סולם יעקב

החלוקה ל"דתיים" ו"חילוניים" הולכת היום ומטשטשת. כבר אין שחור-לבן. גווני ביניים רבים הולכים ומתבלטים. קומה חדשה מתגלה, הקומה האמונית, הקומה של "ישראל". סולם יעקב הולך ונבנה.

בס"ד

ז' בסיוון, תשע"ז 

המושגים "דתיים" ו"חילוניים" נוצרו על רקע הופעת הציונות והצורך – של שני הצדדים – ליצור "חומת הפרדה" ומחיצה ברורה ביניהם. אם בעבר שימשה המחיצה למניעת המעבר מן היהדות המסורתית אל זו החילונית, הרי היום היא משמשת בכיוון ההפוך ומונעת מישראלי מן השורה ליצור מגע חופשי עם המסורת. היא גם מאלצת צעיר דתי שמרגיש צורך לבדוק את זהותו הדתית להגדיר עצמו כחילוני.

ובאמת, כפי שכבר כתב הרב קוק, השמות הללו "דתיים" ו"חילוניים" הם "שמות חדשים אשר מאז לא היו רגילים להיות מתבטאים אצלנו כלל.....ואין לנו עצה אחרת, אמנם, כי אם להסיר את שמות הבעלים [עבודה זרה] הללו מעל מחנותינו" (מסע המחנות, מאמרי הראיה, א', עמ' 76).

בדורנו מושגים אלה הפכו אנכרוניסטים, מיותרים ומזיקים; הגיע הזמן שהחברה הישראלית תשתחרר מהם, שכן היות יהודי איננו מתחיל מקיום תורה ומצוות. יש משהו שקודם לתורה ומצוות שעושה אותנו למה שאנחנו, הן כאומה והן כיחידים. קוראים לו "ישראל", ועליו אומרים חז"ל: "ישראל קדמו לתורה*". התורה והמצוות הן הדרך להוציא מן הכוח אל הפועל את ה"ישראל", הדרך לחיות אותו בשלמות, במחשבה, ברגש, בדיבור ובמעשה.

"ישראל" הוא הטבע הישראלי שלנו. הטבעה נשמתית. מדרגת חיים אובייקטיבית. כך נוצרנו. איכות רוחנית שטבועה בנו, נרצה או לא, והיא שעושה אותנו למה שאנחנו. "ישראל" הוא מעין "על-מודע" קיבוצי. סגולה שקודמת לתודעה להכרה ולבחירה. הנשמה האלוקית שלנו.

בדורות אלה של תחייה, מה שהתעורר בנו ומניע אותנו הוא הכוח הרוחני-נשמתי הזה שהיה רדום בנו במשך אלפיים שנות גלות. זוהי בדיוק משמעות התחייה – תחיית והתעוררות היסוד של "ישראל" שהיה רדום מתחת לסף ההכרה בבחינת "אני ישנה וליבי ער" במשך שנות הגלות.

זהו הכוח שמניע בדורות הללו את התהליכים ההיסטוריים של התחייה שאנו נמצאים בעיצומם. הוא שעורר אותנו לקיבוץ גלויות מכול קצוות תבל. הוא שעורר אותנו לשוב ולבנות את ארץ ישראל. הוא שמניע אותנו לרשת אותה. הוא שעומד ביסוד אחדותנו, מקור תחושת הסולידאריות והאחווה שביננו. הוא התוכן של "היחד" שלנו, של הזהות שלנו. "ישראל" הוא כוח הברית שביננו, שעושה אותנו לעם אחד.

מה שהיה משותף לנו בכל שנות הגלות הייתה התורה. היא ששמרה עלינו כאומה ואיחדה אותנו. בדורות הללו מתגלה בנו כוח פנימי יותר, עצמי יותר – "ישראל". הוא איננו בא במקום התורה או על חשבון חיי תורה ומצוות, אלא אדרבא, הוא בא על מנת לאפשר לנו לחיות את התורה והמצוות מרובד פנימי עמוק ועצמי יותר. משורש טבעי יותר – מ"ישראל".

"ישראל" בא לנו מן האבות. "התורה" – ממשה.

בדורות התחייה הללו, ובמיוחד לאחר מלחמת ששת הימים, אנחנו הולכים ובונים את האומה על בסיס היסוד האמוני, על בסיס "ישראל", שהוא עמוק ושורשי יותר מאשר הבסיס של "התורה".

חלוקה הזו של דתיים וחילוניים, שומרי מצוות וכאלה שלא, שייכת לדורות הראשונים של התחייה, שבהם הגדרות הזהות שלנו היו על פי היחס לתורה ולמצוות – קבלתן כמחייבות או דחייתן. היום החלוקה הזו הולכת ומטשטשת. כבר אין שחור-לבן. גווני ביניים רבים הולכים ומתבלטים. קומה חדשה מתגלה, הקומה האמונית, הקומה של "ישראל". סולם יעקב הולך ונבנה. אמנם בראשו מזהיר האידיאל הישראלי המלא של חיי תורה ומצוות במלואן, אבל כולנו רק בדרך לשם. הסולם מוצב ארצה (כיפות שקופות ואפילו כיפות שמים) וראשו מגיע השמימה (תלמידי החכמים) והנה מלאכי אלוקים (כל עמך ישראל, איש איש למדרגתו) עולים ויורדים בו (דינמיקה חיה של תנועה: מתחזקים, בעלי תשובה, דתל"שים, דתל"שים לשעבר וכדומה – וכולם נעים, עולים ויורדים ושוב עולים).

מבחינת התודעה האמונית אין יותר "חילוניים" ו"דתיים". כולנו – קודם כל – יהודים. כולנו "ישראל". כולנו מצויים "לחשוב ישראליות, להרגיש ישראליות, לחיות חיים ישראליים (הרב קוק, אורות, קמ"ז)".

* הנוסח המדויק: "מחשבתן של ישראל קדמה לכול דבר" (מדרש בראשית רבה, א', ד').

(פורסם היום בגיליון "עולם קטן")