בשבח הממלכתיות

יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר שלה ניתן לערער, אבל כל זה איננו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.

בס"ד

ד' באייר, יום העצמאות תשע"ט

(פורסם אתמול ב"מקור ראשון")

במלאות 71 שנים לעצמאותה עומדת מדינת הלאום של עם ישראל מול מתקפה חסרת תקדים, מבית ומחוץ, על הלגיטימיות של עצם קיומה.

האנטישמיות האינטלקטואלית במערב, המבוססת על אידאולוגיה ליברלית פוסט קולוניאליסטית, הולכת ומתגברת. על תנועת החרם נגד ישראל אין צורך להכביר מילים, אבל גם תנועות פוליטיות ממסדיות כמו המפלגה הדמוקרטית בארה"ב והלייבור באנגליה, נגועות בנגיף האנטישמיות. גם האנטישמיות הקלאסית, הישנה והמוכרת, מתגברת במערב. אפילו אצלנו, בעיקר בחוגי השמאל הרדיקלי, הולך ומתגבר הערעור על לגיטימיות קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.  

אבל מה שמטריד יותר הוא הערעור ההולך ומתגבר מבית לא על עצם קיומה של המדינה, אבל בהחלט על חשיבותה, משמעותה וערכה, כמו גם על אופייה הלאומי. השמאל הישראלי תקף בשנה האחרונה את חוק הלאום. הוא עשה זאת אמנם מסיבות פוליטיות, אבל ערער בכך את הסולידריות בין מרכיביה. גם הסירוב החרדי ההיסטורי להכיר "במדינה הציונית" עדיין חי קיים ובועט, למרות שחוגים רחבים בעולם החרדי מתחילים להשלים עם עצם קיומה.

פצעי ההתנתקות, שגרמו לחוגים מסוימים בקרב המתנחלים להרגיש ניכור מהמדינה ולפתח אנטגוניזם לעצם משמעותה וערכה, גם הם עדיין לא רופאו. במערכת הבחירות ראינו כיצד קמה מתוך הציבור הזה תנועה פוליטית שחרתה על דגלה את הזלזול במדינה ככזאת. בכלל, "הממלכתיות" הפכה בשנים האחרונות למילה גסה.

לנוכח כל זאת עלינו לחזור על הראשונות, ולהבין את ערכה חשיבותה ומשמעותה של מדינת ישראל. התופעות האמורות הן בין היתר תוצאה של אי בהירות בהגדרת משמעותם של שלושה מושגי יסוד בתחום תורת המדינה: מדינה, משטר וממשלה.

"מדינה" כשלעצמה היא המסגרת. היא הקנקן ריק מתוכן, כלי הביטוי של האומה. ההגדרה העצמית שלה. "משטר", בניגוד לעצם הוויית המדינה, מתייחס לתוכן. המשטר מביא לידי ביטוי את תודעת האומה בדור מסוים, את תפיסות היסוד שלה, את השקפת העולם והתכנים שמעצבים את חיי האומה באותה עת. התודעה הזו באה לידי ביטוי בעיקר במשפט המדינה, אבל גם במבנה המוסדות שלה בחוקים וכל שאר הפרטים המאפיינים את המדינה. המושג השלישי הוא "ממשלה", והוא מתייחס לגוף שמוציא את התוכן של המשטר אל הפועל על פי מדיניות שהוא מגבש. הממשלה היא שמנהלת ומנהיגה את המדינה על בסיס המשטר שלה.

חשוב להבין שהזדהות עם המדינה איננה אומרת בהכרח הזדהות עם המשטר שלה. משטרים יכולים להשתנות ולהתחלף במסגרת מדינה אחת. צרפת לדוגמה עברה משטרים שונים במאות השנים האחרונות (הרפובליקה החמישית וכדומה) ועדיין נותרה בזהותה. המדינה כשלעצמה, הכלי, היא בעלת ערך ומשמעות עקרוניים מעבר לשאלת אופיו של המשטר שלה בדור מסוים ובוודאי מעבר לשאלת מדיניות הממשלה שלה בקדנציה מסוימת.

אפשר להתנגד לממשלה ולמדיניותה, ועדיין להישאר נאמן למדינה ולמשטר. משבר האמון שנוצר בעקבות ההתנתקות מחבל עזה, למשל, היה אמור להתייחס בעיקר לממשלה המסוימת שביצעה אותה ולמדיניותה, אולי גם במידה מסוימת לצורת המשטר במדינה, אבל לא למדינה כשלעצמה. אפשר גם להתנגד לא רק לממשלה ומדיניותה, אלא אפילו למשטר, או לפחות לא לדגול בו, ועם זאת להישאר נאמן למדינה, בין היתר מתוך הבנה שהוא עתיד להשתנות, ובעיקר מתוך תחושת מחויבות לפעול לשם כך. כך למשל כתב שבתי בן דב בזמנו: "עלינו להיות נאמנים למדינה על תנאי שנחולל בה מהפכה". התנגדות למשטר איננה בהכרח התנגדות לעצם ההכרה בערכה של המדינה ובמשמעותה.

הציונות החילונית בכלל ומדינת ישראל כפי שהוקמה בפרט, מושתתות על תפיסות עולם מערביות, הזרות לרוח האומה המקורית, שייבאנו לכאן מעשה קוף עם שובנו לארצנו. לכן המשטר במדינת ישראל שלנו עדיין איננו ביטוי אותנטי של התודעה הישראלית ההיסטורית המקורית. זו בעיה במשטר, לא במדינה.

יש כמובן הרבה מה לתקן במדינה, יש בהתנהלותה אינספור בעיות. גם על צורת המשטר שבה ניתן לערער, כאמור, אף שבינתיים אין לאף אחד הצעה מגובשת אקטואלית ורלוונטית למשטר יהודי יותר וראוי יותר, אבל כל זה איננו נוגע להזדהות עם עצם קיומה של המדינה.

יש כאלה שלא יוכלו להזדהות עם המדינה עד שהכול יהיה מושלם – גם עצם המדינה, גם המשטר, וגם הממשלה. אבל ישנם אחרים, ששמחים על עצם חידוש הממלכתיות הישראלית, על עצם תקומת המדינה אחרי אלפיים שנות גלות, על עצם הנס הגדול הזה. הם יכולים להזדהות עמו ולראות את ערכו ומשמעותו בין היתר משום שהם מבינים מה חסר ומקבלים עליהם גם לשפר ולשכלל את המדינה עד שתגיע למקום אליו היא מיועדת להגיע. יהי חלקנו עם האחרונים.