוה יותר במדד הצמיחה של מדינות ה-OECD, כאילו זו אמורה להיות שאיפתנו הלאומית העליונה, וכאילו שלפיו אנחנו אמורים למדוד ולשפוט את איכות חיינו; וכמובן, אליל הפמיניזם הרדיקלי, שלפיו ישנו "משהו דפוק" באישה שמעדיפה להישאר בבית בכדי לגדל בעצמה את ילדיה, לפחות בשנות חייהם הקריטיות, בגיל הרך, בהן הם זקוקים לאימא בבית יותר מכול דבר אחר.

קורבנותיה של עבודת האלילים הזאת, שמשלמים את המחיר על אורחות חיינו המודרניים, הם הפעוטות. אימא יש רק אחת ושום מטפלת, למרות שרובן המוחלט טובות ונאמנות, אינה יכולה להוות לה תחליף. אגב, גם ההתעללויות בזקנים בבתי האבות באות מאותו מקום בדיוק, והן בבחינת תמונת ראי להתעללויות בפעוטות. גם הן עדות לכך שאין שום תחליף אמתי למשפחה המסורתית, ושהמדינה ומוסדותיה לא יכולים למלא את מקומם של ההורים והבנים.

התביעה מן המדינה להעביר את הפיקוח על מעונות היום למשרד החינוך, בשל אשליה שזה הדבר שיפתור את הבעיה, כמו גם התביעה להוסיף מצלמות או אמצעים טכניים אחרים בכדי לוודא שתופעת ההתעללויות לא תימשך, הן מגוחכות. האח הגדול אינו יכול לעשות את העבודה המוטלת עלינו. אין טעם לצפות ש"המדינה" תהיה אחראית על עוללנו וטפנו. היא לא בנויה לכך, לא מסוגלת לכך, והיא לעולם לא תעשה עבורנו את העבודה הזאת. במובן מסוים, וצר לי שאני נאלץ לומר כאן דבר קשה, מחאת האימהות השבוע כנגד "האח הגדול" איננה רק ביטוי לחרדה וזעם, אלא גם להדחקה של רגשות אשם. אנחנו הפקרנו את הפעוטות. לא המדינה. גם לא הממשלה. אפילו לא ביבי.

ברור שיש נשים "אלופות" שיכולות גם וגם וגם, אבל אין זאת מידת כל אדם. בתוך עמי ובתוך משפחתי אני יושב, ואני יודע שישנם מקרים רבים שבהם פשוט אין ברירה ושני בני הזוג חייבים לצאת לעבוד. צורכי החיים וקשיי הפרנסה ידועים, וברור שלא ביום אחד, אפילו לא בעשור, נשנה את חיינו ונחזור למבנה המשפחה המסורתית ולשפיות. החיים מורכבים מדי וגם אם נשתכנע כולנו שלפחות בגילים הצעירים זקוקים ילדנו לנו עצמנו – ואני לא מעז לומר שדווקא לאימותיהם, פן יסקלוני באבנים – עוד חזון למועד. ובכל זאת, ראוי להתחיל לעשות בהדרגה את השינויים האלה באורחות חיינו, או לפחות להתחיל לחשוב עליהם.

(פורסם הבוקר ב"מקור ראשון")