בניגוד לדעתו של בן גוריון, העם היהודי קם באקט חד פעמי, במתן תורה, בסיני, ולא בארץ ישראל. ארץ ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל; היא ארץ ייעוד.
בס"ד
(מאמר זה פורסם בזמנו (2.3.12) במוסף "שבת" של עיתון "מקור ראשון" כתגובה על מאמרו של מתיה קם: משפחת יוצאי מצרים (מוסף "שבת", י"ז בשבט, תשע"ב 10.2.12))
מאמרו של מתיה קם מביא לפנינו את "עיוניו המחודשים" של בן
גוריון בנושא יציאת מצרים, עיונים שקם כנראה נלהב מהם. לפי בן גוריון, ביציאת מצרים לא השתתף העם העברי כולו.
היו אלה "רק משפחות מעטות, מהמיוחסות ביותר". יתר העם העברי נשאר לדעתו
בארץ וחי בה יחד עם שאר עמי כנען, ואותן משפחות חזרו וחברו אליו לאחר יציאת מצרים.
אינני רואה עצמי בר סמכא בענייני תנ"ך, כך שלא אוכל להיענות להזמנתו של בן גוריון (ושל מתיה קם) לנסות לחלוק על פרשנותו, אבל על מגמתו בפרשנות זו אוכל להעיר
דבר או שניים.
למעשה מחזירה אותנו פרשנותו של בן גוריון לפתיחתה של "מגילת
העצמאות", בה קבע בן גוריון – בניגוד לתפיסה הישראלית המקורית – ש"בארץ
ישראל קם העם היהודי...". כידוע, לפי המסורת, העם היהודי קם באקט חד פעמי (גם
אם קדמו לו חבלי לידה ארוכים), במתן תורה, בסיני - "היום הזה
נהיית לעם לה' אלוקיך" (דברים כז, ט) – ולא בארץ ישראל. ארץ
ישראל איננה כלל מולדתו של עם ישראל. אדרבה, העברי הראשון, אברהם אבינו, עזב את
ארצו, מולדתו ובית אביו, על מנת לצאת למפעל הקמתו של עם ישראל. ארץ ישראל איננה
"מולדת" אלא ארץ ייעוד.
אלא שתפיסה זו של העם העברי, לא התאימה כמובן לבן גוריון. תפיסתו הלאומית
של בן גוריון היתה התפיסה הלאומית האירופאית, לפיה עם נוצר מתוך אוסף אנשים
היושבים על טריטוריה משותפת, המתחילים לפתח שפה, פולקלור, היסטוריה משותפת, חוויות
מכוננות משותפות וכדומה, עד לשלב של מודעות עצמית, והגדרה עצמית, כעם. לפי תפיסה
זו העם הוא אמנם בעל עבר משותף, אבל לא יעוד משותף; הקיבוץ הלאומי הוא אוסף של
יחידים ולא בעל מהות מוגדרת; לפי התפיסה האירופאית עיקר עניינו של העם הוא הקיום
כשלעצמו; העבר איננו מחייב מוסרית ואיננו מגדיר את העתיד; העתיד פתוח לחלוטין וכך
הולכת זהותו של העם משתנית ונשחקת על פי אילוצי ההיסטוריה.
כל שכן, שבן גוריון לא יכול היה לקבל את הסיפא של הפסוק הנ"ל – "היום
הזה נהיית לעם לה' אלוקיך". עם ישראל, אליבא דבן גוריון
הוא עם ריבוני שאיננו כפוף לדבר, ודאי לא לריבונו של עולם.
מכיוון שכך, חשוב היה לבן גוריון להוכיח – בניגוד לתפיסה היהודית – שהעם
היהודי, ממש כמו כל שאר עמי התבל, נוצר בתהליך היסטורי, בהתפתחות טבעית ("קם",
כך סתם, מעצמו), ודווקא בארץ ישראל. חשוב היה לו גם לבסס את תפיסת
ה"מולדת", תפיסה אירופאית ולא יהודית. גם שאלת "זכותנו
ההיסטורית" על הארץ היתה חשובה לבן גוריון. הוא כמובן לא יכול היה לבסס אותה
על הצו והיעוד האלוקיים ואם היה משלים עם העובדה שהעם נוצר במתן תורה, כלומר
בסיני, היה מאבד את הבסיס ל"זכותנו ההיסטורית" בארץ ישראל.
היום, כידוע, תפיסה לאומית מערבית זו כבר פשטה את הרגל באירופה; הלאומיות
האירופאית נתפסת היום כ"קהילות מדומיינות", מושג שטבע הפילוסוף בנדיקט
אנדרסון בספרו בשם זה. גם אצלנו היא פשטה את הרגל זה מכבר, אלא שקצת קשה לנו עדיין
להשלים עם העובדה. למזלנו, בניגוד לאירופאים, לנו יש תפיסה שונה, שעל פיה נוכל
לחזור ולבסס את יסודות לאומיותנו על אדנים נצחיים ולא על אדנים מדומיינים.
אם כן, פרשנותו של בן גוריון לסיפור יציאת מצרים איננה פרשנות
תנ"כית, אלא אידיאולוגית. לא על פרשני המקרא המסורתיים בלבד הוא חולק,
אלא על המסורת היהודית כולה, מאברהם אבינו, דרך משה והרמב"ם – כולל כל
הנביאים, אותם הוא מגייס ל"עיטור" מגילת העצמאות – ועד כל שאר גדולי
וקטני ישראל, עד ימינו אלה.
ממילא מובן, שגם מגילת העצמאות הבן גוריונית – שכבר במשפט הראשון שלה ניכר
שהיא מופרכת, רושם שהולך ומתחזק ככל שממשיכים בקריאתה, כפי שמסביר שבתי בן דב (כל
כתביו, כרך 3, עמוד 319 ואילך) – היא מסמך דל ושטחי, מלא בסתירות פנימיות, שאיננו
יכול להיות בסיס רציני לקיומנו הלאומי-ממלכתי בארץ ישראל.
